סימן יג גרושה או אלמנה צריכה
להמתין תשעים יום טרם שתנשא ושלא ישא
מינקת חבירו ומעוברת חבירו
סעיף א כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה,
הרי זו לא תנשא ולא תתארס לאחר (א) עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה
או שמת בעלה בו, וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת,
להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון. הגה אבל מותרת לעשות שידוכים בלא
אירוסין, רק שלא יכנוס עמה בבית. ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת, ואפילו היה
על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונים, שהרי אינו מתייחד
עמה משכתבו לה. הגה וי"א דמונים מיום נתינת הגט, וכן ראוי להחמיר, כן נראה
לי. וגזירת חכמים שאפילו (ב) אשה שאינה ראויה לילד, ואפילו נתגרשה או
נתאלמנה מן האירוסין, צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או
אילונית, ואפילו בעלה במדינת הים או (ג) סריס אדם או חולה או חבוש בבית
האסורים, והמפלת אחר מיתת בעלה, ואפילו בתולה מהאירוסין, צריכות להמתין תשעים יום.
נשמת אברהם
(א) עד שתמתין. מובא
באוצה"פ [1]: דבספר חיי עולם נטע סי' נג בתשובת הג"מ מאיר
סטלוביץ ז"ל הוכיח דאין לסמוך קודם תשעים יום על בדיקת הרופאים שיאמרו דאינה
מעוברת ודלא כהרב השואל שם (ובאמת מבואר ביבמות מב ע"ב דאפילו אם יבא אליהו
ויאמר דלא מיעברא לא משגחינן ביה). גם אין לסמוך לומר שאינה מעוברת עי"ז
שפירסה נדה דכמה מעוברות רואות דם וגם דהחכמים השוו מדותיהם, דברי דוד
להרדב"ז סי' יז, ע"כ. וכ"כ השערים מצויינים בהלכה [2]
דאפילו אם בדקוה הרופאים ואמרו שאינה מעוברת או שפירסה נדה, אפי"ה אין סומכין
על זה דחז"ל השוו מדותיהם, וכמבואר בגמ' יבמות מא ע"א.
(ב)
האשה שאינה ראויה לילד. כותב הב"י (כאן) : שנעקרה בית הריון שלה,
עכ"ל. וכ"כ רש"י [3]. וביבמות [4] כתב
רש"י: לאיתויי מחמת סמא או חולי, וכן בעירובין [5] כתב: מחמת משקה
סם.
עיין
מהתוס' [6] שכתב: וטובלת
ויושבת בחיקו של מרדכי, ואם תאמר והא לא היה שם הבחנה שלשה חדשים שהרי בכל יום היה
אותו רשע מצוי אצלה, וי"ל שהיתה משמשת במוך, עכ"ל. ובתוס' הרא"ש (שם)
כותב: וא"ת והא צריך להבחין בין זרע שבקדושה ובין זרע שלא בקדושה ולכך צריך
שלושה חדשים, וי"ל דמסיק ביבמות פרק ד' אחין דכי מתהפכין שריא ואסתר נמי
מתהפכת אחר בעילת אחשורוש, א"נ י"ל [7] דכורש היה בן
מרדכי והא דקרי ליה בן אחשורוש דגדלו בביתו, עכ"ל. וכותב הברכ"י [8]:
ולכאורה יקשה דהרא"ש סבר דאנוסה וזונה צריכות להמתין נמי וכמ"ש הטור
וא"כ גם אם אסתר מתהפכת בכלל הגזרה או שלא נתהפכה יפה או דגזרינן אטו לנשואין
כמבואר בדברי הרא"ש וכו', מ"מ על פי דרכנו ניחא טפי דקושית התוס'
והרא"ש לא משום גזרת הבחנה, דעל הרוב לאו גזרת נביאים היא ואכתי לא גזור, אך
קושייתם היא איך לא חשו מרדכי ואסתר לאבד זרע קדש ואהא משני הרא"ש שפיר דהיתה
מתהפכת. ועיין מה שתירצו התוס' עוד בההיא דאסתר והובא בס' עין יעקב שם ודו"ק,
עכ"ל הברכ"י. ובעין יעקב נמצא בתוס' הנ"ל הוספה כדלהלן: כיון שהיתה
אשתו כבר ולא היתה יכולה להמתין בכל פעם שלשה חדשים זמן הבחנה אינו מחויב בשביל זה
לפרוש מאשתו, עכ"ל. ועיין בשו"ע [9]. ובשו"ת תורת
חסד [10] מביא ראיה מהתוס' הנ"ל ומהתוס' ישנים [11]
שהגזירה היתה קדומה מאד.
