תשובה מאת הראב"ד הגרי"י ווייס שליט"א
(ראה בספרנו
סימן שיג)
ח"י למנב"י תשמ"ב
בנדון חיבור חלקי מזרק לצורר זריקה לחולה בשבת
אל כבוד הרה"ג המופ' מוה"ר יהושע ישעי'
נויבירט שליט"א,
אחדשה"ט וש"ת, הנני בזה ע"ד השאלה אשר
דיבר עמי פא"פ וחזר ע"ז בכתב וז"ל :
בענין
שכבר דיברנו בעל פה, הנני חוזר ע"ז בכתב, אם מותר לחבר שני חלקי המזרק זה בזה
ע"מ להזריק לחולה זריקה לצורך רפואתו, והא ודאי דלא מיירי בחולה שיש בו סכנה,
כי ודאי מותר לעשות הכל למען הצלתו וכו', אלא השאלה היא בחולה שאין בו סכנה, בנפל
למשכב, דאין בו הגזירה של שחיקת סממנים, וכמבואר בסי' שכה סעי' לז ברמ"א, וכן
מיירי באופן שלא מוכרח לצאת דם, דאל"כ ג"כ אסור, וכפי שמצאנו לגבי הוצאת
קוץ, שאם נזהר שלא להוציא דם דעביד חבורה מותר (סי' שכח במ"ב ס"ק פח).
והנה כדי לברר את שאלת הרכב המזרק, יש להקדים כי קיימים שלשה מינים שונים וישתנה
הדין לפי המציאות וכו'. מזרק אשר שני החלקים עומדים לשימוש חד פעמי, ואחרי שנשתמשו
במזרק זורקים הכל כמות שהוא לפח הזבל, כאן חמור טפי, כיון שמעיקרו מקפיד לחבר שני
החלקים ביחד שלא יתנועעו בתוך החור, לדעת הכלבו דלעיל, שני החלקים עומדים להתקיים
כן, כי הרי זורק אותם לפח הזבל, משולבים זה בזה, ואף אם נאמר כיון דלא איכפת להו
שיהי' יחד אחרי השימוש ולכן קיל טפי, זה אינו דכעין זה מצינו גבי קשר של לולב דלא
שרינן לי' לקשור, הגם שכל כוונתו שיתקיים כך רק עד אחרי הסוכות, כיון דלאחר החג הוא
משאיר אותו כך, וכך הדרך, חשיב טפי של קיימא, ולא שרינן לי' אלא ע"י עניבה,
עי' סי' שיז במ"ב סקכ"ט, ואף אם נאמר דבעת שמחבר שני החלקים יחד שתהי'
הכוונה להפריד ביניהם לפני שזורקם, גם זה אינו, דמצאנו לגבי קשר בקשר שדרך העולם
לעשותו לקביעות לא אזלינן כלל בתר דעתו ומדאו' אסור (סי' שיז ס"א בבה"ל
ד"ה הקושר), והיינו אף אם משכחת הקושר לבטל שם קשר ממנו - וא"כ יש לעיין
על מה סומכים היום לחבר שני חלקי המזרק להיות לאחד וכו' ובמיוחד בבתי חולים אשר
שומעים דעת תורה וכו' עכ"ל.
הנה
מה שהביא מקשר בלולב לא הבנתי, דהרי כפי המבואר שם (סי' שיז) בטו"ז (ס"ק
ז) הטעם דאסור בלולב משום דהוי ליותר מיום א', היינו להמחמירים דביותר - מיום א'
הוי של קיימא, או להמקילים אם עושים לשבעה ימים של קיימא, ועי' שם במג"א
(ס"ק טו) ובמחהש"ק שם, וע"ע שם (סקי"א וסק"כ), אבל לא
מטעם שמשאיר אותו כך אחר החג. והנראה לענ"ד דבכה"ג דאין עשוי לקיום מחמת
דזורקו אח"כ, לא גרע מהמבואר במג"א (סי' שיג ס"ק יב) בכיסוי הכלים
דאין עשויין לקיום רק לפותחן ולסוגרן תמיד עיי"ש, וכה"ג בטו"ז שם
(ס"ק ז), דעיקר טעם ההיתר משום דהוי רק תיקון לשעה, ועי' בשו"ע הרב שם
(סעי' כ) שכתב וז"ל : ואם אין עשוי להתקיים הרבה הרי זה בנין עראי ואסור
מד"ס, אא"כ אינו עשוי לקיום כלל, עכ"ל, וא"כ היכא שעשוי
לזורקו תיכף אינו יוצא מכלל זה דאף דאם הי' ראוי לתשמיש גם אח"כ, ורק הוא
מחליט שלא להשתמש בזה רק פ"א יש לדון אם בכה"ג תלוי בדעתו וכמ"ש
עפי"ד המ"ב, וכמו שטען החזו"א שם (סי' סא אות א) במלאכת כתיבה,
בדבר המבואר ברמ"א (סי' שמ סעי' ב) דאסור לשבר בשבת עוגה שכתוב עלי' אותיות,
ובשע"ת בשם הדגמ"ר כתב דהיתר גמור הוא, ובמ"ב כתב לסמוך עליו
כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה עיי"ש, וכתב על זה
ההזו"א שם דאין מובן טעמו דאי משום דאין דעתו לקיים אלא לאכול את העוגה, לא
מצינו בכותב דצריך לקיים, ולא אמרו אלא דצריך לכתוב על דבר המתקיים כמ"ש
ברמב"ם (פי"א הט"ו) עיי"ש, ויש לעיין אם כוונת החזו"א
דוקא במלאכת כתיבה מטעם שכתב דלא אמרו אלא שצריך לכתוב על דבר המתקיים, משא"כ
בנוגע במלאכת בנין או תיקון כלי, דאיתא במתני' (ר"פ הבונה) כל העושה מלאכה
ומלאכתו מתקיימת בשבת, נראה דבדעתו תלוי, דכמה ענינים של בבין לשעה דנזכר בירושלמי
(פ' הבונה) שם, הוי ענינים דאם הי' רוצה הי' מתקיים ורק דדעתו רק לשעה, וכמו במשכן
שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים, שמקשה ולא לשעה היתה וכיב"ז עיי"ש,
וכן בנד"ד. והנה כי כן דעת הטור והפמ"ג והרעק"א גם בקשר שהביא
בביאור הלכה שם ואף המ"ב שחולק הוא משום שהוי כנגד כל העולם עיי"ש. אכן
בב"ד א"צ לזה, שאף שם כתב החזו"א דבעוגה שדרכה להעלות עלי' ירוקה,
אין זה דבר המתקיים ול"ה רק איסור דרבנן גם בכתיבה, והנה כמו כן בחיבור שני
חלקי המזרק הנ"ל, ל"ה במציאות ראוי להשתמש יותר מפ"א, משום דמזיק
לגוף וממילא נפל מעצמו הבנין דבלתי השתמשות הנ"ל, אין בנין ואין כלי כמובן,
ומצאתי להדיא בחזו"א כדברינו כאשר יתבאר להלן.
