אי מניעת מוות

שלום לכבוד הרב אני סטודנט לסיעוד שנה ב` וכעת אנו נמצאים בשלב התנסויות קליניות בבית חולים במהלך ההתנסות עולות שאלות אתיות רבות וממש חשוב לי לדעת מה דעת התורה בנידון כעת אעלה לכאן שאלה אחת. המדריכה שלנו שהיא אחות בבית החולים אמרה לנו שלפעמים קורה שיש חולים סופניים, אנשים מבוגרים מאוד, סיעודיים עם בעיות רבות ומבחינה רפואית ברור שלשמור עליהם בחיים בעזרת מכונות ומכשירים זה רק יסב להם סבל, משום שלא נראה שהם יכולים לחזור ולהתאושש ולהיות צלולים בדעתם וכו` לא מדובר כאן על "המתת חסד" פעילה, שמנתקים מהמכשירים, אלא, האחות אמרה לנו שלעיתים קורה שהיא נכנסת לחדר של חולה כזה ורואה שהסימנים שלו מבשרים את מותו הקרוב, ואז, מסיבות "אתיות" היא בוחרת שלא להזעיק את הרופא כדי שיבצע בו החייאה, אלא סוגרת את דלת החדר של אותו חולה ומניחה לו לגסוס "בשקט" ואח"כ מזמינה את הרופא שיקבע את מותו. היא אמרה לנו "החולה כ"כ סובל, ואם אלקים החליט כבר לקחת אותו, אז אני לא מתערבת ולא רוצה לגרום לו לסבל נוסף"- כתגובה ראשונית נראה לי שזה חמור שהיא בוחרת על דעתה כך לאפשר לאדם למות כאשר יש בידה למנוע את זה, אך כשחושבים על זה, האם אנו באמת מחוייבים לשמור על אדם בחיים בכל מחיר? גם במחיר שהוא יועבר מהמחלקה למחלקת טיפול נמרץ לעוד שבוע-שבועיים ואז ימות? ברור שיש את העניין של עולם הבא והתיקון כאן. אך איננו הורגים אותו באופן פעיל, אלא רק ב"שב ואל תעשה". מאוד חשוב לי לדעת מה דעת התורה בעניין. תודה רבה