סימן לא  שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה ואם צריך שומא

 

סעיף ב  י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר שאפילו קידש באבן סתם, ולא אמר לה ששוה נ' זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו (א) לקדש בטבעת שאין בה אבן. הגה ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחושת, אע"פ שאין דרך לקדש בכך, חיישינן לקידושין. ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב, ונמצא נחושת, אע"ג דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת, אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה. ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה. גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) לקדש בטבעת. עיין בפ"ת [1] בשם הכרם שלמה סי' פו דיש להקפיד שלא תהא חציצה בין הטבעת לאצבע. ומובא באוצה"פ [2] בשם הפרי השדה ח"א סי' צג וכן בשם השאילת שלום מהדו"ת סי' קכד דבדיעבד אין זה מעכב וכ"כ הערוה"ש [3]. ועיין בשדי חמד [4] שהביא מדברי הזרע יצחק שכתב תקנה לכלה נדה שתפרוס מפה על ידה לקבל הקדושין וכותב: א"כ אדרבא הכי עדיף שתקבלנה כל הכלות ביד מעוטפת בבית יד, שאם לא טהורה היא הרי אינו נוגע בבשרה ממש וכיון שעושין כן כל הכלות לכבוד בעלמא, אין כאן משום הרגש ופירסום שאיננה טהורה וכו', עכ"ל. וכן ראיתי בבן איש חי [5] שכתב: נהגו פה עירנו בגדאד כשמקדש בכסף זהב שכורכין יד הכלה כמטפחת משי ומקבלת כסף הקדושין בידה בהיותה כרוכה וכו' ועיין בכרם שלמה אשכנזי וכו' מה שהקפיד בזה לכתחלה משום חציצה ובסה"ק מקבציאל כתבתי בענין זה, עכ"ל. ועיין גם בשו"ת יביע אומר [6].

                                ומכל האמור יוצא שכלה שיש לה תחבושת או גבס בידה נקרא זה בדיעבד ויכולה לקבל את הטבעת בידה על אף החציצה, והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א .

                משותק או גידם. חתן שמשותק בשתי ידיו או שגידם בשתי ידיו, יתנו את הטבעת על ידו או על הגדם והוא יעשה תנועה, ואפילו כל שהיא, כדי להפיל את הטבעת לתוך ידה של הכלה. ואם זה בלתי אפשרי, נראה שישימו את הטבעת בפיו והוא יפיל אותה בתנועה כל שהיא לידה (ועיין בריש סי' ל). והיה עובדא בבחור שהיה משותק בארבע גפיו, ופסק הגרש"ז אויערבאך שליט"א שישימו את הטבעת על ידו ושהוא יפיל, בתנועה קלה, את הטבעת לתוך ידה של הכלה [7]. ואם כל זה בלתי אפשרי, יתן לה את הטבעת ע"י שליח [8].

            איטר יד. כותב השו"ת באר משה [9]: בענין העמדת כלה אצל ימין החתן המבואר באהע"ז [10] אזלינן בתר ימין דעלמא ולא ישנו. אבל בענין נתינת הטבעת דחתן על אצבע הכלה שהדין שיתן ביד ימינו על אצבעה הימנית [11], בזה הדעת נוטה דאזלינן בתר דידהו ואם הוא איטר או היא איטרת, יתן בימין דידיה על ימין דידה. אבל למעשה נ"ל דיתן בימין דידיה על אצבעה דימין דעלמא מאחר שכן דרכה להניח טבעתה על ידה דימין דעלמא כנ"ל להלכה ולמעשה. ואם באמת דרכה ליתן על שמאל דעלמא, אז יתן על שמאלה, עכ"ל.

 

 

[1] סי' כז ס"ק א.

[2] כא ע"א.

[3] סע' ד.

[4] מערכת חתן וכלה אות כו.

[5] שנה א פ' שופטים סע' ז.

[6] ח"ה אהע"ז סי' י.

[7] א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[8] עיין סי' לה סע' א.

[9] ח"ב סוסי' ב.

[10] באה"ט סי' סא ס"ק ז.

[11] באה"ט סי' כז ס"ק א.