סימן ד
מי הם האסורים לבא בקהל ואיזהו הנקרא ממזר
סעיף יג (א) איזהו ממזר,
זה הבא מאחת מכל העריות, בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות, חוץ מהבא מהנדה
שאע"פ שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן.
נשמת אברהם
(א)
איזהו ממזר. קביעת או שלילת אבהות. ועיין גם להלן סק"ו.
בזמן
האחרון פותחה אפשרות לשלילת או לקביעת אבהות (ואמהות) על ידי בדיקת מערכת תאום
הרקמות כולל כדוריות הדם הלבנות, מבוסס על העובדה החשובה שמערכת זו היא מערכת
תורשתית, דהיינו שבחלקה מקורה באב ובחלקה השני מקורה באם. ועיין הסבר מפורט באסיא [1]
ובתורה ומדע [2]. אך אין הבדיקה יכולה להוכיח או לשלול אבהות בדרגת ודאות
מוחלטת [3].
ומה
המקום של בדיקה מדעית בקביעת ההלכה. עיין בספר חסידים [4] שכותב : כי הנה
מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם באחד שהלך עם עבדו והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה
מעוברת. לימים מת האדון והניח כל הממון, והלך העבד והחזיק בנכסיו ויאמר העבד אני
בנו. כשגדל הבן שהולידה שמע שמת אביו, הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד ונתחתן
בגדולי הדור, והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו, ונתאכסן בבית רב סעדיה וכו'. נתן
לו עצה לדבר אל המלך וכן עשה. שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה וצוה רב סעדיה
להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחר. ולקח עצם של אבי הבן והניח בספל העבד ולא
נבלע הדם ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי הוא גוף אחד. ולקח רב
סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא וכו', עכ"ל. ושואל הא"ר [5] על מה
שמובא בגמ' [6]: ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה וכו' אמר להו
זילו חבוטו קברא דאבוכון וכו', ההוא דבריה הוה לא אזל. אמר להו כולהו נכסי דהאי,
ע"כ. ושואל הא"ר: צ"ע דאמר חבטו קבר דאבוכון ואינו אלא שודא דדייני
כמש"כ רשב"א ולא עביד הך דרב סעדיה, עכ"ל. וכותב הרש"ש [7]
על מה שכותב הרשב"ם ומסתברא דלזה אהב יותר וכו': ואולי דבא ליישב בזה קושיית
הא"ר בסי' תקסח אות טו וכו'. ולפרושו א"ש דאכתי לא יוודע בזה צניעותו
אשר כוון האב גם לזאת, או משום דע"י נסיון דספר חסידים יתגלה שהן ממזרים ורבי
בנאה לא רצה שיוודע פסולם על ידו וכו', אבל נסיון שלו אינו רק הודעת צניעותו יותר
משאר אחיו וזה יותר נכון בעיני, עכ"ל.
ועיין
בשו"ת הרא"ש [8] שכותב: אלמא מאומד הדעת שזה שהיה בנו ולא רצה
לעשות גנאי לאביו הוציא כל הממון מחזקת האחים ונתנו לו, וכן אבי החכמה נתן הילד
החי לאותה שאמרה והמת אל תמיתוהו, מאומד הדעת דנכמרו רחמיה על בנה וכו'. וכן הוא
כותב שם [9]: וכן בכמה מקומות הלכו חכמי הגמרא בתר אומדנא דמוכח וכו',
עכ"ל. ועיין בשו"ת
התשב"ץ [10] שמסביר את הגמ'
בזה הלשון: הרי שרבי בנאה דרך אומדן דעתיה בירושה זו להפקיעה מאחרים וליתנה לזה או
שהוא אומד בדעתו שזה לא רצה לזלזל בכבודו הוא בנו ודאי. והכי מוכח לישנא דגמ' דאמר
ההוא דבריה לא אזל, שרוב ממזרים יש להם עזות פנים, או שאפילו תאמר אין כאן הוכחה
שהוא בנו אבל אמד בדעתו של זה המת שכיון שהוא מסופק איזה מהן בנו ואי אפשר לעמוד
על ספק זה לעולם ולא רצה ליתן נכסיו אלא לאחד מהם, בודאי אומדן דעתא הוא שלאותו
שהוא חפץ ביקר ובכבודו נותן אפילו אינו בנו, לא במזלזל בכבודו לעשות חבוט בקברו
אפילו הוא בנו וכו', עכ"ל ע"ש.
