• חושן משפט סימן תכ"ה (עידכון)
  • חושן משפט סימן תכ"ה (עידכון שני)

  • סימן תכה  חייבי מיתת בית דין היאך דנים אותן בזמן הזה

     

    סעיף ב  לפיכך העוברת שהיא מקשה לילד, (א) מותר לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. (ב) ואם הוציא ראשו, אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש (ג) וזהו טבעו של עולם.

     

    נשמת אברהם

     

                                    (א) מותר לחתוך העובר. ודברי השו"ע נלקחים מהמשנה באהלות [1] והרמב"ם [2]. וכ"כ הסמ"ג [3] ורבינו בחיי [4].

     

    הפלה מלאכותית

     

                    1. האיסור. לדעת רוב הראשונים ואחרונים אסור מדין תורה להרוג עובר כשאין סכנה או חשש סכנה למעוברת. וכן כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: הואיל ובן נח נהרג על העוברין, וליכא מידי דלישראל שרי ובן נח נהרג על כך, עכ"ל. ואמנם יש גם קצת מהפוסקים שלדעתם האיסור הוא רק מדרבנן. ובע"ה נפרט כאן את מקור האיסור ואת דעת הפוסקים בענין.

                                    מבואר מדברי הרמב"ם, הסמ"ג, הרבינו בחיי והשו"ע שיש איסור בהריגת עובר אם לא מדין רודף. ועיין בתוס' [5] שאע"פ שישראל שהרג את העובר פטור ממיתה, מ"מ לא שרי. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: וכ"ה יבמות מב ע"א רש"י ד"ה ה"נ חייס עילויה ועיין שם בערוך לנר, עכ"ל. וכן מובא מכת"י דהחזו"א שאין היתר רק מדין רודף וז"ל [6]: י"ל כיון דהא דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור הוא מסברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא שייך זה בעובר, והלכך אינו בדין שיהרג אדם בשביל חיים של עובר אלא מותר ליה להרוג העובר בשביל חייו, וכן אחר מותר להרוג את העובר, אף שמחללין שבת בשביל חיי עובר וכו', עכ"ל. ואמנם מהתוס' בנדה [7] משמע לכאורה דמותר להרוג עובר, וכן כתבו במהרי"ץ חיות בנדה שם, הגאון ר' שלמה כהן בספר מלאכת שלמה, השו"ת עטרת חכמים, הספר יד אהרון אלפנדרי והיקהיל שלמה [8]. וראה בשבות יעקב סי' יג בשם תשובות הגאונים. אך האחיעזר [9] והבית שלמה [10] מסבירים את התוס' בנדה לפי חכמים של ר' ישמעאל בסנה' נז ע"ב, שלדעתם אין בן נח מוזהר על העוברים וא"כ לפיהם יכולים אנו לומר שכשם שבן נח אינו מוזהר על העוברים כך ישראל מותר הוא בהריגתם. ועיין בשו"ת אמונת שמואל להגאון ברכת הזבח [11] שכתב שאין בזה אפילו איסור דרבנן אלא "קצת איסור".

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: גם נלענ"ד דכמו שאסור לגזול ממונו של עובר כ"ש שאסור לגזול ממנו את חייו, והרי דעת התוס' במס' ב"ב קמב ע"א בד"ה בן דעובר זוכה בירושה גם בשעה שהוא עובר אף אם סופו להיות נפל, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ועוד מצינו דעובר מאכיל בתרומה, אם לא שיש פסוק לאסור, עיין ביבמות סז ע"ב, עכ"ל.

                                    אך כבר כתב היעב"ץ בנדה שם דלשון התוס' בנדה אינו מדויק וכ"כ היד המלך והגר"ש קלוגר בספרו מי נדה, שלשון התוס' "מותר להורגו" הוא לאו דוקא [12], וכ"כ השו"ת בית יצחק [13]. וכן עיין כשו"ת חות יאיר [14] ובשו"ת ציץ אליעזר [15]. והאג"מ כותב [16] דטעות סופר נפל בתוס'.

                                    האם האיסור הוא מך התורה או מדרבנן. מובא באחיעזר [17] דאף שנקטינן שאסור מן התורה, לדעת הר"ן [18] אין איסור מן התורה, וכ"כ המהר"ש ענגיל [19] בדעת הרמב"ם. וכן פסקו הגר"ח פלאג'י [20], המהר"ש ענגיל [21] והשו"ת בית יהודה למהר"י עייאש [22]. וראה בשו"ת ציץ אליעזר [23].

                                    ומובא בשו"ת משפטי עוזיאל [24] בשם הגאון ר' ישראל מאיר שלדעת התוס' אין איסור בהריגת עובר אלא מדרבנן, ועפי"ז הקשה דא"כ בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אם יצא הולד כן קיימא יוציא וחייבין בקרבן, ולפי דברי התוס' למה לא תעשה פעולה להפלת העובר להמלט מאיסור אשת אח, ע"ש. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה דאסור לגזול חיים של עובר כדי להפטר משגגת חטאת שנעשה בפשיעה שבא עליה תוך ג' חדשים ואע"ג דחיותו של העובר הוא מהאם. אפשר דמשום כך יכולה היא לצום עד שתפיל, אבל לא להרוג אותו בקום ועשה. עכ"ל. ואין להקשות הרי סוף סוף בשעת היבום היה איסור אשת אח ואיך אפשר להפקיע איסור זה למפרע, כי כותב התוס' (יבמות לה ע"ב ד"ה תגלי): וא"ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא וכו', עכ"ל. וכן עיין בתוס' רע"ק (יבמות פ"ד מ"ב אות מה) שכותב בשם התוס' וראשונים שלא חייבים קרבן כי לא מקרי אשת אחיו שלא במקום מצוה.

                                    וראה בשו"ת יביע אומר [25], אחרי שמביא שורה של פוסקים דיש בהפלת עובר איסור תורה, כותב: ומעתה ניחא קושית הגאון ר' ישראל מאיר הנ"ל מההיא דיבמות וכו', שהרי אסור לה מה"ת להפיל העובר ואף למ"ש הבית יהודה שבשתיית סם אין איסור תורה (ראה להלן ס"ק 4). הדבר ידוע שלא תמיד מצליחים להפיל העובר ע"י שתיית סממנים בלבד וכמ"ש בנדה ל ע"ב דאיכא גופא דלא מקבל סמא ופשוט, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע אם זה אסור מן התורה מנין דגרמא מותר מן התורה, הרי גרמא רק פטור אבל לא שמותר לכתחלה וכמו בממון גרמא בנזקין אסור מן התורה קל וחומר מחיוב השבת אבידה. ועיין רש"י במס' גיטין נג ע"ב שנדחקו שם ורק לענין שבת ומחיקת השם אמרינן רק עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי מן התורה, עכ"ל.

                                    אך, כפי שכתבנו לעיל, לדעת רוב הפוסקים האיסור בהפלת עובר הוא מן התורה. וראה בספר חקרי לב [26] שהכריח שדעת התוס' בסנה' היא לאסור הריגת עוברין מן ההורה וכ"כ התורת חסד [27] בדעת הרמב"ם. וכן פסקו המהר"ם שיק [28], הצפנת פענח [29], האחיעזר [30], האור שמח [31] והשו"ת בית יצחק [32]. וכן עיין בספר מושב זקנים מבעלי התוס' [33]. וכן דעת השדי חמד [34] והיביע אומר [35]. וכ"כ אג"מ [36]. וראה בספר הרפואה לאור ההלכה [37]. וראה שתי תשובות במהרי"ט [38] ועיין באחרונים הנ"ל איך כל אחד מישב הסתירה שבין שתי התשובות (כי בתשובה אחת הוא אוסר מדין חבלה ומשום שחשוב כספק נפשות ובתשובה השניה הוא כותב דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידה דבעל).

                2. הפלה בשבת. ראה בפמ"ג [39]: דהמושיט ידו למעי אשה והרג עובר שבמיעיה, י"ל חייב מיתה נטילת נשמה. רוב נשים מתעברות ויולדות ולד קיימא כדאיתא ביבמות וסוקלין ושורפין על חזקות וכ"ש רובא, עכ"ל.

                3. עובר פחות מארבעים יום. ראה ביבמות [40] ורמב"ם [41] דעד ארבעים יום מיא בעלמא הוא ואין יצירתו נגמרת לפחות ממ' יום [42]. וכן עיין בש"ך [43]. ולכן נטו להקל יותר גדולי האחרונים בהפלת עובר פחות ממ' יום וכ"כ הבית שלמה [44], התורת חסד [45] והשרידי אש [46]. ובשו"ת אחיעזר [47] כתב דאפשר שאף בישראל אין איסור מן התורה. אך הגרא"י אונטרמן ז"ל כתב [48] שיש איסור בהפלת עובר לפני ארבעים יום אף במקום שחלתה האם באדמת. וכ"כ האג"מ [49] שאסור להפיל עובר פחות מארבעים יום.

                4. הפלה ע"י תרופה. ראה בשו"ת יביע אומר שם ובשו"ת ציץ אליעזר שם שמביאים בשם הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"א אהע"ז סי' יד, דגם לדעת הסוכרים שאיסור הריגת עובר מן התורה, זוהי דוקא בידים, אבל ע"י שתיית סם האיסור הוא רק מדרבנן (משום גרמא), ולמעוברת בימי הנקה מותרת לעשות מה שיכולה כדי להפיל העובר, כיון דאיכא סכנת הולד. וכן הביא הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"א סוסי' מ שהאיסור בשתיית סם אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל איסור שפיכות דמים. ועיין לעיל ס"ק 2 מה שכתבנו בשם היביע אומר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בענין גרמא כבר כתבתי למעלה, עכ"ל.

