סימן כב
איסור יחוד ועם מי אסור להתייחד
סעיף א (א) אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, (ב)
בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל
עם אשתו נדה. וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול, אסור להתייחד עמה, אלא היא ישנה
בין הנשים והוא ישן בין האנשים; ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח"כ נטמאת, מותר
להתייחד עמה.
נשמת אברהם
הקדמה. דיני יחוד נחוצים מאד בחיי יום יום ועוד
יותר לגבי החולה, הרופא או כל מטפל אחר. והנה פרטי דינים הם מרובים וצריך אדם לדעת
איך להתנהג בכל מצב ומצב, אם זה ביום או בלילה, בעיר או חוצה לה, בבית או במרפאה
או בבית החולים, עם אשת איש או עם פנויה, עם יהודיה או עם עכו"ם. ומאד נחוץ
שעל כל דבר ודבר ועל כל פרט ופרט ישאל שאילת חכם, כי הדברים הם בגדר של שיגרה ומה
בכך, אפילו להרבה מהיראים לדבר ד' ואין מרגישים אפילו שאולי עוברים על איסור.
וז"ל
הרמב"ם [1]: לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה (עריות) ולהרגיל
עצמו בקדושה יתירה ומחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן. ויזהר מן היחוד שהוא
הגורם הגדול וכו', עכ"ל.
(א)
אסור להתייחד. עיין בבאה"ט [2] שכותב: תוס' [3] וטור
כתבו יחוד דאורייתא והרמב"ם [4] כתב יחוד מן הקבלה דאינו אלא רמז
בתורה ולכן אין מלקין אותו אלא מכת מרדות, עכ"ל. וכן עיין בב"י דבקדושין
פ ע"ב א"ר יוחנן וכו' רמז ליחוד מהתורה מנין, שנאמר כי יסיתך אחיך בן
אמך וכו', ואע"פ שאמרו יחוד דאורייתא [5], לאו למימרא שהוא כתוב
בתורה, שהרי אמר רמז ליחוד וכו' ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא,
עכ"ל. ועיין באוצה"פ [6] דלרוב הראשונים ופוסקים, יחוד אסור מן
התורה. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [7] ובספר דבר הלכה [8].
ולגבי
שיעור היחוד, כותב המהרי"ל דיסקין [9]: לענין יחוד אף פחות מכדי
(שיעור) ביאה אסור מלבד דזה הוה חצי שיעור אף גם א"כ אח"כ ימלך עוד על
חצי שיעור ודוק. אבל בפשוט, דאנו חוששין שיבעול, ושוב ישתהה שם ומאי נפק"מ
הרי סיפק בידו, עכ"ל. ועיין גם בשו"ת חלקת יעקב [10]. וכתב
הגרש"ז אויערבאך שליט"א [11]: דכל שהיחוד הוא במקום שהם כן
יכולים לשהות שם כשיעור טומאה אז איכא יחוד מדאורייתא על כל רגע ורגע שהם שוהים
יחד, גם לפני ששהו כשיעור טומאה ולאו בשיעורא תליא מילתא, ולכן אף אם נמלכו באמצע
ונתפזרו לפני ששהו כשיעור טומאה, אפי"ה כבר עברו על איסור יחוד וצריכים כפרה,
וכ"ש שאם רק בדרך מקרה נכנסו לשם אנשים וע"י זה נפסק היחוד שביניהם,
נלענ"ד דבכה"ג יש לדונם כעברו ממש על איסור יחוד ולהלקותם על כך [12]
וכו', עכ"ל. וכעת כתב לי הגאון שליט"א : אך אם היחוד היה לכתחלה במקום
שאי אפשר כלל לשהות כשיעור טומאה, מסתבר דאין זה בגדר של איסור חצי שיעור,
עכ"ל.
וכ"כ
האג"מ [13]: אם א"א להיות היחוד אלא בפחות מכדי שיעור טומאה,
ליכא איסור יחוד, דבשביל חבוק ונשוק לא גזור אף שחבוק ונשוק לאשת איש היא
מדאורייתא, אבל אם מי שצריך ליכנס לא ידע שהיחוד לא היה אלא משהו שלא כשיעור טומאה
אסור מפני החשד וכו'. וגם היחוד במעלית שבבתים גדולים שהרבה קומות זה ע"ג זה
שנזדמן שנכנסו שם רק איש עם אשה שמקומה לקומה ליכא שיעור טומאה שרק זה יש להתיר
וכו'. ולכן אם לא שייך לחוש שהיחוד יהיה כשיעור טומאה, ליכא איסור יחוד,
עכ"ל. ועיין שם [14] מה נקרא שיעור טומאה.
בדיקת
רופא. כותב הרשב"א [15]
שהגפת דלת אין זה יחוד עד שיהא בית נעול. אך הבית
מאיר [16] כתב דטעות סופר נפלה
בלשון הרשב"א והסכים אתו הגרעק"א [17]. וכ"כ בשו"ת
בנין ציון [18] דצ"ל (בלשון הרשב"א) והגפת דלתות שאסרת אין זה
יסוד (ולענין דאינו כיעור ולא שאין בזה יחוד). אולם רבינו יונה [19] כותב
כהרשב"א וז"ל: איזו יחוד, סגור במפתח או במנעול זהו יחוד האמור בתורה,
ע"כ. ועיין בשו"ת הרדב"ז [20] , שו"ת המבי"ט [21] וכן בב"י [22],
שמביאים את הרשב"א שלפנינו. גם המהרש"ם [23]חולק על הבית מאיר
ועל הרעק"א ומתיר עם דלת סגורה, ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [24].
וכותה הדבר הלכה [25]: מ"מ נראה דברופא אף בביתו (דבמרפאה שיש עוד
עובדים ודאי מותר, שרגילים להכנס לחדרו אף בעת שבודק את החולה) ואין היתרים אחרים
חוץ מהפתח פתוח, אף לבנין ציון אפשר דמותר וכו' כי אין כאן איסור להכנס רק מנהגי
דרך ארץ ויש כאלה שאין מקפידין על כך, או חולה מקורב שבא ופותח את הדלת לשאול את
הרופא אף בעת שבודק את החולה, עכ"ל. וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך
שליט"א שכל שהאחות או חולה או כל אדם אחר יכול כל רגע להיכנס לחדר, בין
בתפקיד ובין בטעות, אין כאן איסור יחוד, עכ"ד.
ואפילו
אם הדלת נעולה ולא רק סגורה, מתיר
השו"ת דובב מישרים [26], אך בתנאי שבני הבית גם יש להם
מפתחות ובכל עת שרוצים יכולים להכנס בלי שום הפרעה, כי אז הוי זה כפתח סתום ואינו
נעול, ע"כ. וכן מסכם השו"ת ציץ אליעזר [27]וכותב שמותר אפילו
אם לא נמצאים כעת על המקום כי נחשב זה כיוצא ונכנס דמהני לענין יחוד [28].
ועיין גם בדבריו בהמשך אותה תשובה [29]. אך כמובן אין זה מועיל אם הדלת
סגורה ונעולה מבפנים ע"י לשון מתכת וכדומה שאז אי אפשר לאף אחד להכנס ללא
שיפתחו את הדלת מבפנים. ועיין גם בבאר היטב ס"ק ט דהא דפתחו פתוח לרשות הרבים
אין חוששין, דוקא ביום אבל בלילה לא וכו' אבל וכו' ועדיין לא כלתה רגל מן השוק
כיום חשיבה ליה ואין חוששין ליחוד, ע"ש.
