הלכות יבום וחליצה
סימן קעב דין יבם סריס וחרש
שוטה וקטן וטומטום וכן היבמה
סעיף ד אלו הם סימני אילונית, כל
שאין לה דדים, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה שפולי מעים כנשים, וקולה עבה, ואינה
נכרת בין איש לאשה (וי"א (א) דבאחד מאלה נקראת אילונית).
נשמת אברהם
(א)
דבאחד מאלה. וק"ל כי יש נשים שאין להן דדים (דהיינו יש להן דדים קטנים)
או שמתקשות בשעת תשמיש (דהיינו שקשה עליהן תשמיש האדם [1] ולא מצאו בזה
תאבון [2]) ובכל זאת הולידו ילדים. ואולי צ"ל שאצל האיילונית אין לה
דדים ואפילו לא קטנים והיא מתקשת בשעת תשמיש ללא סיבה ידועה (שהמקום הוא צר או עקב
בעיה נפשית). וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בענין סריס חמה ואיילונית
שאינם בני חליצה ויבום, מסופקני במי שנולד בלי שבילי הזרע דאינו כלל בר הולדה
ושייך בו הטעם שאמרו חז"ל "פרט לזה ששמו מחוי", כיון שמעולם לא
היתה לו שעת הכושר ומ"מ אינו נקרא סריס חמה וכן באשה שנולדה בלי רחם, כיון
שאינה ראויה ללדת אין אני קורא בה "אשר תלד" ומ"מ אינה נקראת בשם
איילונית, עכ"ל.
סעיף ה אלו הם (ב) סימני
סריס חמה, כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה,
ושכבת זרעו דיהא, ואין מימי רגליו מחמיצין ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל,
וקולו לקוי, ואינו ניכר בין איש לאשה. הגה היו לו שתי שערות בזקנו, אינו סריס
אלא עד שיהיו לו כל הסימנים הללו, אבל אם לא הביא שתי שערות בזקנו, אפילו אין בו
רק אחד מהסימנים הללו, הוי סריס. היו לו שתי שערות בשאר הגוף, אינו סריס,
אע"פ שיש לו כל הסימנין הללו.
נשמת אברהם
(ב)
סימני סריס. עיין פרטי דינים בב"ש [3].
סעיף ז (ג) מי (ד)
שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו, בידי אדם, נקרא סריס אדם, וכשיהיה (ה)
בן י"ג שנה ויום אחד, נקרא גדול, שאין זה מביא סימנים לעולם.
נשמת אברהם
(ג)
מי שחתכו. כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צריכים לומר לפי"ז
דמי שנעקרו ביציו כשהוא ילד קטן בן ב' או ג' שנה, אך הואיל ועד העקירה היה ככל אדם
וראוי באופן טבעי להוליד כשיגיע הזמן. הרי זה חשיב כהיתה לו שעת הכושר שהרי מפורש
אמרו דסריס אדם חולץ וחולצין לאשתו, אך צריכים למצוא דוגמא בש"ס שגם באופן זה
חשיב כהיתה לו שעת הכושר. ועיין במס' פסחים לג ע"א דמחובר לא חשיב שעת הכושר
לענין תרומה, עכ"ל.
(ד)
שחתכו וכוי גידיו. כל זה מלשון הרמב"ם [4]. וכותב הספר בית מאיר
[5]: דבר
זה הוסיף רבינו משה מיימון מדעתו, ומ"מ
בכל ביתו נאמן הוא, ואפשר נמי משמע ליה הכי הברייתא דיבמות פ ע"א, אין הסריס
נדון כבן סורר וכו', עכ"ל. וכ"כ הנו"ב [6]: חפשתי בבלי
וירושלמי ותוספתא ולא מצאתי שורש לדבר הזה וכו'. ע"ש שגם מעלה את האפשרות
שמקור הדין הוא הגמ' ביבמות. וכן כותב הנצי"ב [7]: דודאי לא משרשי
התלמוד כתב כן אלא משרשי ידיעותיו ברפואה. ועיין גם בשו"ת חת"ס [8].
ופלא בעיני שחשבו שהרמב"ם כתב זה מלבו. הלא הוא עצמו כתב [9]
וז"ל: ודע שכל הדברים סתם שבו (ביד החזקה) תלמוד ערוך הוא בפירוש בבלי או
ירושלמי או מספרא וספרי או משנה ערוכה או תוספתא, על אלו סמכתי ומהם חברתי. ודבר
שהוא מתשובת הגאונים אומר בפירוש הורו הגאונים או תקנת אחרונים היא וכו'
וכיו"ב. ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש יראה לי הדבר וכו', נחמתי שלא חברתי
ענין שאני אומר לך וכו' שכל הלכה שאינה במקומה באותו ענין אודיע מקומה וכו'
עכ"ל. וכעת ראיתי בספר קרית מלך [10] שכותב: הבן שחתכו, קדושין כה
ע"א עבד שסירס וכו' ומעוך וכתות או מיעכו גידו, כ"ה בדפו"י
(רד"ש). מביא סימן לעולם, קדושין לה ע"ב זקן אשה והסריס וכו' ובסריס חמה
יכול לגדל זקן כמש"כ בהי"ב, עכ"ל.
