בס"ד ח' אלול תשמ"ג
אחרי
הדפסת ספרי קבלתי הערות מהרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א, ראש כולל
"בית דוד" חולון, ורב דשכונת רמת אלחנן בבני ברק, הידוע בין ציבור
הרופאים בארץ עקב שיעוריו מדי חודש בחודשו בהלכות רפואה.
הערות
אלו הביאו לחליפת מכתבים נוספת: תשובותי להשגות, ובעקבותיהם מהדורה נוספת של הערות
הגר"י זילברשטיין שליט"א.
חליפת
המכתבים מובאת כאן כלשונה (בסדר סעיפי השו"ע לזכות את הרבים להגדיל תורה
ולהאדירה.
א. ס. אברהם
הערותיו של הגר"י זילברשטיין שליט"א
ואצרף בזה לחיבת הקודש מספר הערות : כלבבו הטהור להגדיל
תורה.
א.
בסימן ש"ל סק"י כתב שליט"א "וכנראה שגמר לידה הוא מאחרי
יציאת השליא". דבר זה הוא חידוש גדול ואין לאמרו בלי ראיה מרבותינו ז"ל.
כי מצינו בחז"ל שהשליא יכולה להתאחר עד כ"ז יום. וכך נפסק בשו"ע
יור"ד קצ"ד וז"ל: "ילדה ולד חי ואח"כ הפילה שליא אינה
חוששת לולד אחר אלא תולה אותה בולד שילדה כבר עד כ"ג יום" נמצא דנותנים
לה ג' מעל"ע עד ג' ימים אחר יציאת השליא ? דבר זה מחודש מאד, ונראה שכונת
הפוסקים שכתבו ד"מגמר לידה" מנינן לג' ימים כונתם אולי דלא מנינן משעה
שיצאה פדחתו וכמו שנפסק לגבי מילה ופדיון הבן (יעיין יור"ד רס"ב ד') אלא
מגמר הלידה ממש, אולם מיציאת השליא לא שמענו.
וזאת תשובתי להגר"י זילברשטיין שליט"א :
ודאי וודאי לא באתי לחלוק על חז"ל הקדושים
ח"ו, אך ודאי ידוע לכ"ת שהיום בכלל אין מציאות כזה כפי שתוארו
חז"ל. ואדרבא, אם מאחרת השליא לצאת אחרי צאת העובר, מוציאים אותו (לא מאוחר
מכשעה), כי עד שיצא כל השליא אין הרחם יכול להתכווץ לגמרי וממילא נשקפת סכנה לאשה
מדימום, זיהום וכו'. לכן במציאות של היום האשה עוד נמצאת במצב של סכנת תהליך הלידה
עד שכל השליא יוצאת. לכן כתבתי להקל בסכנת נפשות, והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א.
ושוב כתב לי הגר"י זילברשטיין שליט"א :
הנה
דבר ברור הוא שכעת לא שכיח שהשליא תתאחר כ"ג יום כבימי הש"ס. וגם ברור
שכל זמן שהשליא לא יצאה האשה במצב סכנה. כל זה ברור ואין בו כל מקום לויכוח. השאלה
שלפנינו היא כדלהלן :
אשה
שילדה בז' בתשרי בשעת חצות היום, והלידה היתה רגילה ותקינה. והשליא יצאה כרגיל ללא
כל סיבוך, רבע שעה אחר חצות-היום, נפסקה הלכה במשנה ברורה תרי"ז י"ג
שאפילו אם הרופא אומר שיכולה לצום ביוכ"פ, וגם האשה מסכימה לדבריו, אין לה
לצום עד שעת חצות ביום כפורים, שהוא גמר ג' מעת לעת מהלידה וחייבת היא לאכול
עפ"י דין תורה, בניגוד לדעתו של הרופא.
