הלכות שאלה

 

סימן שמ  השואל חייב באונס ובהמה שמתה מחמת מלאכה ואם שלחה על יד בנו או עבדו

 

סעיף ג  השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה. הגה ויש חולקין בזה וסבירא להו דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך איפשר שיבא לה אונס כזה. אבל המשאיל לחבירו שונרא לרדוף עכברים, ואכלוה העכברים, מיקרי מחמת מלאכה, (א) דבא לה האונס מחמת המלאכה, וכל כיוצא בזה. בהמה שנתייגעה במלאכתה ונתחממה ומתה אחר כך, או נכשלה בדרך ונפלה ומתה, מיקרי מחמת מלאכה. ודוקא שהרגיש בעודו במלאכה, אבל אם לא הרגיש מיד, לא יכול לישבע דמתה מחמת מלאכה, דדילמא בלאו הכי נמי היתה מתה.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) דבא לה האונס מחמת מלאכה. כותב הנתיבות [1] לגבי הדין המובא בש"ך ס"ק ו על מי שהשאיל כלי מלחמה והאויב לקח את כלי הזיין וז"ל: לענד"נ דאם באו על עסקי נפשות דפטור דלא גרע משאל ספר דמצוה קעביד ואפילו שאל שלא לדעת ונאנס מידו

פטור [2], ולא גרע מרודף שרדף אחר רודף ששבר כליו בין של הרודף בין של כל אדם, דפטור כמבואר בסנה' דף עד ע"א כיון שיש בזה ג"כ הצלת אחרים. ודוקא נרדף שבא להציל עצמו חייב, אבל הכא שיש בו ג"כ הצלת אחרים פטור דמשום שיש בו ג"כ הצלת עצמו לא גרע וכו', וכן נ"ל ג"כ בלקח כלים של חבירו להציל מן הדליקה דפטור בנאנס מידו דדליקה כסכנת נפשות דמיא דהא מחללין עליו שכת, עכ"ל. וכן עיין בערוה"ש [3].

                                ולפי"ז יוצא לכאורה שאדם ששאל רכב מחבירו כדי להעביר חולה מסוכן לבית החולים וניזוק הרכב בנסיעתו לביה"ח שפטור מלשלם. אך הלום ראיתי בספר תורת

היולדת [4] שמביא שם הגר"י זילברשטיין שליט"א את נתיבות הנ"ל וכותב: וכל זה מיירי אם היולדת אינה במכונית, אבל כשהיא במכונית, דינה כדין "שואל" וחייבת לשלם ואין בזה תקנת חכמים הנ"ל "שאין לך מי שיציל את חברו", עכ"ל.

                                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: דמכל מקום אם היולדת עצמה בקשה ממנו לקחת אותה לבית החולים יתכן שהיא חייבת לשלם עבור הנזק אע"ג שלא היתה אז תוך המכונית הואיל והכל הוא בשליחותה ולהצלתה, עכ"ל (כמובן מדובר שאין בעליו עמו א.ס.א.).

                                עוד כתב שם כתורת היולדת: יש לעיין מה הדין כאשר על הנהג שהתנדב, הוטל קנס כספי (כשנסע בדרך קצרה שהוא דרך עפר ולא בדרך ארוכה המותרת). האם יכול לדרוש את הכסף מהיולדת, שהרי הוצאות הנסיעה וכל הכרוך בה משלמת היולדת, כמבואר ברא"ש מסכת סנה' פ"ח סי' ב "שהניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא". אלא דהכא שאני כיון שנסיעתו בדרך הקצרה לא היתה לתועלת היולדת אלא רק כדי למעט בחילול שבת ויתכן שעבור זה אין היולדת חייכת לשלם. אולם מסתבר שמאחר הנסיעה בדרך הארוכה אסורה (מצד הדין), נמצא שהנהג נסע למענה ובשליחותה בדרך הקצרה, שהרי אי אפשר לנסוע בדרך הארוכה מצד הדין וחייבת לשלם. כמו כן אם לא כיבה את המנוע והמכונית ניזוקה, יתכן שחייבת לשלם, עכ"ל.

                                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם זה בימות החול ולא היה כ"כ בהול לעשות כן, יכולה היא לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא היית צריך לנסוע דרך עפר שזה אסור לפי החוק. ומיהו אם ראתה וידעה ומ"מ שתקה, חשיב כנעשה בהסכמתה, ובכה"ג שהיה חייב לעשות כן בגלל השבת פשוט הוא שצריכה לשלם. ולא ידעתי למה מסתפק בכך, עכ"ל.

                                עוד כתב שם [5] בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א: אם כדי לקצר את דרכו צריך לנסוע על גבי גינת נוי השייכת לחברו, הדבר תלוי, שאם חברו עומד שם ויודע שצריך להציל את היולדת, מחוייב הוא להרשות לבעל לנסוע על גבי גינתו, אלא שיוכל אח"כ לבקש מהבעל שישלם לו הנזק (וכך מבואר בשו"ת משנת שכיר סי' נב ועיין לקמן). אולם אם אין חברו יודע מהיולדת, אינו חייב להפסיד גינתו, מאחר ולא נתחייב בדבר (ויעוין שיטה מקובצת ב"ק פא ע"ב ד"ה מפסג ועולה) ואפילו לדעת התוס' ב"ק ס ע"ב שמותר לעבור על איסור גזל כדי להציל נפש מישראל, היינו דוקא כאשר בא להציל חיי ישראל ע"י גזל, אבל להקל באיסור ע"י גזל לא מצאנו, עכ"ל. וראה גם להלן סי' תכו ס"ק א.

                                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם בעל הגינה חייב בהפסד גינתו כדי למעט ממלאכה, כשהוא נמצא שם, למה לא יהא מותר על דעת לשלם גם כשאינו שם כיון שהוא חייב בכך. אולם לענ"ד אינו חייב כלל מעיקר הדין בהשחתת גינתו כדי למעט ממלאכה שנעשה בהיתר לצורך של פקוח נפש, ואין זה אלא מדת חסידות בלבד ולכן שפיר אסור שלא בפניו. ויתכן דהפסק של המשנת שכיר הוא דוקא במאכלות אסורות דאפשר שהחולה קץ בזה, עכ"ל.

                                ובשו"ת משנת שכיר הנ"ל מסתפק בחולה שיש לו דבר איסור ולחברו יש דבר היתר, האם חייב חברו ליתן מההיתר שלו לחולה, או דלמא כיון שלחולה מותרים כל האיסורים אין חיוב ליתן לו. ומסיק דחייב ליתן לו כיון דמוטל עליו להחיותו ולהבריא גופו. אלא שאח"כ חייב החולה להשיב לו, ע"כ. ובהערות שבסוף ספר תורת היולדת כותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לענ"ד צ"ע הפסק של בעל משנת שכיר, הרי אין זו כדי להחיותו כיון שיש לו ומותר לו לאכול את המאכל האסור וא"כ למה יתחייב השני מעיקר הדין ליתן לו את שלו אם הוא צריך לכך, עכ"ל. וראה בספר מנחת שלמה להגאון שליט"א [6].

 

 

 

[1] ביאורים ס"ק ו.

[2] וכן פסק בשו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ז.

[3] סע' יד.

[4] פרק כ הערה ג.

[5] פרק י הערה ג.

[6] סי' ז.