וכתב
לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [11] דבדיקת סוג דם ותוצאותיה אינה
תופסת מקום בדיני תורה כדי לקבוע עי"כ זהות אבהות. ונימוקו עמו, שלפי הגמ' [12]:
ת"ר שלשה שותפין יש באדם וכו' אמו מזרעת אודם וכו', וכותב הגאון שליט"א:
דבאודם שהאשה מזרעת ברור שכלול בזה הדם וכן מובא בהדיא בהגהות הגר"א
ובשאילתות יתרו שאילתא נו וכו'. ולגבי מה שהובא בספר חסידים כותב הגאון
שליט"א: אבל נראה דאין לקבוע מזה הלכה בהיות ולא מצינו כזה בש"ס וספרי
הלכה, ועוד זאת דשם הא היתה הבדיקה בעצם ועצמות הבן הא הוא מהאב כדאיתא בנדה שם,
וגם אין אתו יודע עד מה לדעת מהות צורת הבדיקה והקביעה שעל פיה קבע רב סעדיה ועל
מה הוטבעו אדני-חכמתו בזה. כסניף נוסף לכל האמור יש להוסיף גם זאת, דנראה שהקביעה
המדעית בזה ע"י בדיקת סוגי הדם איננה עכ"פ מגדר השערה של באשר הוא שם
כפי שאנו רואים בהרבה מקרים שמה שהמדע קובע לוודאות כהיום, כעבור זמן מה קובעת
בעצמה אחרת ומבטלת מה שקבעה בודאות תמול, וזה לפי התפתחות והגילוים החדשים שמגלה לאחר
מכן. והא הרי ידוע דעת גדולי הפוסקים שאין להסתמך ולא לקבוע הלכה על אמדנות
הרופאים. וברור שאין זה דומה למה שהרופא קובע ע"י צילום או ראי שסברי רבנן
שבזה כן נותנים לו נאמנות, עכ"ל.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א [13]: יתכן שדברי חז"ל אינם
כ"כ כפשוטם ולא נוגע כלל לסוגי הדם, אך גם בלאו האי טעמא אין להסתמך על זה.
עכ"ל. ואמר לי הגאון שליט"א: שאין להסתמך על בדיקה זו באופן החלטי
ובלעדי, אך אפשר להשתמש בה כסניף לדיון. בין לשלילה ובין לחיוב, עכ"ד. והלום
ראיתי שכ"כ הפרופ' דב פרימר בשמו [14] וז"ל: הסביר לי הרב
אויערבאך שליט"א: שכוונתו היא שאין להסתמך על בדיקת דם לשם קביעת אבהות
ודאית, וזאת משום שדינה של בדיקת דם הוא מכח רוב וספק, עכ"ל (אך עיין לקמן
ס"ק ו). וזה כפי שפסק בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו [15]: יש
כאן רוב נגד רוב, דהא אם נאמר דהילד בחזקת אביו בכדי לאוקמי רוב בעילות אחרי הבעל,
בע"כ נצטרך לומר שילד זה יצא מכלל רובא של רוב ילדים שסוג דמם זהה עם סוג דם
של אחד ההורים. ואם נאמר להיפך, שילד זה הוא לא בנו של המוחזק לאביו בכדי לאוקמי
הרוב של רוב ילדים דמם זהה עם דם הוריהם, נצטרך לאמר שילד זה יצא מכלל הרוב של רוב
בעילות אחרי הבעל. וא"כ מאי חזית להעמיד את הילד בחזקת אביו בכדי לאוקמי רוב
בעילות אחרי הבעל ולהוציא מהרוב של רוב ילדים דמם זהה להוריהם, נאמר להיפך, דילד
זה הוא לא של אביו בכדי לאוקמי את הרוב של רוב ילדים דמם זהה לדם הוריהם ונאמר
דיצא מכלל הרוב של רוב בעילות אחר הבעל, ע"כ פסק של הבית דין. כתוצאה מהספק
נוצר מצב של תיקו ועל כן פסק בית הדין שהגבר הנתבע פטור מלשלם מזונות עבור הילד,
עכ"ל של הפרופ' פרימר.
וצ"ע
מה יהיה הדין לפי זה כשהאשה היא פנויה ואין כאן הרוב של רוב בעילות אחרי הבעל.