כעת מתעוררת שאלה האם כונת התורה שהיא תאכל עד חצות
היום ביום כפורים. או שמותר לה לאכול עד רבע שעה אחר חצות. יסוד השאלה היא בבאור
ההלכה שקכעו חז"ל "גמר הלידה" : האם גמר הלידה הוא כאשר התינוק יצא
החוצה או שמא גמר הלידה הוא רבע שעה לאחר מכאן אחרי שהשליא יצאה לחוץ. שאלה זו לא
קשורה למציאות של היום. שכבודו כותב : "שבמציאות של היום האשה עוד נמצאת במצב
של סכנת תהליך הלידה עד שכל השליא יוצאת". שאלה זו קשורה מהרגע הראשון של
בריאת העולם כאשר חוה הולידה את קין (כנאמר במדרש שהלך למצא סכין לחתוך טבורו ופגע
בו שד בדרכו וכו') האם גמר הלידה הכונה כשהתינוק כבר יצא כולו או אחרי יציאת
השליא. ועל זה הבאתי שבימי חז"ל היתה השליא יכולה להשאר בפנים למעלה מעשרים
יום, שכל שלושים הימים יהיה מותר לחמם לה חמין להברותה בשבת ולשחוט לה תרנגולת כדי
לחזקה, כדין היולדת. סימן הדבר שגמר הלידה הוא יציאת הולד לחוץ אעפ"י שהשליא
עדיין נשארה בפנים ולכן אין תשובת כת"ר עונה על שאלה זו.
כת"ר
משיב ואומר : שהיום אין מציאות כזו כפי שתארו חז"ל... ולכן כתבתי להקל בסכנת
נפשות...ישמע נא ידידי, וכי רוצה אני להחמיר בסכנת נפשות? דברי הרי נאמרו באופן
שהרופא אומר שיכולה לצום ביום הכפורים. או שאומר שאין כל צורך לבשל לה חמים בשבת.
ואנו משיבים כנגד הרופא ואומרים לו שאין ממש בדבריו מאחר וחז"ל קבעו שג' ימים
הרי היא בסכנה, אם כן אין כבודו יכול לומר שהוא בא להקל מחמת הסכנה, הרי הרופא קבע
שאין בה סכנה אלא שאנו נתלים בחז"ל שקבעו לומר שג' ימים הרי היא בסכנה, אם כן
עלינו לברר מה היתה כונתם האם לגמר הלידה כלומר כשהתינוק כבר בחוץ או שמא אחרי
יציאת השליא. ובזה לא נשתנה הטבע.
הערה
: א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שבמקרה הנ"ל סופרים את הג' ימים
מעת גמר הלידה ולא מעת יציאת השליא.
ב.
כת"ר כתב עוד בסעיף הנ"ל: וראה בבאור הלכה ד"ה כל שלשה ימים
שנשאר בצ"ע ממתי מתחילים לספור השלשה ימים אלו. אולם הערוך השלחן כותב שחלילה
להחמיר בפקו"נ וכו'. ברצוני להוסיף שגם המשנ"ב לא נתכוין להחמיר
בפקו"נ, וראיה לכך שבהלכות יום הכפורים כתב בסימן תרי"ז י"ב
ד"לאחר ז' ימים ללידתה שוב אינה בסכנה", משמע דתוך ז' ימים
"ללידתה" הרי היא בסכנה ולא מנינן מג' הסימנים. והוא משום דהבאי"ה
סיים "דצ"ע למעשה" ואחר העיון בספק פקו"נ מקילים. אולם
הנ"מ תהיה לגבי דברים שאין במניעתם סכנה עין שכ"ח ד' באו"ה
ד"ה בלי דבזה מאחר ואין סכנה יתכן שיש להחמיר.
ג.
בסימן שט"ז ס"ק ב' כתב : שאיבת נוזל מחללי הגוף כגון מהחזה, הבטן או
הפרקים מותר מהתורה, כי מפקד פקיד ולכן מותר לעשות זאת בשבת אפילו לחולה שאין בו
סכנה.
לענ"ד
יש לחוש בזה למלאכת "מכה בפטיש" וכדרך שכתב הרמב"ם ופסקו
השו"ע שכ"ח כ"ח שמלאכת מכה בפטיש היא כוללת "מלאכת
הרופא" ויעוין ברמב"ם פ"י שתמה הכס"מ הרי זה גמר מלאכה. ויפה
תירץ האבן האזל משיטת הרמב"ם שכל מלאכה שצריך לה "אומן" הרי זה
בכלל מכה בפטיש אף שאינה גמר מלאכה וכך מבואר בירושלמי שכל מלאכה שאין לה אב
בל"ח מלאכות שבת אבל צריכה לאומן הרי היא בכלל מכה בפטיש וביחוד הוצאת ליחה
שהיא תיקון גדול וגמר מלאכה. ויעיין משנ"ב שכ"ח צ' דהוצאת ליחה
"אינה גמר מלאכה וא"א לבא לידי חיוב מכה בפטיש". אבל הוצאת הליחה
כמדומני שהיא גמר מלאכה וביחוד לפי פירושו של אבן האזל שכל מלאכת "אומן"
היא גם מלאכת מכה בפטיש. אמנם מי שנשמטה ידו אינה "מלאכת הרופא" בין
שיכולה לבד להכנס למקומה כמו"כ עשיית זריקה בימנו היא לא פעולה מיוחדת והרי
היא בבחינת "לקיחת-תרופה" אולם הוצאת ליחה יתכן שיש בזה חשש מכה בפטיש
מאחר והיא מלאכת רופא וגם גמר מלאכה כנלענ"ד.
