הלכות שכירות פועלים
סימן שלג השוכר את הפועל ובא
הפועל לחזור קודם שהתחיל או אחר כן
סעיף ג התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו
בחצי היום חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור
בו והמעות חוב עליו, שנאמר (א) כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים. הגה
ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע
שלשה שנים.
נשמת אברהם
(א)
כי לי בני ישראל עבדים. ועיין בש"ך [1] שבכל ענין יכול לחזור
בו. וכותב בספר דיני ממונות [2]: שביתת פועלים כפי שנוהגת בארץ ישראל,
שמשביתים עבודה במאורגן להשגת זכויות מסוימות, ואף מקבלים דמי שביתה, ומונעים מבעל
הבית להכניס עובדים אחרים במקומם. ונגרמים נזקים שאין להם תקנה, לשביתה כזו אין
יסוד בהלכה רק במנהג המדינה. ואמנם אחר שהדבר הוא מנהג המדינה וזכות זו ידועה לכל,
נמצא שהעובד והמעביד בתנאי זה הסכימו לעבוד ביחד ובעל הבית מחל על זכותו
שעפ"י דין תורה. ועל כן הנוהגים כן ויש סיבה לשביתה, יש להם על מה שיסמכו על
פי ההלכה וכו'. ואם תאמר, אם לפי דין תורה אסור לשבות, כיצד ישיגו העובדים
זכויותיהם ? הרי פתוחה לפניהם הדרך לתבוע את המעביד בבוררות או בית דין והם יפסקו
וכו' ע"ש. ועיין גם בשו"ת אג"מ [3] לגבי שביתת רמי"ם
ומורים בישיבה. וכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א באותה שאלה [4]:
נראה דאף בכה"ג שנותני העבודה יודעים שהשכירים קשורים לארגוני פועלים כאלה
שרגילים תמיד לתבוע את מילוי דרישותיהם ע"י אמצעי כפיה של שביתות והשבתות,
מ"מ לא שייך לומר בזה דסבור וקביל. אלא יכולים לומר דלא נחתי כלל אדעתא דהכי
וחשבו אותם לצייתי דינא. אשר כל סכסוך שיתגלה ביניהם יתברר אך ורק לפי דיני התורה
וכו'. ובסוף התשובה כותב: אלא שעכ"ז נלענ"ד פשוט דלאו כל כמינייהו של
המלמדים לעשות דין לעצמם מבלי להמלך תחלה עם רב העיר. כי בענינים אלה העיקר תלוי
בשיקול הדעת, ומי שדעתו רעת תורה עוזרין לו מן השמים. ואם יראה שבאמת מקופחים הם
בשכרם, יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ ואין לחוש כלל לעון ביטול תורה של
תשב"ר, והאחריות מוטלת בעיקר על הבעל הבית ופרנסי העיר שאינם רוצים לפרנס
כראוי את המלמדים, ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה וכו', עכ"ל.
ולגבי
שביתת הרופאים, עיין בספר אסיא [5]. וברור שאין כל הצדקה לפגוע בכי הוא
זה בחולים ע"י נטישתם בבתי חולים ובמיוחד אם מדובר על אפילו חשש רחוק של
סכנה, רק כדי לקבל שכר יותר גבוה או תנאי עבודה יותר טובים. ועיין בפירש"י על
מאמר חז"ל הידוע, טוב שברופאים לגיהנם [6]: ויש בידו לרפאות העני
ואינו מרפא, עכ"ל. דהיינו שאין הרופא מוכן לרפאות אם לא שיקבל את השכר שהוא
דורש, והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
בזמן
הדפסת הספר, פתחו כל אחיות בתי חולים בארץ בשביתה שבמהלכה נטשו לגמרי את כל מחלקות
האשפוז וליום אחד אף חדרי המיון. הגרי"י ווייס שליט"א והגרש"ז
אויערבאך שליט"א כתבו מכתב לבית החולים שערי צדק כדלקמן:
לכבוד
כל צוות הסיעודי,
הנני
כזה להזהיר אתכם באזהרה חמורה ע"פ דעת תורתנו הק' ע"ד אשר התברר לנו
בקשר עם החמרת השביתה של האחיות כי המצב הקיים הוא ממש פיקוח נפש. וכפי שכבר פסקנו
בנדון במכתבנו להנהלת ביה"ח, על כגון זה נאמר בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו
סע' א): "הרופא המונע עצמו לרפאות הרי זה שופך דמים", וזה הדין לגבי כל
האחים והאחיות.
לכן
החיוב מוטל על האחים והאחיות לשוב לעבודה לכל הפחות במחלקות וכו' (כאן רשימה של
מחלקות האשפוז [7]), עכ"ל של המכתב, מתאריך ער"ש שלח כ' סיון
תשמ"ו.
וברור
שבמדינה המונהגת עפ"י חוקי התורה, אין מושג של שביתות, וממילא לא היה יכול
הדבר להגיע למצב כה חמור ומביך. כי מחד גיסא צודקות האחיות בטענתן על תנאי עבודה
גרועים שפוגעים בטיפולן בחולים, ומאידך גיסא, לא יתכן שישבתו בצורה כזאת שהדבר
יפגע בחולים עד כדי סכנת נפשות. אבל לפי חוקי התורה יכול בית דין (כשידו תקיפה)
לדון בענין כבר בהתחלת הסיכסוך ולחייב את שני הצדדים (האחיות והממשלה) לקבל דין
צודק שעקרונו טיפול הטוב ביותר לחולה.
[1] ס"ק יד.
[2] ח"ג עמ' לג.
[3] חו"מ ח"ב סי' נט.
[4] ספר מנחת שלמה סי' פז.
[5] ספר ה עמ' 30 ועמ' 41.
[6] קדושין פב ע"א.
[7] ואמר לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א מפורשות שהכוונה על כל מחלקות האשפוז.