אך
לכאורה יש כאן קושי גדול כי ידוע שסימני הבגרות בגבר באים עקב הפרשת הורמונים שרוב
רובם מופרשים מהביצים, וממילא אם נכרתו שתי הביצים בילדות לא יהיו לילד סימני
בגרות וכפי שכותב הרמב"ם. אך לכאורה כריתת הגיד אינה גורמת לשום פגיעה במערכת
ההורמונים הזאת, ולמה לילד לא יהיו סימני בגרות? ומחומר הקושיא מהמציאות. חשבתי
לתרץ שמה שכותב הרמב"ם "גידיו" בלשון רכים, כוונתו לגידי הביצים.
ואמנם הוא בעצמו קורא אותם חוטי ביצים [11] וכלשון הגמ' [12],
אך ראיתי בבה"ג [13] שכותב גידי ביצים ולא חוטי ביצים. ואמנם הבאתי
לעיל שבדפו"י הגרסא היא גידו בלשון יחיד. אך עיין
בסמ"ג [14] שגם כותב גידיו
בלשון רבים וכן ראיתי הגרסא בארחות חיים לרבינו אהרן הכהן מלוניל [15]
וכן כותבים הטור. הלבוש, הב"י והשו"ע. וקשה לומר שט"ס נפל בכולם.
ומבחינה רפואית הדבר ודאי נכון שגם ע"י פגיעה בחוטי הביצים אפשר לגרום לפגיעה
משנית בביצים ואז לא יהיו סימני גדלות. וכמה שמחתי כשב"ה ראיתי בהנצי"ב [16]
שכותב וז"ל: ולי העני נראה שהרמב"ם דייק וכתב וכו' דידוע דכל אבר המוליד
שערות אם הוא מקולקל כתות וכדומה, אין לו כח לגדל שערות שהרי הוא כאבר מת, ושיטת
הרמב"ם ידוע שסימני שערות אינו אלא סביבות הביצה וכו' ואחר שמקום ביצים
מקולקל ואין להם כח חיות, בודאי לא יביאו שערות ומש"ה דייק וכתב כדרך
שהערביים עושין שהן מסרסים בביצים או בגידי ביצים ולא באבר עצמו, מש"ה כתב
דוקא גידיו או ביציו פי' גידיו היינו גידי ביצים וכו', עכ"ל. וברוך שכוונתי.
(ה)
בן י"ג שנה וכו'. אגב, כותב המגיד משנה [17]: ובירושלמי נדרים [18]
אמרו אמר רבי אבין אקרא לאלוקים עליון לאל גומר עלי, בת ג' שנים ויום אחד נמלכו
בית דין לעברו (את החדש) הבתולים חוזרין ואם לאו אין חוזרין. וביאור זה הירושלמי
הוא שרבי אבין היה אומר שמשפטי התורה אינם כלום כפי שכלנו, שהרי בת שלש שנים ויום
אחד אם היא אשת איש, כגון שקידשה אביה, הבא עליה בחנק ופחות מכאן פטור. והטעם לפי
שפחות מכאן הבתולים חוזרים ואין ביאתו ביאה. וא"כ היאך אפשר שתהיה חזרת
הבתולים שהוא דבר טבעי בה תלויה בעיבורו של חדש, אלא שהשם יתעלה גזר כך וזהו לאל גומר
עלי, עכ"ל. וכן מובא להלכה ברמ"א [19] ועיין בהגר"א [20].
ומוסיף
החת"ס [21]: וכן מי שנעשה בן י"ג שנה ויום א' עפ"י טבע
חזקה שהביא ב' שערות, ונמלכו בית דין ועיברו אפילו בדקנום ומוציאים בו שערות הרי
הם שומא, ואם כבר אכל חלב ונתחייב חטאת או מלקות, נפטר מחיובו ע"י עיבור בית
דין, וכן בן ט' שנים לביאה וכדומה, וכל זה ביאר להדיא בתשובת מהר"י מינץ סי'
ט, עכ"ל. ועיין גם בשו"ת הלכות קטנות [22].
