הלכות מאבד ממון חבירו בידים
ומוסר ומלשין
סימן שפח דין ניזק נשבע ונוטל
סעיף ט (א) אסור למסור לישראל ביד
עכו"ם אנסים, בין בגופו בין בממונו ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה
מיצר לו ומצערו. הגה ודוקא בדברים בעלמא אבל אם מסרו, מותר למסרו דהרי יוכל
להרגו בדין במקום שיש חשש שיחזור וימסרנו לאנסים או אם אי אפשר להציל עצמו בדרך
אחר, אבל אם אפשר להציל עצמו בדרך אחר הוי כשנים שמסרו זה את זה וכל מי שהפסיד
חבירו יותר חייב לשלם המותר בנזק שלם. וכל המוסר ישראל לעכו"ם, בין בגופו בין
ממונו, אין לו חלק לעולם הבא.
נשמת אברהם
(א)
אסור למסור. ילד או תינוק שהובא לבית חולים עם תסמונת של "הילד
המוכה", דהיינו עם שברים מרובים בגולגולת או בגפיים או עם דימומים באברים
הפנימיים, עקב מכות או בעיטות קשות, או עם כוויות קשות מאש, חשמל או מים רותחים וכו',
שנעשו באכזריות ובמזיד ע"י אחד או שני הוריו, אסור, אחרי הטיפול המושלם,
להחזיר אותו לביתו כי אז ימשיכו להכות בו עד המוות. בגלל סכנת הנפשות הממשית, על
הרופא להודיע לבית המשפט ואז ע"י צו בית המשפט מעבירים את התינוק למשפחה
אומנת או למוסד. נראה שאין בזה שאלה של מוסר מכיון שמדובר בסכנת נפשות של ממש
ולהורים דין של רודף, ויתכן שמותר גם אם מעבירים את התינוק, בלית ברירה, למשפחה או
למוסד לא דתי. אך כמובן יצטרך בית דין לעשות הכל שביכולתו לדאוג לזה שהילד יועבר
למשפחה או מוסד שומר תורה ומצוות. ובמיוחד בחוץ לארץ על הבית דין לדאוג שלא יועבר
הילד למשפחה או מוסד של עכו"ם. והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
ואמר
לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שמותר לרופא להודיע לשלטונות אפילו כשקיים ספק
(בתוץ לארץ) שילד יישלח למשפחה או מוסד של גויים אך אחרי כן עליו לעשות בכל יכולתו
לדאוג לזה שהילד יימסר למשפחה או מוסד יהודיים.
וכתב
לי הגרא"י וולדינברג שליט"א: דאם קיימת ממש חשש מבוסס שהוריו ישובו קרוב
לודאי להכותו שוב, ועוד יותר מזה, ועד למות, במקרה כזה, שמכיון שהרופא רק מוסר על
המצב למשטרה ובבקשה לראות להציל את התינוק מידי הוריו, אזי חייב לעשות זאת כדי
להציל נפש אחת מישראל ממות, ומה שיעשה אחר מיכן המשרד הממשלתי כדי להצילו הרי
הרופא בזה רק בבחינה של גורם בלבד, ואין לפני עור ממש כי הרי לא בטוח במאה אחוז
שיעבירו אותו דוקא למוסד של עכו"ם, או לא דתי, ונוסף לזה גם התינוק עד שיגדל
איננו עובר עי"כ שום עבירה, וכשיגדל הרי יתכן גם שיחזירוהו למקום שיוכל לשמור
על יהדותו, עכ"ל.
