לכבוד העורך,
בנוגע לעצם הלוז[1] אהיה מראה מקום לאיגרת "שכוחה" של מרן הראי"ה קוק זצ"ל אל אליעזר בן-יהודה, איגרת ש"נשמטה" ממקומה ב"ספר האגרות" (כרך ד') שם היתה אמורה לתפוס מקום, לפי תאריכה, ונחשפה ראשונה מגנזי האקדמיה ללשון ע"י מר מאיר מדן ז"ל אשר פירסמה בקובץ "זכרון ראיה" (ירושלים תשמ"ו="סיני" צז). עסקתי באיגרת זו במסגרת מחקר מקיף על התכתבויותיהם של השניים, מחקר שמתפרסם בקובץ השישי מספרי "מרחבים" (ירושלים, תשרי תשנ"ז, עמ' 323 ואילך: בין תחייה לחידוש - בין הראי"ה קוק לבן-יהודה).
מצרף אני את האיגרת עם עיקרי דיון היסטורי הנוגע אליה ישירות.
בברכה,
הרב נריה גוטל
האיגרת המובאת להלן לא מצאה, משום-מה, את מקומה בכרך הרביעי של "אגרות הראיה". הגם שלפי תאריכה (תרפ"ג) היא מתאימה לסידור בכרך-איגרות זה, למרות זאת אי-השארת העתק ממנה בין גנזי כתובי הרב קוק, היא שהביאה ככל הנראה להעלמתה מידיעת עורכי ומהדירי אותו כרך, ובעקבות כך גם להשמטתה מספר האגרות! מר מאיר מדן הוא שחשף אותה, היפנה תשומת-לב לאיגרת "שכוחה" זו וגאל אותה מגניזתה תוך שהוא נותן לה פרסום בקובץ "זכרון ראיה"[2]. האיגרת עצמה נמצאת באקדמיה לעניני לשון, בירושלים.
נושאה של האיגרת: ביאור משמעה של המילה "לוז" - האם יש להשוותה, או להבדילה, מן המילה "נסכוי". כידוע, מסורת נקוטה אצל קדמונינו שעצם אחת יש באדם אשר נשארת יציבה וקיימת ואינה נרקבת גם אחר מותו, ומעצם זו מקיץ האדם לתחייה לעתיד לבוא (מקורות מסורת זו: ראה להלן באיגרת אשר לפנינו, ובהערותיה). עצם זו קרויה במרבית המקורות בשם "לוז", אם כי יש שמזכירים בעניינה שמות וכינויים נוספים: "נסכוי" וכן "בתואל" (בזוהר). שאל איפוא אליעזר בן-יהודה את עצמו אם הביטויים והכינויים מקבילים וזהים, או שלאמיתו של דבר הינם נפרדים ומכוונים לעניינים שונים.
למעשה אין זו שאלה חדשה, וכבר עמד עליה בפרוטרוט ר' יעקב עמדין, הכותב כך[3]:
אמר יעקב, מעודי הייתי משתאה על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז - לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי... ואמרם שממנו בנין גוף האדם ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי רקבון עצמות הגוף כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד... ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו... יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פ' תולדות שנקרא בתואל רמאה... ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו מה ענין שם בתואל... צער גדול היה לי ע"ד זה, ובדקתי בספרים פורש אין להם, ועתה בהיותי עוסק בענין הראוני מן השמים שכל ג' שמות הללו דבר אחד וכל דברי העצם אחת הן... וזה שנקרא בתואל גי' מת עם הכולל... חסר א' ממספר מת לרמז על זה שאינו מת אמיתי... הוא כמו כן רמאי... וכן ע"ד זה נקרא לוז שהוא גי' דם עם הכולל שממנו חיות האדם... אמנם נחסר ממנו ג"כ א' במספר להורות על זה כי הוא חי אצל המת ומת אצל החי, וזה שקראוהו עוד נסכוי מל' כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, שנראה כנרדם וגי' קום... ודי בזה לנבון.
לדידו של ר' יעקב עמדין (היעב"ץ), שלושת המושגים - לוז, נסכוי ובתואל - אינם מכוונים בסופו של דבר אלא לענין אחד. הכינויים אמנם שונים, אך הרעיון אחד.
בן-יהודה עצמו, בכרך החמישי של מילונו הגדול - אשר כבר פורסם וראה אור אותה שעה, רשם בערך "לוז" את ההגדרה (חוליה מחוליות השדרה, שהאמינו הקדמונים שממנו תחית המת) ולצידה מקורות אחדים מדברי חז"ל במדרש. מקורות אלה היו גלויים לפניו, הוא לא נזקק לסיוע בעניינם ולא על כך שאל בן-יהודה את הרב קוק (לכהפ"ח בכתב)[4].
אלא שכעבור זמן, משהמשיך בעבודתו והגיע לאות נ' ולערך "נסכוי", שאל בן-יהודה את עצמו אם זו אינה אלא מילה נרדפת לאותו מושג, או שמא מכוונת המילה השונה למושג אחר. מן האיגרות אשר לפנינו משתמע שבן-יהודה עצמו סבור היה כי החילוק בין המושגים נעוץ בהבחנה בין העצם ובין האיבר: הלוז הוא העצם - כפי שבא לביטוי מפורש במקורות רבים, ראה להלן בהערות האיגרת - ואילו הנסכוי הוא האיבר.