אמנם
ראיתי בס' תהלה לדוד שם (סי' שיג סקי"ז) דנתקשה גם בכיסוי הכלים, ממש"כ
רש"י ז"ל (שבת מז ע"א) בקנה סיידן דאמרינן לא יחזיר ואם החזיר פטור
אבל אסור, ופירש"י וז"ל : שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד
ע"כ, והכי אמרינן בירושלמי (פ' הבונה ה"א) קנה של סיידן למה הוא פטור
כאן לשעה, ומבואר דפטור אבל אסור, ולפי"ז קשה על הרמב"ם דלא הביא הך
ברייתא דקנה סיידן, ונהי דלא קיי"ל כהך ברייתא דאיתמר קני מנורה חייב חטאת,
דאין בנין בכלים, וכמ"ש הרמב"ם (בפכ"ב הכ"ו), אבל הו"ל
לאשמעינן דגם בקנה סיידן אסור לכתחילה, ולכאו' י"ל דקנה סיידן היינו בדרכו
להיות לעולם, ורק דאיירי ברפוי, וס"ל כת"ק דרשב"ג במלבנות המיטה,
דאף ברפוי פטור אבל אסור, ולדידן דקיי"ל כרשב"ג דרפוי מותר גם קנה סיידן
מותר, אבל כ"ז נגד הירושלמי דמבואר כדעת רש"י ז"ל, דטעמא דקנה
סיידן משום שהוא לשעה ואעפ"כ פטור אבל אסור, והי' אפ"ל דהך תנא ס"ל
לדעת הירושלמי יש בנין בכלים כדאמרינן קני מנורה למה חייב משום בונה, וכיון שכן אף
לשעה פטור אבל אסור, אבל לדידן דאין בנין בכלים, ורק בתוקע חייב משום מכה בפטיש
כמ"ש רש"י (שבת קכב ע"ב ד"ה גזירה), ובמכה בפטיש באינו עשוי
לקיום כלל, נראה דמותר לכתחילה, עי' ב"י (סוסי' שיז), ובמג"א שם
(סק"ז), אבל זה אינו עולה לדעת הרמב"ם ז"ל דכוותי' פסק בשו"ע
דבתוקע עץ בעץ תולדות בונה, וא"כ אפילו אינו עשוי לקיום כלל אכתי הוי בנין
עראי דאסור מדרבנן. והנה המג"א הראה לסימן שיד סעי' י דחותמת שבקרקע ודף
שלפני התנור שרי לסתור באינו עשוי לקיום כלל, וכבר כתבתי בסי' רנט דעיקר הטעם
מבואר בתה"ד דסתירת פתח אינו אלא מדרבנן, ולכן יש להתיר היכא דעשוי לסתרו
ביומו, ולפי"ז יש לתרץ גם הכא בכיסוי כלים דאינו עושה אלא פתחא בעלמא, אבל
הרב ז"ל (בסס"כ) כתב בסתם דאינו עשוי לקיום כלל מותר, וצ"ע,
עכ"ד.
והנה
מה שהקשה על ש"ע הרב שם, אף דלכאורה חזקה קושיתו מאד, וביותר דבאותו סעיף
עצמו כתב הרב אם תקע פרקיו בחזקה באופן שצריך לזה גבורה ואומנות ה"ז בנין
גמור וחייב משום בונה, אם עשוי להתקיים הרבה, ואפי"ה סיים דבאינו עשוי לקיום
כלל מותר, אמנם הרב בעצמו כתב שם (סע' כא) וז"ל: ומ"מ כיסוי כלים
העשויים בחריצים סביב (שקורין שרוי"ף) אע"פ שמהדקין אותן בחוזק מאוד
ע"פ הכלי אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום סתירה ולא בחזירתן משום בנין לפי
שאינן עשויין לקיום כלל רק לפותחן ולסוגרן תדיר גם בשבת עצמה "ולא אסרו בנין
עראי וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסתרו בשבת עצמה, כמו שיתבאר (סי' שיד)"
עכ"ל, וא"כ הרי הרב בעצמו מיישב דבריו, דמה דאסרינן בנין עראי, היינו אם
אינו עשוי לסותרו באותו שבת כנ"ל, וא"כ לק"מ מדברי הירושלמי בקנה
סיידן דאף דקראו בנין לשעה, מ"מ י"ל דאיירי באינו עשוי לסותרו באותו שבת
כנ"ל, אבל בעשוי לסותרו באותו שבת לא אסרו וכנ"ל.