והנה ראיתי באבני מילואים [16] שכותב: כתב בתשובת הריב"ש סי' מא
באחת שתבעה את שמעון איך הרתה משמעון ותובעה אותו שכר הנקה ומזונות להולד ושמעון
אומר להד"מ. והעלה דשמעון פטור משבועת היסת, כיון דאפילו באשתו העומדת תחתיו
ומשמשתו וילדה, האמינו תורה לומר זה אינו בני וממזר הוא, דקי"ל כר' יהודה
וכו'. וכיון שכן, שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינו
וכו'. ובסי' מג הוסיף ז"ל: והרי זה מבואר כיון שהאמינו התורה שאינו בנו, הדבר
פשוט שאינו חייב ליטפל בו, וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבין אותו היסת
הרי הוא כשאר כופר בכל ומה מועיל מה שהאמינו תורה וכו', עכ"ל. ועיין שם מה
שמביא האבני מלואים בשם התשב"ץ שחולק על הריב"ש. וממשיך האב"מ:
ובתוס' ורא"ש מבואר להדיא גבי ארוס באומר שאין הולד ממנו שהוא ממזר ודאי
ובתורת יכיר כר' יהודה וכ"כ שם בנמוקי יוסף פ' אלמנה וכו'. ואם אמנם ראיתי
בשלטי הגבורים ג"כ סברא זו ז"ל: ואף כשהאמינה תורה לאב לא האמינו אלא
כשהוא אומר שהוא בנו וכו', אבל אם אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה
בנו אינו נאמן שעל בנו האמינו תורה ולא על שאינו בנו, עכ"ל ע"ש פ' עשרה
יוחסין, איברא שהוא נגד כל הפוסקים שלפנינו תוס' ורא"ש שכתבו גבי ארוס שנאמן
לומר שאינו בנו, וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מנחלות ז"ל: אבל נאמן
הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בנו וכו'. ורשב"ץ באותה תשובה בתחלתה
כתב ז"ל: אקדים לך הקדמה, ודאי שהתורה האמינו לאב לומר זה אינו בנו וכו' ומכאן
נלמד נאמנות האב לומר על איזה בן שיש לו שהוא אינו בנו וממזר הוא, עכ"ל,
ומבואר מדבריו דס"ל ג"כ דאב נאמן לומר שאינו בנו ונראין דבריו סותרין זה
את זה וצ"ע וכו', עכ"ל של האבני מלואים. ולפי זה יוצא לכאורה שגם באשה
פנויה אין אפשרות להחליט לפי בדיקת הדם בלבד, על אדם שהוא האב של הילד ולחייב-אותו
במזונות וכו', כי האמינו תורה כשהוא אומר שאין זה בנו, וצ"ע.
וכותב
הראש"ל הגרב"צ עוזיאל ז"ל [17]: כל מקום שאין שורת הדין
מחייבת
האב למזונות ילד זנונים, אין סומכין על
בדיקה מדעית של דם הילד בדמיונו לזה של האב, שכן קבלה מרז"ל שלשה שותפין באדם
וכו'. וכל בדיקה מדעית מתבטלת נגד קבלתם הנאמנה של רז"ל שכל דבריהם נאמרו
ברוח הקודש, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, עכ"ל. וכ"כ גם הדבר יהושע [18],
השו"ת משנה הלכות [19] והשו"ת דברי ישראל [20].
ולכאורה
היה אפשר לחלק ולאמר שמה שקובעת הגמ' בנדה דהאודם שממנו בא הדם בא מהאם. מדובר שם
דוקא על הכדוריות האדומות נושאות הפרודות ההמוגלובין האדומות, בו בזמן שכדוריות
הלבנות שנושאות את מערכת תאום הרקמות על פני קרומם, הן באות מהאב, וממילא אין כל
סתירה בין מה שאמרו חז"ל בגמ' ובין המדע. ושמחתי שראיתי שכן כתבו גם הרבנים
בפסק הדין בחיפה [21]: ברם אחרי ברור בזה, קובע בית הדין כי י"ל
שאין סתירה מהא דמוכח במס' נדה דדם בא מן האם לקביעת המדע שאפשר לקבוע אבהות הילד
על סמך בדיקות דמו של האב ושל הילד, כי הבדיקה מתיחסת לא רק לגוף הדם אלא לתאי
ורקמות הדם וזה בא מכח האב גם כן, ולכן לענין אחים שמתו מחמת מילה היות וזה קשור
בגוף הדם לפי שיטה ראשונה שבשו"ע יו"ד הנז', תלוי זה רק באם, אבל בדיקת
הדם שאינה מגוף הדם אלא קובעים זה על סמך תאי ורקמות הדם שבגוף הדם, זה יכול להיות
תלוי גם באב, עכ"ל [22].