וזאת תשובתי :
שאיבת
נוזל מחללי הגוף. כותב כ"ת מכוח הירושלמי שיש לחוש בזה למלאכת מכה בפטיש
וכו', וכל מלאכה שצריך לה "אומן" הרי זה בכלל מכה בפטיש (אבן האזל). ולא
הבינותי, כי יוצא מזה שגם זריקה תת-עורית או תוך-שרירית שהם מעשה אומן, יהיה אסור
מה"ת משום מכה בפטיש, והנה אפילו בזריקה תוך-ורידית, במחלוקת פוסקי דורנו אם
היא מן התורה או לאו, לא זכור לי שהביאו ראיה מהירושלמי הנ"ל. ושאלתי את
הגרש"ז אויערבאך שליט"א, והוא אמר לי שהיסוד בירושלמי הנ"ל הוא,
שכל דבר שהוא מלאכת אומן אסור משום מכה בפטיש, היינו דוקא כשעצם הפעולה זקוק
לאומנות כגון עשיית כלי או טיפול בחשמל וכו', אך בנ"ד כשמכניסים מחט לחלל
החזה או לבטן כדי להוציא נוזל, אין עצם תחיבת המחט מעשה אומן רק ההשגחה על הפעולה
ודאי צריך להיות על ידי אומן. ולכן גם כשהרופא מבצע את הפעולה הו"ל אין בזה
משום מכה בפטיש, עכ"ד.
ושוב כתב לי הגר"י זילברשטיין שליט"א :
לא
התכונתי לשאול מהירושלמי אלא מדברי הרמב"ם שכתב שמפיס מורסא לעשות לה פה יש
בזה משום מכה בפטיש לענ"ד מקור הרמב"ם הוא מהבבלי מאחר ופליג על תוס'
בדף ג' שסובר שהפתח עשוי להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא מורסא ומשום כך בנה
יסוד חדש דהמלאכה היא מכה בפטיש וכך פסק השו"ע בסימן שכ"ח. השאלה של
הזריקה למה לא יהיה בו מכה בפטיש היא מובנת כש"כ כת"ר שכל אחד יכול
לעשות זריקה, אולם שאיבת הנוזל הוא תיקון באדם שמוציא ממנו את הנוזלים ושנוי
בגופו, מאידך הזריקה היא הכנסת תרופה במקום הפה מכניס בתוך הוריד משא"כ שאיבת
משקה זוהי פעולה באדם ויתכן שדומה לעשיית פה, ומעשה פירוק.
בנוסף
לכך יתכן שיש כאן גם משום מפרק דהרי יש מקשים מ"ש שאיבת חלב שיש בה משום מפרק
ומ"ש שאיבת דם שאין בו משום מפרק אם הוא מפקד פקיד וראיתי מתרצים דשאני דם
שהוא מעצמו יוצא החוצה ומאידך חלב צריך לחלבו ולשאבו ואם כן גם בעניננו השאיבה
צריכה להעשות ולא נעשית מעצמה.
ד.
בסימן רע"ט ס"ק א' נאמר : וכל זה לגבי נר של שמן, או מנורה שהודלקו
בה "נרות שעוה"... וכו'. יש להעיר דנרות שעוה נחלקו בה הדעות אם הוי
מוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור, ואז מותר לטלטלו אך ורק לצורך גופו או מקומו.
וי"א דכיון דלא חזי למאכל ותשמיש הו"ל כאבנים וצרורות ואסור בכל אופן
והוא דעת מור וקציעה ולדעה זו נר שעוה אפילו כשהודלק לחולה שיש בו סכנה ונתרפא
אסור לטלטלו. ועיין משנ"ב שח יח.
ה.
