סימן קמא
דין השליחות והחזרה ממנו
סעיף סח שליח שהביא גט, אין חוששין
שמא בטלו הבעל או שמא מסר מודעא, ונתנו לה לאשה בחזקה שהוא חי, אפילו הניחו (א)
זקן או חולה (וי"א דוקא חולה בידי שמים, אבל הוכה ונעשה טריפה, דינו כגוסס),
אבל אם הניחו גוסס, לא יתננו לה, שרוב גוססים למיתה; ואם נתנו לה, הרי זו ספק מגורשת. ויש
מי שאומר דהא דאמרינן (ב) בזקן, דוקא בפחות מבן שמונים (או יותר ממאה,
אבל מבן שמונים) עד בן מאה, דינו כגוסס.
נשמת אברהם
(א)
זקן או חולה. כותב הערוה"ש [1]: זה שכתבנו דהניחו זקן אין
חוששין למיתה, זהו משנה מפורשת (גיטין כח ע"א), ואימר עלה בגמרא אמר רבה לא
שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות, דהיינו בן שמונים, אבל הגיע לגבורות, חוששין למיתה,
וחומרא היא שהחמירו בגיטין משום חומר אשת איש, אבל בשארי דברים כגון השולח חטאתו
ממדינת הים, אפילו הגיע לגבורות אין חוששין למיתה (תוס' יומא נה ע"ב ד"ה
והתנן). והקשה אביי מברייתא, דאפילו בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ומסיק
בתיובתא ולית הלכתא כרבה וכו'. אמנם בגמ' יש עוד תירוץ, כיון דאיפלג איפלג, כלומר
דמבן פ' עד מאה חוששין למיתה ומבן מאה כיון דאיפלג איפלג ואין חוששין למיתה וכו'.
ולכן למעשה יש להחמיר.
עיין
בהגהות רעק"א [2] שכותב: ואם הוא זקן וחולה צ"ע, עכ"ל.
וכותב הפ"ת [3]: עיין בגליון המשניות פ"ג דגיטין בתוספת
רעק"א ז"ל אות כז, שהביא היש"ש שכתב דה"ה זקן שהוא חולה. והא
דנקט או חולה, היינו משום הדיוק דוקא חולה אבל גוסס לא, מש"ה הוי רבותא
דאפילו אינו זקן ג"כ דוקא חולה, אבל לא גוסס, ע"ש. ועיין בספר בית מאיר
הביא בשם היש"ש הנ"ל שמחלק מדעתיה דנפשיה בין זקן בן שבעים דה"ה
חולה נמי ובן שמונים והוא חולה אין נותנים בחזקת חיים ובן מאה אפילו הוא חולה לא
חיישינן. והוא ז"ל כתב עליו שכל דבריו אין נוחים בזה כלל כי הם מבלי יסוד
ונקיט שטה לנפשיה שלא בדרך הראשונים. ואולם משתיקתן של ראשונים ז"ל איכא
למשמע דה"ה אף זקן וחולה. דאל"ה לא הוה שתק מלהשמיענו חילוק זה
וצ"ע עכ"ד, עכ"ל של הפ"ת.
(ב)
בזקן. כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע בבת ישראל צעירה
שנתארסה לכהן זקן בן ק' שנה, והזקן הלך למדינת הים ואין יודעים מה עמו, איך אפשר
שהאשה תמשיך לאכול תרומה עד לזקנה ושיבה, הרי כמעט ברור הדבר שהבעל כבר מת והיא
זרה שאסורה בתרומה ואם רובא וחזקה רובא עדיף כ"ש הכא דעדיף טפי, עכ"ל.
[1] סע' קסז.
[2] ס"ק י.
[3] ס"ק סח.