ועיין
בשו"ת ישכיל עבדי [30]שהסכים לדינא ולנמוקיו של הרב השואל שהביא
בשם הרדב"ז ח"ג סי' תפא לענין נשים שעושות אומנתן בבית עכו"ם, שכתב
באחד הסעיפים דל"ה יחוד משום דהעכו"ם צריך למלאכת הנשים ולא מרעי לחזקתו
ועוד כיון דהנשים אינן מתיחדים לשם זנות ובעבידתייהו טרידי לא חיישינן. וה"נ
ודאי הרופא חייש דלא ליתרע חזקתו ובפרט בזה"ז דעונשין מהמלכות על אונס וגם
ברצון לא חיישינן כמ"ש הרדב"ז שם שכן הוא לרוב השיטות, ועוד כיון שהרופא
טרוד בפעולתו אפשר דלא חיישינן לשום דבר, ועיין בתרומת הדשן סי' רמב באשת כהן
שנתיחדה לרצונה ע"י מו"מ או רפואות, שיש לה אמתלא למה נתיחדה וכו' מאן
דשרי לה בדיעבד וכו' לא מחינן בידיה וכו'. וא"כ בנ"ד דהדבר נחוץ יותר,
יכולים להתיר אפילו לכתחלה ובפרט אם הולכות נשים אחרות עמה לחצר הרופא, רק לבית
הרופא הוא דאין נכנסים עמה, ודאי לא חיישינן לאונס כלל כיון דאימת הרבים עליו,
עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: הא דטרידי בעבידתייהו כתב
רק למעט את הפריצותא, אבל לא להתיר יחוד שהרי תינוק בן שלושים יום נקבר רק באשה
אחת ושני אנשים אע"ג דטרידי בהולכת התינוק וקבורתו [31]. גם על
מ"ש שהרופא טרוד בפעולתו צ"ע. הרי גם אם באה אשה לשאול שאלת חכם והרב
טרוד וצריך לעיין להורות כהלכה, ג"כ יש איסור יחוד, וכ"ש ברופא שגם
יושבים ומשוחחים יחד. וגם כל הענין של טרדה נזכר רק לענין חשש חיבה במישוש הדופק
ולא לענין יחוד. ומ"ש מהתרומת הדשן, היינו רק שלא לאוסרה על בעלה ולא לענין
יחוד, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין לקמן מה שכתבנו בשם
האג"מ.
ובתשובה
אחרת בישכיל עבדי נשאל עוד ע"ז שהנשים נוהגות לדרוש עצת הרופא ונכנסות עמו
בחדר סגור לפני ולפנים ביום ובלילה ולפעמים נעול גם במנעול וכו'. וכותב דאמנם יש
מקום לצדד להתיר עפמ"ש הרדב"ז הנזכר דלא מרעי לחזקתייהו וכו' דאם יוודע
קלונו יבדלו ממנו ואף אחת לא יקרב לפתח ביתו ופסק לחיותיה, וכמו דאמרינן גבי בעלה
בעיר דלא חיישינן ליחוד משום דאימת בעלה עליה, ה"נ בנ"ד משום דמירתת על
פרנסתו לא חיישינן ליחוד ובפרט אם יש אנשים הבאים להתרפאות עומדים בחוץ וכו' ובפרט
שמענישים על זה. ואפילו אם בשעה שנכנסה עמו לא היו אנשים בחוץ, מ"מ מאחר
דמצוי והווה דבשעה זאת באים אנשים לדרוש ברופא ומחכים עד בוא תורן, א"כ מיחש
חייש שמא אנשים עומדים בחוץ ומירתת. ומ"מ מהיות טוב, טוב שתזהר האשה שתתלוונה
חברתה עמה שתהיה שומרת לה מבחוץ, עכ"ל. ובשו"ת ציץ אליעזר [32]
כותב דאפילו אם הדלת נעולה במנעול "יעל", מ"מ אם יש מפתח גם בידי
אשת הרופא או בידי אחר, שיוכלו לפתוח בדלת בכל עת שירצו, אזי אפילו אם לא נמצאים
כעת על המקום, ג"כ מהני שלא יחשב יחוד וכו'. ונוסף לכל צדדי ההיתר ישנו ברופא
גם היתר כללי נוסף, דחזקה שלא מרע אומנתיה שאם יתפסוהו בקלקלתו יעבירוהו מתפקידו
וכעין מ"ש הרדב"ז וכו'. א"כ כ"ש רופא דזהו מקצועו ממש לבדוק
את החולה ועפ"י רוב ביחידות, דודאי חזקה דמירתת מלהרע אומנתו ורחוק שיעשו
עבירה
וכו' [33]. ואם חדר המרפאה נמצא
באחד מחדרי מגורי הרופא ומשפחתו, ודאי מותר ואפילו כשסוגר עם מפתח. די"ל דככל
כגון דא כו"ע יודו אפילו לאלה דסברי לא מהני אשתו בעיר, דכל שנמצאת אתו באותו
בנין היא משמרתו ומירתת ממנה וכו' ובפרט עם צירוף הנימוק דחזקה דלא מרע לאומנתיה, עכ"ל
של הציץ אליעזר.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע מנלן לחדש מעצמנו במירתת גם מלפתות
באופן שבאמת תתרצה. אמנם נכון הדבר שהרופא חושש שמא לא תתרצה והיא תרחיק נשים
אחרות ממנו, אך א"כ מותר ג"כ להתיחד עם עורך דין ושאר מיני יועצים
וכ"ש להתיחד עם רופא שינים, עכ"ל. ועיין בשו"ת שבט הלוי [34]
שכותב להחמיר וע"ש פרטי דינים.
וכעת
ראיתי בשו"ת אג"מ [35] שכותב: בדבר אשה שצריכה ללכת לבית הרופא
שצריך לבודקה כשהיא ערומה וגם בבית הסתרים שא"א זה אלא אם הרופא לבד בחדר
סגור ואף כשיש איזה אדם בהמשרד בחדר אחר, הא אין הדרך להכנס שמה, ומעשים בכל יום
שאף נשים של ת"ח וירא ד' מתייחדות עם הרופא במשרדו וגם היא עצמה בלא בעלה
הולכת לרופא. הנה. ההיתר שנתפשט הוא משום שהרופא אף אם הוא נכרי הרי הוא טרוד
במלאכתו לסלק מעצמו תאותו. ואף כשכלה מלאכתו שהוצרך להתעסק בה, אם הוא בזמן שקבע
שיבואו אליו החולים. הרי לא יוכל לשהות עמה עוד זמן מפני אלו שמחכים שם, ואף אם
עדיין לא באו שם חולים אחרים, הרי חושש שיבואו עוד אחרים. וכשנשארה היא באחרונה
שידוע שיותר לא יבואו שליכא טעמים אלו, סומכות ע"ז שאיכא להרופא משרתת במרפאה
שלו ואם תתאחר יותר זמן מכפי הרגיל ייראו שלא תחשוד את הרופא. והרופא אף שהוא נכרי
ימנע מזה כדי שלא יצא עליו שם רע ויתמעטו החולות לבא אליו מפני בעליהן שלא יניחום
לילך לרופא זה. אבל מה שמתייחדות עם הרופא אף כשאין לו משרתת ואף אחר זמן וגם
ע"י יחוד זמן מיוחד לה בעצמה, נראה שאין להתיר ומוכרחת לקחת עמה אחד מבניה
ואם אין לה, יהיה מוכרח הבעל לילך עמה, אבל לא נאסרה על בעלה אף כשהלכה בעצמה דאין
אוסרין על היחוד, עכ"ל.
ואולי
אם היא הולכת לרופא (כשאי אפשר לה להיבדק ע"י רופאה) ולוקחת עמה אשה אחרת
שתהיה עמה לפחות בזמן הבדיקה, יהיה מותר ולא יהיה כאן איסור יחוד. ואמנם יש משנה
מפורשת [36] שלא יתייחד אדם עם שתי נשים, אך עיין בבינת אדם [37]
דזה אינו אלא מדרבנן. וכן עיין בשו"ת ציץ אליעזר [38] שכן הוא
ברשב"א [39]. וא"כ מסתבר דבצירוף עם מה שכתבנו לעיל בשם
הרדב"ז, כאן שהיא חולה יהיה מותר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
תלוי בסוג המחלה, כי אם היא סובלת מכאבי ראש או צולעת או אפילו חולת לב וכדומה.
למה יהא מותר. וכן להיפך, כשהאשה היא הרופאה והגבר הוא הצולע, עכ"ל.
כתב
לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: יש להקל אם בעלה בעיר, כי האחרונים
מקילים אף אם היא נמצאת שלא בביתה. ומה תאמר - הבינת אדם שהוא מחמיר אם האשה לא
נמצאת בביתה. הרי לדעתו אם היא תקח אתה עוד אשה יש בו רק איסור דרבנן. וא"כ
נראה באשה חולה הזקוקה לבדיקה ולטיפול רפואי ואינה יכולה ללכת לרופאה, מסתבר דיהיה
מותר לה להבדק ע"י רופא. ועוד יש להוסיף סברת הרדב"ז הנ"ל דלא מרעי
לחזקתו ובעבידתייהו טרידי, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
כמדומני שאם הוא רופא בית וכבר בדק אותה הרבה פעמים, אפשר דחשיבי כגייסי אהדדי ולא
מהני כלל מה שבעלה בעיר. עכ"ל. ועיין בספר דבר הלכה [40] שכותב: ואם
היה זה גס בה כגון וכו' או שיש להם איזה הכרה ע"י ענייני מסחר וכיוצא. אסורים
להתייחד אפילו בכה"ג כשבעלה בעיר. עכ"ל. וכ"ש ברופא בית כפי
שנ"ל.