אך
עיין שם בחוברת אסיא [23] שמובא בשם פוסקים שכן מוכנים לקבל את קביעת
המדע שהדם בא גם מהאב. השו"ת יד אפרים [24] מביא מהמשנה [25]
בשם ר' עקיבא, הוא היה אומר האב זוכה לבן בנוי ובכח וכו'. ומסביר היד אפרים דהכח
ר"ל הדם כי עיקר הכח והנפש בדם, ראה שבת קכט ע"א וכו'. ומכיון שיש לנו
מחלוקת במקורות חכמינו ז"ל מצד אחד ואילו מצד השני חכמי המדע חד משמעיים
בעמדתם, נוטה היד אפרים לקבל קביעת המדע. וק"ל להבין דבריו, כי אפילו אם נקבל
הסברתו של המשנה בעדויות, מאין לו שלמדע הכח להכריע במחלוקת תנאים ואדרבא המוציא
מחברו עליו הראיה.
וכן
ראיתי באסיא שם שהבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו וכן הספר משמרת חיים סי' לז
סוברים, לכאורה, כדעת הרמב"ם וסיעתו שניתן לקבוע הלכה מחודשת עפ"י המדע
של כל דור, אפילו אם זה סותר קביעה מדעית של חז"ל. וכן מובא שם מכתב
מהגרי"א הלוי הרצוג ז"ל ובין היתר הוא כותב: חבל שבעוד שהמדע הולך וכובש
עולמות ומגלה סודי סודות. אם כי הוא טועה לפרקים, אנו בקשר לעניני מדע הנוגעים
לתורה הקדושה משקעים ראשינו בחול כהעוף הידוע, ותו לא מידי, עכ"ל. וכן עיין
בשו"ת ישכיל עבדי [26] ובפסק הדין של ביה"ד הרבני אשדוד [27],
וצל"ע בכל זה.
והלום
ראיתי בשו"ת דבר יהושע להגרי"מ אהרנברג ז"ל [28] שנשאל אם
אפשר לסמוך על בדיקת הדם כדי לקבוע אבהות של ילד כסימן מובהק והוא כותב: אומר אני
ח"ו לא יעשה כן בישראל דלא זו היא דרך תורה הקדושה וכמ"ש בשו"ת
הריב"ש סי' תמז: שאין לנו לדון בדיני תורתינו ובמצותיו על פי חכמי הטבע
והרפואה שאם נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים חלילה, כי כן הניחו הם במופתיהם
הכוזבים, ואם תדון בדיני טריפה על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים, כי
באמת יהפכו רובם ממות לחיים ומחיים למות ויחליפו חי במת וכו', לא נאמין אל חכמי
היונים וישמעאלים שלא דברו רק מסברתם ועפ"י איזה נסיון מבלי שישגיחו על כמה
ספקות שנפלו בנסיון ההוא כמו שהיו עושין חז"ל כמוזכר בפ' המפלת ל ע"א,
אני מביא ראיה מן התורה ואתם מביאין ראיה מן השוטים וכו', עכ"ל (של
הריב"ש). והאריך שם להביא כמה דברים אשר חכמי הטבע והרפואה קבעו כנגד
חז"ל ובכמה ענינים בסוד היצירה חולקים על חז"ל, וא"כ אנו ניקו
ונסמוך על דבריהם כדבר המוחלט וסימן מובהק מבלי שיהיה לנו ראיה מחז"ל לדבריהם
וכו'. אלא אדרבא, נלענ"ד שלפי מה שאמרו חז"ל בנדה לא, אביו מזריע הלובן
וכו' ואמו מזרעת הדם וכו', אין דם האב מעיד על דם בנו מאחר שהדם הוא חלק האם ולא
חלק האב וכו', עכ"ל של הדבר יהושע. ועיין שם גם שדן באריכות במעשה דרב סעדיה
המובא לעיל.