והנה
בחזו"א (סי' נ אות ט ד"ה והא דכתבו) כתב דבכיסוי כלים אין סתימת הכלים
בנין אלא שימוש, דאין הכיסוי והכלי כחד, אלא שני גשמים משתמשים בשימוש עיי"ש,
אמנם סיים שם אבל הרכבה הדרושה לשימוש כגון קנה סיידן, ומטה של טרסיים, וזרם החשמל
אף תיקון לשעה חשוב בונה, עכ"ל, והנה מסקנת דברי החזו"א בקנה של סיידן
צ"ע מדברי הירושלמי הנ"ל ורש"י (שבת) ושו"ע הרב הנ"ל
בכלי של פרקים דהיינו מטה של טרסיים (בגמ' שבת מז) דבעשוי לשעה ל"ה בנין, ורק
באם אינו עשוי לסותרו באותו שבת אסור מדרבנן כנ"ל, רק עפי"ד
הריטב"א והרמב"ן (שהביא החזו"א לעיל ד"ה והנה אסרו), דהטעם
בקנה סיידן הוא משום דצריך לפורקו אינו תוקעו בחוזק, אבל כשתוקעו חייב חטאת
עיי"ש. אמנם בנד"ד גם להחזו"א שרי וכמו שיתבאר להלן, וביותר כיון
שבנד"ד מיירי בחולה שנפל למשכב דמותר אף איסור דרבנן.
וכעין
דברי החזו"א הנ"ל ראיתי בס' אורחות חיים (סי' שיג סעי' ו) שהביא מספר
מאורי אור (חלק באר שבע, קי ע"ב) שכתב דמסתברא אף למאן דאסר בכוס של פרקים
לפרקו ולהחזירו, אינו רק ברגלי כוסות ופרקי פמוט ומנורה, אבל הכלים העשויין כל פרק
משמש דבר בפ"ע להטמין בשמים וכיוצא לכו"ע שרי, ועוד כתב שם (חלק בן נון
קנה ע"ב) דמסתברא בזוג שיוצא ממנו הענבל שרי להחזיר, בשביל שאינו כמתקן כלי
כיון דבפ"ע נמי כלי, שראוי להקישו, ואינו דומה למנורה של פרקים דכל חתיכה
בפ"ע אינו כלי, ואף שמחובר הזוג לדלת והו"ל דין מחובר לקרקע לענין
טומאה, לא קרב זה אל זה, עכ"ד, וזה כעין דברי החזו"א שכתב בכיסוי הכלים,
דאין הכיסוי והכלים כחד, אלא שני גשמים משתמשים בשימוש.
אמנם
ראיתי בתשו' אמרי יושר (ח"א סי' רכ) שהקשה על דברי המאורי אור הנ"ל, מהא
דאיתא בגמ' (שבת מז) שם המחזיר קני מנורה בשבת חייב, ופירש"י שיוצאין ממנה
קנים הרבה ונוטלין הימנה, ובשעת הצורך מחזירין, והא כשנוטלין ממנה קנה א' הוי כלי
בפ"ע, ואף המנורה שיש עליו כמה קנים הוי כלי, ואפי"ה אם החזיר חייב
חטאת, עכ"ד. והנה אף שבקני מנורה לא ס"ל להרמב"ם כברייתא הנ"ל,
כמבואר (רמב"ם פכ"ב מהל' שבת הל' כ"ו) דאין בנין בכלים, וכמ"ש
בספר תהל"ד הנ"ל אבל עכ"פ איסורא דרבנן איכא, ולפימ"ש
רש"י במיטה של טרסיים איכא אף איסור דאו' משום מכה בפטיש. ועוד הקשה ע"ז
בתשו' אמרי יושר שם, ממש"כ המג"א (סי' שיד סק"י) לענין הסרת צירים
שיש מתירים, והקשה דהא תוקע עץ בעץ חייב משום בונה, ותי' דבלא צירים נמי הוי כלי,
ובנ"א (הל' שבת כלל מד) ביאר טעמו דהתם ע"י תקיעה נעשה כלי, אבל הכא כל
חד וחד כלי בפ"ע, וכן התיבה, והוא כעין סברת מאורי אור, ועל כל זה כתב
המג"א שם דה"ד לענין סתירה, אבל לתקוע הצירים אסור משום מתקן מנא, וכן
מוכח עוד מהמג"א והטו"ז (סי' שיג) שנתנו טעם ההיתר מה שמחזירים הכסוים
מכלים בשבת, משום דעשוים להכניס ולהוציא תדיר, ומוכח דאם אינו עשוי להכניס ולהוציא
תדיר אף שכל כלי בפ"ע הוי כלי אסור, ואם תקע חייב עכ"ד. הנה מש"כ
ואם תקע חייב, אינו ראי' מהמג"א והטו"ז הנ"ל, אלא זה סברת עצמו,
וש"מ מדבריו דאף דמחמיר דחייב חטאת, היכא דאינו עשוי להחזיר ולהוציא,
מ"מ בעשוי להחזיר ולהוציא מותר לכתחילה. והטעם כמש"כ בשו"ע הרב
דהיכא דעשוי להחזיר ולהוציא באותו שבת אין כאן משום בנין וסתירה ואינו אסור משום
בנין לשעה, ומכ"ש דאין בתיקון לשעה משום מכה בפטיש. וא"כ הוא הדין
בנד"ד דאינו ראוי להשתמש בו רק פ"א, ושוב אינו ראוי לשימושו, דאין לאסור
לא משום בנין ולא משום מכה בפטיש.