איסור
יחוד ופקוח נפש ומה הדין בשבת. מובא באוצה"פ [41]: כתב בצור יעקב סי' טז בד"ה אבל.
דגם כשיש חשש סכנה לא הותר היחוד, דהא מבואר ביו"ד סי' קנז ברמ"א סע' א
דאפילו באביזרייהו דג"ע יהרג ואל יעבור ומבואר שם דהיינו אפילו באינו עובר על
לאו רק על קריבה בעלמא, כיון דבעיקר הביאה איכא כרת, ומביאין ראיה ממ"ש בסנה'
[42] דימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר וכו' אף דלהרמב"ן ליכא לאו
בקריבה בעלמא. גם בפסקי תשובה (לר"א פיטרקובסקי) ח"א בהערה ל דף יג
ע"א, כתב דגם על איסור יחוד יהרג ואל יעבור. וכ"כ בזרע אברהם לר"א
יצחקי חיו"ד סי' ה, עכ"ל של האוצה"פ. אך ק"ל הראיה מסנהדרין
כי שם המחלה עצמה באה מחמת עבירה ולפיכך אמרו חכמים שימות ואל יעבור, אבל בנדוננו
שמדובר על יחוד לשם מצוה של הצלת נפש, אולי לא אמרו. ואכן ברדב"ז [43]
חלק כך לגבי מישוש הדופק דאע"ג דבכל אביזרא דגילוי עריות אמרינן ימות ואל
יעבור, מההיא עובדא דהעלה לבו טינא לא דמי, דהתם בא החולי מחמת העבירה אבל הכא
בדין של מישוש בדופק לא בא החולי מחמת העבירה להכי שרי, ע"כ. ונראה שה"ה
לגבי יחוד, כי הלא פוסק הרמב"ם [44] שהאיסור האמור בסנה' הוא אפילו
בפנויה. ומאידך עיין בסנה' [45] שהתירו לו לדוד המלך ליחד עם אבישג במקום
מחלה. ועיין בנשמת אברהם חיו"ד [46].
וממשיך
באוצה"פ [47]: ובשם אריה אהע"ז סי' לג בנדון מקשה ללדת בשבת
ושלחו להביא מילדת מעיר אחרת והעגלון נכרי, ונסתפקו אם עדיף שיסע עמה שומר ישראל
כדי שלא תעבור על איסור יחרד דחלול שבת הרי מותר בפקוח נפש, או עדיף שתסע המילדת
לבד. והשיב: דלכאורה יש טעם נכון דעדיף שיסע שומר, דשבת נדחה מפקוח נפש משא"כ
יחוד, דהוי אביזרייהו דג"ע וכו'. ולפי"ז נראה (לכאורה) דאפילו בחול אם
לא היה [48] מי שיסע עמה, י"ל דלא תסע ולא תעבור על איסור יחוד
ועכ"פ בשבת ודאי עדיף שיסע עמה אחר וכו'. מיהו כל זה כשהמילדת אשת איש דלרוב
הפוסקים היחוד עמה אסור מהתורה, אבל בפנויה דאינה אלא בגזירת דוד ודלא בכלל
ג"ע היא ולא הוי בכלל אביזרייהו דג"ע וכו' [49]. וא"כ
אפשר דעדיף דתעבור על איסור יחוד בפנויה ממה שהשומר יחלל שבת ליסע עמה וכו'. וכל
זה להר"ן ועוד פוסקים וכדפסק השו"ע [50]. אבל לענ"ד נראה
כמר"מ ן' חביב בחידושיו ליומא בספרו תוס' יוהכ"פ לדף פב סוף ע"א,
שחולק על הר"ן וסובר דדוקא ג"ע ממש דאיסור כרת לא נדחה מפקוח נפש
משא"כ קריבה דהוי רק בלאו וכו' (והביאו המל"מ רפי"ז דאיסו"ב),
וכ"ש יחוד ודאי דנדחה מפקוח נפש וכו'. ולענין שבת היכא שנמצא קטן או קטנה
ודאי שראוי לשלחם לשמירה וכו'. אף כשאין קטן אלא גדול, יש להתיישב בזה, דאיסור
תחומין לרוב הפוסקים הוא מדרבנן וכו'. וכל זה הוא רק כשהמילדת היא אשת איש. אבל
כשהיא פנויה וכו' יש להורות היתר שתסע בעצמה ולא יחללו שבת אנשים אחרים בגללה
ואפילו קטן וכו', עכ"ל של השם אריה. וכן כתב השו"ת טוב טעם ודעת [51],
דלדינא יפה הורה השם אריה דבחילול שבת דמהתורה לא יחלל גדול בעבורה וכו', אבל כיון
דאין כאן חילול שבת דאורייתא דהוי רק ענין תחומין ועגלה למעלה מי' וכו', לכן
בדליכא קטן יסע עמה גדול וכו', עכ"ד. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: נלענ"ד דבעגלון נכרי או פרוץ, יש לחשוש דכאשר יקום איש על רעהו
ורצחו נפש כן הדבר בזה, ויש לחוש לאונס, עכ"ל.
ועיין
בשו"ת ציץ אליעזר [52] שדן באריכות בענין וכותב: דלא מבעיא דכל יחוד
שהוא רק מדרבנן בודאי יש להתיר בפקוח נפש, כגון יחוד עם פנויה או אפילו אשת איש
בשתי נשים דלהרבה פוסקים הוי רק מדרבנן, וכן בדרך או בלילה אף דבעינן ג' כבסעיף ה,
מ"מ הוא רק חששא דרבנן משום שמא אחד ילך או יישן ע"ש, וא"כ
לפי"ז מותר לנסוע עם היולדת בצירוף עוד אשה או בב' גברי עמה גם בלילה ואפילו
בדרך, אלא אפילו ביחוד עם אשת איש אחת להרמב"ם וסיעתיה כל איסור יחוד הוא רק
מהקבלה וכו', א"כ גם בזה יש להתיר, דכיון דאין על זה לאו ועשה מפורש. נחשב
הדבר לענין זה כאיסור מדרבנן ולא יהרג כמ"ש בשם אריה הנ"ל וכו'.
א"כ להרמ"א דמרבי רק חייבי לאוין כנ"ל, אין לחדש דה"נ לאו הבא
מכלל עשה וא"כ מותר היחוד בפקוח נפש אפילו באשת איש אליבא דכו"ע.
ומסיים: דאין לשום אחר לחלל שבת כדי שלא יתיחדו העוסקים בהצלת היולדת בהולכתה לבית
החולים וכיו"ב כיון שהותר להם משום פקוח נפש. וזה אפילו בלילה ומחוץ לעיר.
עכ"ל. וכ"כ הרא"י אונטרמן ז"ל בתשובה בקול תורה כסלו
תשי"ט להתיר היחוד בכה"ג. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם
היא מפחדת, יתכן שזה בגדר של פקוח נפש וצריכים ליסע עמה, עכ"ל.
אך
ק"ל כי לא הבינותי את ההוה אמינא של השם אריה והספק האם יהיה מותר לישראל
ליסע עם המילדת כדי שלא תעבור איסור יחוד עם הנהג עכו"ם דחלול שבת הרי מותר
בפקוח נפש, כי אין החילול שבת כאן עושה מאומה להקל על הפקו"נ של היולדת אלא
כדי להציל את המילדת מאיסור יחוד וא"כ למה יהיה מותר. וכתב לי הגרש"ז
אויערבאך שליט"א: הרי סובר דיחוד הוי אביזרה דג"ע וע"כ המילדת לא
תיסע והיולדת תסתכן, עכ"ל.