סעיף יד האשה שהיה בעלה במדינת הים
ושהה שם יותר מי"ב חדש (ב) וילדה אחר י"ב חדש, הולד ממזר, שאין
הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון
דפלוגתא הוא, הוי ספק ממזר. הגה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש, דאמרינן דאשתהי
כל כך במעי אמו. ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער, אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן
דאשתהי כ"כ, וחיישינן ליה. אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון, וילדה תחילת כסליו,
אע"פ שאין ביניהן רק חמשה חדשים לא חיישינן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן,
דהחדשים גורמים והוה ליה בן ז'. ואפילו הפילה בתשרי, ושמעה הולד בוכה, לא חיישינן
שהיתה מעוברת קודם לכן, דאפשר לו לבכות לחמשה חדשים אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות
קיים.
נשמת אברהם
(ב)
וילדה אחר י"ב חודש. עיין ח"מ [29] וב"ש [30].
ועיין במאירי [31]שכותב:ובימינו אירע מעשה שילדה לט"ו
חדשים והיה עיבורה ניכר כל ימי העיבור שלא היה שום חשד, ותמהו כל בני המחוז והיו
שערו וצפרניו גדולים כאילו נתגדל וכו', וגדולי המחברים [32] כתבו שאין
העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חודש ואף רבותי העידו לי כן באותו זמן בשם
ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה, אלא שמעשה שהיה כך היה ונראה לי לדון בה למעשה,
עכ"ל. ועיין גם במל"מ [33] ושו"ת חת"ס [34].
ולי
ידוע מספרות הרפואית על לידת ילד חי 47 שבועות אחרי הזרעה מלאכותית.
סעיף יט (ג) עובדי כוכבים ועבד שבאו על הממזרת, הולד ממזר, ואם באו על בת ישראל
בין פנויה בין אשת איש הולד כשר, ופגום לכהונה.
נשמת אברהם
(ג)
עובד כוכבים ועבד. מובא בהגהות רעק"א כאן: וחרש ושוטה הבא על אשת איש, אם
נימא כיון דאין לו קדושין גם לאחרים אין הולד ממזר, עיין במשבצות זהב בפתיחה כוללת
ח"ב אות ז, עכ"ל. ושם בפמ"ג במשבצות זהב כותב: ומה שיש מהספק בשוטה
שבא על אשת איש אי הוולד ממזר או לאו דעכו"ם ועבד אין הוולד ממזר, עיין
באהע"ז סי' ד סע' יט דאין להם קידושין כלל וה"ה שוטה וחרש ג"כ אי
משום הכי הוולד ממזר עיין יבמות מה ע"ב, או דילמא שאני חרש ושוטה דבני מצוות
נינהו אלא שאין להם דעת לקנות, ומ"מ אפשר דעושה ממזר דוקא עכו"ם ועבד
שאין במינם בני קידושין משא"כ הני, עכ"ל.
וכותב
הציץ אליעזר [35] בתשובה להגרי"ש אלישיב שליט"א: מצאתי בספר
אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט וכו' שכתב על דברי הפמ"ג הנ"ל שהוא
דברי תימה כי זרע של חרש ושוטה ודאי מיוחס אחריו וממזר הוא, גם אם בא על יבמה קונה
אותה א"כ בני אישות נינהו אף דלא תפסו קידושין שלהן, אבל בני הויה הן במה
שמשמיא זכו להון אשת אחיו רק דעתו קלישתא לקנות, א"כ ודאי הולד ממזר אם באו
על אשת איש ע"ש וכו'. וע"ש שמביא הציץ אליעזר ראיות נוספות להאמרי בינה.
שוב כותב הגאון שליט"א [36]: והנה מאד צדקו דבריו ובודאי להלכה
פסקינן דביאת עכו"ם אוסרת אותה על בעלה וההלכה יוצאת כך לא רק בשו"ע
אהע"ז סי' קעח ובב"ח שם, כפי שמציין כתר"ה, כי אם גם מסי' ז סע' יא
וכו'. אך הרי מסקנת דעתי היתה (וכך דעת כתר"ה במכתבו להסכים) שנראה שאין מקום
לצרף להלכה ספיקת הפמ"ג בזה, ודעת האמרי בינה מכרעת בזה להלכה, עכ"ל.
סעיף לד אם לא טבל ולא הטבילוהו
ב"ד, היה רוב העיר עובדי כוכבים, מותר להאכילו מאכלות אסורות. היה רובן
ישראל, מחזירים לו אבידתו כישראל. מחצה על מחצה, מצוה להחיותו (פירוש לפרנסו)
כישראל, (ד) ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק
ממון, המוציא מחבירו עליו הראייה. הגה וי"א דאפילו ברוב עובדי כוכבים,
מפקחים עליו הגל בשבת (ה) ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל.