וכל
הנ"ל אינו רק לרווחא דמילתא אף אם הי' כאן ענין של תקיעה בחזקה ויתידות
כמבואר בפוסקים, אבל למעשה כפי ראות עיני את גוף המכשיר שמסר לי כ"מ, אין כאן
אלא הידוק, וכפי המבואר בש"ס שבת (דף מז) כמה דאמר רשב"ג אם הי' רפוי
מותר, ושו"ע (סי' שיג) והפוסקים, וביאר בזה באר היטב החזו"א (סי, נ אות
י) דיש ג' חלוקות, רפוי מותר לכתחילה, ואם תקע חייב חטאת, ולהדקה אסור ואין בה חיוב
עיי"ש, וכיון שאין כאן אלא הידוק, א"כ אפילו אם עומד לקיום אין יותר
מאיסור דרבנן, ועי' מש"כ בלבוש שם (סעי' ו) על דברי השו"ע ובפי' דברי
הטו"ז שם, ועדיף עוד יותר בנד"ד דאין במציאות אפשרות יותר מהידוק, ולא
שייך גזירה שמא יתקע כמו בקני מנורה וקנה סיידן. והנה אף אם הי' באפשרות לתקוע, מ"מ
אם בקנה סיידן וקנה מנורה כתבו הרמב"ן ובריטב"א כיון דאורחא דמילתא
דצריך לפורקו תמיד אינו תוקעו בחוזק, כנז' בחזו"א הנ"ל, כ"ש דשייך
זה היכא שאחר השימוש זורקו תיכף ומיד, דלמה יתקע בחוזק ליותר מהצריך לפ"א,
אבל למעשה א"צ לכ"ז לפי שאינו במציאות - כפי הנראה לעיני גוף המכשיר -
יותר מהידוק, וכיון דל"ש שמא יתקע הי' אפ"ל דאין איסור אפי' מדרבנן,
ומכ"ש לחולה דמותר אפי' אם אסור דרבנן כנ"ל. אמנם יש לדון גם לאידך גיסא
דכיון שדרכו רק בהידוק, שוב זה הוי הגמר מלאכה ונחשב כמו תקיעה, אולם מדברי המג"א
שם (שיג סק"ט) במש"כ וז"ל ן ולכאורה נראה דצירים שלנו וכו'
ל"ש למגזר שלא יתקע דהחור רחב א"א לתקוע יותר וכו' עכ"ל, ואם נאמר
כנ"ל א"כ כיון שא"א יותר זה הוי גמר מלאכה, אלא עכ"ח ל"ה
גמר מלאכה רק בתקיעה, וצ"ע בב"י (סימן שיג ד"ה מטה) ובחזו"א
(סי' נ אות י ד"ה ובב"י), ועי' תו"ש סי' שיג ס"ק טז ויז, אבל
א"צ לזה דהרי בנד"ד הוי רק לשעה כמבואר.
וכאשר
באתי לכלל העיון ראיתי דאף שעפ"י הדברים הנ"ל הי' מספיק לענ"ד לבוא
לביאור הלכה למעשה בזה, אבל לדעתי א"צ ללמוד את זה מכללא, אלא איתמר כן
להדיא, דהנה איתא בגמ' (שבת קמו ע"ב) גובתא (פירש"י לתקוע קנה חלל בנקב
החבית שיצא היין דרך הנקב) מחתך דכו"ע לא פליגי דאסור, אהדורי דכו"ע לא
פליגי דשרי, כי פליגי בחתיכה ולא מתקנא וכו', כתנאי אין חותכין שפופרת ביו"ט
וכ"ש בשבת וכו', ור' יאשיהו מיקל וכו', דרש רב שישא ברי' דרב אידי משמי' דר'
יוחנן הלכה כר' יאשי' עכ"ל, וכ"פ הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת
ה"ו) וטושו"ע (סי, שיד סעי' ה), דמותר ליתן קנה חלול (בחבית או ברזא)
להוציא יין אע"פ של"ה בו מעולם, וכתב שם המ"ב (סק"כ)
וז"ל: שהרי עומד ומיוחד לכך ואינו מתקן כלי, ומ"מ נראה דאסור לתקוע היטב
בחזקה ביתדות דיש בזה משום גמר מלאכה עכ"ל. ובשער הציון כ' עי' שבת קכב
ע"ב רש"י ד"ה גזירה עכ"ל, וכוונתו למה דאיתא שם בדלת שידה
תיבה ומגדל דנוטלין אבל לא מחזירין, דקסבר אין בנין ואין סתירה בכלים, וגזירה שמא
יתקע, וע"ז כ, רש"י גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין וביתדות והו"ל גמר
מלאנה ואסור משום מכה בפטיש עכ"ל, וצ"ב הרי בדברי הש"ס שם מבואר
דלמ"ד יש בנין בכלים, יש בו ג"כ משום בנין, ועי' במג"א (סי' שיד
סק"ד) ובמחהש"ק שם, והמ"ב בעצמו (סי' שיח סעי' ט) בדלת שידה תיבה
ומגדל דאסור להחזיר גזירה שמא יתקע, כתב המ"ב (ס"ק לו), וז"ל : שמא
יתקע ביתד או במסמר בחזקה וחייב משום מכה בפטיש דהו"ל גמר מלאכה, וי"א
דיש גם בכלים משום בונה היכא דהוא עושה ע"י תקיעה דהוא מעשה אומן עכ"ל,
וא"כ אמאי דייק המ"ב גבי נתינת קנה חלול ביתידות ובחזקה רק משום מכה
בפטיש, ולא הביא הי"א דהוי ג"כ משום בנין, והנראה עפי"ד המג"א
(סי' שיד סק"י) בהסרת צירים, דיש מתירים, והקשה מהתוקע עץ בעץ דהוי משום
בונה, ותי' דבלי צירים כלי הוא, ופי' הנ"א דכל חד וחד כלי בפ"ע,
ומ"מ אסור לקבוע צירים במסמרים דמתקן מנא, וכנז' לעיל מדברי האמרי יושר,
וכמו"כ י"ל הכא בנתינת כלי חלול, דכאו"א כלי בפ"ע, ואין רק
משום מתקן מנא ולא משום בונה, וכפי מש"כ המ"ב הוי דאורייתא משום מכה
בפטיש.
