אכילה לרפואה קודם התפילה
עיון בשיטת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל[1]

ראשי פרקים:

א.             היתר אכילה לרפואה קודם התפילה

ב.             אכילת מיני מזונות כשדי בפירות

ג.              חיוב להתפלל ביחידות כדי לא לאכול קודם התפילה

ד.             עוד נפק"מ בין ההיתר לרעב להיתר לרפואה

ה.             חיוב קריאת שמע לפני אכילה לרפואה

ו.              באור שיטת הגרש"ז עפ"י הבאור הלכה

ז.              ישוב דברי הבאור הלכה

א. היתר אכילה לרפואה קודם התפילה

שנינו בגמרא (ברכות י, ב):

"א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים".

כתב על כך הרא"ש (סימן י):

"אבי העזרי ז"ל כתב דמותר לשתות מים בבקר קודם התפילה, דלא שייך במים גאוה".

עפ"י זה כתב מהר"י אבוהב (הוב או דבריו בב"י פט, ג)

"דלדעת אבי העזרי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל, דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי ליכא משום גאוה"[2],

וכן פסק השו"ע (פט, ג).

בדברי מהר"י אבוהב מבואר, שההתר לאכול לרפואה קודם התפילה, אינו משום שצורך הרפואה דוחה את איסור אכילה קודם התפילה, אלא משום שאין באכילה זו כל איסור, היות ורק אכילה שיש בה גאוה אסורה, ובאכילה לרפואה ליכא גאוה. כך גם כתב מהר"ש ענגיל (שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סימן ל א אות ז) בבארו מדוע איסור אכילה קודם התפילה הותר לצורך רפואה, בשונה מיתר איסורי דרבנן שלא הותרו לרפואה, ד"שאני התם דכל איסורין הם רק דחויין לגבי פקו"נ, ולכן צריך לאכול הקל הקל, אבל הכא דאינו איסור עצמי רק מכח גיאות, ובאוכל לרפואה דלא שייך טעם זה אינו בגדר איסור כלל, רק התר גמור".

דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל והקושי בדבריו

לפי זה יש לעיין במה שהובא בספר שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק נב הערה לט) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל בענין אכילה לרפואה קודם התפילה, ד"יש לעיין לענין האיסור של לא תאכלו על הדם, אם צריך להדר אחר מין אוכל דסגי ליה בפחות מכזית, ולא לאכול פירות שצריך לאכול כזית ויותר (ועיין מקור חיים לבעל החו"י סימן פט סעיף ג, דאם אוכל פחות מכזית לפני התפילה אין בו משום גאוה, ולא משום "לא תאכלו על הדם")[3] גם יש להסתפק אם צריך להדר ולאכול מעט מעט ביותר מכדי אכילת פרס כדי שלא יהיה בכלל האיסור של 'לא תאכלו' שזה תוך כדי אכילת פרס"[4] (וכן הוא בשמירת שבת כהלכתה ח"א פרק מ הערה צג ובהליכות שלמה ח"א פ"ב סעיף א. ועיין שמירת שבת כהלכתה תקונים ומילואים לפרק נב הערה מה).

דברי הגרש"ז צריכים לכאורה עיון: מאחר ואכילה לרפואה "אינה בגדר איסור כלל, רק התר גמור" (לשון מהר"ש ענגיל לעיל), מה טעם יש להקפיד לאכול דוקא פחות מכזית ובפחות מכדי אכילת פרס. כשם שמותר לשתות מים קודם התפילה באופן רגיל, ואין צריך להשתדל לשתות פחות משיעור רביעית או בפחות מכדי שתיית רביעית, משום שאין בשתייתם כל איסור, כך גם לכאורה מותר לאכול לרפואה כרגיל דאין באכילה זו כל איסור[5], ומאי שנא[6]?

אפשר שלדעת הגרש"ז אין באכילה לרפואה קודם התפילה גאוה, רק כשהרפואה אינה יכולה להיות מושגת בלא לאכול קודם התפילה, אך כשהרפואה יכולה להיות מושגת בלא לאכול קודם התפילה, יש בהקדמתה לתפילה גאוה, והיא אסורה. משום כך, כשניתן לאכול פחות מכזית או ביותר מכדי אכילת פרס, האכילה קודם התפילה – היינו כזית בכדי אכילת פרס – אינה נצרכת, ומשום כך היא גם אסורה.

דא עקא, בפרי חדש מבואר שאכילה לרפואה מותרת, גם כשהרפואה יכולה להיות מושגת בלא לאכול קודם התפילה. ז"ל הפר"ח (פט, ג):

"ומ"ש השו"ע דלרפואה מותר, מסתברא דאעפ"י שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם תפילה, ויכול לשתותו אחר התפילה שרי, דהא לית ביה גאוה"[7],

(וכ"פ הפמ"ג [ א"א פט, יב], ערוך השולחן [פט, כד] הבאור הלכה [פט, ג ד"ה וכן אוכלין], וכף החיים [פט, לו])[8]. דברי הפר"ח מבוססים על ההנחה שהתבארה לעיל שההתר לאכול לרפואה קודם התפילה אינו משום שצורך הרפואה דוחה את איסור אכילה קודם התפילה, אלא משום שבאכילה לרפואה ליכא גאוה ואין בה כל איסור (עיין מחצית השקל על מג"א פט, יב). משום כך אכילה לרפואה מותרת גם כשאין כל צורך רפואי להקדימה לתפילה, כשם שאין צורך להשתדל להמנע מלשתות מים קודם התפילה.

על כל פנים מבואר בדברי הפר"ח שאכילה לצורך רפואה מותרת גם כשהרפואה יכולה להיות מושגת בלא לאכול קודם התפילה. כשם שלדעת הפר"ח אין צורך לדחות האכילה לאחר התפילה כדי להמנע מלאכול קודם התפילה, כך גם לכאורה אין צורך לאכול בפחות מכדי אכילת פרס או פחות מכזית כדי להמנע מלאכול קודם התפילה, דבאכילה לרפואה אין כל איסור גם כשניתן היה להימנע ממנה, ומשמע שלא כדברי הגרש"ז.

חילוק בין דין הפר"ח לספק הגרש"ז

אולם נראה שיש מקום לחלק בין הדין המבואר בפר"ח לספק הגרש"ז. בדין שכתב הפר"ח ניתן אמנם לדחות האכילה לאחר התפילה, אך סוף סוף הרפואה תלויה באכילה. אכילה כזו – שהרפואה תלויה בה – אינה נחשבת כגאוה, היא אינה אסורה כל עיקר ואין כל צורך לדחותה לאחר התפילה. לעומת זאת בספק שהעלה הגרש"ז – בין כשניתן לאכול פחות מכזית, בין כשניתן לאכול בפחות מכדי אכילת פרס – הרפואה יכולה להיות מושגת בלא אכילה (דכזית ביותר בכדי אכילת פרס לא מיקרי אכילה). נמצא שהאכילה (היינו הכזית השלם, או אכילתו תוך כדי אכילת פרס) אינה נצרכת לרפואה, ואפשר שהיא אסורה[9].

דומה הדבר לחולה היכול להתרפאות בשתי דרכים: על ידי סיכת תרופה על עורו, או ע"י אכילה ושתיה. אפשר שגם הפר"ח יודה שבמקרה זה אין לאכול לרפואה קודם התפילה. רק אכילה שהרפואה תלויה בה אינה נחשבת כאכילת גאוה, אך אכילה כזו שהרפואה יכולה להיות מושגת בלעדיה, אפשר שנחשבת כאכילת גאוה והיא אסורה.