נשמת אברהם
(ד)
ומפקחין עליו את הגל בשבת. כותב הב"ש [37]: כבר האריכו בזה
הפוסקים לבאר דעת הרמב"ם כמ"ש פכ"ח הל' שבת, ואכתוב בקיצור מה
שעולה ממגיד וכ"מ פ"ב הל' שבת ולפי תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל לפי
אוקימתא ביומא דפ"ד, ומחלק שם בענין פקוח נפש בין פרשו כולו לבין פרשו מקצתו
ה"פ לרמב"ם, פרשו כולו ממקום קביעות ובעת שניידו פירש אחד ונפל עליו
מפולת אז הולכים אחר הרוב, אבל אם פירש אחד ממקום קביעות, אין הולכים אחר הרוב
בפקוח נפש אע"ג לענין איסור קי"ל בנמצא אזלינן אחר הרוב וכאן התינוק
הנמצא מסתמא האנשים שבעיר ניידו והוי כאלו ניידו כלם ופירש אחד מהם. משום הכי הולכים
אחר הרוב וכשיש רוב כותים אין מפקחין הגל. גם תוספות סופ"ק דכתובות כתבו.
תינוק הנמצא בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית, משום הכי ברוב עכו"ם אין
מפקחין הגל ואין להחיותו. אבל מחצה על מחצה מפקחין הגל ואז מצווים להחיותו, כי
ס"ל דין מצוה להחיותו שוה לפקח הגל וכן ס"ל לרש"י ביומא שם. והנה
באו"ח סי' שכט פסק המחבר כפי' הרמב"ם בניידו ופירש אחד מהם אין מפקחין
הגל וכאן הביא בהגה דעת החולקים, היינו משום אפילו לפי' הרמב"ם אין מוכרח
הסברא דבני העיר חשובים כניידו והוי כאלו פירש אחד ממקום קביעותו. וכל זה איירי
כשנמצא בעיר, אבל אם נמצא בבית הוי מקום קבוע ומפקחין כמ"ש התוס' שם,
עכ"ל של הב"ש. ועיין באו"ח סי' שכט סע' ב בביה"ל שם ועיין
בס"ק הבא.
(ה)
ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל. כותב הב"ש [38]: עיין
ברש"י ותוס' ביומא שם שכתבו כל שמפקחין עליו הגל מכ"ש דמצווין עליו
להחיותו, עכ"ל. ועיין בט"ז וכהגר"א שם. ומובא באוצה"פ [39]בשם הפני משה ס"ק לט די"ל דלא פליגי, דלפום ריהטא גם רש"י
ותוס' סתרי עצמם בזה מדיוק פירושיהם מכתובות ליומא ע"ש. וצ"ל כמ"ש
שיטה מקובצת שם דלהחיותו יש שני פירושים. אחד דבית דין מצווין להחיות אם מת ברעב
וכזה עדיף מלפקח הגל, ולשון טושו"ע משמע דמיירי בהך דלפרנסו דמש"ה נקט
להחיותו "כישראל" דמיותר וגם בגמ' ליתא, וע"ז קאי רמ"א דהך
לפרנסו כעניי ישראל דוקא ברוב ישראל. וכ"כ בבית משה ס"ק מד וכו',
עכ"ל.