בסימן ש"ל ס"ק א' כתב : והמפלת הנה ג"כ כיולדת "אם הפילה
לאחר שעברו מ' יום מתחלת הריונה". ובמקורות ציין לכף החיים, ש"ל ב'
דברים אלו הם לכאורה נגד הראשונים.
דהרי
הרמב"ן כתב דמחללים שבת ויוהכ"פ כדי להציל עובר פחות מבן מ' יום הביאו
קרבן נתנאל פ"ח יומא סימן ג' אות י' והרא"ש והר"ן שם כתבו דלא יתכן
סכנת עובר בלי סכנת אם. נמצא שאם קיימת סכנה לעובר פחות ממ' יום בהכרח שגם אמו אז
בסכנה ומחללים שבת גם מחמתה. הרי להדיא שעל עובר פחות ממ' יום האם בסכנה, וכך
העתיק המשנ"ב בסימן תרי"ז א' שגם תוך מ' יום מחללים עליה יוכ"פ וכך
כתב בשם האשכול וגם לרש"י כך הוא אלא שלרש"י הסובר שהעובר מתאוה לא יתכן
שיתאווה תוך מ' יום, אבל לו יצויר שיהיה בסכנה גם תוך מ' יום מחללים עליו שבת
ויוכ"פ וה"ה שאמו אז בסכנה וכמש"כ הרא"ש, אם כן מנ"ל לכף
החיים לסתום דלא כוותיהו.
אולם
המקורות של כף החיים הם דברי א"א שכ"כ על גליון השו"ע סימן
ש"ל, ובספר 'פקוח-נפש' דף ל"ט ד"ה כתב, דן בדברי הא"א הללו.
כמדומני שהבין שכונתו היא שתוך מ' יום המפלת אין לה דין ג' וז' ימים. עכ"פ
לענ"ד אי אפשר לסתום כך כפשטות דבריהם הק' אלא צריך לסתום שאפילו תוך מ' יום
הוי כמפלת ואולי כונתם לגבי ג' וז' ימים וכמש"כ.
וזו תשובתי :
קראתי
את דברי כ"ת, אך מקוצר דעתי לא הבינותי. כי ודאי כשהיא מעוברת אז מחללים את
השבת וכו' עבור סכנת העובר ואפילו בפחות ממ' יום, והדברים מובאים להלן בסוס"ק
י"ט. אך לגבי הדינים של שלושה ושבעה ימים אחרי הלידה, דינה של מפלת היא
כיולדת רק אם היתה מעוברת מעל מ' יום, כי לפני כן דין העובר לגבי זה הוא כמיא
בעלמא. אמנם מכיון שיש מקום לאי הבנה בכוונתי, בע"ה אוסיף "לענין ג' וז'
ימים המובאים בסע' ד".
ו.
בסימן ש"ל ס"ק י"ט ד"ה עובר כתב : "ואפילו בהצלת
עובר פחות ממ' יום שאין בו חיות כלל מחללים לדעת בעל ההלכות, אולם השעה"צ
תרי"ז א' נשאר בצ"ע".
השעה"צ
לא נשאר בצ"ע על עיקר ההלכה שחייבים לחלל שבת על עובר פחות ממ' יום. הוא רק
נשאר בצ"ע אם יתכן שיריח, אבל בסכנה אחרת ודאי לא פליג ופשוט שמחללים.
ז.
בסימן ש"ל ס"ק ח' כתב : ודברים שסובלים דחוי, כגון הדלקת אור בחדרה
אסור לעשותם עד שמופיע אחד מג' סימנים הכתובים בשו"ע דהיינו פתיחת הרחם או
משעה שהדם או "המים שותת".
לענ"ד
אין הדבר כך ושתיתת המים אינם בכלל ג' הסימנים. שהרי בסוגיא במסכת שבת דף
קכ"ח : נאמר, חיה כל זמן שהקבר פתוח ..,מחללים עליה את השבת.
שואלת
הגמרא, מאימתי פתיחת הקבר? מביאה הגמ' על כך ג' דעות. והם, שיטת אביי משתשב על
המשבר, רב הונא בריה דרב יהושע אומר משעה שהדם שותת ויורד. ואמרי לה משעה שחברותיה
נושאות אותה באגפיה. ואיך אפשר לנו לבד להוסיף עוד סימן של "שתיתת המים"
אתמהה.