נמצאנו למדים שנכון הוא שלדעת הגרש"ז אכילה לרפואה מותרת רק כשהרפואה אינה יכולה להיות מושגת בלא האכילה. אכן, אין זה חיוני שהאכילה תהיה נצרכת דוקא קודם התפילה, אך הכרחי הוא שהאכילה תהיה נצרכת, ובלעדיה לא ניתן להשיג הרפואה.

ב. אכילת מיני מזונות כשדי בפירות

לכאורה היה נראה שגם לדעת הגרש"ז, כשיש צורך לאכול לרפואה קודם התפילה ויש שני סוגי אוכלים: פירות ומיני מזונות, ודי באותה כמות מכל אחד מהם, מותר לאכול כל אחד מהסוגים ואין צורך להעדיף הפירות על פני מיני המזונות, דאין באכילת מזונות שום תוספת איסור יתר על אכילת פירות.

אמנם מדברי הגרש"ז לא משמע כן. השולחן ערוך כתב שאף שאסור לשתות מים קודם הקידוש "מיהו לשתות מים בבקר קודם התפילה מותר, מפני שעדין לא חל עליו חובת קידוש" (רפט, א). כתב על כך הבאור הלכה (שם ד"ה חובת): "ומי שהותר לו לאכול ולשתות קודם התפילה, כגון שהוא לרפואה פשוט דצריך לקדש מתחלה". מדברי הבאור הלכה יש ללמוד שהסיבה שחובת קידוש לא חלה קודם התפילה היא משום שאסור לאכול באותה שעה, משום כך כאשר מותר לאכול קודם התפילה – כגון לצורך רפואה – חלה מיד חובת קידוש, ואין לאכול בלא לקדש קודם לכן.

הסיבה לכך שחובת קידוש תלויה באפשרות לאכול, היא משום שאין קידוש אלא במקום סעודה (שו"ע הגר"ז פט, ה, כף החיים פט, טו). משום כך כשמותר לאכול קודם התפילה דבר הנחשב כסעודה, חלה חובת קידוש ואין לאכול בלא לקדש קודם לכן. אך כשמותר רק לשתות מים לפני התפילה אין צורך לקדש קודם לכן, דחובת קידוש עדיין לא חלה, מאחר ואסור לאכול באותה שעה.

על פי זה נראה שגם חולה שדי לו בפירות, אינו רשאי לאוכלם קודם התפילה בלא לקדש קודם לכן. שהרי רשאי הוא לאכול מיני מזונות אם ירצה. כשישנה אפשרות לאכול קודם התפילה מיני מזונות – דבר הנחשב כסעודה לענין קידוש – חלה מיד חובת קידוש, וכשחלה חובת קידוש, אין לאכול שום דבר קודם לכן. גדולה מזו כתב הגרש"ז (נשמת אברהם ח"א סימן פט אות ג):

"חולה שמותר לאכול סעודה לפני התפילה אסור גם בשתיית מים ללא קידוש".

דמאחר וחלה חובת קידוש, הדר דינא שאין לשתות מים קודם הקידוש[10].

דא עקא, בספר שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק נב סעיף יב) כתב בשם הגרש"ז:

"חולה שצריך לאכול דברי מאפה מחמשת מיני הדגן בשבת בבוקר קודם שיתפלל, יקדש לפני שיאכל. ואם אינו צריך לאכול דברי מאפה כי אם פירות, לא יקדש, ויאכל לפי צורכו".

וכתב שם בהערה הטעם:

"שמעתי מהגרש"ז אוירבך (שליט"א) [זצ"ל], דמסתבר דבאכילת פירות לא חשיב כזמן סעודה, עכ"ל"[11].

מדברי הגרש"ז יש ללמוד שכשיש צורך לאכול לרפואה קודם התפילה ויש שני סוגי אוכלים: פירות ומיני מזונות, אין לאכול מיני מזונות. אילו היה מותר לאכול מיני מזונות מיד היתה חלה חובת קידוש, וגם פירות אסור היה לאכול בלא לקדש קודם לכן (שהרי כשחלה חובת קידוש אפילו מים אסור לשתות בלא לקדש קודם לכן כנ"ל). מכך שמותר לאכול פירות בלא לקדש קודם לכן, מוכח שלא חלה חובת קידוש[12]. זאת משום שכשניתן להסתפק במיני פירות אין לאכול מיני מזונות קודם התפילה, וכשאין לאכול מיני מזונות לא חלה חובת קידוש, דאין קידוש אלא במקום סעודה.

נראה שטעם הדבר הוא משום שלדעת הגרש"ז ניתן לאכול לרפואה קודם התפילה רק כשיעור הנדרש לא רק מבחינת כמות המזון, אלא גם מבחינת חשיבותו. מאחר ובכמה דינים אכילת מיני מזונות חשיבא טפי מאכילת פירות, יש בהעדפת המזונות על פני הפירות גאוה והיא אסורה[13]. משום כך כשדי באכילת פירות לרפואה, אין לאכול מיני מזונות לרפואה קודם התפילה[14].

אכן יש לעיין: לדעת הגרש"ז שיש להקפיד לאכול סוג מאכל בעל חשיבות פחותה האם יש גם צורך להדר אחר מאכל בעל הנאה פחותה. למשל: כשיש צורך לאכול לרפואה האם יש להעדיף חלה רגילה על פני חלה מתוקה דכל תוספת הנאה שאינה נצרכת לרפואה אסורה משום שיש בהעדפתה גאוה, או שרשאי לאכול החלה המתוקה[15].

אמנם כשישנו צורך לשתות לרפואה קודם התפילה, ויש שני סוגי משקים: מים ומיץ[16], ומצד הרפואה די במים, מסתבר שצריך לשתות המים שאין בהם גאוה ושתייתם מותרת גם שלא לרפואה, ואין לשתות המיץ שהינו חשוב יותר ויש בשתיתו גאוה[17].

ג. החיוב להתפלל ביחידות בכדי להמנע מלאכול קודם התפילה

והנה, הבאור הלכה (פט, ג ד"ה וכן אוכלין) כתב:

"כתבו האחרונים דאיש חלש, שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הציבור תפילתם בבית הכנסת, טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט, ואח"כ ילך לבית הכנסת לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה, משיאכל קודם התפילה וילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור (בה"ט בשם לקט הקמח, והו א פשוט מברכות כח, ב בגמר א חלש ליב אי וכו', ע"ש)"[18].

דברי הבאור הלכה צריכים לכאורה עיון: הבאור הלכה פסק כפר"ח:

"דאוכלין ומשקין לרפואה מותר, אפילו אם יכול לאכלם לאחר התפילה, כיון שהוא מכוין לרפואה" (באה"ל שם).

אם מותר לכתחילה להקדים בכוונה אכילה לרפואה לתפילה בלא שום צורך, על אחת כמה וכמה שמותר להקדים אכילה לרפואה לתפילה, כדי שלא להפסיד תפילה עם הציבור. מדוע אם כן האוכל מחמת חולשתו, צריך להתפלל ביחיד כדי להמנע מלאכול לרפואה קודם התפילה[19].