                                    ונביא בע"ה מה שמצאתי בעיות שונות שבהן דנו הפוסקים לגבי היתר או איסור הפלה, מהן בעיות הנובעות עקב המעוברת ומהן בעיות הנובעות עקב העובר. אך ברור שבכל מקרה ומקרה, אפילו זה שנראה פשוט ביותר, צריכים לשאול מורה הוראה מובהק איך להתנהג.

     

    בעיות מצד המעוברת

     

                    5. סכנה לאם מעצם תהליך ההריון. כאן ברור שאם מדובר במעוברת שהיא בודאי בסכנה או בחשש סביר מאד של סכנה ואין כל אפשרות להצילה אלא בהריגת העובר (שעדיין לא יצא ראשו - ראה להלן), דמותר, וממילא חובה, לעשות כן וכפסק השו"ע. ועיין בפחד יצחק [50] שמתיר הפלה רק במקרה כזה ולא בשום מקרה אחר, כגון מחלות שבאו על האם שלא ע"י רדיפת העובר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע דמ"מ עכשיו שהאמא חולה, הרי העובר ממש רודף אותה, עכ"ל.

                                    והלום ראיתי את מה שכתב הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א [51] ומוכח מדבריו דמותר לבצע הפלה לרפואת האם. וז"ל: ועיקר דהוצרך הרמב"ם לזה היינו ביושבת על המשבר דאין עוד גדר ירך אמו כדאיתא ערכין ז ע"א. ועיין תוס' נדה מד ע"ב, וכידוע מהפוסקים שכבר נקרא גוף בפני עצמו ואז צריכים לבא עלה עיקר מטעם רודף, משא"כ קודם לזה דפשיטא דנדחה מפני נפש האם דהולד אינו כגדר נפש עדיין וגם הוא ירך אמו. וממילא אין לדייק ולהחמיר דלא התירה המשנה רק בשעת לידה בהקשותה דרואים הסכנה בעינה והסכנה דהשתא שהיא לפנינו היא שדוחה הריגת העובר עכשיו וכו'. אבל באמת זה אינו דהרמב"ם והמשנה ע"פ הנ"ל לרבותא נקטו אע"ג דבשעת לידה כבר נחשב נפש בפני עצמו ומכ"ש קודם לזה, לא מבעיא לשיטת תוס' נדה מד דלפי פשוטן אין איסור הריגה בעוברין, אלא גם למש"כ תוס' חולין לג ע"א וסנה' נט ע"א דנראה לפי דבריהם דאיכא גם איסור תורה לישראל, מכל מקום איסור זה אינו דומה לשלילת חיות האדם ממש ופשיטא דנדחה מפני הריגת האם, לא מבעיא ודאי סכנה אלא אפילו במקום ספק סכנה וכו'. עכ"פ זמן רב לפני הלידה דעדיין אינו נפש חי ואינו כחזקת חי עיין ערכין ז ע"א ועלינו לדון על דחיית נפש האם, יראה דגם להסוברים שיש איסור תורה, אמנם אינו בגדר נפש מישראל נגד איבוד נפש האם שבזה הקילה תורה אפילו בספק ואפילו בספק ספקה ובספק הרחוק, והיינו בין בדין פקוח נפש ובין בדין רודף דאפילו הוא ספק אם יהרגנו מותר להרוג הרודף וכמש"כ הר"ן בחי' סנה' עג ע"א וכו'. ואין זה מדין ספק להחמיר אלא כך צורת המצוה דאפילו הוא בספק ואפילו ספק הרחוק יש חיוב דרך ודאי אם ע"י הצלה בעלמא אם ע"י הריגת הרודף אפילו על צד הנפלאת וכו'. ומי לנו גדול מרבינו מהר"י מטראני בתשובת מהרי"ט ח"א סוסי' צט שכתב דמשום רפואת האם מותר להתעסק בהפלה, ואם כי חלילה לנקוט הלשון כפשוטו דרפואה בלבד גורם גם אם אין רפואה מסבת סכנה ודאית או ספק, אבל מכל מקום לשונו מראה בפשיטות דאין סיבת ההיתר לפנינו דוקא כשסכנת מיתה מחמת לידה שהיא כבר לפנינו. וכן היה לי משא ומתן בזה עם גאון ישראל החזו"א זי"ע והיה לו פשוט היתר הנ"ל, אלא שהתנה זה בתנאי שממש כל הרופאים שאפשר לשאול יסכימו לזה ואם יש אחד שדעתו שאין סכנה להחזיק הולד ללכת אחריו. אבל בסוף אומר שידע שחלילה לנו למהר בהוראה זו כי לפי הרגילות הגדולה שיש לי כשאלות כאלה למדתי הרבה פעמים שהרופאים מזלזלים מאד לקבוע לספק נפשות מה שאינו ספק כלל וכלל וכו' ועכ"פ צריך להיות מתון מתון וכו', עכ"ל. וראה גם בספר תורת היולדת [52].

                    6. סכנה למעוברת מההריון כשהיא כבר חולה ממחלה אחרת. מדובר על מחלות לב, כליה וכו' כשהן בדרגה מתקדמת כשעצם ההריון או הלידה בסוף ההריון יסכן את חיי המעוברת. ראה בשו"ת יביע אומר [53] שמתיר כשיש חשש סכנה סביר מאד, כי נחשב העובר כרודף שגרם למעוברת להיות בסכנה, ובמיוחד אם עדיין לא מלאו לעובר ג' חודשים. וכן פסק הציץ אליעזר [54]. אך ראה שם שדנו לגבי נאמנות הרופאים. וכותב היביע אומר: מכל מקום נראה שאם שואלת לרופא אחר שלא בפני הרופא הראשון וגם הוא אומר שיש חשש סכנה בדבר, נראה שיש להקל. וכ"כ המהר"ש ענגיל ח"ז סי' קע, השו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג והשו"ת שבות יעקב סי' ה-ו (לגבי נאמנות הרופאים). ועיין בשו"ת אג"מ [55] שכותב שיהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם, דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף, צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף, עכ"ל. וראה לעיל סי' שו ס"ק א מה שכתבתי בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א לגבי אומדנא של הרופאים.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע כיון שהרמב"ם סובר שעובר נקרא רודף, מנלן שאין דינו כמו בא במחתרת דאע"ג שרק ספק הוא אם יעמוד האב נגד בנו להציל את ממונו ואפי"ה מותר להרוג את הבן, עיין ריש מס' פסחים, עכ"ל.

                                    וכעת ראיתי מה שכתב הגר"מ בראנדסדארפער שליט"א [56]: נשאלתי על דבר אשה מעוברת שהיא חולה רח"ל מחלות סוכר ולחץ דם שאמרו כמה רופאים מומחים שהעובר מסכן אותה וצריכים לעשות לה פעולות שתפיל וכו'. ומסכם: היוצא מדברינו לענין נידון דידן. כיון דלפי אומדנא הרופאים היא מסוכנת מחמת העובר, אפשר לסמוך בזה על התורת חסד והאבני צדק והלבושי מרדכי דגם בכה"ג דאין סכנה בבירור עכשיו. ג"כ נחשב העובר כרודף אותה וכיון דלפי מאמר הרופאים היא מחמת העובר יותר מסוכנת ממחמת ההפלה, מותר להפיל העובר וכו' והצעתי הענין אל מול פני וכו' הגרי"י ווייס שליט"א והורה בזה להיתר להפיל העובר ממנה מחמת סכנת האם, עכ"ל.

                7. סכנה שעתידה לבוא לאחר זמן. מה יהיה הדין במקום שאין האשה מסתכנת בשעה זו אלא שיודעים אנו כבר עתה שכשתלד או בהמשך ההריון תהא מסוכנת. האם רשאים אנו לבצע ההפלה כבר עתה או האם צריכים לחכות עד שהעובר ממש רודף ומסכן את המעוברת. בשו"ת מנחם אברהם סי' מב ובשו"ת חמדת ישראל במפתחות והוספות דף טז ע"ב [57] מתירים להרוג מי שעומד להיות רודף את חברו על שם סופו וע"ש נימוקיהם. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם [58]. ועיין גם בשו"ת אחיעזר [59] שמתיר משום שאינו רואה שום חילוק בדבר אם רודף הוא מיד או לאחר זמן, אלא כותב שאין לסמוך אלא על רופאים מומחים ובקיאים בדבר ושלא יהיה גם החתוך מסוכן. ועיין בשו"ת שרידי אש [60] שחולק על האחיעזר.

