הלכות חליצה

 

סימן קסט  כל דיני חליצה בפרטות

 

סעיף יב  ישבו הדיינים כמו שצריכים לישב בדין, ויעמדו לפניהם היבם והיבמה, שמצות חליצה לכתחלה מעומד. הגה אבל בדיעבד, אם חלצה מיושב, כשר. (א) וכן חולה שלא יוכל לעמוד, יוכל לחלוץ מיושב, דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד. וע"ל סעיף ס"ד בפירוש סדר חליצה.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) וכן חולה. וכותב הבאה"ט [1]: ואם יבם חלש או זקן, נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו, ולהרמב"ם ונ"י אפילו לכתחלה חליצת המנעל מותר בישיבה, עיין ב"ש.

 

 

סעיף כד  שולט בשתי רגליו, וכן היא בשתי ידיה, יעשו בשל ימין (ואם היא (ב) אטרת יד, תעשה בימין דידה, שהוא שמאל כל אדם).

 

נשמת אברהם

 

                                (ב) אטרת יד. עיין בשו"ת באר משה [2] ועיין בס"ק הבא.

 

 

סעיף כה  אטר ברגלו, (ג) י"א שחולץ בשתיהם, במנעל של ימין בימין, ובמנעל שמאל בשמאל. ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה (ונהגו כסברא הראשונה, וע"ל בפי' הסדר סעיף מ).

 

נשמת אברהם

 

                                 (ג) י"א שחולץ בשתיהם. כותב הב"ש [3]: אע"ג דכתב בסמוך אם היא אטרת

דחולצת בימין דידה, מ"מ ביבם מחמירין משום דאי' גזירה שוה דצריך דוקא ימין ממש, ובפי' חליצה כתב לחלוץ בשני רגליו בפעם א' תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אח"ז הוי חליצה פסולה. וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אח"ז ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ, עכ"ל. ועיין בהגהות רעק"א [4]. ועיין בשד"ח [5] ובאנציקלופדיה תלמודית [6]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לענין אטר רגל שכתבו בסי' קסט עפ"י הגמ' בבכורות מה ע"ב שאם עוקר רגל שמאל תחלה הרי הוא אטר, וצ"ע לפי"ז בזמננו שמרגילים את החיילים וכן את המטיילים להקדים תמיד שמאל לימין אף שעיקר כוחם הוא בימין. וראיתי בתשובת בית שלמה אהע"ז סי' קן שכבר דן בזה, עכ"ל.

 

 

סעיף לא  גדמת, חולצת בשיניה.

 

סעיף לד  היתה (ד) רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צדה, או שמהלך על אצבעות רגליו, אינו חולץ.

 

נשמת אברהם

 

                                (ד) רגלו עקומה. כותב הפ"ת [7]: עיין בתשב"ץ ח"א סי' קסז שכתב דאם עקום רגל שמאל של היבם. אין בכך כלום כיון שרגלו הימנית ישרה ולרוב פשיטותו לא הוצרכו הפוסקים לזכור זה, ואם הוא אטר שחולץ כשתיהן, פשוט ג"כ דצריך שיהיו שתיהן ישרות, ע"ש. ועיין בפ"ת [8] באחד שהיה עקום רגלו הימנית ולא היה יכול לחלוץ ליבמה הנופלת לפניו.

 

 

סעיף לה  חלצה מן הארכובה למטה, חליצתה כשירה. מן הארכובה ולמעלה, חליצתה פסולה. וי"א דאקשירה קאי, שאם היה הקשר למעלה מהארכובה, פסולה. אבל אם (ה) נקטעה רגלו, אפילו מן הארכובה ולמטה, אינו חולץ. (ועל כן לא יהיה המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה). וי"א דבנקטעה רגלו מיירי, שאם נקטעה למטה מהארכובה ונשאר כל כך משוקו שיכול להכניס בו המנעל ולקשרו למטה מהארכובה, חולץ.