והגאון
רי"י נויבירט שליט"א הביא דבר זה בשם "דעת רופא" והדבר פלא,
וכי רופא יכול להצטרף לאביי ורב הונא. ולאמרי לה, ואגב ירידת המים עלולה להיות
הרבה לפני שהדם שותת. וכידוע מג' הסימנים ואילך מותר ליולדת לאכול ביוהכ"פ
כמבואר במשנ"ב תרי"ז ט', ולא שמענו וגם לא מסתבר שמרגע שתיתת המים
שלפעמים עלולה להיות כמעת לעת לפני הלידה יותרו כל האיסורים אפילו אלו שסובלים
דחוי. ושתיתת הדם אין הכונה לענ"ד לטיפות דם בודדות, כ"א לשפע של דם,
כמו שמצינו מים שותתים על ברכיו (סוטה מ"ד) שהכונה שהמים שותתים בשפע או כמו
שמצינו צלוב שדמו שותת (אהלות ב' ה'). והוא בסוף התהליכים שלפני הלידה, ולא מיד
בהתחלתם.
וזו תשובתי :
ודאי
שכ"ת צודק שירידת המים אינו בהכרח סימן מובהק להתחלת תהליך הלידה, כי במקרים
מסויימים היא יכולה להקדים את הלידה אפילו בכמה שבועות. אך ברור שבחלק המקרים היא
כן התחלת התהליך, וממילא מספק צריכים לחלל את השבת ולטפל בה, וזה במיוחד בנשים
ברוכות ילדים שהזמן אצליהן מהורדת המים עד סוף הלידה יכול להיות קצר מאד. ובאותן
נשים אשר אצליהן המים ירדו ואין אח"כ שום סימן אחר ללידה - זה נדע רק אחרי כן
ובדיעבד ולא באותו רגע. ובנוסף, אחרי הורדת המים אשה כזאת צריכה השגחה קפדנית
בביה"ח משום חשד רציני לדלקת ולמות העובר. ודברתי עם הגרש"ז אויערבאך
שליט"א והסכים אתי שכאן בספק פקו"נ, כן שומעים לדעת הרפואה דהיום, ואין
זה סותר להאמור בגמ' בשבת קכח ע"ב שהביא כ"ת.
והשיב לי הגר"י זילברשטיין שליט"א :
כת"ר
כותב : ירידת המים אינה בהכרח סימן מובהק להתחלת תהליך הלידה... אך ברור שבחלק
מהמקרים היא כן התחלת התהליך וממילא מספק צריכים לחלל שבת ...ובנוסף אחרי הורדת
המים אשה כזאת צריכה השגחה קפדנית בבי"ח משום חשש רציני לדלקת ולמות העובר
...ואין זה סותר להאמור בשבת קכ"ח. אלו דבריו.
כנראה
שלא הסברתי את דברי. ברור כשמש שמרגע יציאת המים צריכה האשה השגחה וקיים חשש לדלקת
וכו'. בדברים אלו אין כל ויכוח, אסביר לכת"ר במה הויכוח בינינו. הויכוח הוא
האם מותר בשעת יציאת המים לבשל בשבת תרנגולת ליולדת, כדי שתוכל לאכול אחר הלידה.
כת"ר כתב שמותר כבר כעת. ולענ"ד הדבר אסור. והנה אבאר את דברי :
כל
דבר שנחוץ לעשותו ליולדת אין צריך להמתין לג' הסימנים. כל מה שהג' סימנים אומרים
הוא שמעת שהופיע אחד מג' הסימנים מותר כבר מאותה שעה ואולך לעשות אותם הדברים
שסובלים דחוי ואין כל הכרח לעשותו מיד וניתן להמתין כגון בישול חמים, שחיטה,
כמבואר בפירוש המשניות לרמב"ם פ"ח דשבת.
ולכן
אין לי כל ויכוח על מה שכותב כת"ר ששומעים לדעת הרופאים דהיום. הויכוח יסוב
על "פתיחת-הקבר" בשעה שהרופאים דהיום אומרים שאין כל סכנה שאז בג'
הסימנים המבוארים בש"ס אין שומעים לדבריהם ועושים כבר אז כל צרכיה שאחר כך
ובזה לענד"נ שאין כל כח להוסיף על מה שאמרו חז"ל.
ח.
בסימן שכ"ח ס"ק ל"א כתב: וכן הפריז על המדה בשו"ת דברי
חיים וכתב דהאידנא נתקלקלה מאוד ונסרחה חכמתן וא"י כלום. וצריך בדיקה רבה מאד
שם לסמוך עליהם באיזה דבר.