וכותב
הציץ אליעזר [40]: דאימתי יצא דינא דפיקוח נפש מן הכלל שהולכין אחר הרוב,
בהיכא דהדבר המסכן נמצא באופן מוחשי לנגדנו ושנית חזקת הגוף הישראלי המסתכן אשר
עבורו ישנו החיוב לחלל שבת כדי להצילו, אבל כל שחסר אחד משני תנאים אלה, אזי לא
יצא הדין של פקוח נפש מכלל יתר כללות הדינים של התורה שאזלינן בהו בתר רוב ולא
חיישינן למיעוט ונחשב כמי שאינו. ולכן אין היתר להדליק אור בשבת במבוא אפל וכו'
לפן יעבור שם איזה איש זקן וכו' ויפול שם ויסתכן, וכן אין היתר להפיל בשבת קיר או
גדר וכו' יש חשש שאולי יפול וכו', וכן אין היתר לכבות את המנוע של מכונית אשר
עפ"י רוב לא יתפוצץ אם ישאר דלוק כל השבת וכו'. וכמו כן חולה עם הצטננות
רגילה עם חום, שעפ"י רוב מחלה רגילה זו לא תביא לו שום תסבוכת אחרת. דאין
להתיר לחלל שבת במלאכה דאורייתא וכו'. ורק במחלה אשר כשלעצמו כפי מה שהיא בצורה
שנוגע בה לפנינו יש בה חששא דמיעוטא, דהיינו שמיעוט מסתכנים בה, אזי הוא דכן יש
להתיר משום חששא זאת גם לחלל שבת במלאכות דאורייתא וכדי לתת הטיפול הדרוש, בהיות
ובכאן הדבר המסכן לפנינו כבר באופן מוחשי והוא מקונן בגוף ישראלי שלפנינו,
עכ"ל. ועיין גם בשו"ת שבט הלוי [41].
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א לגבי כיבוי מנוע של מכונית: אם עלול להתפוצץ,
נראה שגם אם זה רק מיעוט. צריכים ודאי לכבות ובפרט במנוע כזה אשר הכבוי רק מונע
הבערה ולא מכבה מה שכבר בוער, עכ"ל.
שוב
כותב הציץ אליעזר [42] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א: דלדעתו
הגדר הוא כל שאנשים מפחדים או נבהלים מזה גם בימות החול מחשש סכנה, ולכן דעתו
להתיר בגוונא דא לסתור בשבת קיר או גדר בכה"ג שיש חשש שיפול מאליו על אנשים
וכן אותו הדבר לגבי הצטננות או חום, ומוסיף וכותב דהיינו נמי טעמא שאין לימודי
הרופאים דוחים שבת, דכיון שאינם לומדים בימות החול בבהילות של הצלת נפשות כך גם
בשבת (ועיין בנשמת אברהם חאו"ח [43] שלגבי לימוד בספרי רפואה בשבת,
מתיר הגרש"ז אויערבאך שליט"א לרופא ללמוד בספרי רפואה ורק אוסר לעבור
אפילו על דרבנן כדי להתלמד להיות לרופא [44]). ומסיים בלשון: ולענ"ד
הגדרה זו נכונה מאד והוא כעין מה שאמרו בכמה מקומות בש"ס והאידנא שומר פתאים
ד', והיינו משום דכיון דדשו בה רבים אין זה בגדר סכנה, עכ"ל של הגרש"ז
אויערבאך שליט"א כפי שהובא בשו"ת ציץ אליעזר.
וחולק
עליו הציץ אליעזר וכותב: ולענ"ד לא כן עמדי, ולדעתי ברור הדבר שבכל בכאמור
הולכין אחר הרוב וכפי שביארתי זאת באר היטב וכו' ע"ש.
ועיין
בשמירת שבת כהלכתה [45] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א דהיכי
שהרודף (המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הרי זה בכלל פקוח נפש. אולם לא מקרי רודף
אא"כ מצבו של החולה הולך ורע, משא"כ אם אין שינוי, כי אז נעשה כאילו
פסקה הרדיפה לאותה השבת, ואסור לחלל שבת אם יודעים ברור שאפשר לדחות את הטיפול
למחר בלי שום נזק. וכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש, מותר אדם לסמוך על
"שומר פתאים ד'", ממילא דבר שהעולם חוששין לו משום סכנה, הרי הוא בגדר
סכנה (וכן מוכח בספר שבט מיהודה סי' יט ס"ק ב), עכ"ל. ועיין גם בנשמת
אברהם חאו"ח [46].
וראיתי
בחזו"א [47] שכותב: ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פקוח נפש
אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת
שלום דא"כ בטלת כל המצות, אלא לא מקרי ספק פקו"נ בדברים שבהוה אין להם
כל זכר ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ והלכך
אין דנים בשביל עתידות רחוקות וכו', עכ"ל.
סעיף לה (ו) נשים שילדו
בבת אחת, אשת כהן ולוי וישראל וממזר, נאמנת החיה לומר זה הבן כהן הוא, או לוי, או
ממזר, מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם. במה דברים אמורים, כשהוחזקה נאמנת
ולא ערער עליה אדם. אבל אם ערער עליה אפילו אחד, ואמר בשקר מעידה, אינה נאמנת והרי
הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס.