 

נשמת אברהם

 

                                (ה) נקטעה רגלו. עיין בשו"ת חת"ס [9] שדן על זה באריכות. ואדם שהיה עליו חשש שהוא אטר רגל וניטלו הרגשותיו ברגלו השמאלית ולא היה לו שום שליטה ונתרפא והולך עתה בטוב, רק בעת הקור מרגיש חולשה בו וקשה לו בו ההילוך, כותב השו"ת בית שלמה (סקאלא) [10] שמאחר שהתברר שאין הוא אטר, אין מקום לפקפק ויחלוץ בימינו שהוא ימין של כל אחד וחליצתו כשרה, עכ"ל. לפי דבריו יוצא שאדם שקיבל שיתוק ברגל ימין יחד עם חוסר תחושה באותו רגל, אינו יכול לחלוץ באותו רגל. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך שליט"א לגבי הנחת תפילין שאמנם חולה שידו הימנית משותקת אשר צריך להניח תפילין שם כי זה יד כהה שלו, אך אם גם אין לו כל תחושה באותה יד אז הוא כאילו אין לו יד ימנית בכלל ומסתבר שיצטרכו להניח תפילין בידו השמאלית.

 

 

 

סעיף מ  יבמה (ו) שרקקה דם, אינה צריכה לרוק פעם אחרת. וי"א דדוקא במוצצת, משום דאי אפשר לה בלא צחצוחי רוק.

 

נשמת אברהם

 

                                (ו) שרקקה דם. עיין ברמ"א [11] שלא תנקר שיניה כדי שלא תרוק דם.

 

 

 

סעיף מג  נמצא סדר החליצה קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש ואין הסדר מעכב. ולא עוד, אלא אפילו לא קראה ולא רקקה, אלא שחלצה בלבד, החליצה כשרה. במה דברים אמורים, כשהיו יכולים לדבר, שהרי הם ראויים לקרות, אבל (ז) אלם ואלמה וקטנה, אינם חולצין, ואם חלצו, חליצתן פסולה ואינה כשוטה וקטן, שלא עשו כלום, שאינה נפסלת לאחים ויכולה להתייבם להם או לו. ויש אומרים דה"ה לחליצת (ח) חרש וחרשת שאינה כלום. וי"א שחליצתן פסולה, כמו של אלם ואלמת.

 

נשמת אברהם

 

                                (ז) אלם ואלמת. עיין בהגהות רעק"א [12] שכתב: נ"ב עי' חי' ריטב"א יבמות דף קד ע"ב דה"נ מדבר ואינו שומע א"י לחלוץ דלאו בני קריאה נינהו דלא מהני הקריאה כיון דאין שומעים זה לזה, עכ"ל. וכותב על זה בספר מלאכת חרש [13]: ובעיני יפלא מדוע לא הזכירו הפוסקים דין זה דגם חרש המדבר ואינו שומע חליצתו פסולה ואדרבא מסתימת דבריהם שכתבו דרק חש"ו ואלם חליצתן פסולה, מובן דס"ל דבחרש המדבר אף שאינו שומע, חליצתו כשרה (ועיין בספר קרן אורה בחידושיו ליבמות קד ע"ב שכותב וז"ל: ולפי הנ"ל חרש המדבר ואינו שומע ג"כ חליצתו פסולה, וא"כ יקשה אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל להאי דינא דמדבר ואינו שומע חליצתו פסולה וכן לא נתבאר דין זה בדברי השו"ע ולא ידעתי למה כיון דהרמב"ן והריטב"א הכי ס"ל דבאינו שומע לחוד חליצתו פסולה, למה לא ניחוש לדעתם ז"ל וגם הירושלמי מסייע להו וצ"ע, עכ"ל) וכו'. הנה נתבאר דיצא לו להריטב"א דין זה משום דמפרש למתני' החרש שנחלץ והחרשת שחלצה (ע"פ הירושלמי), דמיירי בחרש שאינו שומע והוא מדבר. ומאחר דכל המפרשים והפוסקים הראשונים והאחרונים פירשו למתני' החרש שנחלץ והחרשת שחלצה, דמיירי בחרש וחרשת שאינם שומעים ואינם מדברים, א"כ לדבריהם ליתא להך דינא שחידש הריטב"א ז"ל, ונקטינן לדינא דחרש המדבר ואינו שומע חליצתו כשרה כנלע"ד וכו', כל זה מלשונו של המלאכת חרש. וע"ש בדבריו עוד שמפרש את דברי הרמב"ן דבחרש וחרשת שנתחרשו בגדלותן דכבר למדו לקרות ולהבין מה שכתוב בספר וכו', גם הרמב"ן מודה שחליצתן כשרה ע"ש. וכן עיין בספר עזרת נשים [14].