חילוק בין ההיתר לרעב להיתר לרפואה

נראה שזה אינו קשה כלל. שני התרים שונים ישנם לאכול קודם התפילה: התר לרפואה, והתר לרעב וצמא[20]. ההתר לרפואה אינו משום צורך התפילה אלא משום שאין באכילה זו גאוה, "דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי ליכא משום גאוה" (מהר"י אבוהב). לעומת זאת ברעב וצמא האכילה כשלעצמה הנה אכילת גאוה – שאוכל כדי להשביע רעבונו. רק העובדה שאכילה זו נצרכת לתפילה מפקיעה מאכילה זו את האיסור, ומחשיבה אותה כאכילה שאין בה גאוה[21]. משום כך אכילה לרפואה מותרת קודם התפילה גם כשאינה מועילה לתפילה, וגם כשיכולה להדחות לאחר התפילה. אכילת רעב לעומת זאת מותרת רק כאשר ישנו הכרח לאכול קודם התפילה, שאם לא יאכל לא יוכל להתפלל בכוונה כראוי, אך כשניתן להתפלל בכוונה כראוי בלא לאכול קודם התפילה, אין לאכול קודם   התפילה[22]. משום כך אכילת "איש חלש, שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הציבור תפילתם בבית הכנסת" שהנה אכילת רעב, שמטרתה להשביע רעבונו ולחזקו שיוכל להתפלל, אסורה, מאחר ואף בלא האכילה יכול להתפלל (ביחיד) ולכווין דעתו כראוי[23]^,[24].

אכן, מצד הסברא היה מקום לומר שכל אכילה לצורך התפילה אינה אכילת גאוה, ובכלל זה אכילה שתכליתה לאפשר תפילה עם הציבור. אך בגמרא מבואר שלא התירו לאכול קודם התפילה בכדי שניתן יהיה להתפלל עם הציבור, אלא רק לצורך כוונה בתפילה שזהו דבר עיקרי בתפילה (עיין ברכות ל, ב ושו"ע ק א, א) "והוא פשוט מברכות כח, ב בגמרא חלש ליבאי" (לשון הבאה"ל).

עכ"פ נראה שהחיוב להתפלל ביחיד ולא לאכול קודם התפילה הוא רק כשמדובר באכילת רעב, אך כשאוכל לרפואה רשאי לאכול קודם התפילה, ולא יפסיד תפילה עם הציבור בכדי להמנע מלאכול לרפואה קודם התפילה[25].

ד. נפק"מ נוספת בין ההתר לרעב להתר לרפואה

אפשר שיש נפק"מ נוספת בין ההתר לרפואה, להתר לרעב וצמא. נראה שאין איסור ליתן אוכלין לרפואה קודם התפילה, גם למי שאין בדעתו להתפלל רח"ל, מאחר ואין באכילה זו כל איסור (רק צריך להקפיד שיברך קודם לכן). אך אין ליתן לרעב וצמא שאין בדעתו להתפלל, לאכול קודם התפילה, אף שרעב באופן כזה שאילו היה מתפלל לא היה יכול לכווין דעתו. דכשאין בדעת הרעב להתפלל לאחר שיאכל, אכילתו אינה לצורך התפילה וממילא היא אסורה[26]. כמו כן נראה שההתר לרעב ולצמא לאכול קודם התפילה הוא רק כשאומד בדעתו שהאכילה תועיל לו לכווין בתפילה, אך אם יודע, שגם אם יאכל לא יכוין יותר בתפילה, אין לו לאכול קודם התפילה.

ה. חיוב קריאת שמע לפני אכילה לרפואה

והנה, הבאור הלכה (פט, ג ד"ה ולא לאכול) כתב:

"עיין במ"ב במש"כ 'והעובר על זה אמרו חז"ל [א] שעליו אמר הכתוב ואותי השלכת אחר גוך, אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים, [ב] וגם הסמיכו דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם', ונ"מ בזה הטעם השני [דל את אכלו על הדם] לאסור אפילו אחר שקבל עליו מלכות שמים בק"ש, כל זמן שלא התפלל תפילת שמונה עשרה. על כן נ"ל דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה, יקרא עכ"פ ק"ש קודם לכן"[27].

ודבריו קשים. הבאור הלכה פסק כפר"ח שמותר לאכול ולשתות לרפואה קודם התפילה "אעפ"י שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם תפילה, ויכול לשתותו אחר תפילה, דהא לית ביה גאוה". מבואר שלא רק שאין צורך להשתדל להקדים התפילה לאכילה, אלא מותר אפילו להקדים בכוונה את האכילה לתפילה, אפילו כשאין כל צורך רפואי בכך. מדוע אם כן הצריך הבאור הלכה לדחות האכילה לרפואה לאחר קריאת שמע, הפך דברי הפר"ח שהוא עצמו פסק כמותם. ולא זו בלבד, גם הזקיק לומר קריאת שמע באופן מיוחד עבור זה[28].

זאת ועוד. הבאור הלכה כתב שהדרשה מ"ואותי השלכת אחרי גויך" אינה אוסרת אכילה לאחר ק"ש קודם התפילה, ולשם כך צריך את הדרשה מ"לא תאכלו על הדם"[29], וגם זה צ"ע. בגמרא מבואר שמהפסוק "ואותי השלכת" לומדים לאסור אכילה קודם התפילה, ולא רק קודם ק"ש. ז"ל הגמרא:

"כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך"[30]^,[31].

ועיין בטור (סימן פט) שלא הביא בכלל את הדרשה מ"לא תאכלו על הדם" רק את הדרשה מ"ואותי השלכת אחרי גויך", אף שבכל הסימן עוסק בדיני תפילה. כמו כן כתב שם:

"ואסור לו להתעסק בצרכיו עד שיתפלל ולא לאכול ולא לשתות, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך".

משמע שהדרשה מ"ואותי השלכת" אוסרת גם לאכול קודם התפילה. גם במחזור ויטרי (סימן לג) כתב: "כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל וקורא ק"ש עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך". כעין זה כתב גם האורחות חיים (הלכות תפילה סימן טו):

"והר"ם כתב נמי שאסור לאכול ולשתות ולעשות שום מלאכה קודם ק"ש ותפילה ומביא ראיה מפ"ק דברכות דקאמר ואותי השלכת אחרי גוך, אחר שנתגאה זה היאך יקבל עול מלכות שמים".

גם בספר המכתם נמצא כתוב:

"כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך".

וכן הוא בעוד כמה ראשונים[32], וכבר העיר בזה קצת בשו"ת יביע אומר (ח"ד סימן יא אות ד), וצ"ע[33].

ו. באור שיטת הגרש"ז עפ"י הבאור הלכה

כפי שהערנו, דברי הבאור הלכה לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם דין הפר"ח, וצ"ע בזה. עכ"פ משמע מהבאור הלכה שכשהרפואה יכולה להיות מושגת בלא לאכול קודם התפילה, יש להמנע ממנה ולדחותה לאחר התפילה[34]. השתא דאתינן להכי אפשר שהגרש"ז שהסתפק האם יש לאכול בפחות מכדי אכילת פרס נמשך אחר דברי הבאור הלכה. כשם שלדעת הבאור הלכה אכילה לרפואה קודם התפילה אסורה, כשניתן להמנע ממנה ע"י דחייתה לאחר התפילה, כך גם אכילה קודם התפילה אסורה כשניתן להמנע ממנה ע"י אכילת פחות מכזית או בפחות מכדי אכילת פרס[35]. אכן, אין באכילה לרפואה קודם התפילה גאוה, אך זהו רק כשישנו הכרח לאכול קודם התפילה, אך כאשר הרפואה יכולה להיות מושגת בלא לאכול קודם התפילה, יש בהקדמת האכילה לתפילה גאוה[36].

אכן, כך משמע קצת ממה שכתב הגרש"ז (נשמת אברהם סימן פט
אות א) שאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה "יתכן שנכון לומר קודם לכן דבר בקשה כגון שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי"[37]. משמע שכשאין הכרח יש להשתדל עד כמה שניתן שלא לאכול לרפואה בלא להתפלל – אפילו תפילה כל שהיא – קודם לכן.