                                    וכעת ראיתי תשובה בשו"ת רב פעלים [61] שם הוא נשאל אם מותר לאשה שכבר ילדה ה' בנים בצער לידה הרבה וכל פעם מוספת צער על הקודם ובפעם החמישית הגיעה עד שערי מות בעיבורה וכו' ועושה סממנים כדי שלא תיכנס להריון. אך השאלה היתה באם תיכנס להריון, האם יהיה מותר לה לעשות סממנים שתפיל תכף בתחלת העיבור שלה כדי שלא תסתכן. והגאון זצ"ל מביא תשובת החות יאיר, היעב"ץ והמהרי"ט סי' צט. ושוב מביא את תשובת המהרי"ט סי' צז ודן בקצרה על הסתירה שביניהן. וכותב בסיכום: אך אנחנו לא נוכל לסמוך להתיר לכתחילה אפילו לצורך האם וא"כ בנ"ד אין להתיר, ורק איכא לחלק בנידון השאלה הנז' דהשואל אמר לי בפירוש שהיא עושה סממנים להפיל אחר העיבור בעשרים יום דהולד עדיין הוא חתיכת דם ולא נצטייר באבריו כראוי וגרע מנפל דעלמא שיש חיתוך אברים והוא קרוב להא דמשחית הזרע, וא"כ יש לומר כל כהאי גוונא אין זה נפש כלל ואפילו האומרים לכתחילה אסור יודו בכהאי גוונא, וזה הוא חילוק פשוט ומסתבר וכבר כתבנו דהשחתת הזרע אחר תשמיש התירו ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ולכן אשה הנז' בשאלה, אם ברור לה בעת שעושה הסממנים להפיל, עדיין לא נצטייר העובר באברים ממש וכו' כל כהאי גוונא שרי לה לעשות לכתחילה וכו'. מיהו צריך השואל להתיישב בדבר היטב כי שמא בשתיית הסמנים תבא לידי נזק וחולי וכו', ולכך תזהר ותשמר מחמת חשש זה ולא תעשה דבר אא"כ ברור לה שאין בו שום חשש מיחוש, עכ"ל.

                                    ובספר תורת היולדת [62] כותב הגר"י זילברשטיין שליט"א: מעשה באשה בתחילת הריונה קודם שמלא לעובר ארבעים יום שאושפזה עקב יתר לחץ דם. לדעתו של הרופא נשים היה צריך לבצע הפלה מידית שאם לא כן עלול הריונה להחריף את מחלתה ולסכן את חייה. לעומתו, הרופא פנימי חשב שאין הכרח לבצע מיד את ההפלה ואפשר יהיה להמתין ולנסות להוריד את לחץ הדם ע"י תרופות ורק אם הטיפול לא יועיל אז יהיה צורך לבצע הפלת העובר. וכותב הגאון שליט"א: אסור לבצע את ההפלה כעת (אפילו שכעת עדיין לא מלאו לעובר ארבעים יום ואיסור הפלה קל מהפלה אחר ארבעים יום), דאולי יועילו התרופות ואם לא יועילו ח"ו יעשו אז את ההפלה, עכ"ל.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה דמ"מ אם הרופא נשים יותר מומחה או אפילו אם הם שוים ג"כ מסתבר דמותר, עכ"ל.

                                    וכל זה רק כשעצם ההריון או הלידה מהווים סכנה יותר גדולה מההפלה.

                    8. סכנת אבר. ראה בשו"ת תורת חסד [63] שמתיר הפלת עובר אף כשיש רק סכנת אבר להמעוברת וזה אפילו להסוברים שהאיסור הוא מן התורה. ובשו"ת משפטי עוזיאל [64] נשאל על אשה עם מחלה באזנים ואחרי שהתעברה חלתה במחלה מסוכנת והרופאים אמרו לה שאם לא תפיל עוברה וכו' תתחרש לגמרי בשתי אוזניה. וכותב בסיכום: דכל שהוא מתכוון לצורך האם אעפ"י שהוא צורך קלוש כגון למנוע ספק נוולה אחרי מותה, מותר (וראייתו מהגמ' בערכין ז ע"א) וכו'. מכאן נלמוד לשאלה דנ"ד וכו' ואין לך ניוול יותר גדול מזה שהיא פוגמת את כל החיים ועושה אותה עלובה כל ימיה ומתנוולת בעיני בעלה. לכן נראה לע"ד להתיר הפלת עוברה וכו', עכ"ל. וראה מה שכתבתי בס"ק 9 בשם המהרי"ט והיביע אומר. וראה גם בס"ק 13 בשם החזו"א.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בנוגע לראיתו נראה דשאני התם שמן הדין מותר להרוג אותה מיד וקרוב לודאי שגם הולד ימות ולכן משום ספק רחוק של הצלה אין לנו לנוולה, אבל עדיין לא מוכח מהתם שיהא מותר להרוג אותו בידים למנוע חרשות מהאם, עכ"ל.

                9. כשיש סבל רב למעוברת מהחרפת מחלתה אך ללא סכנה. בשו"ת מהרי"ט [65] מתיר להפיל עובר לרפואת האם או כדי שלא תבוא לידי ניוול ואפילו כשאין סכנה. אך ראה בשו"ת יביע

    אומר [66] שדוחה את דבריו. ובשו"ת ציץ אליעזר [67] מתיר וכותב: גם כשמצב בריאותה של האשה רופף מאד ולשם רפואתה או השקטת מכאוביה הגדולים דרוש לבצע הפלת העובר, אע"פ שאין סכנה ממשית, ג"כ יש מקום להתיר לעשות זאת וכפי ראות עיני המורה המצב שלפניו. אך האג"מ [68] אוסר וכן דעת היביע אומר [69] שכותב: דאין להתיר הפלה אלא במקום סכנה ומיהו בשתיית סם יש מקום להקל כדברי הבית יהודה, עכ"ל (וראה לעיל ס"ק 4 בשמו). ובשו"ת לב אריה [70] כותב דכשאין פקוח נפש יש איסור תורה.

                10. מחלה נפשית. השו"ת לבושי מרדכי [71] מתיר הפלה במקום שלדעת הרופאים תטרף דעתה מחמת הלידה משום שטירוף דעת הוא בכלל סכנת נפשות. וכותב הגר"י זילברשטיין

    שליט"א [72]: מעשה באשה שלאחר לידתה הראשונה נכנסה למשבר נפשי עמוק ואף נסתה להתאבד כמה פעמים ואושפזה בבית החולים למחלות נפש. הרופאים הביעו דעתם שיש חשש סכנה אם תהרה שוב, האשה בקשה מאד ללדת שוב והבאנו את שאלתה לפני גאון אחד והורה שאם היא יודעת את הסכנה שהיא נכנסת אליה ובכל זאת רוצה להרות, הרשות בידה וכו'. ויעוין לעיל פרק לו הערה ה. והוא שהסכנה לא תהיה גדולה, עכ"ל. וברור שצריכים לשקול כל מקרה ומקרה היטב היטב ע"י רופאים מומחים ובסופו של דבר להביא את הענין להכרעת מורה הוראה.

                                    ואמר לי מנהל מחלקה פסיכיאטרית (לא דתי) שאין הוא כלל ממליץ על הפלה באשה כזאת כי אפשר לטפל בה בכדורים ולמנוע ברובם הגדול את ההתקף של דכאון וטירוף דעת אחרי הלידה. וכן אמר לי רופא פסיכיאטר בכיר אחר. לפי זה לכאורה אין היתר לבצע הפלה באשה כזאת. והסכימו אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

                11 . אשה שנתעברה על אף הסכנה. מובא בשו"ת מהר"ש ענגיל [73]: אשה שידענו קודם שנתעברה שתבוא לידי סכנת נפשות והיא גרמה לזה שנצטרך להרוג עובר, י"ל דחשיב כמו עשה דפשיעה שכתבו התוס' עירובין ק ע"א ד"ה מתן, דאינו דוחה לא תעשה, ושוב י"ל דבכה"ג אסור לגרום הריגת העובר. אך קודם ארבעים יום די"ל דחשיב מיא, שוב יש להתיר, עכ"ל. ולכאורה זה כשיטת החכמת שלמה [74] שמי שהביא עצמו לידי סכנה בפשיעה אין פקוח נפש כזה דוחה שבת וזה נגד פסקי גדולי האחרונים ופוסקי דורנו. ועיין בארחות חיים [75],

    מ"ב [76] , שו"ת חלקת יעקב [77], שו"ת אג"מ [78], שו"ת ציץ אליעזר [79], הגרש"ז אויערבאך שליט"א [80], היסודי ישורון [81] והשמירת שבת כהלכתה [82] שמי שנסה לאבד את עצמו לדעת, מותר לחלל עליו את השבת אף מדאורייתא כדי להצילו. ועיין גם בס"ק 10 . וכותב המהר"ש ענגיל (שם): ומה שהביא עוד עפ"י שיטת הרמב"ן דמותר למול אף שיצטרך אח"כ לחלל שבת בשביל פקו"נ, באמת רק שם משום דסובר הרמב"ן דשבת אצל פקו"נ הותרה כשיטת הראב"ד ז"ל, משום יומא דקגרים וכו'. א"כ הכא השחתת זרע בשביל סכנת נפשות הוא רק דיחוי כמו כל האיסורים שהם דחויים במקום פקוח נפש. א"כ שוב אסור לגרום דיחוי וזה ברור, עכ"ל.

                    12. אשה שמתעקשת להמשיך בהריונה. כותב הציץ אליעזר [83] אשה שחולה במחלה מסוכנת שעומדת למות ממנה וההריון שהרה בו אם תמשיך בו יקרב מיתתה והאשה מתחננת שלא לסדר לה הפלה ולא איכפת לה אם זה יקרב מיתתה ובלבד שישאר אחריה זכר, יש מקום להתיר להיות בזה שב ואל תעשה.