                                (ח) חרש וחרשת. עיין בספר מלאכת חרש [15] באריכות. ועיין בספר עזרת נשים [16] שדן לגבי החרשים המלומדים של זמננו לקרות ולכתוב והם יודעים דת ודין ככל אדם ומדברים ג"כ בכל לשון בביטוייהם. וכותב: והנה ודאי אי היה להם דין חרש שאינו שומע ואינו מדבר לא היה מהני לא הפקחות שלהם ולא זה שיכולין לדבר מתוך הכתב כמו שאמרו בש"ס גיטין עא, אבל הפוסקים האחרונים, הדברי חיים (אהע"ז סי' עב) והמהרש"ם (ח"ב סי' קמ) הכריעו שהני חרשים דין מדבר ואינו שומע להם, כי כידוע הם מדברים בשפת עלגים, והמהרי"ט (אהע"ז סי' טז) כתב שהמדבר בשפת עלגים דין מדבר יש לו ע"ש וכו'. והנה הדברי חיים מסיק שקידושיו של חרש מלומד כזה, שהוא נבון, והוא יודע לקרות ולכתוב ולדבר בשפת עלגים שלהם, הרי הוא כמדבר וקדושיו קידושין וכן גירושיו וכן פסק המהרש"ם. ולפי"ז יכולין לעשות הקדושין והכתובות שלהן כנהוג בכל אדם וכן הגרושין. וכן מסיק בקונטרס מלאכת חרש שחייבין במצוות ומותר לצרף אותם לעשרה לתפלה ולקדושה ע"ש. ולענין חליצתה הנה הדברי חיים, אף שס"ל דהרי הם כפקחים, ככ"ז לענין חליצה לא ברירא ליה מילתא, אבל המהרש"ם כבר ברר דב"ז ומסיק הלכה למעשה שיכולין לחלוץ וכו'. ומכיון שפסק המהרי"ט (אהע"ז סי' יז) שזה הוה בכלל מדבר, א"כ הרי הוא בן דעת ואין לחשוש עוד, עכ"ל של העזרת נשים.

 

 

סעיף מח  (ט) הסומא, אינו חולץ לכתחילה. ואם חלץ, חליצתו כשרה, ויש מי שאומר שאם אין אח אלא הוא, חולצת לכתחלה. (כדי שלא תתעגן. ולא מקרי סומא, (י) אלא בשתי עיניו).

 

נשמת אברהם

 

                                (ט) הסומא. עיין בב"ש [17] מה ההבדל בין זה למה שכתוב בסע' יב לגבי מי שאינו יכול לעמוד.

                                (י) אלא בשתי עיניו. עיין בסדר חליצה בקצרה [18] שלא יהיו הדיינים סומים אפילו באחת מעיניהם. ועיין בפ"ת [19] שמביא שו"ת נו"ב תניינא סי' קנא שדן במי שהיה לו בילדותו דק בעינו ונחתך ע"י רופא מומחה ונשאר ממנו רושם קצת אבל הוא רואה בו ומבדיל המראות בעין הזה ופשיטא שיכול לראות הרוק, אם הוא כשר להיות אחד משלשה דייני חליצה. ומסיק שם שאינו דומה אפילו לסומא בעין אחת, והוא כשר להיות דיין לחליצה.

 

 

[1] ס"ק טו.

[2] ח"ב סי' ב.

[3] ס"ק כד.

[4] ס"ק ד.

[5] מערכת חליצה סי' א אות ל.

[6] ערך חליצה עמ' תשנז.

[7] ס"ק כח.

[8] סי' קסה ס"ק ג.

[9] אהע"ז ח"ב סי' סט.

[10] סי' קמח.

[11] סע' מא.

[12] ס"ק ו.

[13] ח"ח ס"ק כה.

[14] עזרה שתים עשרה שער שלישי.

[15] ח"ח.

[16]שם.

[17] ס"ק מח.

[18] סע' א.

[19] שם ס"ק ב.