ז. ישוב דברי הבאור הלכה

אמנם, כדי שדברי הבאור הלכה לא ישארו קשים, שבסמיכות כה רבה לדין הפר"ח כתב הלכה שסותרת את דברי הפר"ח (כמבואר לעיל אות ה), ניתן אולי להציע שנפלה ט"ס בדברי הבאור הלכה, והמשפט הראשון בד"ה 'וכן אוכלין ומשקין' ("עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפילה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה") שייך לסוף הדיבור הקודם, וכך צ"ל[38]: "על כן נ"ל דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה, יקרא עכ"פ ק"ש קודם. אך עיין בפרי חדש ופרי מגדים דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפילה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה". ור"ל שמדברי הפר"ח והפמ"ג משמע שלא כדבריו, שהרי כתבו שאפילו כשניתן לדחות האכילה לאחר קריאת שמע ותפילה אין צורך לעשות כן, ומותר להקדים האכילה לק"ש ולתפילה, כ"ש שכשאוכל לרפואה אין צורך להקדים ולקרא קריאת שמע במיוחד קודם לכן[39].

קצת סעד לזה מכך שהחפץ חיים הביא את ההתר לאכול לרפואה הן בספרו מחנה ישראל (חלק הדינים פרק ב אות א) והן בספרו נדחי ישראל (פרק ח אות א), ובאף אחד מהמקומות לא כתב שיש לקרא קודם לכן קריאת שמע[40]. כמו כן מיושב לפי זה מדוע על אף שהחפץ חיים הסיק בבאור הלכה "דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה יקרא עכ"פ קריאת שמע קודם", במ"ב (ס"ק כב) בדברו אודות מיני תרגימא כתב זה רק בלשון "טוב". ז"ל: "היוצא מדברינו דלאכול מעט מיני תרגימא בעת השתיה כדי שלא לשתות הטיי"א אלבא ריקנא, אין שום צד להקל בזה, אם לא מי שיש לו חלישות הלב והוא צריך זה לרפואה, ומכל מקום טוב שיאמר מתחילה על כל פנים פרשת שמע ישראל". היות ולפי הפר"ח והפמ"ג אין חיוב לקרא קריאת שמע לפני אכילה לרפואה, ומעיקר הדין קי"ל כשיטתם, ורק הרוצה להחמיר "טוב שיאמר מתחילה פרשת שמע ישראל".

למען הדיוק יש להעיר שבספר נדחי ישראל הזכיר החפץ חיים שיש לקרוא ק"ש קודם אכילה משום חולשת הלב (וכן העירני הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א: לא הבנתי הרי בנדחי ישראל פ"ח ס"א כתב החפץ חיים דיקרא ק"ש, עכ"ד) אך זהו רק מחמת האיסור הכללי שאין לאכול קודם קיום מצוות, ולא מחמת האיסור הנלמד מ'ואותי השלכת'. ז"ל החפץ חיים שם (פרק ח סעיף א):

"אסור לאכול או לשתות משעלה עמוד השחר, והעובר על זה אמרו חז"ל שעליו אמר הכתוב ואותי השלכת אחרי גוך [וכו'], וגם סמכו חכמים דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם [וכו'].
ודוקא כששותה בדרך גאוה ותאוה, אבל מים או טיי וקאווי, או אוכלין ומשקין לרפואה, וכל מה שהוא רק ליישב דעתו מותר. וכתב החיי אדם ונ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר.
ודע דהחיי אדם מיירי במי שקיים כבר מצות ק"ש ותפילין, כגון שקרא ק"ש בתפלין ורק שלא התפלל עדיין, אבל אם לא קרא ק"ש או שלא הניח תפילין אסור אפילו אם חלש לבו, כיון שיש עליו חיובא דאורייתא, כדמוכח בחיי אדם עצמו כלל קמ"ח דין ט"ז ע"ש, אם לא שהוא חולה אין להחמיר בזה".

מבואר בדברי החפץ חיים שיש לקרא ק"ש קודם אכילה משום חולשת הלב, אך כאמור לעיל זהו רק מחמת האיסור הכללי שאין לאכול קודם קיום מצוות, ולא מחמת האיסור הנלמד מ'ואותי השלכת'. כן מוכח מכך שצריך גם להניח תפילין קודם האכילה, שזה ודאי אינו מדין 'ואותי השלכת', וכן מוכח מדברי החיי אדם (בכלל קמח דין טז) שהפנה אליהם החפץ חיים, העוסקים באיסור הכללי של אכילה קודם קיום מצות (וכ"כ בשיח הלכה סימן פט אות כ). נמצא שהחפץ חיים אכן הזכיר שיש לקרא ק"ש קודם אכילה משום חולשת הלב, מחמת הדין הכללי של איסור אכילה קודם קיום מצוות, אך לא הזכיר כלל שיש לקרא ק"ש קודם לכן גם משום 'ואותי השלכת'.

יש בדבר נפק"מ גדולה: אכילה יותר מכביצה קודם קריאת שמע והנחת תפילין לא הותרה משום חולשת הלב, אך טעימה הותרה (חיי אדם כלל קמח דין טז, נדחי ישר אל סוף פרק ו, שיח הלכה סימן פט אות כ עמוד קמה ד"ה נמצ א לנתב אר). לפי זה דברי החפץ חיים הנ"ל שיש לקרא ק"ש ולהניח תפילין קודם אכילה משום חולשת הלב אמורים רק ביחס לאכילה, אך לא ביחס לטעימה (שיח הלכה שם). אילו היה צורך לקרא ק"ש גם קודם טעימה מחמת האיסור הנלמד מ'ואותי השלכת' מדוע לא כתב החפץ חיים שגם לפני טעימה, אף שאין צורך להניח תפילין, יש עכ"פ לקרא ק"ש כדי להנצל מהאיסור הנלמד מ'ואותי השלכת'? זאת ועוד: בסוף דבריו כתב החפץ חיים שגם לדעת החיי אדם יש לקרא ק"ש ולהניח תפילין קודם האכילה "אם לא שהוא חולה אין להחמיר בזה". מבואר שחולה רשאי לאכול, ואינו צריך לקרא ק"ש קודם לכן.

לא זו אף זו: המעיין היטב בדברי החפץ חיים יווכח שהחפץ חיים הביא את ההתר לאכול לרפואה, אך לא כתב כלל שיש לקרא קודם לכן קריאת שמע. הצורך לקרא קריאת שמע קודם האכילה נזכר רק ביחס לדברי החיי אדם, שהתיר לאכול קודם התפילה מפני חולשת הלב, אך לא ביחס לחולה (להלן בהערה יבואר החילוק ביניהם). כן מבואר להדיא בלשון החפץ חיים: בתחילה הביא החפץ חיים את ההתר לאכול לרפואה ("ודוקא כששותה בדרך גאוה, אבל מים, או אוכלין ומשקין לרפו אה, וכל מה שהוא רק ליישב דעתו מותר"), שמקורו בדברי השו"ע, ולא כתב כלל שיש לקרא קודם לכן קריאת שמע. לאחר מכן הביא את דברי החיי אדם, שמותר לאכול קודם התפילה גם משום חולשת הלב ("וכתב החיי אדם ונ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר"), וכתב על כך "ודע דהחיי אדם מיירי במי שקיים כבר מצות ק"ש ותפילין". כך גם בהמשך אותו משפט כתב "אבל אם לא קרא ק"ש או שלא הניח תפילין אסור אפילו אם חלש לבו". משמע שההתר של החיי אדם נאמר רק במי שקיים כבר מצות ק"ש ותפילין, אך ההתרים שהוזכרו קודם לכן (מים, תה, קפה, אוכלין ומשקין לרפואה, ומה שהוא ליישב דעתו) נאמרו גם כשלא קרא ק"ש והניח תפילין קודם לכן (עיין אשי ישראל יג, כז שלא כתב שיש להניח תפילין קודם אכילה לרפו אה, ולא מצאתי שום פוסק שיכתוב שצריך להניח תפילין קודם אכילה לרפואה). כן מפורש גם בסוף אותה פסקה: "אבל אם לא קרא ק"ש או שלא הניח תפילין אסור אפילו אם חלש לבו [וכו'], אם לא שהוא חולה אין להחמיר בזה", מבואר שהצורך לקרא ק"ש ולהניח תפילין נאמר רק ביחס לדין החיי אדם אך לא ביחס לאכילה לרפואה, (וגם זה רק מחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם קיום מצוות ולא מדין 'ואותי השלכת', כמבואר לעיל)[41].