ושמעתי מאו"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א, שאם
ליכא לפנינו רופא אחר כי אם רופא עכו"ם או ישראל המחלל שבת ואומר שפלוני חייב
לאכול ביו"כ, פשוט שחייבים לחוש לו. דמיהו זה שמכחיש אותו, ודבריו עושים
שנהיה בבחינת ספק פקו"נ. וכל דברי רבותינו שאין נותנים להם נאמנות, הם רק
לכתחילה. שאם יש לנו אפשרות לשאול לרופא שומר תורה יש לעשות כך ובכה"ג מקבלים
אנו במורא וד"א דברי רבותינו נ"ע שחכמתם רבה מחכמתינו ואין הפרזה
בדבריהם (ולפני כמה שנים היתה בחו"ל בבי"ח מפורסם יולדת בתוך י"א
יום לאחר לידתה וכל הרופאים הנכרים שבאותו בי"ח אמרו לה שחייבת לאכול
ביוכ"פ מאחר והיה לה פחות מ12- המוגלובין, והיא בסכנת נפשות גמורה. וגם שמעתי
מאחד הרופאים הנכרים שברית מילה הנעשה מחוץ לחדר נתוח, וע"י רופא מוסמך, גם
הוא בבחינת סכנת נפשות גמורה. ...וגם שמעתי מאחד מגדולי הדור שלפני כשמונים שנה
היה מקרה שרופא מומחה החליט שפלוני חייב לאכול חזיר כתרופה ליריקת דם ולשחפת, מאחר
וירק דם. והחולה אכל שנים ע"ג שנים ד"א עד שבסוף נתברר שיריקת הדם באה
לו עקב מכה בושט),
וזו תשובתי :
מה
שכתבתי על השו"ת דברי חיים שהפריז על המדה, היתה על צורת ההכללה של ד"ק.
אין לי כל ספק שצריכים לשאול קודם כל לרופא שומר תו"מ ואח"כ לקבל החלטה
עפ"י מורה הוראה בדברים שנוגדים למצות התורה, וכפי שכבר כתבו החת"ס ושאר
אחרונים דדברי הרופא רק מקובל כספק, וממילא רק שומעים לו בפקו"נ. ומה נדהמתי
לקרוא את מה שכ"ת כותב על המקרים ששמע עליהם, ויש לי ע"ז אריכות דברים
אך אכמ"ל.
ט.
סי' רס"ג ס"ק ב': רופא או אחות השוהים בבי"ח ...חייבים להדליק
שם נרות בברכה ...ומותר גם לברך על זה "אם יש לו חדר מיוחד".
"חדר
מיוחד" לא הבנתי מהו, בתנאים שלנו בבתי חולים, כי כונת המשנ"ב
ב"חדר מיוחד" הוא לאפוקי אם סועד על שלחן בעה"ב שאז משתתף עמו. ולא
מדליק לחוד. אבל בבתי חולים שאין שם בעה"ב ממילא אם הרופא נמצא שם אפילו
כשאין לו "חדר מיוחד" חייב לברך על הדלקתו.
וזו תשובתי :
לא
הבינותי את ד"ת כי כל רופא שעובד בתורנות בבית חולים יש לו חדר מיוחד (לפעמים
עם עוד רופא) לשינה (במידה שיצא לו ההזדמנות לישון), וממילא הוא חייב להדליק נרות
שם וכו' אם הוא יודע שישתמש בו בליל שבת.
והשיב לי הגר"י זילברשטיין שליט"א :
נתכונתי
שאפילו אם אין לרופא "חדר-מיוחד" אלא ישן באותו חדר של החולים או איפה
שלא יהיה חייב בהדלקת נר והוא משום דבשלמא. אם אדם גר אצל בעל הבית וסועד על שלחנו
אז משתתף עמו ולא מדליק לחוד. ואם יש לו חדר מיוחד מדליק לבד. אבל בבתי חולים
בימנו צודק כת"ר במה שכותב שחייב להדליק. אולם אני מוסיף על דבריו שאפילו אם
אין לו חדר מיוחד אלא חדר משותף עם אחרים גם אז חייב להדליק מאחר ואינו סועד על
שלחן בעל הבית. וכיום אין טעם לכתוב "חדר-מיוחד".
י.