                13. חיי שעה. כותב הבעל יסודי ישורון [84] : נשאלתי בקשר לאשה מעוברת שחולה במחלת סרטן הריאה והרופאים אמרו שבאם לא יפילו הולד, העיבור ימהר התפשטות הסרטן בגופה וימהר מיתתה. וכותב הגאון שליט"א בסוף התשובה : והנה בנידון דידן דהאשה ההיא בחזקת סכנה והמחלה מתפשטת וימי הריונה עוד ה' חדשים ובחזקת סכנה שתמות וע"י ההפלה יכולים להצילה על זמן מה, איכא למימר דהולד אינו עומד לחיות, שהרי כשהיא תמות בודאי ימות הולד וכו' [85] וע"י ההפלה תנצל היא מסכנה אפילו לחיי שעה, מפילין הולד להצילה, שבחילול שבת חיישינן אפילו למיעוטא דמיעוטא (או"ח שכט) ואפילו בכדי להחיות את האדם לחיי שעה וכו'. אלא דאכתי פש גבן לבאר אי בהאי גוונא סומכין על הרופאים האומרים שהעובר ימהר מיתתה, שהרי כתב הטור (יו"ד סי' קפז) דהרבה יש לפקפק בנאמנותם, אולם כבר האריך בזה זקן ההוראה הגאון בעל החת"ס ז"ל (יו"ד סי' קעה) וכו', ה"ה הכא וכו', עכ"ל.

                                    וכותב הספר תורת היולדת [86]: מותר לטפל בחולת סרטן למרות שהעובר ימות ואעפ"י שלא מצילים את חייה אלא מאריכים לתקופה קצרה (חיי שעה). בכל זאת כל עוד אין להעובר חיים משלו וזקוק הוא לאמו שתעניק לו חיים משלה, אינה חייבת להתחשב בו (ראה להלן מה שכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א על זה). ומאידך, אם מבקשת להמשיך בהריון, אף שכתוצאה מזה תמנע מהטיפולים ותקרב את קצה, הרשות בידה. ושם בהערה ג מסביר: בספר חדושים וביאורים ערכין ז כתב: וזכרוני שבא מעשה לפני מרן החזו"א זצ"ל, אם מותר להרוג עובר משום סכנת אבר אמו וכמדומה שהורה לאיסור. ועיין שם שמוסיף הגרי"י זילברשטיין שליט"א: שלדעת הרמב"ם שמותר לעשות הפלה מפני שהעובר "רודף להורגה" ממילא אסור להורגו כשהוא רק רודף לסכן לה "אבר". לפי"ז אשה חולת סרטן שנעשתה טריפה, יש מקום לאסור לתת לה טיפול שימית את העובר. וראייתו מהמנחת חינוך מצוה רצו ע"ש, וכ"כ שמדבריו של הגר"מ פיינשטיין ז"ל (אג"מ חו"מ ח"ב סי' סט) גם יוצא שאסור להמית עובר לצורך הצלת אבר האם. כמו כן חולת סרטן שהיא טריפה, צ"ע אם מותר לתת לה טיפול שימית את העובר. אך ממשיך הגאון שליט"א: אולם מהגרי"ש אלישיב שליט"א שמענו שביאר את המהרי"ט בסי' צט (שלדעת האג"מ היא תשובה מזויפת) המתיר להרוג את העובר כשהוא צורך גדול בשביל רפואת האם, אעפ"י שיש בהריגת עובר איסור תורה, דכיון שאין לעובר חיים משלו, שהרי יונק כל חיותו מאמו, משו"ה אין האם חייבת להעניק לו חיים בזמן שעל ידי זה תשאר חולה כל ימיה. ולפי"ז יש מקום להתיר לתת טיפול לחולת סרטן אף שהעובר יומת מזה ואעפ"י שלא נציל בזה את חיי האם אלא רק נאריך אותם בחיי שעה וכו' (ואפילו בימינו שנתחדש האינקובטור, שאפשר גם לטפל בפגים. שלכאורה יש מקום לומר שמהחודש השישי ואילך [87] אין העובר זקוק לאמו שהרי יכול להתקיים בלעדיה, זה אינו דמאחר ואינו יכול לצאת מרחם אמו אלא רק ע"י ניתוח או בזריקת זירוז, ולשם כך הוא זקוק להסכמת אמו, אם כן עדיין הוא נצרך אליה ואין לו חיים בלעדיה ובפרט שאינו ברור שהאינקובטור יצילו ביציאתו מהרחם קודם זמנו) וכו', עכ"ל.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע דלכאורה אפשר להתיר משום כך רק בשב ואל תעשה אבל לא להרוג אותו בידים בקום ועשה, הרי מרצונה הטוב הביאתו לינוק ממנה את חיותה, עכ"ל.

                    14 . סיבות סוציאליות, כלכליות, הברה וכו'. אין כל היתר לעשות הפלה. גם לפני ארבעים יום של ההריון עבור בעיות משפחתיות אלו, לא מבעיא לשיטת הפוסקים שיש בהפלה איסור תורה אלא אפילו לדעת הפוסקים שאין בהפלה אלא איסור דרבנן. וכותב הציץ אליעזר [88] שהוא אחד מהמקילים הידועים בנושא של הפלה : מותר להתעסק להפיל העובר כיון דרפואת אמו היא וכל מפני צורך אמו מותר וכו'. אמנם שלא לצורך הדבר, הוא עון חמור וכו'. ובשו"ת אחר [89], אחרי שהוא מביא את דברי הזוה"ק פ' שמות דף ג ע"ב. כותב: דברי זוה"ק אלה צריכים להחריד ולהרתיע לכל אלה שנוהגים זלזול וקלות ראש בהפסקת העיבור משום איזה נוחיות מדומה ולא מדומה וכו', עכ"ל. ועיין מה שכתבתי בשם האג"מ להלן ס"ק 18.

                                    עד כאן דנתי בהפלה מצד המעוברת כשהיא חולה או במצב מסוכנת. וכעת נביא בע"ה כמה דוגמאות שמצאתי בפוסקים לגבי מחלות העובר כשהמעוברת בריאה, כשרוב הפוסקים אוסרים הפלה כל שאין נשקפת סכנה או חשש סכנה למעוברת.

     

    בעיות מצד העובר

     

                    15. תיי סקס. מחלה תורשתית שגורמת להתפתחות לקויה של היילוד תוך שנה הראשונה של חייו עם פיגור הולך וגובר, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה שכלית, עוורון ושיתוק גופני ומות, ללא יוצא מן הכלל, תוך 4 שנים מהלידה. ניתן היום לאבחן בודאות ע"י בדיקת מי השפיר, אם העובר אמנם לקוי במחלה זו, אך אין אפשרות לעשות זה היום לפני שלשה חודשי עיבור. וכבר ידוע ומפורסם בשער בת רבים המחלוקת בין שני מגדולי דורנו, האג"מ והציץ אליעזר, אם מותר או אסור לבצע הפלה במקרה כזה. הציץ אליעזר [90] מתיר לבצע הפסקת ההריון עד שבעה חודשים (משבעה חודשים והלאה הדבר כבר יותר חמור מכיון שבמלאות ז' חודשים בא כבר הולד בהרבה מקרים לידי גמרו - כך לשונו) ע"ש ראיותיו ונימוקיו [91]. אך האג"מ [92] אוסר בכל תוקף להפיל עובר עם תיי סקס. וראה שם [93] שכותב שאסור לעשות בדיקת מי השפיר כי ממילא אסור להרוג את העובר כשיתגלה שהוא לקוי במחלה זו. והציץ אליעזר בשו"ת אחר [94] חוזר ודן על תשובת האג"מ וכותב: לזאת משנתנו בזה לא זזה ממקומה, עכ"ל. וראיתי בשו"ת לב אריה [95] שכותב: דאפשר דאין איסור להורגם כיון שאינו עומד להיות נפש וכו' וכמו שכתב בנו"ב תנינא חו"מ סי' נט. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שלדעתו צריכים להחמיר וכפסק האג"מ. וכעת הוסיף לי הגאון שליט"א בכתב: ולא לעשות את הבדיקה, עכ"ל.

                                    אך אם הידע שיש לה עובר שעתיד למות ממחלה זו מכניס את המעוברת למחלה נפשית של ממש עד כדי כך שיש חשש סביר מאד שתטרף דעתה, אז דינה כפי שכתבנו לעיל בס"ק 10.

