הלכות אומנים
סימן שו האומנים שומרי שכר
ואם קלקלו וטבח שנבל
סעיף ח הנוטע אילנות לבני המדינה
שהפסיד, (ויש אומרים דהוא הדין ליחיד), וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, (א)
והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתנוקות ולא למד (אפילו
רק יום או יומים), או למד בטעות, וכל כיוצא כאלו, והאומנים שאי אפשר שיחזרו
ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה, שהם כמותרים ועומדים, עד שישתדלו במלאכתם,
הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם. הגה וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה,
מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו. הנותן מעות
לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצא בו טעות, וצריך לשכור אחר שיגיה אותו, אם הם טעיות
שדרך סופרים לטעות, אין הסופר חייב כלום, אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות, חייב.
ומכל מקום אזלינן בתר המנהג, אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אף זה, צריך
להגיה. ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה, אם עמד והגיה מעצמו, חייבים הבעלים
לשלם לו.
נשמת אברהם
(א)
והמקיז דם שחבל. עיין גם באו"ח [1] ובמ"ב וכף החיים שם וכן
בשו"ת רב פעלים לבעל הבן איש חי [2]. ובביה"ל [3]
מובא משו"ת הרשב"א דש"ץ שהזקין וכו', אם בנו ראוי, הוא קודם לכל
אדם ואפילו אם יש אחרים גדולים ממנו. ועיין בשדי חמד [4] שכותב: ומדברי
הרשב"א שכתב בתשובה סי' ש שבנו של ש"ץ הוא קודם, ואפילו כהן גדול הוא
קודם לכל אדם אף שיש אחרים גדולים ממנו הבן קודם, עכ"ל, יליף שכונתו מבוארת
שלא בלבד היכא דליכא טעמא לקפידת הצבור אם יתמנה אחר דאז פשיטא שהבן קודם, כגון
שליח צבור וכיוצא בו, דמה לי שליח צבור זה או ש"ץ אחר, אלא אפילו בענין כהן
גדול שכפרתם של ישראל תלוייה בו כי הוא המבקש סליחה ביום הכפורים על כללות העולם
והוה סלקא דעתין שאפילו היה הבן ממלא מקום אביו, אם היה שם כהן אחר גדול ממנו
בחסידות שלא נשגיח להעמיד הבן במקום אביו כיון דבמינוי הכהן האחר יש צד הנאה
לרבים, ולכן השמיענו הרשב"א דאפילו במינוי כהן גדול, בנו קודם לכל אדם ולא
נשגיח בדקדוק זה. נמצינו למידין דכי האי גוונא איכא למימר בשאר המינויים שאין
להעביר הבן אף שלא יגיע לאותו האחר, עכ"ל של השדי חמד.
וממשיך
השדי חמד [5]: ומ"מ נראה דעד כאן לא קאמר הרשב"א שאין לדקדק
בהפרש זה אלא כשההפרש הוא דבר קל, אבל אם האחר הוא מופלג הרבה מן הבן, שהבן אין לו
ייחס והשוואה עמו, אזי מעבירין את הבן וממנין אותו אחר משום רווחא טובא דקא מטי
לצבור במינוי אחר. וזו סברא נכונה ולמדנוה מדברי הרשב"א שכתב בסוף התשובה
ההיא וז"ל: אף שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו, הבן קודם וכו'.
ומדקדוק הלשון דקא נקיט ליה בתרי בבי דקאמר גדולים כמוהו או גדולים ממנו, משמע דההפרש
הוא דבר מועט שיש לומר בו שיהיה כמוהו או גדול ממנו, דמשמע דסוג אחד יכלול את הבן
והם בקירוב וקרוב זה להיות כזה. אמנם אם האחר מופלג וגדול מן הבן הרבה, שהבן אין
לו שום כלל עם האחר, אז ידחה ויפסיד זכותו וממנין את האחר. ומצאתי שהרשד"ם
בתשובה יו"ד סי' פה כתב כן מסברא דנפשיה ועכשיו מצאנו סמך לסברא זו מדברי
הרשב"א יע"ש, עכ"ל של השדי חמד. אך עיין שם שמביא פוסקים שסוברים
דהרשד"ם לא אמרה למילתיה אלא בענין תלמיד חכם וכו', ע"ש באריכות גדולה.
ועיין
גם במג"א [6] ובכף החיים [7]. ובביאור הגר"א [8]
כותב מהספרי פ' שופטים הוא ובניו, שאם מת, בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד,
מנין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן, ת"ל בקרב ישראל וכו'.
ויש
לעיין, ברופא שפורש לגימלאות ממקום עבודתו בבית חולים צבורי או כל משרה אחרת
השייכת לצבור ויש לו בן רופא, האם המשרה שייכת לבן גם כשיש רופא אחר שברור שהוא
יותר מומחה מהבן. וכן מה יהיה הדין כשמדובר על משרה של כגון רופא נשים או פסיכיאטר
והבן הוא רופא יר"ש והשני, שהוא מומחה הרבה יותר גדול ממנו, הוא אינו רופא
יר"ש או שהוא גוי. וכן מה יהיה הדין כשאין בעיא של נחלה ויש שני מועמדים
למשרה פנויה, כגון של רופא נשים או פסיכיאטר, ומועמד אחד הוא רופא שומר תו"מ
ויר"ש והשני אינו שומר תו"מ או שהוא גוי, אך ברור שהוא רופא הרבה יותר
טוב וכעל נסיון ומומחה גדול בהרבה מהראשון.
וכתב
לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ולכאורה יש להעדיף רופא ירא שמים.