(ג)
סריס אדם. לא הבינותי למה כתב מרן דוקא סריס אדם ולא כתב סריס חמה או סתם
סריס. ובאמת בערוה"ש [12] ובשלחן העזר [13] כתבו סתם סריס.
ובב"י כאן כתב מרן וז"ל : כתב הריב"ש בתשובה סי' רב דאשת סריס אדם
נמי צריכה להמתין ג' חדשים, ע"כ. ובריב"ש שם כתב: שאלה, אשה שנתגרשה
מחמת שהיה בעלה סריס אדם וקדשה אחר תוך ג' חדשים ורוצה ג"כ לכנוס ולישא אותה
קודם שיעברו ג' חדשים לגרושיה, אם הוא מותר או לאו ומה לעשות לו, עכ"ל השאלה.
והריב"ש דן לגבי זה שקדשה ללא להתיחס לפרט שבעלה הקודם היה סריס אדם. ולכן
אולי צ"ל שמרן הביא את הדין לפי המעשה שהיה אך אה"נ שה"ה גם בסריס
חמה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: יתכן דלפיכך כתב סריס אדם
לאשמעינן דמלבד שאינו יכול להוליד הרי גם אסור לחיות אתו ואפי"ה צריכה להמתין
צ' יום, עכ"ל. ועי' מש"כ הגרא"י וולדינברג שליט"א להלן בעמ'
רנב.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה שגם אשה שמוזהרת מרופאים להמנע כל ימי
חייה מהריון מפני הסכנה דאין לסמוך כלל על זה שודאי לא תתעבר ותשתמש באמצעי מניעה
הבדוקים ומנוסים שהם ודאי מותרים וגם מונעים, כגון בליעת גלולות דרך הפה. והרי זה
קל וחומר מסריס חמה דמבואר דאסור. וכן אשה שהרופאים הוציאו ממנה כל הרחם אשר ודאי
לא תוכל עוד להתעבר דכמו שאם הוא סריס כך אם היא נסתרסה ובפרט דהרי אין הדבר
מפורסם וידוע, עכ"ל.
סעיף יא (ד) גזרו חכמים
שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו, ולא מניקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד
חדשים (דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר), חוץ מיום שנולד
ויום שנתקדשה בו. וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש. (וי"א דלכתחלה
יחוש אפילו לחדש העיבור), בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. (ויש
מקילין במזנה, ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרת). אפילו נתנה בנה
למינקת, (ה) או גמלתו בתוך כ"ד חודש, לא תנשא. אפילו נשבעה המינקת או
נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (וי"א דאם נשבעה המינקה וכנס, לא יוציא)
ואפילו אם נשבעה לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה, מותרת
לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו. וכן אם גמלתו בחיי בעלה, (ו) או שאינו חולבת
לעולם, כגון שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה,
או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים,
מותרת לינשא.