                    16. אדמת. נאשר אדמת פוגעת באם בחודש הראשון להריונה, הסיכון של מומים בעובר יכול להגיע עד ל50%-, בחודש השני ל25%- ובשלישי עד ל15%- [96]. גם בפגיעה אחרי חודש השלישי יש סיכון של מומים עקב התפתחות הוירוס ביילוד [97]. אך יש לציין שרובם מכל המומים הנ"ל אינם חמורים כלל וכלל או שניתנים לתיקון [98]. הגרא"י אונטרמן [99] אוסר הפלה במקרים אלו וכותב: יש איסור חמור להפיל עובר, וכפי שהזכרתי דברי הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה. דאיכא דס"ל שאין מחללין את השבת על העובר ומוסיף כי להבה"ג מחללין אפילו בהצלת עובר פחות מארבעים יום), גם לפני מ' יום אסור. ומה שחוששין שמא תפגע בו מחלת האדמת, הנה זה לא מדיני פקוח נפש הוא (כי לא שמענו שכדי להגן עליו מפגיעה יקפחו את חייו, אתמהה). אלא מפני שההורים רוצים להקל על עצמם עול הטיפול בו ואין איסור שהוא מעין רציחה נדחה מפני חששות, עכ"ל. וכן אוסרים האג"מ [100] והמשנה הלכות [101] וכ"כ הגר"מ בראנדסדארפער שליט"א [102] דאין שום היתר לאבד נפש העובר בין שהוא יותר ממ' יום ובין שהוא עדיין פחות ממ' יום. אך הגרי"י ויינברג ז"ל כותב בשו"ת שרידי אש [103]: הנה קודם מ' יום להריונה מותר להפיל את העובר, שקודם מ' יום הוא מיא בעלמא וכו', וכן תפסו כל גדולי האחרונים עיין ש"ך חו"מ דהמזכה לעובר קודם מ' יום לא קנה דמיא בעלמא כדאמרינן ביבמות סט, וחולק על הסמ"ע (בדעת השו"ע) וכו'. ולאחר מ' יום הנה בשו"ת יעב"ץ סי' מג מקיל באם הולד גורם לאם צער או חולי, ע"ש שכתב דגם בעובר כשר הא יש צד להקל לצורך גדול כל כמה דלא עקר אפילו אינו משום פקוח נפש של אמו אלא להציל לה מרעתה שגורם לה כאב גדול וכו'. ועלי להעיר שכל מה שכתבנו כהיתר הפלת העובר וכו' הוא רק לשיטת הראשונים שסוברים שהיתר במקשה לילד הוא משום דעובר אינו נקרא נפש, אלא לשיטת מרן הגרח"ה דהרמב"ם לא התיר חיתוך הולד במעי אמו רק משום שהוא רודף אבל אינו רודף אסור וכו', אין להתיר אלא כשהולד הוא רודף. אלא מכיון שרוב הראשונים חולקים על הרמב"ם וכמו שהבאנו למעלה, אפשר שיש להתיר ולסמוך על בעל שאילת יעב"ץ וכנ"ל. ובפרט שיש חולקים על מרן הגרח"ה בהבנת הרמב"ם וכו', עכ"ל של השרידי אש. אך בהערה בסוף התשובה הוא כותב : ועכשיו ראיתי בנועם ו שהגאון רא"י אונטרמן וכו' אוסר את הפלת העובר באשה חולנית אפילו קודם מ' יום, ולכן למעשה עדיין צריך להתייעץ עם גדולי ההוראה וכו', עכ"ל. וכן מקיל הציץ אליעזר [104] וכותב: על כן נראה דאם יש חשש מבוסס שהילד שיולד יצא בעל מום ובעל יסורין, יש לצדד להתיר לבצע הפלה קודם מלאת מ' יום מהריונה וגם לרבות כשלא נמלא עכ"פ שלשה חדשים והעובר עדנה לא בתנועה, עכ"ל.

                    17. מונגולואיזם. בשו"ת ציץ אליעזר [105] דן הגרא"י וולדינברג שליט"א אם מותר לבצע בדיקת מי השפיר בנשים הרות מגיל שלושים ושבע ומעלה כדי לגלות מקרים של מונגולואיזם. כי מגיל האמור ולמעלה מתגלים כבר מקרים כאלה מאחוז עד שני אחוז, ובמקרה של גילוי כזה להחליט על הפסקת הריון. והגאון שליט"א מתיר את עצם הבדיקה, אך לגבי ביצוע ההפלה הוא כותב: אין לקבוע בזה הוראת היתר כללי מפורש וכו' אלא בהודע תוצאות הבדיקה צריך הרופא לשלוח את האשה אל רב מורה הוראה עם נתינת נתונים על תוצאת הבדיקה והרב מורה הוראה יתחקה היטב על מצב הנפשי של הזוג בקשר לכך וכו'. ובתשובה נוספת [106] , כותב הגאון שליט"א: לכן נראה שאין לחוש לעצת הרופאים בזה ואין לערוך בדיקת שפיר אלא לקיים להיות תמים עם ד' וכו' ורק במקרה שכבר נולד אצל זוג ילד מונגולי ומיעצים להם לערוך בהריון נוסף בדיקת שפיר או כאשר אשה למעלה מגיל הנ"ל נתקפה בהתקף עצבים בשמעה עצת הרופאים ואינה מוצאת מנוחה לנפשה בימים ובלילות אם לא יתירו לה וכו', על כגון זה העלתי וביררתי להתיר את עריכת בדיקת המי שפיר וכו', עכ"ל. ועיין מה שכתבנו לעיל ס"ק 15 בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

                18. מים בראש (הידרוצפלום). מובא בספר תורת היולדת [107]: יולדת המקשה לילד ולאחר צילום ובדיקות מצאו שראש העובר גדול מאד וכנראה סובל מהידרוצפלוס ומסיבה זו אינו יכול לצאת מהרחם בדרך הטבעית. מקובל שולד כזה חייו קצרים, יש המתים תוך ימים ספורים ויש המאריכים לחיות כמה חדשים. בפנינו שתי אפשרויות: או להכניס מחט כראש העובר לשאוב את המים כשהוא עדיין ברחם ועי"ז יקטן הראש (והוא ימות) ואפשר להוציאו, או לנתח את האשה ניתוח קסרי ולאפשר לילד לחיות את הזמן הקצוב לו וכו'. וא"כ יש לדון האם מותר להרוג את העובר לצורך זה או שחייבים לנתח את האשה. תשובה: אסור להרוג את העובר וצריך לבצע הניתוח. ובהערה ז שם: דלפי הרמב"ם, בנידוננו שהולד אינו יכול לצאת בגלל ראשו הגדול, אולם אפשר להוציאו בניתוח קסרי שאין בזה סכנה ברורה לאם, מסתבר שאין הולד בבחינת "רודף" ואסור להורגו, שדין רודף נאמר רק בבא להרוג את חברו ולא כשמכניסו לסכנה רחוקה, שאם לא כן עובר בריא שאי אפשר להוציאו אלא רק ע"י ניתוח קסרי, יהיה מותר להורגו מטעם "רודף", שהרי מכניס הוא את אמו לקצת סכנה ובודאי זה אינו. וא"כ כמו שאסור להרוג עובר בריא כך אסור להרוג עובר טריפה שאינו יכול לחיות י"ב חודש כל זמן שאינו "רודף", ע"ש.

                    19. חסר מוח וחלק מהגולגולת (אנאנצפלוס). אין לעובר כזה סיכוי לחיות, והשאלה היא אם מותר לבצע הפלה כדי למנוע מהאשה סבל נפשי וחשש דכאון. וכותב הגר"י זילברשטיין

    שליט"א [108]: שנינו במס' נדה כד ע"א, אמר רב גידל אמר רבי יוחנן המפלת את שגולגלתו אטומה (רש"י: חסרה), אמו טהורה. וכן פסק הרמב"ם הל' איסו"ב פ"י הי"א: נברא ושט שלו אטום וכו' או שהיתה גולגלתו אטומה וכו' כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה, ע"כ. ובהלכות בכורים פי"א הי"ד כתב הרמב”ם : וכן הבא אחר נפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו וכו' וכל נפל שאין אמו טמאה לידה וכו' הבא אחריו בכור וחייב לפדות, ע"כ. אם כן מסתבר שאינו בכלל "נפש" ואין איסור על הריגתו מאחר ואינו מסוגל לחיות ואין חייו חיים. ונראה שאפילו כשחסר רק חלק מהגלגולת דינו כחסר כולה, עיין בגמרא שם. וכ"כ החכם צבי סי' עז. ומסתבר שאין איסור להרוג עובר כזה, משום שאינו ולד והרי הוא כנבלה, עכ"ל.

                    20. ממזר. ראה בשו"ת רב פעלים להבן איש חי [109] שנשאל על אשת איש שזינתה ונתעברה, אם מותרת לשתות דבר שתפיל העובר אחרי חמשה חודשי הריון. וכותב: בדבר זה איני רוצה להשיב בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר ורק אעתיק לכם מה שמצאתי בשו"ת האחרונים שדברו בזה. והוא ז"ל מביא את דברי החות יאיר סי' לא וכותב: נראה דעתו דאין להתיר לכתחלה בדבר זה. ואח"כ מביא הגאון ז"ל את דברי היעב"ץ ח"א סי' מג שיש להתיר ואפשר דיש מצוה נמי בזה וכו'. וכותב: ועוד שא עיניך וראה מ"ש מהרי"ט ח"א סי' צט באשה ישראלית מותר להתעסק עמה ברפואות כדי שתפיל אם יש בזה לצורך האם וכו'. ונראה דיש פתחון פה לבעל דין לומר היכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחלול השם אם ישאר העובר ולא תפיל אותו, חשיב זה צורך גדול. וכבר אמרתי שאין אני מוסיף משלי בדבר הזה ואיני מגלה דעתי ורק הצעתי לפני השואל הדברים הנז"ל ויראה דברי זה לאיזה חכם והוא יורה לו מה לעשות. עכ"ל. וראה מה שכתבתי מתשובה אחרת של הגאון זצ"ל לעיל ס"ק 7 הערה 61. ובשו"ת משפטי עוזיאל [110] פוסק: עובר שהוא ממזר, שרי להו להוריו לגרום מיתתו בסם או אפילו בידים קודם שנעקר לצאת מרחם אמו, אבל אסור לישראל אחר להורגו ואסור להורים עצמם לגרום מיתתו ע"י אינו יהודי, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם ידוע שמצטערים ומתביישים, למה רק ע"י ההורים ולא ע"י אחרים, עכ"ל. והאג"מ [111] אוסר מדינא להפיל עובר ממזר.

                                    וראה מה שכתבנו לעיל ס"ק 4 קושית הגאון ר' ישראל מאיר מהגמ' דיבמות ולכאורה משם מוכח שאסור מן התורה להפיל ממזר.