וכל
זה כשמיירי בעגלה דאיכא משתמש בבעלי חיים, אך היום כשמדובר על מכונית כבדה כמו
אמבולנס, וכ"ש אם הנהג הוא גוי, אין כאן לכאורה חילול שבת. ועיין בשמירת שבת
כהלכתה [53] שכותב: עיין שו"ת הר צבי יו"ד סי' רצג, דכל
שע"י ריבוי הנוסעים במכונית מתרבה שימוש בבנזין אסרינן בנהג יהודי (אבל לא
בגוי). אולם יש להבדיל לענין זה בין אמבולנס וכל מכונית כבדה מחד, ומכונית נוסעים
רגילה מאידך, שכן במכונית כבדה אין הימצאותו של נוסע בודד נוסף מביאה לידי הבערה
נוספת של בנזין, ואף כי תצרוכת הבנזין היא גדולה יותר במקצת הרי אין זה גורם
להבערות רבות יותר אלא להבערות גדולות יותר, ולית לן בה, שהרי אין משנים את מהלך
המנוע ע"י תוספת משא של אדם אחד (דעת מומחה), עכ"ל. וכן עיין בשו"ת
אג"מ [54] שכותב: ובכלל בנסיעה במכונית שלא שייך שמא ירבה בשבילו
דהוה שוה לאחד ולהרבה, אין בזה בעצם שום חלול שבת להנוסע עמה כיון שמותר הנסיעה
בשבילה ואיני יודע בזה איסור ברור אף מדרבנן אם הבית חולים הוא בעיר או בתוך
התחום, אך אולי משום מראית העין, ולכן יש להתיר אם תצטער מזה אף שלא יבא לידי סכנה,
עכ"ל. ועיין בקונטרס עת ללדת [55].
וכן
א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שבמקום שיש חשש ליחוד, כדאי שיסעו אתה
כדי להצילה מיחוד ואפילו בשבת (ואין הבדל בין נהג יהודי או נהג גוי), אך אם הנסיעה
היא מחוץ לי"ב מיל, אין לעשרת כן (וכעת הוסיף לי הגאון שליט"א בכתב: אם
הנהג הוא יהודי לא פרוץ), רק אם היא מפחדת. גם א"ל הגאון שליט"א: שמותר
לאשה לנסוע באמבולנס בעיר ואפילו בלילה ואין בזה איסור יחוד לדעת המתירים בכל ענין
[56] אם בעלה בעיר, אך בפנויה אפילו בתוך העיר או בנשואה מחוץ לעיר, אם
זה ביום ואפשר לראות בתוך האמבולנס דרך החלונות מותר. אך אם זה בלילה או אפילו
ביום אך אי אפשר לראות לתוך האמבולנס עקב וילונות או זכוכית כהה. אז יש איסור של
יחוד, עכ"ד. והוסיף לי הגאון שליט"א בכתב: דמסתבר שרק בפתוח לרשות הרבים
לא חיישינן לסגירת הדלת אבל כשהם במקום צנוע יש לחשוש שיסכימו להטות הרכב למקום צנוע
שהרי בלא"ה אם הם עומדים לבושים צריכים להתפשט ולשכב, עכ"ל.
ועיין
בשו"ת אגרות משה [57] שכותב: ליסע יחד עם אשה במכונית לכתחלה ודאי
אין להתיר, דאף שעיקר נסיעתם תהא על הדרך הגדולה ששם נוסעים אף בלילה הרבה אינשי
במכוניות, אבל הא אפשר להסב מן דרך הגדולה לדרך קטנה. ואף ביום אולי יש לחוש
שיניחו המכונית על הדרך ויתרחקו מן הדרך במקום שיש אילנות שיהיה מקום סתר לבועלה,
וכ"ש בלילה דאפשר שיש לחוש גם שיבעלנה במכונית גופה, אכל בשעת הדחק, כגון
שצריכה אשה משכנותיו ג"כ ליסע למקום שהוא צריך וכו' שאם לא יכניסנה למכונית
יאמרו עליו שהוא צר עין ואכזרי וכשהן נכריות איכא בזה גם משום איבה יש להתיר. משום
דמשמע דאין חוששין מדינא לשמא יטה מן הדרך בכשרין וכו', דלכן ליסע במכונית בשעת
הדחק יש להקל, עכ"ל.
וכתב
לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לכאורה הנהג עסוק בעבודתו, ואם
עומד באמצע דרך, כבר יש כביש פתוח עם אנשים, עכ"ל. גם אמר לי מו"ר
שליט"א שאפילו אם יש אדם נוסף (אח) בתא האמבולנס יחד עם החולה מותר, כי זה
נקרא אשה עם שני גברים (כי יש חלון ביניהם) שמותר. ואפילו אם זה בלילה ומחוץ לעיר,
האיסור הוא רק מדרבנן. וממילא מותר עבור חולה, ועיין לקמן ס"ק ו.
וכעת
ראיתי בספרו החדש של הגרש"ז אויערבאך שליט"א [57]* שכותב לגבי
יחוד עם אשה מעוברת שהגיע זמנה ללדת: גם נראה דבלא"ה יש לחוש לאיסור יחוד
הואיל ומצוי מאד שהצירים נפסקים ואז הרי היא ככל הנשים ולכן אסור להכניס עצמו למצב
כזה של יחוד עם אשת איש (חושבני שצריכים לדעת שאם נפסקו הצירים באמצע הדרך על אופן
כזה אשר אילו היתה כעת בביתה לא היתה חושבת כלל ללכת לבית החולים, דבכה"ג
בשבת חייבים באותו זמן לעצור את המכונית ולהכנס לבית הסמוך ולא להמשיך לנסוע
בשבת). אך יש לדון דאפשר שגם בכה"ג דאין בעלה בעיר מ"מ אפשר דיש לסמוך
בכגון דא על החלונות שיש במכונית דחשוב כפתוח לרה"ר ואפילו בלילה ובמקום דלא
שכיחי אינשי, מ"מ אין לחשוש שיעצור את המכונית לעשות איסור, דמסתמא הוא חושש
ודאי ממכוניות אחרות אשר כרגיל הן מצויות בכל הכבישים והם הרי יכולים לראותם. ואם
משום החשש דשמא יפתנה ויעביר את המכונית למקום אחר הרי בכגון דא ליכא כלל איסור
יחוד, וכמו שמעיקר הדין מותרים איש ואשה לעמוד זמן רב על יד חלון הפתוח לרה"ר
אע"ג שהבית לגמרי סגור ויכול לדבר עם האשה כל מה שירצה וגם יכול לפתותה לעבור
למקום סתר שהוא ממש באותו בית, והיינו משום דאזלינן בתר השתא דליכא חששא,
וה"נ גם כאן וצ"ע. עכ"ל.
(ב)
בין זקנה. ומה הדין בזקן שתש כחו או כמי שאין לו גבורת אנשים. עיין בשו"ת
ציץ אליעזר [58] שמוכיח להתיר ממ"ש הרמב"ם והשו"ע בטעמא
דאיסור יחוד מפני "שדבר זה גורם לגלות ערוה". ולפי"ז י"ל דמי
שאין לו גבורת אנשים באופן שאין כל חשש שיוכלו לבוא לגלות ערוה, שמותר להתייחד עם
הנשים דזיל בתר טעמא, אך בכל זאת צריך להתרחק מהיחוד משום מראית העין, אבל מי
דליכא משום כך כגון שאינם רואים או שיודעים מצבו. י"ל דמותר משום יחוד,
עכ"ד. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: יש לפקפק על היתר זה כמבואר
בהשמטות שבאוצה"פ וגם מהמובא להלן (ס"ק ט) מהרשב"א דאיסור יחוד
אפילו לחולה שהוא נוטה למות וגוסס, עכ"ל. ועיין בספר מלכים [59]
ובסנה' [60]. וכן עיין בקדושין [61] בעובדא דרב חייא בר אשי.
ולפי דברי הציץ אליעזר יהיה לכאורה אותו דין לאדם חולה ושוכב במיטתו עקב מחלתו, אך
אין זה לפי מה שמובא בשם המקנה לקדושין פ ע"ב ד"ה
בזה [62] דבאמת לא מצינו היתר יחוד
אפילו בחולה. ועיין גם באוצה"פ [63] ולקמן ס"ק ט.
וכותב
השו"ת אג"מ [64]: בזקן וחלש שנתבטלה כוחותיו ואינו יכול לבא
לידי קישוי, לכאורה אין לחלק ביחוד בין דאורייתא לדרבנן, דכל דתקון רבנן כעין
דאורייתא תקון. אבל הא מצינו בדוד שהתירו לו לייחד עם אבישג (סנה' כא ע"א)
דהוא משום דאיסור יחוד עם פנויה טהורה הוא רק מדרבנן דדוד ובית דינו גזרו
כדאר"י אמר רב שם בדף כא ע"א, משום דסמכו על צדקת דוד שלא יבעלנה וכו'.