אמנם
החזו"א שם (סי' נא ד"ה במ"ב סק"כ) הקשה ע"ז, דא"כ
יהי' אסור ליתן הקנה אף בלא תקיעה משום שמא יתקע כמו שאסרו במטה של טרסיים ברפוי
כיון דבתקע חייב חטאת, וכתב החזו"א "ולכן נראה שגובתא שאינה אלא להוצאת
יין ואחר שהוציא היין אין הרכבת הקנה בחבית רצוי' כלל הוי ככיסוי כלי דמותר לתקוע
וכמ"ש שם סק"ט, וכן משמע סתימת הפוסקים, ומ"מ כיון דלדעת המ"ב
יש כאן חיוב חטאת אי אפשר לעשות מעשה בזה" עכ"ל. ופירוש מסקנת דבריה
דהיינו דאין לעשות מעשה לכתחילה בתקיעה בחוזק ע"י יתידות, אף דלפי הלכה
ומשמעות הפוסקים מוכח דאין איסור (ויש להוסיף דכמו דמדמה החזו"א דין נתינת
קנה חלול בתוך החבית לדין כיסוי כלים, כן ג"כ לפי מש"כ בישוב דברי
המ"ב דכתב לאסור בתקיעה בחזקה משום מכה בפטיש דוקא, ולא משום בנין, דהוי כשני
כלים כנ"ל, וכן לפימש"כ האמרי יושר היינו טעמא דשרי ג"כ בכיסוי
כלים אפילו בתקיעה בחזקה כנ"ל), מ"מ אין לעשות מעשה זה כנגד דברי המ"ב.
והנה
בנוגע לעשות לכתחילה היה נראה דאף לפי מה שהחזו"א בנה עיקר יסודו משום דאין
הרכבת הקנה בחבית רצוי' כלל, הוי ככיסוי כלי דמותר לתקוע כנ"ל, ובכיסוי כלי,
הרי כתב בשו"ע הרב דהא דמותר לכתחילה הוא משום דאינו עשוי להתקיים ביום השבת
גופי' כנ"ל, וא"כ אף לפי מש"כ החזו"א, דאינו רצוי, הוי כמו
דעשוי לסגור ולפתוח בכיסוי כלי, אבל מ"מ צריך להיות דאינו רצוי באותו יום,
דאל"כ לא עדיף מעשוי לסותרו, ובחבית של יין בודאי שכיח דאינו עשוי להוציא כל
היין ביום השבת גופי', ושוב הוי כמו דעשוי לקיים כמה
ימים דיש בזה עכ"פ איסור מדרבנן.
וא"כ
הרי ש"מ מדברי החזו"א הנ"ל דבכה"ג דאין הרכבת הקנה רצוי' כלל,
אף דמניחו שם ואינו נוטלו מהחבית, דינו ככיסוי כלי דעתיד לסגור ולפתוח, דמותר
מה"ט אף לתקוע בחזקה (ואף לפי"ד שו"ע הרב היכא דאינו עתיד לסותרו
באותו יום עכ"פ ל"ה איסור דאו'), וא"כ מכש"כ כמו בנד"ד
דאחרי שהשתמש בהם פ"א, שוב אינו ראוי לשימוש כלל (דאז אף לפימש"כ
בשו"ע הרב הוי כאין עשוי לקיום כלל כנ"ל), ואף דבנוגע לתקיעה בחזקה הרי
במ"ב ס"ל דיש איסור מדאו' ואין לעשות מעשה כנגד המ"ב כמש"כ
החזו"א, אבל בהידוק בלא תקיעה בחזקה גם להמ"ב מותר לכתחילה, והוא דין
הש"ס בגובתא ופסק השו"ע הנ"ל (ועי' בספר תו"ש סי' שיג
ס"ק יד דתמה על הלבוש שכתב דבהידוק לבד הוי חיוב חטאת, וכתב ע"ז דהוא
תמוה, דאל"כ למה כתב דוקא גזירה שמא יתקע וכ"כ הר"ן עיי"ש).