                                    ניתן היום למנוע הריון אחרי תשמיש ע"י כדורים או הכנסת מתקן תוך רחמי וניתן לעשות זאת בהצלחה ברוב המקרים עד כ72- שעות אחרי התשמיש. מסתבר שבמקרה אונס, יהיה מותר לנקוט באחד מהדרכים האלו כי אין מדובר כאן על הפלה אלא על השחתת

    זרע [112], דהיינו מניעת השתרשות של הביצית לתוך הרחם, והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

                    21. צילומי רנטגן ותרופות. בחודשים הראשונים של ההריון יש אחוז קטן של מומי לידה באשה שעברה הרבה צילומים או שקבלה תרופות מסויימות, וכנראה שהדין הוא כפי שכתבנו לעיל ס"ק 16.

                                    וראה בגמ' ברכות [113] שנגזר על חזקיהו המלך מיתה בעולם הזה ובעולם הבא משום שלא עסק במצות פריה ורביה כי ידע שהוא עתיד להוליד בן רשע (מנשה), וענה לו ישעיהו הנביא: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, לעביד, ע"ש.

                                    וכותב האג"מ [114]: ובכלל יש לידע כי הכל מן השמים ולא שייך להתחכם להמלט מעונשין ח"ו בדברים שמסיתים הרופאים, כי הרבה שלוחים למקום, שלכן צריך לקבל באהבה כל מה שעושה השי"ת ואז בזכות זה והבטחון בו ובבקשה ממנו יברך את האשה שתלד ולד קיים בריא ושלם לאורך ימים ושנים, עכ"ל.

                                    בריבוי עוברים, כגון שישיה, א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שדעתו נוטה להתיר הריגת חלק מהעוברים כדי להציל את הנותרים.

                    22. הפלה על ידי מי. כותב הספר הרפואה לאור ההלכה [115]: כתבו כל הפוסקים שהאשה שצריכה הפלה תעשה זאת ע"י רופא ישראל שאינו מצווה על העוברין ואף שיש איסור בדבר מכל מקום נדחה איסור זה מפני פקוח נפש. ולא תעשה זאת ע"י רופא נכרי שהרי בן נח מוזהר ומצווה על העוברין ואם כן עוברת האשה המכשילתו בזה בלאו של לפני עור לא תתן מכשול. ובשו"ת ציץ אליעזר [116] כותב עוד דעדיף שתבצע את ההפלה רופאה יותר מאשר רופא, שעל פי מה שכתב החות יאיר סי' לא שיסוד האיסור הוא משום מוציא זרע לבטלה, לפי זה יש לומר דעל האשה אין איפוא איסור זה בהיות ואינה מצווה אפריה ורביה, ע"כ. אמנם לפי טעמים האחרים לאיסור נראה שאין הבדל בין רופא לרופאה לענין ביצוע הפלה, עכ"ל של הספר הנ"ל.

                    23. גוי. מובא בגמ' [117]: משום רבי ישמעאל אמרו (בן נח נהרג) אף על העוברין, וכן פסק

    הרמב"ם [118]: בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו. ובתוס' הרא"ש [119] כתב: דאפשר דאפילו בגוי שרי להציל כיון דלא מיקרי נפש ואע"ג דגזירת הכתוב הוא שמתחייב עליו. ומובא בספר הרפואה לאור ההלכה [120] בשם הבית שלמה חו"מ סי' קלב, האחיעזר ח"ג סוסי' סה והתורת חסד אהע"ז סי' מב אות לג, שאין בן נח חייב מיתה על הריגת עובר פחות מארבעים יום משום שהוא חשוב כמיא בעלמא.

                                    ובמקום סכנת האם, נוטה דעת התוס' [121] בתרוצם השני להתיר לבן נח להמית עובר במקום סכנת האם. וכותב השו"ת מחזה אברהם [122] שאף שכתב המהרי"ט ח"א סי' צט שלא תתעסק אשה עם רופא נכרי להפיל פרי בטנה וכו', מ"מ במקום סכנה ואי אפשר ע"י רופא יהודי, מותר לפי דעת התוס'. ואע"פ שמשמע מדברי התוס' שספק הוא כידם, מ"מ אפשר להתיר את הלאו של לפני עור מכח ספק ספקא שמא במקום הצלת האם מותר ואף את"ל שאסור אולי לא יזכה להתרפאות אלא ע"י הרופא הנכרי, ע"ש בספר הרפואה לאור

    ההלכה [123]. ויל"ע למה צריכים להתיר מכח ס"ס, הלא אם האשה במצב של סכנה, מותר לעבור על כל התורה כולה כולל הלאו דלפני עור וכמפורש ברמ"א [124]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: החדוש הוא בזה התם רק נותן לנכרי דבר שישתמש בו אח"כ לע"ז משא"כ הכא היא ממש מוסרת גופה עם העובר שבבטנה להמית אותו, עכ"ל.

                                    וכותב השו"ת לב אריה [125] דבמקום שאין סכנה לאם בודאי דאסור להפיל את העובר ע"י רופא עכו"ם. ולא רק ברופא גוי אלא ה"ה במעוברת גויה וכ"כ האג"מ [126]: ולענין הנשים שבזמן הזה בעוה"ר איכא נשים דלא מעלי ורוצות להפיל העובר שבמעיהן, הנה זה הוא אסור מאיסור רציחה ואסור לסייע בזה לא רק לישראלית אלא אף לנכרית משום שבני נח אסורין ברציחה גם בעובר ובני נח חמורין בזה וכו', ע"ש.

                                    (ב) ואם הוציא את ראשו. ראשו היינו רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו, ועיין

    בב"י [127] שכותב רוב פדחתו. ואם יצא דרך עכוז, רובו של הולד [128], דהיינו עד הטבור [129].

                                    כותב התויו"ט [130]: וא"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש, התם משום דאפילו לא מסרוהו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם הוא ניצל אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, א"נ משום דמורד במלכות הוי וכו', ע"ש. וכן הוא ברש"י בסנה' [131]. אך עיין במאירי (שם) שכותב : אם אמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך, מותר לו להורגו ומ"מ יראה שלא הותר אלא למסור לו, עכ"ל. וכן עיין ברמ"ה (שם) שמתמה על פי' רש"י זה. וכותב בתוספות רעק"א [132] בשם השו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ח על דברי התויו"ט: ולפי"ז יש לדון ה"ה בולד שיצא רובו, אם יודע ששניהם ימותו, דמותר להציל האשה וצריך להתיישב בדין זה, עכ"ל. ואמנם בספר מחנה חיים [133] מביא מספר טעמים לאסור הריגת הולד אף במקום שבלא זאת ימותו שניהם. כותב בספר הרפואה לאור ההלכה [134]: גדולי האחרונים הסכימו להפנים מאירות ומתירים להרוג העובר במקום שבלא זאת ימותו שניהם. והמה המהר"ם שיק יו"ד סי' קנה (אך רק בידוע בודאי ובברור שימותו שניהם וגם זה כתב שאין כוונתו להורות אלא לקיים את דברי הפנ"מ), הבית יצחק יו"ד ח"ב סי' קסב (אם שני רופאים ישראלים יאמרו שודאי ימותו שניהם) והמשפטי עוזיאל ח"ג סי' מז.

    וראיתי בפוסקים שמבדילים בין עקר הולד ולא עקר לצאת, ואיני יודע את מקור ההבדל, כי הלא המשנה, הרמב"ם והשו"ע מבדילים רק בין לפני או אחרי שיצא ראשו, וצ"ע. ועיין בסמ"ע [135] ובמג"א [136] שלכאורה המושג של "נעקר הולד" הוא שייך לסוגיא של קורעין בטנה של המעוברת שמתה בשבת כדי להציל את הולד וכן לסוגיא של נחלות, עיין במחצית השקל [137]. אך כאן מפשטות המשנה, הרמב"ם והשו"ע, כל ההבדל הוא אם יצא ראשו לאויר העולם או לא וזה ודאי זמן מה, ויכול להיות אפילו הרבה שעות, מאז נעקר הולד לצאת. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שצ"ל ש"עקר לצאת" הכוונה הוא שיצא ראשו.

                                    (ג) וזהו טבעו של עולם. השאלה מפורסמת, ראה בשו"ת גאוני בתראי [138] וכן הגאון ר' ישעיה פיק [139] וכן בערוה"ש [140] על מה שכתבו הרמב"ם והסמ"ג בדין דידן, כי א"ר

    הונא [141] קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו ומקשה הגמ' ממתניתין דאהלות דתנן יצא ראשו אין נוגעין בו ואמאי, רודף הוא. ומתרצת הגמ' דשאני התם שמשמיא קרדפי לה. ע"כ. ומפרש רש"י דטעם שכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וכו', ואם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואינו רודף דמשמיא קרדפו לה. ואיך כתבו הרמב"ם והסמ"ג שהטעם הוא משום רודף (ולא מטעם שעדיין לא נקרא נפש). ואם הוא רודף, למה כשהוציא את ראשו אין נוגעין בו וכו'. ומובא בספר הרפואה לאור ההלכה [142] מספר תירוצים על זה ונביא חלק מהם ובקיצור:

    .1 הגאוני בתראי מתרצים: מה דנקטו רודף היינו דצריכים לומר הטעם למה התירו חכמים להמיתו במיתה חמורה ולחתכו בעודו חי ואפילו בידים ולא דוקא ע"י סם וכו'. ועל זה רצו הרמב"ם והסמ"ג לפרש דמאחר שבנוסף לטעם שלא מיקרי נפש מקרי נמי רודף, אע"פ דטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמיא רדפוה, מ"מ מאחר שכבר מותר להורגו מצרפין גם כן טעם דרודף ויכול להורגו בכל מיתה שירצה כמו רודף וכו'. לכן דקדק הרמב"ם וכתב מתחלה ההקדמה "אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על הרודף", ר"ל שלא לחוס עליו לברור לו מיתה יפה או להרגו דוקא ע"י סם וכו' וע"ז כתב לפיכך וכו' מותר לחתכו וכו'. אבל כשיצא ראשו הוא נפש ואין דוחין וכו' שמטעם רודף לחוד אין בו דמשמים רדפוה ולזה כיון הרמב"ם באמרו "וזה טבע העולם", עכ"ל. וכ"כ בשו"ת אבני צדק [143]. ובשו"ת משפטי

    עוזיאל [144] העיר שהרי ברור שמה שאמרו שמותר לחתוך אותו איברים איברים, זהו רק באופן שאי אפשר להמיתו בצורה קלה וכמו בסם וכיו"ב וא"כ שוב אין אנו צריכים לטעם של רודף וכו'.