גם בספר מחנה ישראל מבואר שאין צורך לקרא ק"ש קודם אכילה לרפואה. ז"ל החפץ חיים שם (חלק הדינים פרק ב הלכות א-ב): "אסור לאכול או לשתות משעלה עמוד השחר [וכו'], ודוקא כששותה בדרך גאוה ותאוה, אבל מים, או אוכלין ומשקין לרפואה וכל מה שהוא ליישב דעתו מותר. וכתב הח"א ונ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר [ע"כ דברי החיי אדם]. וכל שכן אם הוא אוכל אכילתו אחר התפילה, רק שמפני חולשת לבו קיצר הפסוקי דזמרה דשפיר דמי. על כן אם איש הצבא הוא אדם חלוש שקשה לו להמתין מלאכול עד אחר העבודה, וצריך לאכול קודם העבודה, ואם יתפלל כל התפילה לא ישאר לו פנאי, כגון שנתאחר בקימתו מעט יקצר תפילתו ולא יתחיל רק מברוך שאמר ויאמר אשרי והללו את ה' מן השמים ואח"כ ישתבח ויוצר אור עד אחר שמו"ע כדי שישאר לו מעט זמן על האכילה. ואם נתאחר יותר יקצר ולא יתחיל רק מברכת יוצר אור עד אחר שמו"ע וישלים השאר ביום מתי שיהיה לו פנאי. ואם הוא חלש גדול, שיכול לבא מזה לידי חולי, יראה דאין צריך לצמצם בכל זה, ויקרא קריאת שמע עכ"פ פרשה ראשונה, ויאכל מקודם, ואם ישאר לו זמן יתפלל תפילתו". מבואר שאם אוכל כדי שלא לבוא לידי חולי "יאכל מקודם" ואח"כ יקרא ק"ש, "ואם ישאר לו זמן יתפלל תפילתו", ואינו צריך להקדים לקרא ק"ש קודם שאוכל[42]. דברים אלו, מתאימים כמובן לדברים שהובאו לעיל מספר נדחי ישראל ("דהחיי אדם מיירי במי שקיים כבר מצות ק"ש, אבל אם ל א קר א ק"ש אסור אפילו אם חלש לבו, אם ל א שהוא חולה אין להחמיר בזה"), שבמקום חולי ניתן לאכול קודם התפילה, ואין צורך לקרא קריאת שמע קודם לכן, וכמו שהתבאר לעיל.

מקור: אסיא עה-עו, עמ' 70-88 (2005)

 

 

 

[1]      תודתי לרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א (מתלמידי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ומחה"ס שיח הלכה – באורים במשנה ברורה) על שהואיל לעבור על דבריי, ועל הערותיו החשובות.

[2]        אף שאת איסור אכילה קודם התפילה למדו גם מהפסוק "לא תאכלו על הדם", ובפסוק זה לא הוזכר גאוה, "הא לא קשיא, דכיון דהך קרא אינו אלא אסמכתא בעלמא, מצינן לפרושיה דלא אסר אלא בגוונא דאסר קרא דואותי השלכת, דהיינו דוקא במידי דגאוה" (שו"ת בית יהודה או"ח סימן כ, וכ"כ הפמ"ג א"א פט, יב).

[3]        יש לעיין מדוע הסתפק הגרש"ז דוקא בייחס לסוג אוכל שיכול להסתפק ממנו בפחות מכזית, ונזקק לחידושו – השנוי במחלוקת (עיין בספר אשי ישראל – הלכות תפילה פרק יג סעיף כה) – של המקור חיים. לכאורה אותו ספק שייך גם בייחס לאוכל שצריך לאכול ממנו כזית ויותר, אך ערכו התזונתי רב, וצריך לאכול ממנו פחות מאשר אוכל אחר, שגם בזה שייך הספק הנ"ל, דכל אכילה ואכילה הנה איסור בפני עצמו (אשי ישראל יג, הערה עט) ואם יכול להמנע ממנה ע"י כך שיהדר אחר אוכל מזין יותר אפשר שצריך לעשות כן. ומשמע קצת שהגרש"ז הסתפק רק באופן שיכול להנצל מן האיסור לגמרי, אך כשמוכרח לעבור על האיסור – דצריך לאכול יותר מכזית – אינו צריך לטרוח עבור אוכל שדי לאכול ממנו כמות פחותה בכדי למעט האיסור. אך מדברי הגרש"ז בספר שיח הלכה (סימן פט אות כג) משמע שהגרש"ז הסתפק גם כשצריך לאכול יותר מכזית, וכפי הנראה הספק נכון גם בלא דברי המקור חיים, ודבריו הובאו רק לחזק הספק.

[4]        יש להעיר שהספק של הגרש"ז הוא רק "אם צריך להדר אחר מין אוכל שסגי ליה בפחות מכזית". משמע שאם יש לפניו מין אוכל שסגי ליה בפחות מכזית, פשוט הוא שצריך להעדיף מאכל זה. גם מה שהסתפק "אם צריך להדר ולאכול מעט מעט ביותר מכדי אכילת פרס", זהו רק משום שאכילת מעט מעט ביותר מכדי אכילת פרס כרוכה בטירחה, אך אילו הדבר לא היה כרוך בטירחה, היה צריך להמנע מלאכול קודם התפילה באופן האסור.
הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – נראה דאין כוונת "להדר" שכתב מו"ר הגאון זצ"ל לחפש ולטרוח עבור זה, אלא "להדר" היינו לדקדק ולהחמיר בהלכה זו או לא. כלומר האם יש להדר ולקיים כן, או לא ואין צריך, וכפי שאמרנו לפניו, והיה לו צד שזה נכון ואין צריך להדר כלל. וכיון שכן מש"כ "פשוט הוא שצריך להעדיף מאכל זה", וכן מש"כ "היה צריך להמנע מלאכול קודם התפילה באופן האסור" זה אינו, ולצד שלא נאמר הלכה זו אזי אף באופנים הנ"ל לא נאמרה.

[5]        עיין בבאורי מהר"י אבוהב לטור (נדפס בטור מהדורת מכון ירושלים) סימן פט שההתר לרפואה פשוט יותר מהתר שתיית מים, וגם הסוברים ששתיית מים אסורה מודים שאכילה לרפואה מותרת.