נשמת אברהם
(ד)
גזרו חכמים. מובא באוצה"פ [14] דכתב בספר ושב הכהן סי' לה
דאיסור מינקת חברו חמור מאד מכל איסורי דרבנן כיון דספק נפשות הוא, ולכן לא אזלינן
להקל בספק איסור זה אפילו להפוסקים דבאיסור דרבנן אזלינן לקולא, ושכן כתב
הרא"ש בתשובה כלל נג סי' ג שמאד החמירו חכמים בדבר, והה"מ פי"א
מהל' גירושין כתב דלהכי החמירו בזה יותר מגזירות שלשה חדשים דהבחנה משום דאיכא
סכנת הולד וע"ש עוד בסי' פג. וכן בשו"ת תורת חסד סי' ד הביא הב"י
הל' כתובות סי' ב שכתב ג"כ דאיסור מינקת חברו חמיר יותר משאר איסורי דרבנן
דיש בזה חשש סכנת הולד. וגדולה מזו כתב השטמ"ק בב"ק דף פ ע"א בשם
המאירי דבדבר שאסרו חכמים משום חשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו אף במקום פיקוח נפש
(ע"ש בגמרא דאותו חסיד). ואף דבבאר יצחק אהע"ז סי' א ענף ז כתב להוכיח
דאיסור מינקת קיל יותר מכל איסורי דרבנן, אין נראין דבריו (ועיין שם באוצה"פ
בשם עוד פוסקים שהחמירו בזה). ועיין בתוס' סוטה כו ע"א ד"ה לא, שהביא
בשם הירושלמי סמך מהמקרא, אל תשיג גבול עולם וכשדי יתומים אל תבא. וכותב
החת"ס אהע"ז ח"א סי' לג דר"ל בשדי יתומים כמו שדים ורחם
בשי"ן ימין. ובח"ב סוסי' קכז כתב דהירושלמי מפרש תיבת "עולם"
כמו עול ימים מלשון עולל ויונק, וכן מפרש בשם אריה סי' צה, ע"כ.
(ה)
או גמלתו בתוך כ"ד חודש. מובא באוצה"פ [15] דכתב באמרי אש
ח"ב סי' ח דאין הבדל בין גמלתו מרצונה או מציווי הרופאים, דכל שחל עליה שם
מינקת לא חילקו חז"ל וכו'. ובשו"ת מהרי"א הלוי סי' קצד כתב
ג"כ דאפילו גמלתו באונס אסורה וכללא כיילי הפוסקים דכל שבעת מיתת בעלה היה
עליה שם מינקת חברו אסורה לינשא כי אם במות הולד וכו'. גם בתפארת יוסף סי' ב כתב
דאין חילוק בין גמלתו מכח גזירת הרופאים או גמלתו סתם וכו'. ובפרי השדה ח"ג
סי' נא כגמלתו בפקודת הרופאים אחר שחלתה וגם חלבה מזיק לולד, השיב דאין להתירה דיש
לחוש שעשתה פעולות לחולשתה כיון שרוצה לינשא וכו'.
אמנם
בדברי מלכיאל ח"ג סי' קד באלמנה שגמלה את בתה מחמת חולי ונשאת עפ"י היתר
רב אחד, כתב כיון דהטעם דגמלתו אסור הוא משום שמא תגמלנו כדי לינשא וכמ"ש
הרא"ש, א"כ בגמלתו עפ"י אונס דמוכח כבנ"ד וכו', יש להקל
דבודאי לא תגרום לעצמה זה כדי לינשא. וכתב דבשם אריה סי' מא הביא בשם איזה אחרונים
שסוברים להקל בגמלתו מאונס, וכאן שהנושא היה שוגג ובמה שיוציאנה או יפרישנה לא יהא
תועלת לולד כיון שכבר נגמל יש להתירה. ובשאילת דוד סי' ה כתב להתיר בכל גמלתו מצו
הרופאים עכ"פ לאחר י"ח חודש וכו' ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סי'
שטו בעבר ונשא גרושה שקבלה על עצמה להניק את הולד וגמלתו מחמת אונס פציעת הדדין,
כתב בין השאר דיש לצדד להקל כיון דגמלתו ע"י אונס וכו'. ועיין גם בשו"ת
אחיעזר ח"ג סי' טז [16].
(ו)
או שאינה חולבת לעולם. כותב הבאה"ט [17]: אשה שגזרו הרופאים
עליה שחלבה ארסי והוחזקה בכך לפי שמתו ילדיה הראשונים שהניקה וכן הוכיח הנסיון
שאחר שנתנה בניה למינקת חיו ובהיותה מעוברת נתאלמנה וילדה ונתנה למינקת כדרכה מחמת
גזרת הרופאים, פסק בתשובת חכם צבי שאלה סד ו-סה דמותרת לינשא תוך כ"ד חדש,
ע"ש. וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א סי' צו, עכ"ל.