                2. בשו"ת חות יאיר [145] כותב: דוקא משום הצלת האם אמרינן נהי דמן שמיא קא רדפין לה וגם יש חטא בהמתת העובר, מ"מ מפני תכלית הטוב של הצלת האם דנינן לעובר זה, כל כמה שלא הוציא את ראשו, לרודף. משא"כ בהוציא ראשו לא דנינן ליה כך כאשר באמת טבעו של עולם הוא ואין זה רודף שניתן להציל הנרדף ממנו בנפשו של רודף, ע"כ. וכ"כ הזרע אמת [146] והנו"ב [147].

    3. הפמ"ג [148] כותב: וי"ל כ"ז שלא יצא לאויר העולם בספק הוא אם הוא וולד קיימא ואין ספק דוחה ודאי גם חייה קודמין לחייו כדאיתא פ"ז דאהלות מ"ו דהיא נפש חשיבא יותר שההורגה חייב מיתה משא"כ נפש העובר ועדיין צ"ע, עכ"ל.

                4. השו"ת פני לוי [149] כותב: וזו היא כוונת הגמ' בתרוצה, שאני התם שמשמיא קרדפו לה, שמכיון שכבר יצא רובו, שוב ראוי הדבר שעל פי הטבע שיצא לגמרי ולא יסכן את אמו. ולכך ולד המסכן את אמו אף לאחר יציאת רובו הוא רודפה שלא כדרך הטבע, הרי זה שמשמים רודפים אותה ולכך אין לו משפט מות. ובזה יתבארו היטב דברי הרמב"ם כפי שהעתיקם הלבוש "וזהו טבעו של עולם משיצא", והינו שמכיון שטבעו של עולם הוא שיצא לגמרי לאחר שכבר יצא ראשו, א"כ עובר זה שמשתהה אף לאחר יציאת ראשו ובזה מסכן את אמו שלא כדרך הטבע, הרי זה שמשמים רודפים אותה ולכך אין לו כלל דין רודף ואין נוגעין בו. מה שאין כן כל זמן שלא יצא ראשו והוא מסכן את אמו בדרך טבעית, בזה הרי יש לו דין רודף וכו'.

                5. בשו"ת דברי יששכר [150] כתב: שכל זמן שלא יצא העובר לאויר העולם ועדיין אינו נקרא אדם שלם אין נהרגין עליו, והוא רוצה להעשות אדם שלם ע"י סכנת אמו חשוב רודף. וזו היא הרדיפה שהולך לגמור הויתו ע"י סכנתה. אבל כשהוא נגמר והוציא ראשו ועכשיו הוא כבר אדם שלם כמו אמו אלא שרוצה לצאת ואמו מונעת אותו מלצאת, הרי שניהם בני אדם שלמים שזה רודף לזו וזו לזה ולכך שניהם אינם קרויים בדין רודפים. ואם תמות האם, משמיא הוא דקרדפו לה שהעובר אינו עושה כלום אלא זהו טבעו של עולם וכו'. וכוונה זו נוכל לפרש בדברי הירושלמי בסוף פרק בן סורר שכתב לענין עובר שהוציא ראשו, שאין דוחין נפש מפני נפש משום שאין אתה יודע מי הרג את מי. והיינו שבא הירושלמי לפרש שכשם שהאם רודפת את עוברה בשב ואל תעשה כך העובר שנראה כעושה מעשה נחשב כרודף רק בשב ואל תעשה וכו'. וכן ראיתי כותב הגראמ"מ ש"ך שליט"א [151].

    6. וכותב רבינו חיים הלוי [152] להסביר דאף דבכל מקום אין דוחין נפש מפני נפש הכא ברודף הוי גזירת הכתוב דנפשו נדחה והרי זהו הלאו שכתב הרמב"ם שלא לחוס על נפש הרודף ר"ל דלא נדון בזה לומר שאין דוחין נפש מפני נפש אלא רק הוא גזירת הכתוב שנפש הרודף נדחה. ונראה דעיקר ההצלה של הנרדף היא מהך גזה"כ של רודף והוא דין בפני עצמו של נרדף מלבד דין פקוח נפש של כל התורה כולה, דהרי דין זה ישנו גם בבני נח דפרשה זו הלא נאמרה לנח וכן הוא להדיא בסנ' דף נז וכ"ה ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים. הרי להדיא דאם אינו יכול להציל באחד מאבריו מצילין אותו בנפשו של רודף גם בבני נח. והרי לא מצינו דין פקוח נפש בבני נח, אלא ודאי דהוי גזה"כ בפני עצמו להציל הנרדף בנפשו של הרודף, ואין זה שייך לפקו"נ דכל התורה כולה, ושייך זה גם בב"נ, דהוא בכלל דינין וכו'. אשר לפי זה נראה לומר בדעת הרמב"ם, דלהכי הוא שכתב טעמא דהעובר הוא כרודף אחריה להרגה, משום דסבירא ליה דבדין פקו"נ של כל התורה כולה באמת הוי דינא דגם עובר הוא בכלל נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרים ואם באנו להציל נפש בנפשו של העובר היכא דלא הוי רודף הוי דינא דאין מצילין, ועל כן גם הכא אם באנו לדון משום דין של פקו"נ של כל התורה לא היה העובר נדחה מפני נפשה של האם, ורק בדין הצלה האמורה בנרדף הוא דהוי דינא דעובר נדחה בהצלה זו, וזהו שכתב הרמב"ם טעמא דהרי הוא כרודף אחריה להרגה. ויסוד דבר זה נראה נלמד, משום דהרי הא דפקו"נ דוחה כל התורה כולה הא ילפינן לה ביומא דף פה מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, וא"כ כל שנכלל בכלל וחי בהם ודוחה את האיסורין הרי לא נכלל בכלל הנידחין. והנה כבר נחלקו הראשונים בהא דתנן ביומא דף פב עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה, אם הוא מחמת סכנת עובר או מחמת סכנת האם, ולהנך דס"ל דהוא מפני סכנת העובר הרי מבואר דעובר ג"כ נכלל בכלל וחי בהם לדחות את האיסורין מפני פקוח נפשו, וא"כ ממילא הרי מוכרח שלא ניתן עובר לידחות מפני פקו"נ של אחרים, כיון דגם הוא בכלל וחי בהם וכו'. וע"כ מפרש הרמב"ם דהוא דין מסויים בדין הצלה האמורה בנרדף דעובר נדחה מפני נפש הגמור וכו'. אלא לפי"ז גם עצם משנתנו צ"ע, דמאחר דמשמיא קא רדפי לה ולא הוי רודף כלל, ואשר משום זה ביצא ראשו אין נוגעין בו ולא אמרינן שתדחה נפשו בשביל נפש האם משום דלא הוי רודף כלל, וא"כ אמאי בלא יצא ראשו הורגין אותו משום דין הצלת הנרדף. כיון דאין כאן דין רודף כלל וצ"ע. ואשר יראה מוכרח בזה, דבאמת אע"ג דמשמיא קא רדפי לה וכו' מ"מ הא דלא דיינינן עליה הך דאין דוחין נפש מפני נפש הא ודאי דהוי דין חיובא ברודף, אשר על כן לזה הוא דמהניא הא דמשמיא קא רדפו לה להפקיע מיניה חיוב זה וכו' וממילא דהדר דינא גבי עובר דנדחה בפני האם, ומשום דבדין הצלת נרדף הוי דינא דעובר נדחה בפני נפש הגמור, וזהו דתנן דעד שלא יצא ראשו חותכין אותו, ונפשו נדחה מעצם דין רודף גם בלא חיובא דרודף, משא"כ ביצא ראשו אין נוגעין בו, משום דאין דוחין נפש מפני נפש כי אם בצירוף חיובא דרודף, והכא לית ביה הך חיובא משום דמשמיא קא רדפו לה, ע"כ.

    7. גם בשו"ת אג"מ [153] מביא את הירושלמי הנ"ל (בסוף פרק בן סורר) וכותב: ופירשו (בקה"ע ובפ"מ) אין את יודע אם הקטן רודף את האשה או האשה רודפת את הקטן, היינו דמשמיא נעשה שאי אפשר שיחיו שניהם דכשיולד הולד תמות האשה וכשלא יולד חי ויצא איברין איברין תחיה האשה, שלפיכך מניחין הדבר כמות שהוא, שזה הוי בהוציא ראשו שישנו תרווייהו בהרדיפה. אבל כשעדיין הוא עובר במעי אמו שבעובר אין עדיין נפש גמור, נמצא שעל היתרון שאיכא להאם מהעובר שהיא נפש גמור והוא אינו עדיין נפש גמור, הוי רק העובר רודף והאם אינה רודפת.

