סימן עו חיוב עונה
סעיף א (א) עונתה כיצד,
כל איש חייב בעונה כפי כחו וכפי מלאכתו. והטיילים, עונתם בכל לילה.
נשמת אברהם
(א)
עונתה כיצד. ראה במ"ב [1] שכותב: וצריך לקיים העונה גם כשהיא
מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות
פו"ר, עכ"ל. ובביה"ל [2] הוא מוסיף: ועיין בא"ר דאף
כשהיא עקרה וזקנה שאינה יכולה שוב להתעבר, מ"מ שייך מצות עונה ע"ש.
וצריך גם אז לנהוג בקדושה כי כתבו המקובלים שגם אז נבראו נשמות קדושות על ידי זה,
עכ"ל. ועיין גם בסע' יא כאן.
איתא
בגמ' [3]: ת"ר שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד,
אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן
ומזורז, ע"כ. ודברתי עם מומחה בענין שאמר לי שלא ידוע לנו היום ברפואה שום
חילוק בין שלשה חדשים הראשונים או אמצעיים ולא ידוע על שום סכנת יתר או תחלואה עם
או בלי תשמיש, לא לאם ולא לעובר. מאידך אותן הנשים שבעבר הולידו לידה מוקדמת,
מומלץ לא לשמש מטתם בחדשים האחרונים מהחשש שזה עלול לזרז את הלידה ויגרום ללידה
מוקדמת. ועיין בדברינו להלן סי' קעב ס"ק ה מה שכתבנו בשם המגיד משנה.
סעיף ג בד"א, במי שגופו בריא
ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי (ב) שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין
אותו שיכול לקיים.
נשמת אברהם
(ב)
שאינו בריא. ולגבי הדין כשהיא חולה ואינה יכולה לשמוע לו ומחלתה ממושכת, עיין
להלן סי' עט ס"ק ד.
סעיף יא אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה
ואם מנעה כדי לצערה, עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע. ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול
לבעול, (ג) ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, אחר כך, או יטול
ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.
נשמת אברהם
(ג)
ימתין ששה חדשים עד שיבריא. כותב הח"מ [4]: בהגהות אלפסי בשם
רבי ישעיה אחרון, שאם הוא מחמת חולי הראוי לרפואה, צריכה להמתין עד שיתרפא,
עכ"ל.
[1] או"ח סי' רמ ס"ק ב.
[2] שם סע' א ד"ה אלא.
[3] נדה לא ע"א.
[4] ס"ק יח.