ובעובדא דזקן וחלש שנתבטלה כל כחותיו ולא שייך לבא לידי קישוי היה שייך להתיר אם
היה זה ברור, אבל לא אפשר לידע זה בודאי בזקנים וחלושים שנתמעטה התאוה והרצון
ואיכא מציאות דיתעורר אצלם תאותם פתאום, ועיין בקדושין דף פא ע"ב כעובדא
דר"ח בר אשי דכבר עברו כמה שנים דפריש מאשתו מצד זקנתו כדפרש"י,
ומוכרחין לומר דלא היה יכול להתקשות ולבעול מצד זקנתו דאל"כ הרי היה מחוייב
במצות עונה לאשתו, ומ"מ הרי חזינן דהיה שייך להתאוות ולהתקשות ולבעול, רק
שהיה צריך יותר עניני הרהור שיעוררוהו להתקשות שיוכל לבעול, שלכן בכל זקן וחלש יש
להסתפק בזה ואסור ביחוד וכו'. אבל בזקן וחלש שהוא חולה ושוכב במטה וידוע שלא יכול
להתקשות ולבעול ע"פ רופאים מצד מחלתו, מסתבר שליכא איסור יחוד ויש שהחולה
מרגיש זה בעצמו, עיין בט"ז יו"ד סי' שלה ס"ק ה, עכ"ל.
וצ"ע לפי מה שכתבתי להלן ס"ק ט בשם הרשב"א ולעיל בשם המקנה.
סעיף ב כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר
דוד ובית דינו על (ג) ייחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה, בכלל ייחוד
עריות היא. ושמאי והלל גזרו על ייחוד עובדי כוכבים. נמצא, כל המתייחד עם אשה שאסור
להתייחד עמה, בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה,
ומכריזין עליהם. הגה ודוקא בידוע שנתייחד עמה, אבל היא אינה נאמנת עליו.
ואפילו עד אחד אינו נאמן. ומכל מקום במקום שנראה לבית דין דאיכא למיחש לאיסורא,
צריך להפרישן. חוץ מאשת איש שאע"פ שאסור להתייחד עמה, אם נתייחד אין לוקין, שלא
להוציא לעז עליה שזינתה ונמצא מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים.
נשמת אברהם
(ג)
ייחוד פנויה. עיין בריב"ש [65] שכתב דיחוד נדה ג"כ בפנויה
כל שהוחזקה נדה אסור מן התורה. וכן ראה במ"ב [66] דפנויה נדה בכלל
עריות היא דבתולות דיד כולן בחזקת נדות הן משהגיע להן וסת. ולפי"ז ממילא יהיה
שוב יחוד עם פנויה חמור כמו יחוד עם אשת איש. ועיין בבינת אדם [67]
שכותב: דפנויה נדה היא ככלל עריות וכו' וא"כ הוי כולן דאורייתא בזה"ז
שאין הפנויות טובלות וצ"ע. עכ"ל. וכ"כ בערוה"ש [68].
כותב
רש"י [69]: וכל דבריהם אף קלות שבקלות כי פורץ גדרן של חכמים כגון
יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא, שנאמר והדוה בנדתה תהיה עד שתבא במים, וחכמים
גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על יחוד פנויה לא שנא טהורה ולא שנה טמאה. עכ"ל.
וכתב על זה הספר דבר הלכה [70]: וכתב סתם וכו' וצ"ל פי' דבנדה אסור
ביחוד מהתורה וחכמים גזרו על יחוד עמה אף כשטבלה. ומה שמסיים שהרי גזרו וכו'
ל"ש טמאה, כוונתו דגזרו ואסרו בפנויה אף בטהורה כמו בטמאה שאסורה מהתורה
ואמרו דל"ש טהורה ול"ש טמאה אסורה, אבל לא גזרו על יחוד טמאה,
עכ"ל. ועיין שם שמביא עוד כמה ראשונים ואחרונים שסוברים שאיסור יחוד בפנויה
נדה הוא מן התורה .
ועיין
בשו"ת ציץ אליעזר [71] שגם מביא מחלוקת הפוסקים אם יחוד עם פנויה
נדה הוא איסור תורה או דרבנן. אך עיין שם שמביא אותו הרש"י וכותב דכוונתו של
רש"י היא דיחוד פנויה נדה אינו אסור אלא מדרבנן. וז"ל של הציץ אליעזר:
הרי שלא כותב רש"י דמן התורה אסור היחוד כשהיא נדה וחכמים הוסיפו לאסור גם
כשטבלה, אלא כותב שעל הכל חכמים המה שגזרו על כך, לא שנא טהורה ולא שנא טמאה,
והיינו מפני שסובר שעל יחוד פנויה אין בשום גוונא איסור תורה אפילו כשהיא נדה ורק
חכמים המה שאסרוה, וכשאסרוה אסרוה אפילו אם טבלה עצמה לנדותה, עכ"ל. ועיין גם
בהערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א על ספרי נשמת אברהם חאו"ח [72]
שמביא בשם הפני יהושע (שו"ת ח"ב אהע"ז סי' מד), דנדה איננה בכלל
גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור. וכן המהרש"ם בספר נחל ברית בקו' דברי שלום
שבסוף הספר אות לט, על יסוד דברי החינוך מצות רצו בסופה, דמבואר דס"ל דכל אשה
שהקדושין תופסין בה לא הוי בכלל גלוי עריות, כותב דלפי"ז גם נדה איננה בכלל
גלוי עריות ליהרג וכותב שם להסתייע גם מדברי השו"ת פני יהושע הנ"ל.
ועיין שם שגם הגאון הגרי"א ז"ל מקאוונא ס"ל נמי בפשיטות דנדה איננה
בכלל עריות. ומוסיף הגרא"י וולדינברג שליט"א: דאולי גם המ"ב לא כתב
דבריו כי אם בנוגע לאיסור שמיעת קול זמר ולא נחית לעיקר הדין בזה בעלמא. וראיה לכך
שכותב שם דגם קול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה, והרי הבא על הכותית דרך
זנות פוסק הרמב"ם בפי"ב מהל' איסו"ב ה"ב דרק מכין אותו מכת
מרדות מד"ס. עכ"ל. ועיין במכתבי הח"ח מכתב טו, יז, קסה, קסו ובספרו
טהרת ישראל פ"ד שאיסור זה בכללעריות ויהרג ועל יעבור. וכתב לי הגרש"ז
אויערבאך שליט"א: יתכן דאף שלענין נאמנות של עד אחד אין זה כדבר שבערוה וחשיב
רק כחלב ודם וכן גם לענין יהרג ואל יעבור. מ"מ לענין איסור יחוד יתכן שאסור
מד"ת, עכ"ל.
וכן
מצאנו דבפנויה (וה"ה אלמנה או גרושה) הדין יותר חמור מבאשת איש, כי אין לנו
את ההיתר של "בעלה בעיר", ולא מצאנו שחז"ל התירו משום אימת אביה או
אימת יתר בני המשפחה.
סעיף ג כל אשה שאסור להתייחד עמה,
אם היתה אשתו עמו הרי זה מותר להתייחד, מפני (ד) שאשתו משמרתו. אבל לא
תתייחד ישראלית (ה) עם העובד כוכבים, ואע"פ שאשתו עמו.
נשמת אברהם
(ד)
שאשתו משמרתו. אשתו סומא, מובא באוצה"פ [73] בשם האפי זוטרי
ס"ק ח דפשוט דלא מהני דכמאן דליתא. אך בשו"ת ציץ אליעזר [74]
כותב דאין זה פשוט דכמאן דליתא דמיא, דהא גבי בעלה בעיר מבואר דה"ה בסומא
ולטעם והוכחת הרד"ל משום דהסומא מרגיש מה שנעשה בבית, כ"ש די"ל כן
כשהיא סומא אבל נמצאת בבית דמותר מה"ט דבודאי מרגשת במה שנעשה בבית ומשמרתו
וכו'. ועוד דמסתפי הבעל ממנה דילמא תקרא ליה והוא עסוק בד"א. וכ"כ להתיר
הדבר הלכה [75] ועיין שם ראיתו מהחיד"א [76].
אשתו
בעיר. עיין בב"ש [77] בשם הכסף משנה [78] ומובא
באוצה"פ [79] בשם השו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ט אות ח. שדן
בזה: דרק לענין אשה אמרו בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ומשמע דהיינו משום דאימת
בעלה עליה, אבל איש אין אימת אשתו עליו רק שאשתו משמרתו, בעינן עמו. ואולי
י"ל דלעולם גבי איש נמי מהני אף שאין אשתו בביתו דמסתמא תבוא תיכף לביתה, דכל
כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה לסבב בשווקים, ומסתמא אף כשהיא בעיר מקרי אשתו עמו,
ורק באיש כיון שדרכו תמיד כל היום להיות חוץ לבית, זה מקרי בעלה בעיר ושרי רק משום
דאימת בעלה עליה, ובאשה כה"ג שהיא כאניות סוחר ודרכה תמיד לסבב בשווקים.