[6]        ביותר צ"ע, שמהר"ש ענגל עצמו כתב בסוף אותה תשובה "ואם אפשר לכווין לבל יאכל כזית בכדי אכילת פרס בוודאי מהנכון", על אף שלדעתו אכילה לרפואה "אינה בגדר איסור כלל רק התר גמור". (הערת הרב חיים רפופורט שליט"א: נראה דר"ל בגדר מהיות טוב וכו' ינהוג סלסול בעצמו ולא מעיקר הדין).

[7]        לכאורה אף שאין באכילה זו גאוה, היה ראוי לאוסרה משום ש"אסור להתעסק בצרכיו עד שיתפלל" (שו"ע פט, ג), וכן מבואר בפסקי הרי"ד (ברכות י, ב) שאכילה קודם התפילה אסורה גם מדין עשיית צרכיו קודם התפילה. בשלמא כשמוכרח לאכול לפני התפילה, אפשר שבמקום חולי לא גזרו חכמים, אך לדעת הפר"ח שאכילה לרפואה מותרת גם כשאין כל צורך רפואי להקדימה לתפילה, קשיא.
נראה שאכילה לרפואה נחשבת כצרכי מצוה שמותר לעסוק בהם קודם התפילה (מ"ב פט, לו, אשי ישראל יג, יט). כשם שמצוה על האדם לרפאות את חברו, כך גם מצוה עליו לרפאות את עצמו (ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך חולה, כרך יג עמוד רמט). מזה יש ללמוד שמותר להזמין תור אצל רופא, או לילך לקנות תרופה קודם התפילה. ולפי הפר"ח זה מותר אף כשניתן לעשות זאת אחר התפילה (ועיין אשי ישראל יג, הערה עח בשם המ"ב צ, נג, אך המ"ב שם מיירי בדבר רשות, ולא בדבר מצוה. ומה שכתב המ"ב רנ, א שיש להקדים תפילה לקניית צרכי שבת, אין זה משום האיסור להתעסק בצרכיו קודם התפילה, אלא משום תדיר, כמבואר שם בבאור הלכה, וכ"כ בספר שיח הלכה סימן פט אות לו עי"ש).

[8]        בספר שיח הלכה (סימן פט אות כב) כתב: "מסתימת דברי הפר"ח, הפמ"ג והבאה"ל משמע דשרי לאכול אפילו יותר מכביצה כשזה לרפואה. והדבר צ"ב דהתינח באכילה של כדי טעימה שאיסורו לפני התפילה הוא רק משום ואותי השלכת אחר גויך, בזה שפיר כתבו הפר"ח והפמ"ג דכל שמכוין לרפואה אין בזה גאוה ושרי. אבל באכילה יותר מכביצה שאיסורו לפני התפילה הוא בנוסף לנ"ל גם משום האיסור הכללי של אכילה לפני מצוה ומשום שמא ימשך – עיין מ"ב ס"ק כז ובמש"כ שם אות כז – בהא לכאורה אין סברא להתיר לאכלם לפני התפילה כל שיכול לאכלם לאחר התפילה, דהאיסור של שמא ימשך עדיין קיים גם כשמכוין לרפואה. ואולי י"ל דכל שהוא לרפואה לא חיישינן לשמא ימשך, דיודע בראשית אכילתו שיעור מסויים הזקוק לצורך רפואתו, ותו ליכא לשמא ימשך" עכ"ד. תירוצו לכאורה קשה: הרי ההימשכות היא דבר שנעשה באופן לא מתוכנן, כיצד אם כן הידיעה בראשית אכילתו מהו השיעור המסוים הזקוק לרפואתו, תמנע שלא ימשך בלא לשים לב בסוף אכילתו.
נראה שהחשש שמא ימשך נאמר באכילת התר, אך כאן שהאכילה אסורה, והותרה רק לצורך רפואה, אם יאכל יותר מכדי רפואתו הרי זו אכילת איסור (אשי ישראל יג, הערה עט, שמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק נב הערה לז, וכן משמע מספר מחנה ישראל לחפץ חיים, חלק הדינים פרק ב סוף אות ג). נמצא שעל כרחו צריך הוא לדקדק בכל רגע ורגע שאינו אוכל יותר מכפי המידה הנצרכת. בכגון דא אין חשש שמא ימשך, ואפשר שזו גם כוונת השיח הלכה. ולפי זה נראה, שאף שיש דברים שאסור לאוכלם כבר בחצי שעה שקודם עלות השחר (מ"ב פט, כז), בתענית ציבור מותר לאכול בחצי שעה שקודם עלות השחר, שהרי אין חשש שמא ימשך, דבעלות השחר האכילה אסורה מחמת התענית. אך עיין בתשובות הגר"ח קנייבסקי שליט"א בסוף ספר אשי ישראל תשובה פו שאוסר. ועיין שו"ע רלה, ב דאסור להתחיל לאכול חצי שעה קודם צאת הכוכבים משום חיוב קריאת שמע, ולפי דברינו מסתבר שבערב תשעה באב מותר, דאין חשש שמא ימשך. ואפשר שגם אדם שהותר לו לאכול בתשעה באב רק כדי צורכו (עיין פסקי תשובות סימן תקנד אות ט) אינו שייך באיסור אכילה קודם קיום מצוה, דאין בו החשש שמא ימשך, אך עיין להלן (הערה 40) שמדברי המ"ב בספרו נדחי ישראל משמע שלא כסברא זו.

[9]        הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – מש"כ הוא נכון מאוד.

[10]       נראה שגם אם אין בדעתו לאכול קודם התפילה, חלה עליו חובת קידוש מאחר ורשאי לאכול.

[11]       כן הוא גם בשמירת שבת כהלכתה ח"א (פרק מ הערה צג), בהליכות שלמה (פרק ב דבר הלכה אות ד), ובספר שיח הלכה (סימן פט אות כג).

[12]       עיין אגרות משה או"ח (ח"ב סימן כו), ולפי דברינו משמע לכאורה שלענין אכילה לרפואה לפני התפילה יש להעדיף דייסה על פני פת כיסנין.

[13]       הערת ת"ח אחד שליט"א: לענ"ד היה נראה לבאר דבר זה באופן קצת אחר, לא מצד חשיבות המין שאוכלו היינו המזונות, אלא שיש באכילתם שם סעודה, ומסתבר שמי שיש לו צורך רק באכילה כגון פירות אינו מותר לעשות סעודה לפני התפילה, שזו אכילה חשובה יותר, אכילה גמורה שיש בה גאוה. וממילא נפשט הספק להלן לגבי תוספת הנאה, שלא שמענו מעולם שהגאוה היא מההנאה, רק מדברים שמגדירים את האכילה כחשובה יותר.

[14]       הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – מש"כ הוא נכון מאד.

[15]       הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – אינני יודע וצ"ע.

[16]       היינו סוג מיץ האסור בשתיה קודם התפילה – עיין כף החיים (פט, ל וס"ק לג).

[17]       בכך שניתן להימנע משתיית המיץ (שביסודה זוהי שתיית גאוה) ע"י העדפת המים, לא די בכדי לאסור שתיית המיץ. כשם שניתן היה להימנע מלאכול לרפואה קודם התפילה ע"י דחיית האכילה לאחר התפילה, אך אין צורך לעשות כן משום שאכילה הנצרכת לרפואה הנה אכילת התר ואין צורך להשתדל להמנע ממנה כמבואר בפר"ח, כך גם על אף שניתן היה להימנע משתיית המיץ ע"י שתיית המים, אפשר שאין צורך לעשות כן, מאחר ושתיית מיץ לרפואה הנה שתיית התר. השיקול המכריע לאסור בכגון דא הוא שמיץ הינו חשוב ממים (כן מוכח מכך ששתיית מים מותרת קודם התפילה ושתיית מיץ אסורה), וכשם שיש להעדיף אכילת פירות על פני מיני מזונות משום שמיני מזונות חשובים יותר, כך גם יש להעדיף שתיית מים על פני מיץ, ועיין להלן.
הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – מש"כ הוא נכון מאוד.