בסימן ש"ל ס"ק כ"ב כתב : ילד שנולד כשראש הירך נמצא לחוץ הפרק
וצריכים לטפל בו בגבס אין לעשות זאת בשבת כיון שאין כל השפעה וכו'. יש להוסיף
דמבואר ביור"ד נ"ה ב עצם הקולית שניתק במקומו טריפה בין בבהמה וכן בעוף
והוא דאיעכיל ניביה ולכן במקרה כזה דאיעכיל ניביה יש לחוש לדעות שכל הטרפות נאמרו
גם באדם. ובאופן כזה י"א שאין נאמנות לרופאים נגד קבלת חז"ל וא"כ
צ"ע איך לנהוג באופן כזה ואולי על טרפות הרופאים נאמנים לומר שאין באיחור
סכנה.
יא.
סי' רכ"ג ס"ק א' : לגבי ברכת הטוב והמטיב על לידת בן.
אחר
שמביא דעת ה"כף החיים" ובן איש חי, שלא נהגו לברך ברכה זו יש גם להוסיף
דהמשנ"ב כתב באות ז' שאינו נכון לא לברך, אלא חייבים לברך.
וזו תשובתי:
בע"ה
אוסיף את דברי המ"ב במהדורא הבאה.
יב.
בסימן תרצ"ד כתב: השולח לחברו דבר שמטעמי רפואה אסור לו לאכול כגון השולח
ממתקים לחולי סכרת, מסתבר שמכיון שאין לחולה סכרת שמחה בזה ...אינו יוצא
יד"ח.
הדברים
צריכים ראיה דמבואר בתוס' בב"ק פ"ה. ד"ה עבר על דברי הרופא,
"לא חשוב פושע כל כך", ואם כן יתכן דיצא יד"ח מאחר שאין זו פשיעה
כ"כ כשאין בזה פקו"נ. ועוד הגע עצמך אם המקבל אכל מאכל בשרי בסוף היום
וקיבל משלוח מנות של חלב וכעת אסור לו לאכלו וכי לא יצא יד"ח ? יתכן לומר
שכנה"ג וחז"ל שקבעו משלוח מנות התכוונו לתקן על דרך העולם כולו. שלהם
זוהי שמחה ואפילו אם לאדם פרטי הדבר לא גורם שמחה אין התקנה יצאה ממקומה וביחוד
דראוי גם לו ליתנו לאחרים או לאחר זמן כשיתרפא.
וזו תשובתי :
דברתי
עם הגרש"ז אויערבאך שליט"א שהסכים עם דברי כ"ת, אך מה אעשה אם
מקוצר דעתי עדיין אינני מבין את פשר הדברים. הלא במקרה שכותב עליו כבודו, אדם שמח
כי אח"כ הוא יאכל את המאכלי חלב, אבל כאן איזה שמחה יהיה לו באותו רגע, הלא
חולה סכרת ישאר לתמיד בצורך לדיאטה דל סוכר. ושוב דברתי עם מו"ר הגרי"י
נויבירט שליט"א שכתב לי וז"ל : ידוע הספק במי ששלח לחברו תרנגולת ונמצא
שהיה טרפה (אחרי שאכל), מקור הספק, בשעת אכילה שלא ידע שהיא טריפה, היתה לו שמחה.
מתנה ע"מ להחזיר במשלוח מנות, מבואר בשע"ת, דלא יצא כיון שאין לו שמחה.
מי שאינו נזהר מפת עכו"ם ומחמאת עכו"ם לא יצא יד"ח אם שולח למי שכן
נזהר, ארחות חיים, שכן אין לו שמחה. והרי מצינו שהתירו במקרים מסויימים לאכול פת
עכו"ם אף שכל השנה הוא נזהר, סי' קסח סע' ה. ועוד מבואר, בשם הח"א, דאם
שולח לעשיר דבר פחות דאינו יוצא בזה י"ח משלוח מנות, ומשום דאין בזה שמחה.
מכל זה רואים דכל שאין בו משום שמחה, לא יצא יד"ח, וא"כ הה"נ במי
שחולה סוכר ר"ל, שאין לו מכל זה שמחה מה ששולחים לו עוגה עם סוכר דלא קיים
המצוה. ומ"ש אם מחמת עושרו אין לו שמחה מדבר פחות, ומ"ש אם מחמת חוליו
אין לו שמחה ממה ששולחים לו, עכ"ל.