י"ל דאסור יחוד לבעלה וכו'. ועיין בערוה"ש [80] ובשערים
מצויינים בהלכה [81] שכתבו בהסתמך על הכ"מ דכשאשתו בעיר ליכא איסור
יחוד. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אולם פשוט הדבר שגם להכ"מ
אין להשוות לגמרי אשתו בעיר לבעלה בעיר, וגם להכ"מ אין להקל אם היחוד הוא
בידיעת האשה, עכ"ל.
ועיין
בשו"ת דובב מישרים סי' ה ד"ה אך בלא"ה, שמתיר שתי נשים כשאשתו
בעיר. אולם עיין במאירי קדושין פ ע"ב על המשנה שכתב אשתו עמו, בבית. ובארץ
צבי ותאומי צביה ס"ק יט כתב דאע"פ שאשתו בעיר, איכא חשש יחוד ול"ד
לבעלה בעיר דאיכא אימת הבעל משא"כ באשתו צריכה להיות עמו בביתו וכו'.
וכ"כ גם הבית משה ס"ק טו, הלחם יהודה פ"ב דת"ת ה"ד, העזר
מקודש סע' ה והשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמח. ובשו"ת ציץ אליעזר
(שם פ"ט) סיים שלמעשה נראה דעכ"פ אין להקל יותר ממה שיוצא מהאמרי יושר
הנ"ל. ולפי כל זה, אם הרופא בודק בביתו ואשתו נמצאת בבית אז לכו"ע אין
איסור (אם יכולה ליכנס בלא רשות - הוסיף לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א).
ומאידך, אם אשתו נמצאת בעבודה לזמן ניכר מחוץ לבית, יש איסור יחוד. אך אם היא יצאה
מהבית לזמן קצר, אז תלוי במחלוקת המובאת לעיל.
אולם
כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: גם במקרים הנ"ל יש מקום
להתיר אם לאשתו או למישהו אחר יש מפתחות הבית וכהדובב מישרים לעיל ס"ק א
ד"ה ואפילו אם הדלת, עכ"ל.
(ה)
עם הכותי. מובא באוצה"פ [82] בשם החת"ס יו"ד סי' עו,
שנשאל בנידון נערה חולה נכפה, אם מותר להכניסה לבית חולים של כומרים שאינם מאספים
אותה לשם אא"כ שום ישראל ממשפחתה לא יבוא אצלה כל ימי היותה שם, וכתב בין
טעמי האיסור, משום אל תתיחד אשה עם העכו"ם וכו'. ובשו"ת מהרי"ש
(להרי"י יעב"ץ) סי' סט בנשתטית שבעלה מסרה לבית המשוגעים של המדינה
וע"פ חוק המלכות אסור לגבר לבוא שם ויש עונש גדול על העובר ורק נשים שומרות
עליהן ואף הרופא אינו רשאי לבוא שם אלא עם שנים עמו. וכתב דבנ"ד דיש עונש
המלכות גם על הרצון ואפילו על היחוד לבד וכו', לכן לא חיישינן לעריות וכו',
עכ"ל. ועיין בחזו"א [83] שנשאר בצ"ע. וכנראה שכיון שיש
עונש מהמלכות, על זה סומכים נשים וגברים ללכת לבתי חולים של עכו"ם (וה"ה
של יהודים) ולהיות שם אפילו בלילה ובחדר לחוד ללא בני המשפחה ולא חוששין שיבוא
רופא או אחות ויסגרו הדלת דבר שהוא מציאותי מאד. ועיין לעיל ס"ק א.
סעיף ה לא תתייחד (ו) אשה
אחת, אפילו עם אנשים הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. וכן לא יתייחד איש אחד,
אפילו עם נשים הרבה. הגה וי"א דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, אם
הוא, וסתם אנשים, כשרים הם, אבל אם הם פרוצים, אפילו עם עשרה אסור. וכל זה
בעיר, (ז) אבל בשדה, (ח) או
בלילה אפילו בעיר, בעינן שלשה אפילו בכשרים. ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה, אם
אין עסקו עם הנשים.
נשמת אברהם
(ו)
אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה. עיין בהל' אבלות [84] שכותב מרן: תינוק
בן ל' יום, מוציאים אותו בחיק לבית הקברות ולא בארון ונקבר באשה אחת ושני אנשים,
אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד וכו', ע"כ. ושני הדינים האלו גם מובאים
ברמב"ם ועיין בכ"מ ובמגיה [85] ובלחם משנה [86] דהא
אשה אחת עם שני כשרים מותר ביחוד אלא שהרמב"ם (וכן השו"ע) החמיר דאין
מחזיקין סתם בני ארם לכשרים וע"כ התם דעסוקין במת אפילו סתמא מחזיקין אותם
לכשרים ומותר אשה אחת עם שני אנשים, משא"כ שתי נשים ואיש אחד דאפילו כשרים
אסורים, לא מהני מה שעסוקים במת. ועיין גם במל"מ [87]. ולפי"ז
צ"ע אם אפשר להביא ראיה מכאן, גם לדעת מרן, למה שהובא לעיל סוס"ק א שגם
באמבולנס, כשיש שני אנשים (הנהג ועוד מטפל) שמטפלים באשה חולה להעבירה לבית
החולים, שאין בזה משום יחוד כי הם טרודים במלאכתם (ואפילו בלילה ומחוץ לעיר),
ועיין שם בלחם משנה שכותב "בשעת אבילות דטרידי שרי", או שמא שאני בתינוק
מת ואנינות כשעסוקים בקבורה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: הואיל
ויחוד אסור גם עם אשה חולה, למה אין לחשוש שהשני שהוא לא נהג יפתנה, עכ"ל.
(ז)
אבל בשדה. עיין לעיל ס"ק א מה שכתבנו לגבי נסיעה באמבולנס מחוץ לעיר,
ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [88] ובמשנה הלכות ח"ג סי' מח ד"ה
עוד, דאפשר שעכשיו שברוב הדרכים יש כל הלילה עוברים ושבים במכוניות קטנות וגדולות,
הוי רשות הרבים לענין
יחוד [89].
(ח)
או בלילה אפילו בעיר. אך אם בעלה בעיר מותר ואפילו אם אי אפשר להסתכל בתוך
המכונית, כגון אמבולנס עם חלונות מכוסים, כי כל זמן שהיא נמצאת בעיר אנו סומכין,
בשעת הדחק, על זה שבעלה בעיר [90]. ועיין גם בקונטרס עת ללדת [91].
סעיף ח אשה שבעלה בעיר אין חוששין
להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא
קרובתו, או אם קינא לה בעלה עם זה, לא יתייחד עמה אף על פי (ט) שבעלה בעיר.
נשמת אברהם
(ט)
שבעלה בעיר. מובאת מחלוקת הפוסקים בספר דבר הלכה [92]: י"א
דהיתר בעלה בעיר מהני דוקא בביתה אבל בבית אחר שהבעל אינו יודע היכן נמצאת אסורה
להתייחד
שם [93], וי"א דאף בבית אחר
מהני בעלה בעיר אפילו כשאין הבעל יודע היכן היא [94]. וכותב הדבר הלכה :
שמעתי בשם מרן החזו"א שהקיל כדעה זו, עכ"ל.
ועיין
בפ"ת [95] לדעת הבינת אדם שער בית הנשים. סי' טז (כז). דאם הלכה
ברשות בעלה לבית המתייחד וכ"ש כשבעלה נתן לה רשות לדבר עם איש אחד דבר סתר
ולסגור הדלת (כגון ביקור אצל רופא), פשיטא דאסור, כי בזה לא שייך אימת כעלה, דבעלה
לא יעלה על דעתו לחקור על היחוד עמו כיון שברשות הלכה, ע"כ. אך עיין בדבר
הלכה [96] דהרדב"ז [97], החיד"א [98] והבנין
ציון [99] מתירים. והוא שליט"א מוסיף: וראיתי מכתב ממרן החזו"א
שהקיל בזה וכ"נ דעת מרן הדובב מישרים [100].
וכותב
האג"מ [101]: דכיון שהחכ"א אוסר, עכ"פ יש להחמיר שלא בשעת
הדחק אבל בשעה"ד אין לאסור, עכ"ל.