ואם
מדובר על מעשה אונס, למשל, כשהאב אונם את בתו הקטנה פעמים חוזרות, הרי גם כאן יש
לאב דין של רודף ונראה שהדין יהיה כפי שבמקרה דלעיל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה והוא ממש רודף אחר
עריות, עכ"ל. וכן כתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א: לדעתי הדין בזה
כפי שהעליתי בשאלה הקודמת, כי הרי דין רודף אחר הערוה כדין רודף אחר חבירו להרגו,
והבא על בתו הרי הוא מחייבי כריתות, והגם שהיא קטנה אבל הוא חייב על כך, ומן החובה
להפרישו מזה, ויעוין במשנה למלך פכ"ד מהל' שבת ה"ז מה שהוקר אם ברודף
אחר אחת מכל העריות אם היה זה בשבת אם מחללין את השבת בשביל הצלתו מן העבירה, וכן
בספר מחזיק ברכה להחיד"א ז"ל או"ח סי' שלט ס"ק ה יעו"ש
(וזהו נוסף על מה שיש חיוב להציל את הקטנה מנזק פיזי ונפשי), עכ"ל.
וממשיך
הגרא"י וולדינברג שליט"א וכותב: על המקרים האמורים בא כבודו בשאלה נוספת
בנוגע לדין מוסר וכו'. תשובה: אפילו אילו לא היתה ערוה עליו שחייבים על זה כרת, גם
כן היה מותר למוסרו, הן כדי להציל אותה מפגיעתו וגם לרבות כדי להציל אותו מרשעתו
זה, ומה שכבו' מצטט ממה שפסק בחו"מ סי' שפח סע' ט שאסור למסור אפילו הוא רשע
ובעל עבירות, אין לו ענין לעל כגון נידוננו, דבשם אין המדובר שבא הדבר כדי להציל
אותו מרשעתו, אלא שרוצים למסור אותו בשביל דבר אחר ורוצים לנהוג בו זלזול בגלל זה
שבין כך הוא רשע ובעל עבירות, ומשא"כ בכגון נידוננו שרוצים עי"כ להציל
אותו מלהוציא לפועל זממת רשעתו, ולכן שפיר מותר. אמרנו שמותר זה גם בכדי להציל
אותה מפגיעתו בה, כי אין זה דומה גם למה שנפסק בשו"ע שם שאסור אפילו היה מצר
לו ומצערו, דבכאן הרי פוגע עי"כ בגופה ובנפשה, ויעוין בשו"ע שם בסע' ז
שנפסק ברמ"א די"א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול בפני עכו"ם
אע"ג דגורם למכה היזק גדול, והש"ך בס"ק מה כותב בכעין החילוק
הנ"ל דשאני היכא שמוסר כדי שלא יוסיף להכות דמותר ע"ש, ומקרה כזה
שלפנינו הוא יותר גרוע מהכאה וא"כ יכולים למוסרו הן מפני שזה דומה למכה, והן
כדי שלא יוסיף עשות זאת, ובית דין אביהם של קטנים, עכ"ל.
ואם
מדובר על מעשה אונס בבית ספר של קטנים, כשהמורה מבצע מעשה מגונה בנערים או בנערות
הקטנות. נראה שבמקרה של נערים ששוב מדובר על מעשה שיש בה משום מיתת בית דין, ויש
לו דין של רודף שיהיה מותר למוסרו וכבשני המקרים הקודמים. אך גם במקרה שמדובר על
מעשה מגונה בנערות, נראה שיהיה מותר לרופא שמגלה את הדבר, להודיע עליו למנהל בית
הספר ואם בכל זאת לא נעשה דבר, יהיה מותר לו להודיע למשטרה, אפילו בחוץ לארץ, כי
מכיון שמדובר על מי שמיצר לרבים, אין כאן איסור של מסירה [1] ואדרבה
חייבים לעשות זאת כדי שאותו מורה לא ימשיך בדרכו הרעה לא בבית ספר זה ולא בבית ספר
אחר. וברור שבכל המקרים אין לרופא לנקוט שום פעולה בלי שהוא קודם כל משוכנע שהדבר
נכון ולפני שהוא מתייעץ עם מורה הוראה מובהק, כי בנפשו הוא.