[18]       בשמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק נב הערה מח) כתב: "ויל"ע מה עדיף, לצאת יד"ח הרמב"ם ע"י אמירת תפילה קצרה, שבח, בקשה והודאה, ואמירת ברכת התורה ופרשה ראשונה של ק"ש ולאכול, ואח"כ להתפלל תפילה בציבור, או דילמא יתפלל כל תפילת שחרית ביחידות ויאכל, ואח"כ ילך לבית הכנסת לשמוע קדיש וקדושה וכו'". לא ידעתי מה ראה השש"כ להסתפק בזה, אחר שדין זה מבואר להדיא בבאר היטב ובבאור הלכה שבכגון דא "טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט, ואח"כ ילך לבית הכנסת לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה, משיאכל קודם התפילה וילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור" (והשש"כ עצמו הביא דין זה באותו סעיף). ונראה שהבאר היטב והבאור הלכה לא כתבו כהצעת השש"כ משום שגם אם יאמר בקשה כל שהיא וכו' לא יועיל בזה, היות ואיסור אכילה קודם התפילה הוא עד שיתפלל תפילת שמונה עשרה, כמבואר ברמב"ם (הלכות תפילה ו, ד) בשו"ע (פט, ג) ברמ"א (שם) בשו"ע הגר"ז (פט, ה) ובבאור הלכה (שם ד"ה ולא. אך עיין כף החיים רפו ס"ק ל), ואיסור זה לא הותר לצורך תפילה במנין. בזה מיושבת גם קושייתו (פרק נב הערה לו) "למה לא יתפלל [האוכל לרפואה] קודם אכילתו תפילה קצרה – שבח, שאלת צרכיו והודאה – לצאת ידי תפילה לדעת הרמב"ם, ולא יעבור על לא תאכלו על הדם". מאחר ואיסור אכילה קודם התפילה הוא קודם שיתפלל תפילת שמונה עשרה, אין תועלת באמירת בקשה כל שהיא, דגם לאחר אמירת בקשה כל שהיא האיסור קיים באותה מידה.

[19]       כבר הקשה כן בספר משנה הלכה (פט, ה), ותרץ: "אפשר דבזה מיירי בגוונא דעכשיו אינו רעב אלא חושש שירעב באמצע התפילה, ולכן עכשיו מקרי אכילה של גאוה". ודוחק, דכל כי האי הוה ליה לבאור הלכה לפרושי, ואין דרכו של הבאור הלכה לסתום אלא לפרש. כמו כן מלשון הבאור הלכה "דאיש חלש שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הציבור תפילתם", משמע שמדובר בידיעה ברורה, ולא בחשש בעלמא. גם מהגמרא בברכות כח, ב ממנה הביא הבאור הלכה ראיה לדבריו משמע שמדובר בידיעה ברורה ולא בחשש בעלמא, ובודאי שאילו לדעת הבאור הלכה היה מדובר בגמרא דוקא בחשש רעבון, הוא לא היה כותב בסמתא "והוא פשוט מברכות כח, ב" כשאין בסוגיא כל רמז לכך.

[20]       אכן השו"ע הביא את שני ההתרים הללו בשני סעיפים שונים. ההתר לרפואה הובא בסעיף ג ("וכן אוכלין ומשקין לרפואה מותר"), וההתר לרעב וצמא הובא בסעיף ד ("הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוון דעתו יתפלל, ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה").

[21]       כן מבואר בפמ"ג (א"א פט, יג), בחידושי מהר"י אבוהב על הטור (סימן פט), ובספר בני ציון לגאון ר' בן ציון ליכטמן זצ"ל (סימן פט אות ד).

[22]       הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – מש"כ הוא נכון מאוד.

[23]       שוב ראיתי שכבר עמד על כך הרב חיים הכהן רפופורט שליט"א, בקובץ תורני אור ישראל (יו"ל ע"י מכון אור ישראל, מונסי) גליונות לא-לב.

[24]       רק צ"ע מדוע הבאר היטב והבאור הלכה הביאו דין זה בסעיף ג העוסק באכילה לרפואה, ולא בסעיף ד העוסק ברעב וצמא. אמנם בספר לקט הקמח – שהוא המקור לדברי הבאר היטב – שתי ההלכות המופיעות בבאר היטב מופיעות בסמיכות זו לזו. בתחילה מובאת ההלכה (המופיעה בתחילת דברי הבאר היטב) בשם שו"ת הרדב"ז ששתיית מים עם סוכר מותרת רק לצורך רפואה. ולאחר מכן מובאת ההלכה בדבר איש זקן וחלש. אפשר שלאחר שהעתיק הבאר היטב מלקט הקמח את ההלכה הראשונה בדבר שתיית מים עם סוכר לחולה, השייכת לסעיף ג, הוסיף להעתיק גם ההלכה הבאה בענין איש חלש, ולא חש לכך שהלכה זו שייכת לסעיף הבא, והבאור הלכה נגרר אחריו.
יש להעיר שאפשר שחילוק זה בין אכילת רעב לאכילה לרפואה, מבואר כבר בדברי בעל לקט הקמח. אלו דבריו במלואם (הלכות הנהגת האדם בבוקר): "[א] במקום צורך רפואה דוקא מותר לשתות מים וסוקאר קודם שיתפלל. [ב] ולאיש זקן וחלש שאינו יכול לעמוד על נפשו עד עת יציאת הציבור מבית הכנסת, בפרט בשבתות ויו"ט שלפעמים מתעכבין עד חצות, יותר טוב להתיר לו שיתפלל בנחת תוך ביתו, ויקדש ויאכל מידי בצפרא, ואח"כ ילך לבית הכנסת ויכוין לבו עם הציבור בתפילת שחרית, ויתפלל אח"כ עמהם מוספין של יום, ולא שישתה הקאו"י או הגיקולאט"י בלא קבלת עול מלכות שמים תחלה, כי ודאי על זה נאמר ואותי השלכת אחרי גאיך. [ג] אכן עפ"י האופן האמור מאחר שהוא צריך לו אין כאן חשש איסור. רדב"ז רלח".
דברי בעל לקט הקמח לכאורה אינם מובנים. בתחלה הוא כותב שאיש זקן וחלש יתפלל בביתו ולא יאכל קודם התפילה, ובסוף הוא מסיים "אכן עפ"י האופן האמור מאחר שהוא צריך לו אין כאן חשש איסור" – הפך תחילת דבריו. אם כוונתו שכשמתפלל בנחת בתוך ביתו, ולאחר מכן מקדש ואוכל (שזהו "עפ"י האופן האמור") "אין כאן חשש איסור, מאחר שהוא צריך לו", זה פשוט שהרי אינו אוכל קודם התפילה. אפשר שהכוונה ב"אופן האמור" היא להתר לרפואה המופיע בתחילת דברי בעל לקט הקמח. רצונו לומר: הדברים בענין איש זקן וחולה אמורים כשאוכל לחזק את עצמו, שאין זו אכילה לרפואה אלא אכילת רעבון. בכגון דא, ההתר הוא רק משום צורך התפילה, ויתפלל ביחיד ולא יאכל קודם התפילה בכדי להתפלל עם הציבור. אך כשהאכילה היא "עפ"י האופן האמור" – היינו לצורך רפואה, רשאי לאכול קודם התפילה גם כשיכול להתפלל קודם לכן ביחידות "מאחר והוא צריך לו אין כאן חשש איסור", ולא יפסיד תפילה עם הציבור.
מיהו אפשר ש"האופן האמור" היינו שמתפלל בנחת בתוך ביתו, ולאחר מכן מקדש ואוכל, ואין חשש איסור בכך שמתפלל שחרית בתוך ביתו שלא עם הציבור. אך לפי זה קצת קשה מדוע ציין בעל לקט הקמח את תשובת הרדב"ז כמקור לדין זה. בתשובת הרדב"ז (ח"ד תשובה אלף שט [רלח]) נאמר: "שאלה שאלת אם מותר לשתות מים וצוק"ר קודם שיתפלל. דע שאם אינו חולה אסור ואין לך גאוה גדולה מזו, אבל אם שותה אותו לרפואה אין כאן גאוה ומותר". אין בדברי הרדב"ז שום התייחסות לדין השני המופיע בלקט הקמח בענין איש זקן וחלש וכו' אלא רק לדין הראשון המופיע בלקט הקמח בענין שתית מים וסוכר קודם התפילה, והיה ראוי לציין את דברי הרדב"ז אחר הדין הראשון ולא אחר הדין השני שאינו נוגע כלל לדברי הרדב"ז. אך אם כוונת בעל לקט הקמח בסוף דבריו לציין שבמקרה והאכילה היא לצורך רפואה היא מותרת, מובן מדוע הביא את הרדב"ז כמקור להלכה זו, שגם חלק מהלכה זו מקורה בדברי הרדב"ז שהתיר שתיית מים וסוכר קודם התפילה לצורך רפואה.