והנה
נידון דידן הוי במציאות ממש נתינת קנה חלול בחבית להוציא יין, ועדיף ממנה דהוא
נעשה במידה קטנה, דהנה במזרק הנשאל יש ב' חלקים, חלק א' בית קיבול קטן עשוי מאיזה
מין פלסתיק שעליו רשום רשימות של מידה, ובתוכו מקבלים החומר הנזרק לתוך הגוף,
ואחרי שנתמלא תוחבין בו בהידוק מחט חלול אשר דרכו זורקין לתוך הגוף, וכאמור שאחרי
הזריקה פ"א שוב אינו ראוי עוד לשימוש, והוי כאינו עשוי לקיום באותו יום, ובזה
עדיף מנתינת קנה חלול בחבית להוציא יין כנ"ל, ועוד עדיף דלא משכחת בזה
במציאות שיהי' תקיעה בחזקה רק הידוק כנ"ל, ונוגע בחולה שאין בו סכנה דמותר
באיסור דרבנן. שו"ר בספר שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ה
אות לה) שכתב וז"ל ן במג"א סוסי' שיז (דין קשר שפעמים נמלך ומבטלו)
ומ"מ ספיקא לי אם כשנמלך הי' לפי שא"צ להחבל, לכן מניחו שם קשור, אי
איכא איסורא דנימא דקשירה זו הויא מלאכה שא"צ לגופה, דהיינו שמתעצל להתיר,
אבל אינו רוצה בקשירתו, ויתכן דזהו החילוק דכובס ואומן (שם סעי"ג) דהכובס בעת
הכביסה צריך לקשור, אבל אח"כ אין צורך בו, משא"כ אומן שקושר זוג מנעלים
וכו', וקצת יש להביא ראי' למ"ש לעיל, מהא דיומא (סז ע"א) דתיקנו
חכז"ל שיקשור בין קרניו (ועי' תוס' ישנים שם) והלא קשר זה אינו עשוי להתירו
לעולם, שהרי כשמתגזר איברים אינו יורד אחריו, וא"כ לפי הרמב"ם עובר בקשר
ממש, אלא עכ"ח כנ"ל, דכיון שאינו צריך לקשר אח"כ, לא חשיב קשר של
קיימא - אך י"ל דע"י הדחיפה ראוי שינתק עכ"ל. הרי ממש שאלתינו וכפי
הנראה מדבריו נוטה להקל, וי"ל דהיי"ט של בין המ"ב והחזו"א דהמ"ב
נקט לחומרא בכנ"ל והחזו"א להקל, אבל כ"ז בתוקעו בחזקה וביתידות
כדברי המ"ב אבל בנוגע להידוק בעלמא דמקילין בקנה חלל אפילו לכתחילה,
בכה"ג בודאי יש לנטות קו להקל, בצירוף כל הכתוב לעיל.
אמנם
אם עדיין יש לפקפק בזה, בודאי בנוגע לשאלתינו במזרק הנ"ל לחולה, יש עצה
שהזכיר דבעת שמחבר שני החלקים יחד יהי' לו כוונה להפריד ביניהם אחר הזריקה, ואף
שכ"מ כתב דלא מהני כוונתו הנ"ל, כמבואר במ"ב (בבה"ל רסי' שיז)
דבקשר שדרך העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן כלל בתר דעתו ואסור מדאו', אף אם
מחשבתו של הקושר לבטל שם קשר ממנו עכ"ד. אמנם חוץ ממה שנוגע לדאו' אינו ברור
לו להמ"ב כדמוכח מדבריו שם, שכתב על דברי הטו"ז שכתב דתלוי בדעת האדם
הקושר, והקשה המ"ב על דבריו, וכתב וז"ל : ומדרבנן לא מיבעי' לי' דאסור
וכו', ונראה דבענין שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן בתר דעתו ומדאו'
אסור וכו', אף לענין איסור היא ברור ופשוט וכו' עכ"ל, הרי אף אחרי כל ההוכחות
סיים דרק לענין דרבנן הוא ברור ופשוט כנ"ל, וא"כ בחולה שאין בו איסור
דרבנן ל"ה פשוט לאיסור וחזי לאיצטרופי, ועוד דהרי בתשו' אבני נזר (או"ח
סי' רי) הוכיח מדברי הרמ"א בתשובות דבאינו מתקיים תלוי בדעתו, וכן הוכיח
מדברי הרה"מ בענין קשר של קיימא גופי', דמה שאינו מתקיים מחמת דעתו חשוב אינו
מתקיים, וסיים ומסתייע דברי הרמ"א דליכא איסור תורה עכ"פ עיי"ש.
וא"כ שוב חזי לאיצטרופי לכל הנ"ל, ועוד הרי המ"ב בעצמו שם הביא
מהפמ"ג והרעק"א דס"ל כהטו"ז כנ"ל, ועוד גם לדמות
נד"ד לקשר שדרכו של כל העולם לעשותו בקביעות אינו ברור. אמנם מכיון שכ"מ
הזכיר במכתבו שדיבר בזה עם ידי"נ הגאון הרש"ז אויערבאך שליט"א,
אבקש להראות לו תשובתי הנ"ל, ולהודיע לי חוו"ד הרמה.
יצחק יעקב ווייס
תשובתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א בענין
הנ"ל
למע"כ
ידידי הרב הגאון וכו' מוה"ר יהושע נויבירט שליט"א. אחדשה"ט
באה"ר עיינתי בתשובה החשובה שמסרת לי מאת הגאב"ד הגאון בעל מנחת יצחק
שליט"א, ובעיקר הנדון הרי ידוע לך שכבר כתבתי בזה לידידנו הדגול חכים ורבי
אברהם סופר אברהם שיחיה, שהנני נוטה בזה להיתר, אך עכשיו לעשות רצונו של הגאון
הנ"ל חפצתי והנני רושם מה שנלע"ד להעיר על התשובה החשובה הנ"ל.
א)
בד"ה פנה וכו' כידוע לכת"ר כתבתי דיש לדון דכיון שחלקי המזרק עומדים רק
להרכבה ולא לפירוק, אפשר דה"ז דומה לאגד של לולב דמבואר בסוכה לג ע"ב
דחשיב קשר של קיימא, ואע"ג דלא נקרא מדאורייתא של קיימא רק אם דעתו שישאר
קשור לעולם, מ"מ כתב שם רש"י "וזה של קיימא הוא שאינו חושב להתיר
עולמית" והן אמנם שהחת"ס מחדש שם בדעת הרמב"ם דלא סובר הכי, וגם
המהרי"ל דיסקין בקו"א סי' ה אות לה מסתפק בכעי"ז כמובא שם בתוך
התשובה, מ"מ אין להקל באיסור תורה נגד המפורש ברש"י דחשיב של קיימא,
ולכן לא ידעתי למה דחה שם דבר זה ממ"ש מהט"ז והמג"א דמיירי התם
לענין קשר ועניבה וגם עשוי להתיר באמצע החג, משא"כ נד"ד לכאורה דומה
שפיר להאמור שם ברש"י.