בעלה
בעיר מהני אף שהבעל סומא [102].
ואם
בעלה חולה ומחוסר הכרה, מביא הדבר הלכה [103] משו"ת הרשב"א [104]:
דיש איסור יחוד עם חולה שכיב מרע נוטה למות וגוסס. לפי"ז נראה לכאורה
דמה"ט גופיה עדיין אימתו על אשתו שלא תתפתה לאחר באותו הבית שהוא שוכב. ואף
אם הסכויים קלושים שיחזור להכרתו אף לזמן מה, מ"מ עדיין אימתו עליה וחוששת
שמא יתעורר בשעת מעשה וכו'. ואף דבנ"ד צע"ג אם מותרת להתייחד באותה
העיר, אבל מ"מ באותו הבית שבעלה שוכב, נראה לכאורה דמותר לאיש אחר להתייחד
עמה לישון בלילה (כדי לשרת את החולה) ולא הוי יחוד וכו'. וכן עיין בשו"ת
נו"ב [105], אודות חולה נוטה למות והכביד חוליו מאד והיה בתכלית
החלישות כח וגם דעתו לא היתה מיושבת כ"כ ואשתו עמו ובלילה העמידו לו שומר
וכו' ע"ש, ומשמע שם שכך היו נוהגים תמיד בנוטה למות ומסתמא לא היה פקפוק
בדבר, א"כ חזינן דשמירת בעל אף כזה מהני ולא הוי יחוד, עכ"ל של הדבר
הלכה.
ועד
כמה נחשב גודל העיר שיכול עדיין להציל את אשתו מיחוד, כותב הדבר
הלכה [106] לענין עיר גדולה מאד
וכן לענין שתי עיירות סמוכות זה לזה, עד כמה נחשב בעלה בעיר: לא מצאתי מבואר
בפוסקים, ובשם מרן החזו"א ז"ל אמרו שהורה בשנת תשי"ג שכל תל אביב
ואף שכונותיה הרחוקות נחשב בכולה בעלה בעיר, ולענין תל אביב ורמת גן פסק אז דהוי
כעיר אחרת וכל שכן פתח תקוה ותל אביב דהוו כב' עיירות, עכ"ל [107].
ועיין לעיל ס"ק ב.
ועיין
בעזר מקודש [108] שכותב: וקיי"ל כשבעלה רק בעיר יש שמירה ולא פלוג
חז"ל גם בעיר גדולה כאנטוכיא ואמר לה שמפליג חוששת דלמא יבא לביתו פתאום
(צלע"ע היטב גבי הודיע לה שמפליג בעיר גדולה), עכ"ל. ועיין בדבר הלכה [109]
שמביא מחלוקת הפוסקים אם בעלה הפליג בתוך העיר אוי במשך הזמן שהיא בטוחה שבעלה לא
יוכל לבא לביתו אם אסורה או מותרת להתייחד. וכותב שם: ושמענו שכן פסק מרן
החזו"א להתיר. ועיין באוצה"פ [110].
וא"ל
הגרש"ז אויערבאך שליט"א שלא מצאנו חילוק בחז"ל בין עיר קטנה וגדולה
וממילא גם אם היא יודעת שבעלה נסע לקצה השני של עיר גדולה כגון לונדון או ניו יורק
מותר. וכן בזמן הזה [111] תל אביב רמת גן ופתח תקוה כולם נחשבים כעיר אחת
מכיון שנמצאים כהמשך אחת ואפשר ללכת גם בשבת מאחת לשניה, עכ"ד. ועיין מה שכתב
הגאון שליט"א בהסכמתו לספר דבר הלכה עוד פרטי דינים לגבי בעלה בעיר.
אך
עיין בשו"ת שבט הלוי [112] שכותב שם הגר"ש הלוי ואזנר
שליט"א: ובזמנינו שמדברים דרך הטלפון ממקום עבודה להבית ומקום עבודה הוא
ברחוק מקום הרבה,
לרש"י [113] יוצא חומרא עוד
יותר דכיון שהוא מדבר ממרחקים א"כ בודאי אין פחד כלל דיבוא פתאום תוך שיעור
יחוד. אמנם לדעת הרמב"ם דאימת בעלה עליה גורם, א"כ מכ"ש כשהיא
מדברת אתו ושומעת קולו, דבעלותו עליה ביתר שאת. אבריא עדיין מסתפינא להקל למעשה
בעיר גדולה כניו יורק וכלונדון וכיו"ב באיכא תרתי דהוא במרחקים וגת עושה
בקביעות במקום עבודתו וכו', א"כ בודאי ליעץ להחמיר לכתחלה. עכ"ל.
וכן
עיין בשו"ת אג"מ [114] שכותב: אם הבעל חבוש בבית האסורין, אף
שהוא בעיר וברור לה שלא יניחהו לצאת איזה זמן, איכא איסור יחוד וכו'. ומטעם זה
שבמדינה זו ניו יורק כשבעלה הוא בעיר, אבל ידוע הוא לה שהלך לקצה העיר, שמהבית עד
המקום שהלך לשם הוא ערך שעה והחורה הוא שעה וצריך לשהות שם ערך שעה, אסורה ביחוד
אם הוא בזמן שא"צ לבא לשם אינשי כגון בלילה או אפילו ביום כשאין דרך אינשי
לבא לביתה, וכ"ש באלו שעובדין אצל אחרים ושוהין שם שמונה שעות והדרך לשם
וחזרה משם הוא ערך שתי שעות, איכא איסור יחוד כשאין דרך אינשי לבא לביתה. אבל אם
הוא ברשות עצמו ויכול לבא לביתו כשרוצה לפעמים. ליכא איסור יחוד. והוא דבר שנוגע
טובא לאינשי לידע זה, עכ"ל. ושוב כותב האג"מ [115]: ובניו יורק
וכדומה בעיירות גדולות והולכין לעבודה על זמן שעות הרבה שאינו יכול לחזור לביתו
בשעות אלו, כבר כתבתי באות ז שאיכא איסור יחוד. וכשהוא ברשות עצמו, אף שאינו רגיל
לבא בשעות אלו אין לאסור, מאחר דיכול עכ"פ לבא כשירצה ורק מצד הריוח וההפסד
צריך להיות שם, יש לה לחוש דשמא נזדמן לו מי שיהיה שם ויכול ללכת לביתו, וליכא
איסור יחוד, עכ"ל.
וכעת
ראיתי בשו"ת מנחת יצחק [116] שנשאל על אדם שעובד בבית חרושת ורק
לעתותי ערב בא בלילה בחזרה, וכותב על סמך מה שמיקל החזו"א דבצירוף פתח פתוח
היינו שלא נעול במנעול, אף שהדלת סגורה, או שיש לכל בני הבית מפתח להמנעול, דפליגו
הפוסקים אם הוי הפתח פתוח לרשות הרבים, מ"מ בצירוף שניהם בודאי יש להקל,
עכ"ל.
בדיקה
ע"י רופאה. כותב השו"ת ציץ אליעזר [117]: בודאי צודק
כת"ר שבכה"ג ליכא כ"כ להטעם של אומן לא מרע אומנתיה, בהיות שהרי
בכזה החשש הוא שמא החולה יפתה הרופאה ולכן יש לאסור היחוד בדלת נעול מבפנים וכו'.
והגם שיש מקום לומר דמ"מ בהודע הדבר יצא שם רע עליה וימנעו מלבוא אצלה ותחשוש
על זה, אבל מאידך י"ל דאין לנו אלא במה שמצינו בזה, דהיינו באומנים גברים
כמדובר בשו"ת הרדב"ז בכזה, וגם עצם הך חזקה של אומן וכו' לא אמרה
הרדב"ז כי אם בצירוף עוד כמה טעמי היתר כיעו"ש. אולם בצירוף מה שבעלה של
הרופאה בעיר, אם הדבר כך, יש מקום להתיר בשופי, בהיות ובבעלה בעיר ג"כ מתירים
רוב הפוסקים, ואותו הדבר יש להתיר ברופאים אפילו בגוונא כשנוסף להטעם של אומן לא
מרע וכו' יש טעם נוסף של אשתו בעיר בלבד שג"כ הרבה מתירים בזה וכו',
עכ"ל.