סגנון האיגרת מורה, כי בן-יהודה סבר לראות בפרשנות הרב קוק למונח "נסכוי" תנא דמסייע כנגד היעב"ץ אשר איחד את משמעות המושגים. על כך ענהו הרב קוק כי גם אם מפרש הוא אחרת מן היעב"ץ את משמעות "נסכוי", ברם זה עדיין "אינו גורם לי שלא אסכים לו שההוראה של נסכוי ושל לוז היא כוונה אחת". הכוונה אחת, אם כי הכינויים שונים. מן האיגרת לא מתברר כהלכה כיצד ביאר הרב קוק עצמו את משמעה המדוייק של המילה "נסכוי" (בדרך "הוראה של ביטוי פשטי" ולא "הוראה של רמזים") אך לכהפ"ח יודעים אנו שהוא שולל את ההבחנה וההפרדה בין המושגים. לדידו ברור כי לוז ונסכוי אינם מכוונים אלא לאותו מושג, אשר מכונה בכמה שמות.
יתירה מזו; הרב קוק מוסיף ומדגיש כי לא ניתן לקבל את הבחנתו של בן-יהודה בין עצם (לוז) ובין איבר (נסכוי), וזאת מאחר שרואים אנו כי "בלשון חכמים אפשר לקרות גם לעצם בשם אבר". אדרבה, עיקר דין טומאה לאבר מן החי, למדוהו חז"ל לא פחות מאשר לשון עצם אדם, ומוכח איפוא שיתופם! בכל אופן אין שום מניעה מכינוי העצם והאיבר גם יחד בכינוי דומה, יהא זה לוז או יהא זה נסכוי.
כאן המקום לציין כי בסופו של דבר הערך "נסכוי" כלל לא מצא מקום במילונו הגדול של בן-יהודה. הערך "לוז" פורסם כאמור בכרך החמישי אשר ראה אור עוד בחייו של בן-יהודה, ואילו הערך "נסכוי" - המתאים לפי אותיותיו לשלהי הכרך השביעי - לא פורסם כלל. ככל הנראה החליט לבסוף בן-יהודה שאין לו מקום כערך בפני עצמו, ולכן לא החל בהכנתו ולא הותיר רישומו בין כתביו - הן אלה (כרכים ו-ז) שלא היו חסרים אלא הגהה[5] והן אלה שנותרו בין דפי ניירות עזבונו, היינו שאר הכרכים אשר סודרו ונערכו אחר מותו. למעשה התקבלה בכך הכרעתו של הרב קוק אשר גרס כי אין בין "לוז" ובין "נסכוי" מאומה, וזה כזה לענין אחד הם מכוונים. משום כך אין הצדקה לראות ב"נסכוי" ערך עצמאי, ולכל היותר יש להסתפק בהפנייה לזיהויו עם "לוז".
* * *
בשולי הדברים תופנה תשומת ליבם של "דורשי רשומות" לתיארוכה של האיגרת, שלושה שבועות קודם מועד פטירתו של בן-יהודה, ב-כו כסלו[6]; זאת דוקא באיגרת שעניינה מות ותחייה, לוז ונסכוי.
הללו ודאי יוכלו לצרף זאת לסיפור אודות מפגשם האחרון של הרב קוק ושל בן-יהודה, בערב-שבת שלפני מותו. בשישי נפגשו, בשישי השיב ואמר בן-יהודה "אולי" (על אפשרות החזרה בתשובה), ובמוצאי שבת נפטר. שם "הרהורי תשובה" וכאן חזון "תחייה".
ב"ה ירושלים ב' כסלו תרפ"ג
כ' החכם מר א. בן-יהודה מה שסרתי מדרכו של הרב יעבץ[7] בפירוש ההוראה נסכוי, מפני שנראה לי שאם מוצאים הוראה של ביטוי פשטי הוא יותר קרוב מהוראה של רמזים[8], איננו גורם לי שלא אסכים לו שההוראה של נסכוי ושל לוז היא כוונה אחת, אצל דברי האגדה בענין זה. ולמטרה זו הבאתי את דברי המדרש רבה[9] במכתבי שמדברים ע"ד העצם שממנו הקב"ה מציץ את האדם בתחה"מ. וגם המדברים ע"ד הנסכוי כתבו כן שזהו העצם שממנו הקב"ה מציץ את האדם בתחה"מ. וגם המדברים ע"ד הנסכוי[10] כתבו כן שזהו העצם שנשאר קיים עד תחה"מ. והביא הדברים בספר אלי' רבא על או"ח[11] שהי' קדום בזמן[12] ועכ"פ לא ראה את דברי הרב יעב"ץ. ומזה מבואר שהיו מקורות לפניהם שהנסכוי הוא הוא הלוז, שנזכר במד"ר הנ"ל.
והביא דברי הא"ר מחבר אחרון בעל משנה ברורה על או"ח בסי' ש[13]. ודיוקו של כבודו שבין עצם ואבר[14], אי אפשר לבטל על ידו את השיווי של התוכן. ובלשון חכמים אפשר לקרות גם לעצם בשם אבר, ועיקר הדין שאבר מן החי הוא מטמא כדין טומאת מת למדנו בספרי חקת[15] מהתיבה של בעצם אדם, והביא הדברים הרמב"ם בפרק ב' מהלכות טומאת מת הלכה ג'[16]. אלא שאנו דורשים שהתנאי של עצם זה הוא שיהיו בו גם גידים ובשר[17] ואז יכונה בשם "אבר", אבל התורה קראה זה האבר בשם בעצם אדם, ואם מצאנו במדרשם של התנאים הקדמונים, שעצם ואבר הוא מושג אחד, ודאי שאין לנו להקפיד ע"ז אם משתתף המושג הזה במדרשים מאוחרים ובדברי מחברים בעלי אגדה וסוד[18].
בכבוד,
אברהם יצחק ה"ק
מקור: אסיא נט-ס, עמ' 84-89,208 (1997)