ומובא
באוצה"פ [18] בשם הקונטרס הראיות שהביא תשובת הג"מ משה יהושע
אב"ד הורדונא באשה שאמרו לה הרופאים שחלבה ארסי והדירה בעלה שלא תניק עוד שום
ולד ומת בעלה בעודה מעוברת, וכתב דכיון שחלבה ארסי לא משעבדא כלל להניק, ואפילו
למאן דס"ל דמחילת הבעל לא מהני אלאחר מותו, היינו רק ביכולה להניק דאין כח
ביד הבעל למחול דבר שלא בא לידו היכא דלא נתחייבה כלל וכו'. ושם בתשובת הגה"ר
יהונתן בעל הכו"פ כתב דאין לאשה זו דרך התרה רק מה שהעידו הרופאים שחלבה מזיק
לולד כי ילד אחד מת והשני נוטה למות, ואף למפקפקים בעלמא שלא לסמוך על הרופאים
אינו ענין לכאן שהוחזקה לשני ילדים ובתרי זימני הוי חזקה ומועיל עדותם לאמת החזקה.
ותו כי לא סמכינן על הרופאים היינו להקל, אבל להחמיר ודאי סמכינן ומכש"כ שהם
מעוררים ספק, וא"כ כשתרצה להניק צריכים אנו לחוש להגדת הרופאים דספק נפשות
הוא וכו', לכן זאת דעתי למעשה שהמינקת תשבע עד"ר שלא תחזור בה. ועיין שם
באוצה"פ עוד פוסקים שפסקו כהחכם צבי והשבות יעקב המובאים לעיל.
ועל
אף שאינו מוכר ברפואה שחלב האם עצמו יהיה ארסי, כן ידוע שהחלב יכול להזיק לתינוק
עקב אלרגיות של התינוק לחומרים זרים שנמצאים בחלב האם כגון תרופות ואפילו חלב פרות
שהאם שותה.
ואם
היא בעצמה תהיה בסכנה אם תניקהו או שההנקה תזיק לגופה, מובא
באוצה"פ [19] בשם הספר משנת
דר' עקיבא שכתב באשה שמת בעלה הרופא וילדה ולא התחילה להניק כי גם עשרה ילדיה שהיו
לה בחיי בעלה לא הניקתם בעצמה עפ"י בעלה הרופא שאמר שסכנה לה להניק כי גם
אחותה מתה משחפת בשביל ההנקה, השיב, דאף כי בתשובת בית יעקב סי' קמ רצה לאסור אף
בחלבה ארסי והגר"א ברוידא הלך בדרכו וכאן יש לאסור בק"ו וכו', אך כיון
דהאמונת שמואל ועוד חכמי דורו דנו להתיר בלא התחילה להניק וכ"כ הש"ג
שרכים מקילים, א"כ באשה זו שעשרה בנים לא הניקה עפ"י בעלה וכו', אפשר
לסמוך עליהם להקל וכו'. ובשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קסג בילדה אחר
מות בעלה ונתנתו למינקת כמו שעשתה בבניה שילדה בחיי בעלה עפ"י אזהרת הרופאים
שאמרו שאם תניק תחלה בשחפת, כתב דאין לדמות זה לחלבה ארסי שהתיר החכם צבי וכו',
וא"כ בנ"ד שמצד איכות החלב ראויה היא להניק אף שמצד עצמותה יש חשש סכנה,
מ"מ נופל עליה שם מינקת ויש לאוסרה וכו'. על כן אין דעתי להתיר ובפרט ששכיח
טובא שהרופא יאמר כי ההנקה מזיק ואם נבא להתיר משום זה תיעקר תקנת חז"ל וכו'.
ובשמן רוקח מהדו"ג סי' כא בלא התחילה להניק עפ"י הרופאים כתב דמה שרצה
השואל להשוותה לחלבה ארסי, כיון דמצד הדין לא נניח לה להניק, לא דמי, דהתם לא חל
עליה שם מניקה משא"כ בנ"ד שרק לה מזיק ההנקה וכו', חל עליה שם מינקת
ואין לה שום צד היתר (ועיין שם שגם מובאים תשובות סותרות באלף לך שלמה). אך
בשו"ת הרי"מ סי' לח מתיר כצירוף כמה תנאים ע"ש, וכ"כ להתיר
המאמר מרדכי סי' פט, החשק שלמה ח"ג סי' ח, השו"מ מהד"ק ח"א
סי' כז, האבן יקרה ח"ג סי' יא ועוד, אך בתנאים מסויימים, ע"ש [20].