                8. בשו"ת תורת חסד [154] כותב: שאחר שבאר הרמב"ם שהמצוה בהריגת הרודף הוא משום הצלת הנרדף "לפיכך" הורו חכמים שעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואף שרדיפתו היא בעל כרחו ולאונסו, מ"מ קרוי הוא רודף משום שנדחה מפני נפש אמו ולצורך הצלתה מצוה עלינו להורגו. אך כשהוציא ראשו והינו חשוב נפש, אין נוגעין בו משום שאין דוחים נפש מפני נפש. ואף שבכל רודף דוחים אנו נפש הרודף מפני נפש הנרדף, זהו רק משום שהרודף עושה מעשה רדיפה בכוונה ובזדון לבו, מה שאין כן עובר זה שמעשה רדיפתו הוא בטבעו של עולם ואינו עושה מרצון, לכך אין דוחים נפש מפני נפש.

                                    וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר [155].

     

     

    [1] פ"ז מ"ו.

    [2] הל' רוצח פ"א ה"ט.

    [3] ל"ת קסד.

    [4] דברים כב כו.

    [5] סנה' נט ע"א ד"ה ליכא. חולין לג ע"א ד"ה אחד.

    [6] ספר חזו"א על הרמב"ם הל' רוצח שם.

    [7] מד ע"א ד"ה איהו.

    [8] מובאים בספר הרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' כא . וראה בשו"ת שבות יעקב סי' יג בשם

    תשובות הגאונים.

    [9] ח"ג סי' סה אות יד.

    [10] חו"מ סי' קלב, מובא בכספר הרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' כב.

    [11] סי' יד מובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג.

    [12] הרפואה לאור ההלכה שם עמ' כא.

    [13] יו"ד ח"ב ס"ק קסב.

    [14] סי' לא.

    [15] ח"ט סי' נא שער ג פ"ב.

    [16] אג"מ חו"מ ח"ב סי' סט

    [17] ח"ג סי' סה אות יד.

    [18] חולין נח ע"א ד"ה ולענין.

    [19] ח"ה סי' פט.

    [20] חיים ושלום ח"א סוסי' מ.

    [21] ח"ז סוסי' קע.

    [22] אהע"ז סי' יד.

    [23] ח"ט סי' נא שער ג וחי"ד סי' ק ו-קא.

    [24] חו"מ סי' מו אות ד.

    [25] ח"ד אהע"ז סי' א סוף אות ה.

    [26]  או"ח סי' נח.

    [27] אהע"ז סי' מב.

    [28] יו"ד סי' קנה.

    [29] סי' נט.

    [30] ח"ג סי' סה.

    [31] הל' איסו"ב פ"ג ה"ב.

    [32] יו"ד ח"ב סי' קסב.

    [33] פ' משפטים כא, כב ד"ה ד"א ענש יענש.

    [34] מערכת אלף כללים נב.

    [35] ח"ד אהע"ז סי' א.

    [36] חו"מ ח"ב סי' סט.

    [37] פרק י.

    [38]  ח"א סי' צז וסי' צט.

    [39] או"ח סי' שכח מש"ז ס"ק א

    [40] סט ע"ב.

    [41] הל' תרומות פ"ח ה"ג.

    [42] רמב"ם הל' איסו"ב פ"י ה"א.

    [43] חו"מ סי' רי ס"ק ב.

    [44] חו"מ סי' קלב.

    [45] אהע"ז סי' מב אות לג.

    [46] ח"ג סי' קכז.

    [47] ח"ג סוסי' סה.

    [48] נועם ח"ו עמ' א.

    [49] חו"מ ח"ב סי' סט.

    [50] ערך נפלים.

    [51] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצג.

    [52] פרק ס הערה ה.

    [53] ח"ד שם

    [54] ח"ט שם.

    [55] חו"מ ח"ב שם.

    [56] שו"ת קנה בשם חו"מ סי' קכז.

    [57] מובאים בהרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' צא.

    [58] יו"ד סי' יט.

    [59] ח"ג סי' עב אות ג,

    [60] ח"ג עמ' שכ.

    [61] ח"ד יו"ד סי' יד.

    [62] פרק ס שאלה ד.

    [63] אהע"ז סי' מב אות לב.

    [64] ח"ג חו"מ סי' מו.

    [65] ח"א סי' צט.

    [66] ח"ד אהע"ז סי' א.

    [67] ח"ז סי' מח פ"א אותה, ח"ח סי' לו וח"ט סי' נא שער ג.

    [68] חו"מ ח"ב סי' סט.

    [69] שם סוס"ק ח.

    [70] ח"ב סי' לב.

    [71] חו"מ סי' לט.

    [72] תורת היולדת פרק ס הערה ד.

    [73] ח"ח סי' נז.

    [74] או"ח סי' שכט.

    [75] סי' שכח סע' יט.

    [76] סי' שלא בשעה"צ ס"ק יז וע"ע בסי' רמח במ"ב ס"ק כו.

    [77] ח"א סי' עב.

    [78] או"ח ח"א סי' קכז.

    [79] ח"ח סי' טז פ"ד.

    [80] מוריה, סיון תשל"א עמ' לב.

    [81] ח"ד עמ' רלו.

    [82] פל"ב הערה צו.

    [83] ח"ט סי' נא בסיכום אות יז.

    [84] בספר שאילת ישורון סי' לט.

    [85] לא ברור לי למה זה ודאי, כי תלוי מתי היא תמות ומה יהיה משקל העובר אז.

    [86] פרק ס שאלה ב.

    [87] בחודש השישי כ60%- נשארים בחיים.

    [88] ח"ז סי' מח.

    [89] ח"ט סי' נא סוף שער ג.

    [90] חי"ג סי' קב.

    [91] אחד מהסימוכין שהציץ אליעזר בונה עליו הוא התשובה של הרב פעלים ח"א אהע"ז סי'

                  ד (מצוטט בס"ק 20 לקמן). אך מקוצר דעתי לא יכולתי לרדת לעומק דעתו של הגאון

                  שליט"א ובמיוחד כשרואים מתשובה אחרת ברב פעלים (מצוטט כס"ק 7 לעיל) כמה

    הוא החמיר כענין  זה. ולפלא שתשובה זאת לא מובאה בפוסקים הנ"ל. ועיין להלן עמ' רנו.

    [92] חו"מ ח"ב סי' סט.

    [93] סי' עא.

    [94] חי"ד סי' ק.

    [95] ח"ב סי' לב בתוכן הענינים

    [96] אסיא ספר א עמ' 96.

    [97] שם.

    [98] שם.

    [99] נועם ח"ו עמ' א.

    [100] חו"מ ח"ב סי' סט.

    [101] ח"ה סי' רלג וח"ו סי' יד.

    [102] שו"ת קנה כשם חו"מ סי' קכו.

    [103] ח"ג סי' קכז.

    [104] ח"ט סי' נא שער ג.

    [105] חי"ד סי' קא.

    [106] שם סי' קב.

    [107] פרק ס שאלה ה.

    [108] מודפס משיעוריו לרופאים.

    [109] ח"א אהע"ז סי' ד.

    [110] ח"ג חו"מ סי' מז.

    [111] חו"מ ח"ב סי' סט.

    [112] עיין במ"ב סי' תרו ס"ק כא בשם המג"א ס"ק ח - הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט

    שליט"א. ועיין בשו"ת רעק"א סי' עא שמתמה על המג"א הנ"ל.

    [113] י ע"א.

    [114] חו"מ ח"ב סי' עא.

    [115] ח"א עמ' קכא.

    [116] ח"ט סי' נא שער ג.

    [117] סנהדרין נז ע"ב.

    [118] הל' מלכים פ"ט ה"ד

    [119] סנה' נט ע"א.

    [120] ח"א עמ' קמא.

    [121] סנה' נט ע"א ד"ה ליכא.

    [122] יו"ד סי' יט.

    [123] שם עמ' קמה.

    [124] יו"ד סי' קנז סע' א.

    [125] ח"ב סי' לב.

    [126] חו"מ ח"ב סי' עג אות ה.

    [127] יו"ד סי' קצד.

    [128] רע"ב אהלות פ"ז מ"ו: פ"ת כאן ס"ק ב: טור יו"ד סי' קצד.

    [129] א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [130] אהלות שם.

    [131] סנה' עב ע"ב ד"ה יצא ראשו.

    [132] אהלות שם.

    [133] חו"מ סי' נ, מובא בהרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' קכז.

    [134] שם.

    [135] חו"מ סי' רעו ס"ק ז.

    [136] סי' של ס"ק י.

    [137] על המג"א שם.

    [138] סי' מה מובא כספר הרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' כו.

    [139] שו"ת נו"ב תניינא חו"מ סי' נט.

    [140] כאן סע' ז.

    [141] סנה' עב ע"ב.

    [142] שם פרק ח.

    [143] חו"מ סי' יט.

    [144] חו"מ ח"ג סי' מז.

    [145] סי' לא.

    [146] יו"ד ח"כ סי' קטז.

    [147] תניינא חו"מ סי' נט.

    [148] או"ח סי' שכח מש"ז ס"ק ב.

    [149] סי' כא.

    [150] סי' קסח.

    [151] בספרו אבי העזרי על הרמב"ם שם.

    [152] חדושיו על הרמב"ם פ"א דרוצח.

    [153] חו"מ ח"ב סי' סט.

    [154] אהע"ז סי' מב.

    [155] ח"ט סי' נא שער ג פ"א או"ק יא.

     

     


  • חושן משפט סימן תכ"ה (עידכון)
  • חושן משפט סימן תכ"ה (עידכון שני)