גם
בהמשך הדברים הוסיף לומר דכיון שעשה לזורקו תיכף לא גרע מכיסוי כלים שעשויין
לפותחן ולסוגרן תמיד, אולם הרי שאני התם דעומד גם לפירוק משא"כ הכא, וכן מה
שהביא שם מהטו"ז סק"ז דעיקר טעם ההיתר הוא משום דהוא רק תיקון לשעה,
כמדומה לי שאין זה כ"כ מדויק כי עיקר ההיתר הוא משום דאין זה לא בונה ולא
סותר כיון שכך דרך שימושו תדיר להתחלף תמיד מכיסוי לפתיחה ומפתיחה לכיסוי. אלא
שאעפי"כ כתבתי לידידנו הנ"ל דאף שאסור ודאי לתקן קיסם לחצוץ בו שיניו
אפי' רק לפעם אחת בלבד, שאני התם דבתיקונו עשה שינוי בגוף הדבר ונעשה כלי לחצוץ בו
לכשירצה, משא"כ בנד"ד הואיל והרכבת המזרק צריכה להיות דוקא סמוך מאד
לשימוש של מעשה הזריקה, יתכן שבהרכבה כזו לא חשיב כבונה אלא כמתחיל להשתמש במעשה
הזריקה, והן אמנם שאם היה ראוי להשתמש בו פעמים הרבה היה נחשב שפיר כבונה או מכה
בפטיש, אבל כיון שרגילין תיכף לזרוק אותו אינו חשוב להקרא משום כך בשם בונה ותיקון
מנא, ורק במלאכת קושר דאין זה משום חשיבות לכן כל שרוצה בקשירתו צריכים דוקא שיהא
עומד גם להתרה משא"כ במלאכת בונה. וגם יתכן דדוקא בלולב שגם לאחר החג
אע"ג דאינו צריך אותו ואינו חושש להתירו מ"מ שם לולב עליו כבתחילה עד
שיתיבש, משא"כ בנד"ד כיון דמיד לאחר שגמר להזריק אינו ראוי לכלום, שפיר
מסתבר דק"ו הוא מע"מ לסותרו שכתב הגאון מהרש"ם ז"ל בסי' שח ס"ט
"דברגיל בכך בכל יום גם איסור דרבנן ליכא" וכ"ש הכא דמיד לאחר
השימוש ה"ז כסתירה הבאה מאליה בלא שום מעשה דודאי קיל טפי, וגם מכה בפטיש לא
הוי, ולא דמי לעריכת שעון בשבת שלדעת הפמ"ג והח"א יש לחוש בזה לאיסור
תורה, דהתם הרי רוצים שיהיה ערוך כל הזמן אלא שכך דרכו להתקלקל תמיד וצריכים שוב
לחזור ולערוך אותו מחדש משא"כ הכא, אך כתבתי שאין לי בית אב לכל זה.
ב)
מה שהביא מהחזו"א בהרכבה הדרושה לשימוש אף תיקון לשעה חשיב בונה, כבר מזמן
הקשיתי ע"ז דא"כ איך מותר להשתמש ביו"ט במנורת נפט שצריכים תחילה
לפרק את הראש מהמיכל כדי להכניס בו נפט ואח"כ צריכים לחזור ולהבריג שוב את
הראש לחברו עם המיכל אע"ג דכל אחד לחודיה אינו ראוי לכלום וההשתמשות אינה
אפשרית אלא ע"י ההרכבה, ולדעת המג"א בסי' שיג ס"ק יב כל הברגה
בחוזק חשיב ממש כתוקע, וגם לדבריו יש לאסור להשתמש בסיר לחץ ביו"ט כיון
שהכיסוי אינו רק כדי לסגור "שלא בשעת שימוש" וכידוע שהשימוש הוא אך ורק
מפני שיש גם כיסוי שעושהו לסיר לחץ והפתיחה והסגירה אינה רק כדי להוציא ולהכניס
בלבד, ואף אם נאמר דחשיב כמכשירי או"נ מ"מ הרי אפשר לעשותן מערב
יו"ט, ותו דלדבריו אסור גם להבריג בשבת כיסוי של מלחיה שמשתמשים בה להעמיד על
השלחן הואיל וההשתמשות הוא רק ע"י ב' חלקים ביחד, ואם כהחזו"א הרי סובר
שלא התירו הטו"ז והמג"א הברגת כיסוי רק מפני שהמכסה משמש רק לפתיחה
וסגירה בלבד ואילו עיקר תשמישו הוא בלא כיסוי משא"כ במלחיה וכדומה, גם הבאתי מהפמ"ג
במש"ז סי' שיג סק"ז דמשמע דשרי אפי' כשהשימוש צריך להיות דוקא בשעה
שמהודקים יחד. ותו דלפי"ז אסור להשתמש בשבת במנעול שהוא מורכב משני חלקים אשר
כל חלק לבד אינו ראוי לכלום ואף אם במזרק רגיל שהשתמשו בו בכל השנים יש לדון
שחיבור המחט עם המזרק חשיב בונה.