וא"ל
רופא ילדים מומחה שהיום הנטיה יותר ויותר להנקה עד 7-8 חדשים ולפחות עד 4 חדשים כי
יש הרבה עדויות שזה יותר בריא מחלב פרה, גם מבחינת התינוק (העברת חיסונים מהאם,
הגנה נגד אלרגיות שונות וכו') וגם מבחינת האם (כיווץ הרחם במשך השבועות אחרי
הלידה, ההשפעה הפסיכולוגית וכו'). אמנם יש מקרים בהם קיימת הוראה רפואית נגד
ההנקה, כגון שהאם נוטלת תרופות מסויימות או כשלתינוק יש מחלה מדבקת וכו',
עכ"ד.
ועיין
בפ"ת [21] שכותב: ועיין בשו"ת חת"ס סי' נד וסי' ל שכתב
לסתום פה הרשעים המפקפקים על גזרת חז"ל ואומרים דבזה"ז דרוב בנים אינם
יונקים רק איזה חדשים וגומלים אותם. בטלה לה תקנת חכמים במינקת חברו. והענין הוא
ודאי גם חז"ל ידעו כי רובא דרובא די להם בהנקת פחות מכ"ד חדש ואפשר פחות
משנה, אך איכא מיעוטא בעולם שצריכים כ"ד חדש וחששו בפקוח נפש למיעוטא וכו'.
ומעתה הדבר מובן שכל המרים יד ומיקל לנשים שלא התחילו להניק כלל, א"כ כולן לא
יתחילו להניק כלל וקלקלנו הרוב משום מיעוט וכו' ע"ש עוד. עכ"ל. ומובא
באוצה"פ [22] דכ"כ באפי זוטרי ס"ק כז דאף דבזמנינו אין
רגילות להניק כ"ד חדש, לא נגרע משום זה מזמן ההמתנה כתקנת חז"ל.
וכ"כ ביד יצחק ח"ג סי' קעד. ובאגודת אזוב מדברי סי' ה כתב דהגם דזה
כשלשים שנה שהרופאים מוחים שלא להניק כ"ד חדשים ולא ימצא כבר ולד אחד מני אלף
בעיירות היונק כ"ד חדש, מ"מ לא בטלה התקנה דצריך מנין אחר להתירו.
וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק סי' כו וסי' לב וכו' וכ"כ בערוה"ש
סע' ל. אמנם בדברי טעם סי' ד דף ט ע"ב צירף להתיר מינקת משום דעכשיו עינינו
רואות שא"צ הנקה כ"כ ואדרבא הרופאים אומרים שקשה לולד שיהא יונק כל כך.
ואין לאסור משום דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, דהא כתב במג"א סי' ט
ס"ק ז דבידוע טעם הגזירה ובטל הטעם בטלה הגזירה ובמינקת ידוע דטעם הגזירה הוא
משום תיקון הולד דהא אם מת הולד מותרת, ועכ"פ סגי בי"ח חודש דהא גם בגמ'
מצינו סוברים דסגי בי"ח חודש. ובהאלף לך שלמה סי' נז כתב להקל וכו'. וכן
ע"ש באוצה"פ עוד פוסקים המקילים להתיר אחרי אפילו ט"ו חודש.