ואמר
לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין הבדל בין נערים ונערות כי מדובר בכל אופן
על פגיעה נפשית חמורה וכן סכנה לרבים. והנה כותב הב"י [2] בשם
הרשב"א: עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר ברבי שמעון תפס גנבי בהרמנא דמלכא
ועניש להו [3] וכן רבי ישמעאל ברבי יוסי [4] ואע"ג דאמר
ליה רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' וכן אמר ליה אליהו לר' ישמעאל בר' יוסי,
מ"מ לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם
להמנע מלענוש על מה שלא חייבה תורה וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היו נוהגין
בחסידות כאבותן ואילו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים
חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם, ועוד תדע לך מדאמר ליה ר' ישמעאל
לאליהו מאי אעביד הרמנה דמלכא הוא ואהדר ליה אליהו אבוך ברח לעסיא וכו' ואילו היה
איסור גמור מאי קאמר הרמנא דמלכא הוא ואליהו נמי לימא ליה (פסחים כה ע"ב) מאי
חזית דדמא דידך סומק טפי אלא ודאי כדאמרינן שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה
כאילו במשפטי המלוכה כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ ע"כ קצרתי מתוך תשובת
הרשב"א הנזכרת, עכ"ל של הב"י. ועל זה אמר לי הגאון שליט"א שכל
שכן הוא בשאלתנו כשמדובר על דבר שהוא הרבה יותר חמור מגניבה, שודאי מותר קודם כל
למסור על הדבר למנהל בית הספר ואם בכל זאת שום דבר לא נעשה בענין, גם למשטרה
ואפילו בחוץ לארץ, עכ"ד.
וכתב
לי הגרא"י וולדינברג שליט"א: ומהאמור לעיל, הדבר פשוט כבר ממילא, שגם
בשאלה ג' שמפרט כבו' במכתבו, על מקרים ידועים של התעללות מינית של מורה בבית ספר
לילדים, שמותר למוסרו, ועוד בקל וחומר, מכיון שמדובר גם באדם שמצר את הרבים
ומצערן, כנפסק בחו"מ שם סע' יב וכפי שמציין שפיר כבו' במכתבו.
עוד
כתב לי הגאון שליט"א: על כל האמור נראה לי להוסיף לשם הבהרה עוד שתי נקודות
והמה:
1. בודאי כוונת כבו' בשאלתו הנוספת בנוגע
לדין מוסר, הוא לא בנוגע למסירה אפילו לערכאות של ישראל, דבכה"ג בודאי מותר
מכיון שאין כח בית דין לכך, אלא שאלתו היא בנוגע למקרה של מסירה לערכאות של
עכו"ם, וכדמודגש בחו"מ שם סע' ט בלשון: אסור למסור לישראל ביד
עכו"ם וכו'. ורק גבי מסירת ממון בידי אנס כתוב בסע' ב שם "בין אנס עכו"ם
ובין אנס ישראל", ע"ש.
2. גם בערכאות של עכו"ם, נראה שיש
חילוק בזה בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות, וכדמצינו שמחלק בכזאת הערוך
השולחן בחו"מ שם סע' ז, שמעיר וכותב שכל המדובר בדיני מסור בש"ס ופוסקים
הוא בכגון מדינות הרחוקות שלא היה לאיש בטחון בגופו ובממונו מפני השודדים והאנסים הגם
שנשאו עליהם שם משרה כידוע גם היום מאיזה מדינות מאפריקה וכו', ומשא"כ במלכי
אירופא. ומוכח מהערוה"ש שם שלא כוון בדבריו רק משום שלום מלכות כי מפרט והולך
לדוגמא גם שמות של מדינות שהיו מרוחקים מרחק רב מאד ממקום מגורו ומהמלכות שהיה חי
בקרבה כדיעו"ש. כאמור כתבתי זאת לשם הבהרה כללית בנושא זה של מוסר, עכ"ל
של הגרא"י וולדינברג שליט"א.
[1] חו"מ כאן סע' יב לפי גירסת הש"ך
והגר"א.
[2] חו"מ סוסי' שפח.
[3] ב"מ פג ע"ב.
[4] שם פד ע"א.