נשמת אברהם
(ו)
נשים שילדו בבת אחת. ראה באסיא [48] דהוה עובדא לפני כ6- שנים
והוחלפו שני תינוקות בטעות בבית היולדות. בירורים פנימיים בבית היולדות, דמיון
פיזיונומי וחקירה מאומצת לא נתנו תשובה החלטית לשאלה מי ילדו של מי. על מנת לקבל
תשובה החלטית בוצעו בדיקות דם ובדיקת מערכת תאום הרקמות (עיין לעיל ס"ק א).
הבדיקה שנערכה הביאה לידי החזרת התינוקות להוריהן הביולוגיים האמיתיים כאשר נשללה
הורות זוג אחד לגבי אחד התינוקות, ומצד שני נקבעה באופן חיובי ההורות שלהם על התינוק
השני, כשתוצאה דומה (וכמובן הפוכה) נתקבלה גם לגבי זוג ההורים השני, ע"כ.
וצ"ע מה משמעות ההלכתית של הדבר, למשל לגבי יחוס הילדים כשאחד כהן ואחד ישראל
או כשיש החלפה בין תינוק יהודי ותינוק גוי. וא"ל הגרש"ז אויערבאך
שליט"א והגרא"י וולדינברג שליט"א דאין לסמוך אך ורק על תוצאות
הבדיקה הנ"ל אלא כסניף לדברים אחרים. וכתב לי כעת הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: אך אם הבדיקה הזאת מפורסם ומקובל בכל העולם ע"י הרבה נסיונות
ברורים לדבר אמת וברור, מסתבר שגם מצד ההלכה אפשר לסמוך על זה, עכ"ל.
וא"ל הגאון שליט"א דה"ה לגבי קביעת אבהות המובא לעיל ס"ק א.
ועיין בשו"ע סי' קעו סע' ה וסע' ח לגבי דיני יבום וחליצה ובחו"מ סי' רעז
סע' יא לגבי דיני נחלה.
[1] חוברת לר תשרי תשמ"ג עמ' 6.
[2] כרך י סיון תשד"מ עמ' 6.
[3] שם ובאסיא חוברח לה שבט תשמ"ג עמ'
60.
[4] סי' רלב.
[5]
או"ח סי' תקסח אות טו.
[6] ב"ב נח ע"א.
[7] על הגמ' שם.
[8] כלל עח סי' ג.
[9] כלל סח סי' כג.
[10] ח"א סי' פ.
[11] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קד.
[12] נדה לא ע"א.
[13] לב אברהם ח"ב עמ' יז.
[14] אסיא חוברת לה שבט תשמ"ג הערה 61.
[15] מובא באסיא שם עמ' 52.
[16] סי' ד סע' כו אות כ.
[17] שערי עוזיאל ח"כ שער מ פ"א
סע' יח.
[18] ח"ג אהע"ז סי' ה ס"ק
ב-ד.
[19] ח"ד סי' קסד.
[20] אהע"ז סי' ח, מובא באסיא שם הערה
50
[21] מובא באסיא שם עמ' 47.
[22] ועיין שם בהערה 53*.
[23] עמ' 48.
[24] סי' ז סוסע' ח.
[25] עדויות פ"ב מ"ט.
[26] ח"ב אהע"ז סי' יג.
[27] הרב שלמה דיכובסקי שליט"א. אסיא
חוברת לה תשמ"ג עמ' 16.
[28] ח"ג אהע"ז סי' ה.
[29] ס"ק ח.
[30] ס"ק טז.
[31] יבמות פ ע"ב.
[32] הרמב"ם הל' אישות פט"ו
ה"ד.
[33] שם ד"ה ועוד.
[34] אהע"ז ח"א סי' ה.
[35] ח"י סי' מג.
[36] שם סי' מד.
[37] ס"ק נח.
[38] ס"ק נט.
[39] דף קא ע"א.
[40] ח"ח סי' טו פ"ז.
[41] ח"א סי' ס וח"ג סי' לז
סוס"ק ב.
[42] ח"ט סי' יז פ"ב אות ט.
[43] סי' שז ס"ק ה.
[44] כך כתב לי כעת.
[45] פל"ב הערה ב.
[46] סי' שכח ס"ק יט.
[47] אהלות סי' כב ס"ק לב ד"ה
בפ"ת.
[48] חוברת לד תשרי תשמ"ג עמ' 17.