ועיין
בהגהות חכמת שלמה [23] שכותב: נ"ב הנה לולא דמסתפינא נראה ללמוד
היתר חדש במינקת בזמן הזה להיות מותרת להנשא אחר י"ח חודש. דהנה מה דקבעו
חז"ל כ"ד חודש לנשואין מכח שמא תתעבר ויעכר חלבה, ומה יעשה הילד אחר כ"ד
חודש ומי יפרנסנו, ובע"כ דאחר כ"ד חודש אין דרך רוב התינוקות לינק והמה
מתפרנסין בטבען בדברים אחרים ואין צריכין יגיעה וטרחה ולבקש להם תחבולות, בזה לא
חיישינן שמא ימות, רק בתוך כ"ד חודש דדרך כל תינוק לינק ואם גומלין אותו הוי
מיעוטא וכו'. וא"כ תינח בזמן הש"ס שהיה דרך רוב תינוקות לינק כ"ד
חודש, אבל לדידן דנשתנו הטבעים וכל תינוק אינו יונק יותר מי"ח חודש ויש
שגומלין לט"ו חדשים ואדרבא להיות יונק יותר מח"י הוי מיעוטא דלא שכיח,
וא"כ לדידן חזר להיות הולד אחר ח"י חדשים דינו כמו לדין הש"ס אחר
כ"ד חודש, אף דקיי"ל דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וגם לא
בכלל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, משום דהתוס' פ"ק דמגילה [24]
גבי רבי שרצה לעקור ט' באב כתבו דאין זה בכלל אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין
חבירו דלא רצה לעקור רק החומר שיש בו יותר משאר תעניות וכו', וא"כ הכא נמי
כאן דעיקר דמינקת דגזרו רבנן דאסורה להנשא זה נשאר קיים ולא עקרינן רק מזמן
כ"ד חודש לח"י חדשים אין זה עקירה וכו', ע"ש באריכות. וכותב
השו"ת אג"מ [25]: טעם זה של החכמת שלמה לא מסתבר כלל דמה לנו
כולו או מקצתו וכו'. אבל מ"מ נראה לע"ד כדבריו משום שתקנה הראשונה שהיתה
במנין נאמר רק שלא ישא מינקת חברו ולא הוזכר מספר חדשים וכו'. ותמוה דברי האחרונים
שהביא באוצה"פ ס"ק עג אות ב שאף שזה זמן גדול שפסקו מלהניק כ"ד
חודש לא בטלה התקנה דצריך מנין אחר להתירו, שעל מספר החדשים לא היה מנין וכו'.
ולכן נראה יותר כהחכמת שלמה וכעוד אחרונים שהביא באוצה"פ שם, אבל לא מטעמיה
וכו'. ורק אחר י"ח חודש שגם בזמן הגמ' לא היו רובן מניקות יותר מי"ח
חודש ולכן עתה שבמדינות הידועות אין יונקין כלל יותר מי"ח חודש, אף אם נימא
שנמצאים מדינות שיונקות מעוט מהן עד כ"ד חודש, הוא נגד מדינותינו כלא כלום שאף
מיעוטא דמיעוטא אין להחשיב. אבל אין להתיר מצד זה בפחות מי"ח חודש אף
שבמדינותינו רוב הנשים אין יונקות כלל והמיעוט שיונקות הוא רק לחדשים מועטין, משום
דהא איפסק כר"מ דחששו בזה גם למיעוט והא אפשר שנמצאות באיזה מדינות שיונקים
עד י"ח חודש וכו'. ולכן כשנצטרפו כל הטעמים יש להתיר אחר כ"א חודש
בפשיטות ואין למחות אם אחד יתיר גם אחר י"ח חודש, עכ"ל. וכן כותב
האג"מ בתשובות אחרות [26] להתיר בשעת הדחק וצורך גדול להינשא אחרי
י"ח חודש.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: מ"מ הרי רב ושמואל קבעו שיעור כ"ד
חודש לפסק הלכה ומנלן להקל בזה"ז לכל הנשים, עכ"ל.
[1] סז ע"כ.
[2] קמה ס"ק כא.
[3] כתובות ס ע"ב.
[4] מב ע"ב.
[5] מז ע"א.
[6] מגילה יג ע"כ.
[7] בברכ"י אות ו העתיק מכת"י אחר
בעילת אחשורוש וכורש היה וכו'.
[8] כאן אות ו ועיין גם בפ"ת ס"ק
ח.
[9] כאן סע' ו.
[10] אהע"ז סי' ג.
[11] יומא עה ע"א.
[12] סע' ב.
[13] סי' א סע' כו.
[14] דף עג ע"א.
[15] פה ע"א.
[16] כל זה באוצה"פ שם.
[17] ס"ק כא.
[18] פז ע"א.
[19] פז ע"ב.
[20] כל זה באוצה"פ, ועיין שם פרטי
דינים.
[21] ס"ק כט.
[22] עה ע''א.
[23] כאן.
[24] ה ע"ב ד"ה ובקש.
[25] אהע"ז ח"כ סי' ט.
[26] אהע"ז ח"ד סי' מט ו-נ.