אם אמנם הוא בקי במקצועו, כיון שהן בגינקולוגיה והן בפסיכיאטריה ישנן הרבה מאד
חששות שהרופא הלא דתי לא יודע לשקול אם שיקוליו הרפואיים מתאימים עם דעת תורה או
לא. יש לפי לימודיו הרפואיים "אסור" לאשה להיכנס להריון, בו בזמן אם
ישקלו לפי דיני תורה, אין הדבר נראה כל כך שחור כפי שהרופא מתאר. וכן - לפי
לימודיו הרפואיים, יש "הכרח" לעשות הפלה לאשה בהריון מטעמים שלו (וודאי
כוונת הרופא רצויה לעזור לאשה ולא ח"ו לזלזל בבריאות האשה), אבל אחרי שיקול
שני. לפי דיני תורה יש לדון בדבר, לפי זמן ההריון באיזה חודש של הריון האשה נמצאת,
או אולי ניתן למצוא תרופה ואולי אף אסור לגרום להפלה, כי כמו שהקב"ה רוצה
שהאדם יהיה בריא ונברא בגוף בריא וחזק כדי לעבוד אותו ית', כך גם רצון ד' ית', אם
ח"ו נגזר על עובר שיולד פגום, שיטפלו בו כאחד מבריותיו שלו ית' כי גם זה חלק
מעבודת ד' ית'. ההלכה לוקחת כמובן בחשבון גם את המצב הנפשי של האשה, ביודעה כי ילד
פגום עלול להולד, אבל כל זה אחרי התייעצות עם מורה הלכה והוא כמובן לפני החלטתו
יתייעץ עם רופא בקי. יש גם שהרופא שוקל את שיקוליו שלו, כמה הריונות היו לאשה
הזאת, ואם זה לא ההריון הראשון, קל לו יותר ליעץ על ההפלה, בו בזמן שאצל
הקב"ה הילד העשירי דינו כדין הילד הראשון. כל זה יכול לקרות אצל רופא לא דתי,
אשר אין לו דעת תורה. אבל אל נחשוב, שדעת התורה אינה מתחשבת עם שיקוליו של הרופא,
כי לא פעם גם דעת תורה מחייבת כריתת רחם וכדומה, ויש שדעת תורה מחייבת הפלה ולא
להמשיך בהריון, אבל זה אחרי התייעצות עם רופא ושיקוליה של דעת תורה. וכמו כן לגבי
פסיכיאטר, אין המדובר רק בנתינת כדור מסויים גרידא, אלא גם בטיפול בדכאון וכדומה,
אשר חשוב לשוחח עם החולה, וודאי כוונת הרופא כלפי החולה וכלפי הלימודים שלו
רצויים, אבל אין זה אומר שדעת תורה מסכימה אתו. הוא לפי לימודיו יתכן שיכול ליעץ
וגם לחייב לבן אדם לשמוע לקול המוזיקה ברדיו כל יום, לרבות שבת, על מנת להרגיע את
עצביו. בו בזמן שלפי דעת תורה אין לזה היתר, על כל פנים בשיקול דעת ראשון. מסוגל
הרופא להשפיע ולהפחיד בן אדם עד שאי אפשר כבר לשנות את דעתו של החולה והרי נשמה
אבודה. ולא לחינם אומר לנו החתם סופר, שמוטב להיות שוטה כל ימיו ואל יאכל מאכלות
אסורות, אשר בודאי השכל האנושי הפשוט לא מבין את דבריו, היתכן לא לנצל את הרפואה
לרפאות בן אדם על פי דרכיו של הרופא הלא דתי, אשר בסך הכל לפי דעתו מתעסק בטובת
החולה, איזה "אכזריות" של המורה הלכה ? אבל כמובן, המדובר הוא בבחירת
רופא נשים או פסיכיאטר דתי אשר יודע את מקצועו, ואין ח"ו התורה מזלזלת ברפואה
והרי כתוב "ורפא ירפא", וגם על הרופא מוטלת החובה, לפי יכולתו, להשתלם
במקצועו ולא לסמוך על זכותו בהיותו שומר מצות, עכ"ל של מו"ר שליט
"א .
עוד
כתב לי מו"ר שליט"א: ובנוגע למינוי הבן קודם לאדם אחר. גם אם יתכן
והבן אינו בקי כמו האבא, הרי מובאת תשובת
הרשב"א, או"ח סי' נג סוסע' כה ברמ"א לגבי מינוי ש"ץ, שאע"פ
שאין קול הבן ערב כקולו של האב, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל דבר ואין
הציבור יכולים למחות בידו. ומובא בכף החיים שם ס"ק קיח דזה רק אם הבן ראוי
לכך בין לענין חזנות (המקצוע שלו) ובין לענין יראת שמים. ואמנם הערוה"ש שם
סע' כח מביא דנ"ל דכל זה מדובר בפרנסים שמעמידים אותם לכבוד בעלמא, אבל
כשהציבור שוכרים ש"ץ בשכירות, מה שייך לומר שבנו קודם, והרי יכולים לומר, לך
רצוננו ליתן מעות (שכירות) ולא לבנך, ואטו יש למעות חזקה וכו' איך נכוף אותם
שישלמו לבנו אף אם ממלא מקום אביו וכו', ע"ש באריכות, עכ"ל של מו"ר
שליט"א.
[1] סי' נג סע' כה.
[2] ח"ג חו"מ סי' ו.
[3] שם ד"ה ש"ץ.
[4] מערכת חזקה במצות סי' ז או"ק יג ;
ועיין גם בספר אמונה ובטחון להחזו"א פ"ג אות יד
- הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א.
[5] שם או"ק יד.
[6] או"ח שם ס"ק לג
[7] שם ס"ק קד.
[8] יו"ד סי' רמה ס"ק לח.