איך
שהוא נלע"ד דלדעת החזו"א יש לחוש בהרכבת המזרק לאיסור תורה כיון שרק
ע"י הרכבת שני החלקים יחד ה"ז נעשה ראוי לשימוש וחל עליו שם מזרק ואיהו
הרי סובר דאסור בכה"ג אפי, לזמר קצר, וכן כתב שם בסי' נ או"ט לענין
עריכת שעון בשבת "ואף אי הכריכה חשיבא כרפוי מ"מ כיון דמבטל ליה וכן דרך
עשייתו חשיב מכה בפטיש או בונה", ולכן נראה דלדעת החזו"א יתכן
דהו"ל כעושה קיסם לחצוץ בו שיניו על דעת לזורקו אח"כ לאשפה. גם צ"ע
בהאמור שם שכעין דברי החזו"א כתב גם המאורי אור, ולענ"ד לא קרב זה אל זה
דאיהו מחדש להתיר בכה"ג שכל פרק משמש דבר בפני עצמו, ואילו בחזו"א עיקר
החידוש שלו הוא דרק כיסוי גרידא הוא דשרי בעשוי לפרק ולהחזיר ולא כששני החלקים הם
לצורך השימוש,
ג)
מה שכתב בד"ה וכל וכו' דכיון שהרכבת חלקי המזרק הוא רק הידוק גרידא וכיון דלא
שייך כאן החשש של שמא יתקע אפשר לומר דשרי אפי' מדרבנן, לענ"ד נראה יותר כמו
שהוא עצמו כתב שם דכיון שדרכו תמיד רק בהידוק ה"ז חשיב כמו תקיעה, ולכן נראה
דבכה"ג שעומד לקיום יש לחשוש לאיסור תורה', דה"ז דומה לאיברא לבי סדיא
די"א שבחדתא ה"ז איסור תורה, ואפי' להרמב"ם דאסור רק משום גזירה
מ"מ הכא חשיב ממש כעושה כלי חדש הנקרא מזרק וק"ו הוא ממכניס שרוך חדש
תוך נעל חדש כיון דהכא הרי עושה ממש כלי חדש, ואף שזה רק לפעם אחת בלבד, מ"מ
הרי אמרן דה"ז דומה לעושה קיסם לפעם אחת בלבד, אם לא ננקוט בהדברים שכתבתי
קודם.
ד)
בד"ה וכאשר וכו' כתב שם הגאון שליט"א על עיקר הנדון דאיתמר כן להדיא
משום דסובר בפשיטות דנד"ד דומה ממש לנתינת קנה חלול בחבית של יין דמבואר בגמ'
שבת קמו ע"ב ובשו"ע דמותר לעשות כן בשבת אף שהקנה לא היה בה מעולם, אולם
לענ"ד נראה דשאני התם שהקנה היא רק כמי שנותן כלי בתוך החבית שיהא אפשר לשאוב
בו יין מהחבית ולכן אי לאו מפני שקובעו שם לא עשה כלום, משא"כ הכא הרי צריכים
את המחט כדי שיהא אפשר לדקור ולהכניס התרופה בגופו של החולה, וגם שאני התם שיכולים
להוציא את היין מהחבית גם בלי קנה משא"כ הכא דאי אפשר כלל לעשות זריקה מבלי
להרכיב גם מחט על החלק התחתון של המזרק, ומלבד כל זה חלוק הוא הרבה מהתם שהרי
צריכים למחט כדי לשאוב בו הנוזל של התרופה מהצנצנת ונמצא שע"י הרכבת ב'
החלקים הוא עושה גם משאבה לשאוב בה את התרופה, וגם רק ע"י אותה הרכבה יש
אפשרות להכניס את התרופה לתוך הגוף של החולה ונמצא שבלי ההרכבה אינו ראוי לכלום
ושפיר חשיב בהרכבתם (כמעייל שופתא בקופינא דמרא) כעושה כלי מחדש להשתמש בו רק פעם
אחת בלבד. ומ"מ גם נראה לאידך גיסא דאפי' להמשנ"ב שאוסר לתקוע את הקנה
בחזקה, דכל זה דוקא התם דחשיב כמתקן את החבית להיות בה מרזב קבוע, משא"כ הכא
שההרכבה צריכה להעשות יחד עם השימוש של חד פעמי וכדאמרן דכל זה חשיב רק כמשתמש ולא
כעושה כלי או מכה בפטיש.
ה)
בד"ה אמנם וכו' מסופקני דאפשר שגם להסוברים דכל שאינו מתקיים מחמת דעתיה חשיב
אינו מתקיים אף בכה"ג שהדרך הוא תמיד לעשותו לקביעות, מ"מ יתכן שכל זה
דוקא בכה"ג שיש לו באמת איזו סיבה שצריך משום כך להתיר הקשר או לסתור, אבל אם
כל כוונתו היא רק משום איסור שבת ה"ז דומה כפס"ר דניחא ליה שחייב חטאת
אף בכה"ג דלא ניחא ליה משום איסור שבת והיה שמח מאד שלא תיעשה כלל המלאכה,
דה"ז דומה לפרת חטאת דפסול בעלה עליה זכר ואין מתחשבין כלל בזה דודאי לא ניחא
ליה שפרתו תיפסל משום כך (צו"ע בכה"ג שבעל הפרה עומד ממש בשעת מעשה
ומתנגד לעליתו דאפשר שהפרה כשירה, אף אם אומר בפירוש דהא דלא ניחא לו הוא רק מפני
שאינו רוצה להפסיד פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט, אך א"כ שפיר משכחת פרה
מעוברת שהיא כשרה, וא"כ אין מקום לקושית התוס' בפסחים כו ע"ב מהא דר'
אליעזר מכשיר פרה מעוברת, ומוכח קצת מזה שגם בכה"ג אומרים דכיון שאם נכשיר
למעשה את הפרה שוב ניחא לי' בעליתו ה"ז חשיב כניחא לי' אע"ג שהתנגד בכל
כוחו לעליתו), וה"נ גם כאן כיון דמחשבתו לפרק הוא רק מחמת איסור שבת, הרי
יודעים מראש דמחשבה זו צריכה להיות רק בשעה שקושר או בונה ואילו אח"כ לא
משתנה כלל הדין אם יחזור ממחשבתו ולא יסתור ולא יתיר, ולכן בכגון דא אית לן למיזל
בתר סתמא דאינשי שעושים כך לקביעות.
שלמה זלמן אויערבאך