ועלינו
לזכור את דברי הגמ' בתענית [118] לגבי הרופא אבא אומנא. וז"ל הגמ':
אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא (בת קול אומרת לו שלום עליך -
רש"י) ולאביי כל מעלי דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי. הוה קא חלשא דעתיה
דאביי משום דאבא אומנא, אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה (דאבא אומנא). ומאי הוו
עובדיה דאבא אומנא, דכי הוה עביד מילתא (כשהיה מקיז דם לבני אדם - רש"י), הוה
מחית גברי לחוד ונשי לחוד (לצניעותא - רש"י), ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא
דהוות בזיעא כי כוסילתא (שהיה תקוע בו הקרן שהוא מקיז בו ולנשים הוי מלביש לה -
רש"י), כי הוות אתיא איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה וכו',
עכ"ל הגמרא.
סעיף יב (י) אנדרוגינוס, אינו מתייחד עם הנשים. ואם נתייחד, אין מכין אותו, מפני
שהוא ספק. אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.
נשמת אברהם
(י)
אנדרוגינוס. כותב הב"ש [119]: הטעם דהוא מתאוה לאשה גמורה לכן
אסור להתייחד עם נשים ואיש אינו מתאוה לספק אשה לכן מותר להתייחד עם אנדרוגינוס.
והח"מ כותב [120]: מפני שהוא ספק ואפ"ה מתייחד עם הנשים דאין
איסור יחוד רק באשה ודאית ולא נחשדו ישראל על ספק זכר כמו שלא נחשדו על ודאי זכר.
ועיין בהגר"א [121] שכותב שיש כאן ט"ס וצ"ל: אנדרוגינוס
אינו מתייחד עם האנשים ולא עם הנשים וכו' אבל האיש ואשה מתייחד עם הטומטום וכו'.
[1] הל' איסו"ב
פכ"ב ה"כ.
[2] ס"ק א.
[3] שבת יג ע"א ד"ה מה, סנה' לז
ע"א ד"ה התורה, סוטה ז ע"א ד"ה נדה.
[4] הל' איסו"ב פכ"ב ה"ב.
[5] ע"ז לו ע"ב.
[6] דף לח ע"ב.
[7] ח"ו סי' מ פ"א.
[8] סי' א ס"ק ב ו-ג.
[9] ח"ב בקונטרס אחרון סי' ה אות רו.
[10] ח"כ סי' יד.
[11] בהסכמתו לספר דבר הלכה.
[12] ובגמ' קדושין פא ע"א : אמר רב
מלקין על הייחוד, ופרש"י: מרדות.
[13] אהע"ז ח"ד סי' סה אות טז.
[14] שם אות כב.
[15] שו"ת ח"א סי' אלף רנא. הובא
גם בב"י סי' יא ד"ה כתב הרשב"א.
[16] שו"ת רעק"א סי' ק.
[17] שם סי' קא. הובא גם בפ"ת כאן
ס"ק ח.
[18] סי' קלח.
[19] ספר היראה אות רלד-רלז מובא בשו"ת
ציץ אליעזר ח"ו סי' מ פכ"ג.
[20] ח"א סי' קכא.
[21] ח"א סי' רפז.
[22] סי' יא.
[23] ח"ב במפתחות לאהע"ז סי' עו.
[24] ח"ו סי' מ פכ"ג.
[25] סי' ג ס"ק מג ד"ה וכתב.
[26] סי' ה.
[27] שם פי"ב אן"ק י.
[28] עיין שם פי"ח.
[29] פכ"ג.
[30] ח"ב סי' יז מובא באוצה"פ עב
ע"א.
[31] עיין יו"ד סי' שנג סע' ד. ועיין
להלן ס"ק ו ובדברינו שם .
[32] ח"ו סי' מ פי"ב או"ק
י-יב.
[33] וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א: כיון שעסקו עם נשים חמיר טפי. עכ"ל.
[34] ח"ג סי' קפ ו-קפו וח"ד סי'
קסז.
[35] אהע"ז ח"ד סי' סה אות א.
[36] קדושין פ ע"ב.
[37] שער בית הנשים סע' טו (כו) וכן
בפ"ת כאן ס"ק א.
[38] ח"ו סי' מ' פ"ב.
[39] שו"ת ח"א סי' תקפז וסי' אלף
קעח.
[40] סי' ז סוסע' יז.
[41] מא ע"א.
[42] עה ע"א.
[43] סי' אלף עו (ח"ד סי' ב) הובא גם
בפ"ת יו"ד סי' קצה ס"ק טו.
[44] הל' יסוה"ת פ"ה ה"ט.
[45] כא ע"א.
[46] סי' קצה ס"ק ו.
[47] שם.
[48] וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: רצוי לכתוב היינו בין בחול ובין בשבת בכה"ג
שאין וכו'.
[49] ועיין להלן ס"ק ג לגבי פנויה נדה
שבזמנינו.
[50] סי' קנז סע' א.
[51] מהדו"ק סי' קצב. מובא באוצה"פ
שם.
[52] ח"ו סי' מ פ"א או"ק ט.
[53] פ"מ הערה קנה.
[54] או"ח ח"א סי' קלב.
[55] עמ' עב.
[56] עיין לקמן ס"ק ט.
[57] אהע"ז ח"ד סי' סה אות ג.
57*) מנחת שלמה סי' צא אות כא.
[58] ח"ו סי' מ פכ"ב.
[59] א, א.
[60] כב ע"א ועיין שם בעיון יעקב - העיר
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[61] פא ע"ב.
[62] מובא באוצה"פ מב ע"ב.
[63] מז ע"א.
[64] אהע"ז ח"ד סי' סה אות י.
[65] שו"ת סי' תכה.
[66] סי' עה ס"ק יז.
[67] שער בית הנשים סע' יז (כח).
[68] כאן סע' א.
[69] אבות פ"ב מ"י.
[70] סי' א ס"ק ח.
[71] ח"ו סי' מ פ"ח או"ק ח.
[72] עמ' רצה. וכן בשו"ת ציץ אליעזר
ח"ו סי' מ סוף פ"א ופכ"ה. וכתב לי מו"ר הגרי"י
נויבירט שליט"א: עיין ביו"ד סי'
קצה בפ"ת ס"ק טו שלא סובר כהפני יהושע.
[73] מט ע"א.
[74] שם פי"ג או"ק ו.
[75] סי' ו ס"ק ח.
[76] ספר שערי יוסף סי' ג.
[77] ס"ק כב.
[78] הל' ת"ת פ"ב ה"ד.
[79] נ ע"ב.
[80] סע' טו.
[81] סי' קנב ס"ק ו.
[82] נא ע"ב.
[83] סי' לה.
[84] יו"ד סי' שנג סע' ד.
[85] להמל"מ הל' איסו"ב פכ"ב
ה"ח.
[86] הל' אבלות פי"ב ה"י.
[87] הל' סוטה פ"א ה"ג.
[88] ח"ו סי' מ פט"ו או"ק ז
ו-ח.
[89] מובא באוצה"פ נט ע"א.
[90] א"ל הגרש"ז אויערבאך
שליט"א.
[91] עמ' עב.
[92] סי' ז סע' ב.
[93] כסא אליהו, מאורי אור, הפלאה,
חכמ"א כלל קכו, פ"ת ס"ק ו וכו'.
[94] ידי אליהו. החיד"א בשיורי ברכה
כאן.
[95] ס"ק ז.
[96] שם סע' ג.
[97] ח"ג סי' תפא.
[98] שיורי ברכה כאן.
[99] סי' קלח.
[100] סי' ה.
[101] אהע"ז ח"ד סי' סה אות כא.
[102] דבר הלכה שם סע' ה כשם החיד"א
בספר שערי יוסף סי' ג. הרד"ל בשלהי קדושין
והאור שמח סוף הל' איסו"ב.
[103] בשו"ת בסוף הספר סי' ד.
[104] סי' אלף רמ"ג ומובא גם בב"ש
סי' קמח ס"ק ו.
[105] קמא סי' סט.
[106] סי' ז סע' כא.
[107] וא"ל מו"ר הגרי"י
נויבירט שליט"א דאז היו עיירות אלו נפרדות ושטח פנוי ביניהם.
[108] הגהות על השו"ע כאן סוסע' ה.
[109] סי' ז סע' ד.
[110] סו ע"ב.
[111] עיין הערה 107.
[112] ח"ג סי' קפ.
[113] קדושין פא ע"א ד"ה בעלה.
[114] אהע"ז ח"ד סי' סה אות ז.
[115] שם סוף אות כא.
[116] ח"ט סי' קמב.
[117] ח"ח סי' כז או"ק ה.
[118] כא ע"ב.
[119] ס"ק טז.
[120] ס"ק טז.
[121] ס"ק יט.