ומזה
אנו צריכים להאמין באמונה שלמה [23] דהתורה הקדושה איננה נשלטת ע"י
הטבע, ואדרבא היא שולטת על הטבע כי כך רצונו של הבורא עולם. ולכן כשהרופא רואה דבר
בתורתנו הקדושה, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה, שאינו תואם לידע המקובל היום,
עליו לדעת לא רק שהסיבה היא שהידע הנוכחי אינו מושלם או אפילו אינו נכון, אלא שגם
יכול להיות שמה שמקובל הוא נכון לפי חוקי הטבע, בו בזמן שלאמיתו של דבר, יש דברים
שהבנתם תלויה במושגים על-טבעיים. וכבר הבאנו בנשמת אברהם חיו"ד [24]
את דברי החת"ס שכותב וז"ל: איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, מימי
תמהתי אחר שבעו"ה אין לנו מדרש חכמות הרפואות וכל רופאי ישראל לומדים בכית
מדרש לאומים וחכמיהם. וכל חכמתם בנויה על טבעי גופיהם דאכלי שקצים ורמשים ולא
דאיגי במצות, ואיך יפשוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי במצות, הרי קמן
אלו מסתכנים בגילוי ואלו שתו וחיו ושכבת זרע של אלו מסריח משא"כ אלו, והוא
איבעיא דלא איפשטא פר"ע [25], ע"ש בדבריו.
סעיף ח (ו) אנדרוגינוס,
אינו בר חליצה ויבום, וי"א שדינו כזכר לכל דבר.
נשמת אברהם
(ו)
אנדרוגינוס. עיין לעיל סי' מד ס"ק ג לגבי הגדרתו.
סעיף ט (ז) טומטום,
חולץ ולא מייבם, מפני שהוא ספק. ואם נקרע, ונמצא זכר, רצה חולץ, רצה מייבם. ויש מי
שאומר שהוא ספק, ולחומרא.
נשמת אברהם
(ז)
טומטום. עיין לעיל סי' מד ס"ק ג לגבי הגדרתו.
סעיף יא החרשת והשוטה והקטנה,
מתיבמות ולא חולצות. ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעול אותה, ה"ז מגרש.
סעיף יב חרש שוטה וקטן, אינם בני
חליצה, אבל מייבמין. והחרש, אם נפלה לו מאחיו פקח, אינו יכול להוציא לעולם. אבל אם
נפלה לו מאחיו חרש, יכול להוציא בגט אחר שיבעול. והקטן, יוציא בגט, אם בא עליה
לאחר שהגדיל, ואם לאו, צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו.
סעיף טו שני אחים, אחד חרש ואחד פקח,
נשואים לשתי נשים, אחת חרשת ואחת פקחת, פקח לפקחת, וחרש לחרשת, מת חרש בעל החרשת,
אחיו הפקח כונס, ואם רצה אח"כ, יוציא בגט. מת פקח בעל הפקחת, אחיו החרש כונס,
ואינו מוציא לעולם. (ח) הסומא, מייבם. הגה ואינו חולץ, ואם חלץ, חליצתו
כשרה, ונראה לי שאם אין כאן אח, אלא הוא, חולץ לכתחלה, מאחר שאי אפשר בענין אחר.
וע"ל סימן קמ"ט בפירוש החליצה סעיף ס"ד.
נשמת אברהם
(ח)
הסומא מייבם. ולגבי חליצה עיין בב"ש [26].
סעיף טז אשת קטן ואשת השוטה, פטורה
מן החליצה ומן היבום. אבל אשת החרש, והזקנה, והעקרה, הרי הם כשאר כל הנשים, וחולצת
או מתייבמת.
[1] רש"י יבמות פ
ע"ב.
[2] רמב"ם פיהמ"ש יבמות פ"א
מ"א.
[3] ס"ק ד-ו.
[4] אישות פ"ב הי"ד.
[5] על אהע"ז כאן.
[6] מהד"ק אהע"ז סי' ו.
[7] שו"ת משיב דבר ח"ד סי' עו.
[8] אהע"ז ח"א סי' יד ס"ק ב.
[9] בתשובה. מובא בהקדמה לספר קרית מלך
להגר"ח קניבסקי שליט"א.
[10] על הרמב"ם שם.
[11] הל' איסו"ב פט"ז ה"ג.
[12] יבמות עה ע"ב.
[13] הל' מיאון.
[14] מ"ע נ.
[15] ח"ב הל' קדושין.
[16] שו"ת משיב דבר ח"ד סי' עו.
[17] אישות פ"כ הכ"א.
[18] פ"ו סוה"ח וכן עיין בש"ך
יו"ד סי' קפט ס"ק יג ובשו"ת חת"ס או"ח סי' יד.
[19] אהע"ז סי' כ סוסע' א.
[20] שם.
[21] או"ח סי' יד.
[22] ח"ב סי' מג.
[23] ועיין ביו"ד סי' קיט סע' ז
ובש"ך שם ס"ק טז שמי שאינו מאמין בדברי חז"ל חשיב
כעכו"ם.
[24] סי' שמט סוס"ק א.
[25] שבת פו ע"ב.
[26] סי' קסט ס"ק מח.