[25]       זהו שלא כדברי הלב אברהם (ח"א פרק ב סעיף יג) והאשי ישראל (פרק יג סעיף כז).

[26]       מיהו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן לד אות ז) כתב שהאיסור לאכול קודם התפילה לא נאמר כלפי "הני רשיעי שאינם מתפללים כלל".[מי שלא אמור להתפלל (בין בהיתר ובין בלא היתר) אכילתו איננה "קודם" התפילה שהרי אין כאן תפילה.              – העורך].

[27]       כן גם נהג מרן הרב קוק זצ"ל (סידור עולת ראיה ח"א עמוד קפו קודם מזמור שיר חנוכת הבית לדוד), "כשהיה טועם כוס תה מהול בחלב לפני התפילה היה אומר (אחרי ברכות התורה, ברכות השחר, וקריאת שמע קטנה, וכמדומה שגם אדון עולם) מקודם מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ואמר בשם אביו (הרש"ז ז"ל שג"כ נהג כך) שבפסוק מה בצע בדמי וגו' שיש בו, יוצאים בשעת הדחק בשיעור המועט של תפילה על הדם קודם האכילה, משום לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". אך אפשר שנהג כן ממידת חסידות או משום שחשש לדעות שגם שתיה לרפואה אסורה (עיין ב"י סימן פט).

[28]       כבר הקשה כן בספר שיח הלכה (סימן פט אות כא): "לכאורה יש להעיר דמאחר דכל אוכלין ומשקין שעושה לרפואה אין בזה גאוה, א"כ אמאי לא יוכל לאוכלן לכתחילה אף לפני ק"ש הרי אין כאן כלל האיסור של אותי השלכת וכו' דאין בזה כלל גאוה. ובפרט לפי"ד הבה"ל דכתב דאף אם יכול לאוכלם לאחר התפילה ג"כ שרי לאוכלם לכתחילה אף לפני התפילה כיון דמכוין לרפואה, בודאי צ"ב אמאי בעינן שיקרא קודם ק"ש".
וכתב שם בהערה בשם הגרא"י זלזניק שליט"א: "בענין הקושיא הלא אוכל לרפואה אין בכלל איסור, הנה הדבר פשוט, והוא דתרופה אינה בכלל ואותי השלכת וכו'. משא"כ כאן שאוכל מאכל ומשקה שיש בזה משום ואותי השלכת, אלא שהוא נצרך להם שלא יוזק בשהיה לפניה, בזה ודאי שפיר כתב הבה"ל", עכ"ד. (כן משמע קצת גם מהשמירת שבת כהלכתה, שבפרק מ סעיף מה כתב שיש לקרא ק"ש קודם אכילה לרפואה, ושם בהערה צד כתב שתרופות רשאי לבלוע קודם התפילה אף אם יכול לבולען אחר התפילה).
אך תרוצו קשה. דברי מהר"י אבוהב "דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי ליכא משום גאוה" אמורים בייחס לאוכלין ומשקין ולא בייחס לתרופה. כך מבואר בציטוט הנ"ל וכך גם מבואר בתחילת דברי מהר"י אבוהב, ז"ל: "מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל". כן מבואר גם במג"א (ס"ק יב) "משמע אפילו אוכל ושותה דבר דשייך בו גאוה, כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה שרי, וכן משמע בב"י בשם מהר"י אבוהב". כתב על כך מחצית השקל "וכן משמע בב"י בשם מהר"י אבוהב – שכתב בשם מהר"י אבוהב 'מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל'. דשני תיבות אוכלין ומשקין שכתב מהר"י אבוהב מיותרים, אלא ודאי ר"ל אוכל ומשקה גמור שהם טובים לאכילה ושתיה, אלא שהוא אוכלם לרפואה אפילו הכי שרי". גם בשו"ע הגר"ז (פט, ה) כתב "ואפילו כל מיני אוכלין וכל מיני משקין ששייך בהם גאוה מותר לאכלם ולשתותם לצורך רפואה, שאין ברפואה משום גאוה". וכן העתיק לדינא המ"ב (פט, כד) "וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר – אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה, כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה גמור שרי, וכ"ש שמותר לשתות קודם התפילה הרקות ושיקויים לרפואה". גם דברי מהר"ש ענגיל הנזכרים לעיל "דאכילה לרפואה אינה בגדר איסור כלל רק התר גמור" אמורים בייחס לאוכלין ולא בייחס לתרופה. גדולה מזו: דברי הפר"ח עצמם נסובים על דברי השו"ע, והשו"ע מיירי באוכלים ומשקים – ולא בתרופה, כמבואר להדיא בלשונו "וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר" (עיין גם מחצית השקל על מג"א פט, יב). כן מבואר גם בערוך השולחן (פט, כד) "ואפילו מיני אכילה ושתיה גמורים מותר, דכיון שעושה זה לרפואה אין בזה משום גאוה ואפילו יכול לעשותה אחר התפילה מותר". וכן משמע מהבאור הלכה (ד"ה וכן אוכלין).
הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – הנה כתב מו"ר שליט"א [הגרא"י זלזניק שליט"א – מ.ב.] (עם מו"ר שליט"א כהיום א"א לדבר איתו בענינים עמוקים אלו – השי"ת ישלחו לו מהרה רפו"ש בתושחו"י) לחלק בין תרופה לאוכלין ומשקין, וכתב
כב' שליט"א לתמוה, ולכאורה בצדק דמוכח בלישנא דהראשונים ובאחרונים מ"א מחצה"ש ובבה"ל וכו' דאף אוכלים ומשקים טובים ג"כ מותר כיון שמתכוין לרפואה.
אך לאחר העיון נראה ביאור דברי מו"ר שליט"א דגם באוכלים ומשקים שאינם תרופה איכא ב' אופנים.
אופן א – מאכל שאינו תרופה כלל ואף "מאכל גמור" (וכמובן שמברך עליו), אבל כל אכילת מאכל זה הוא רק משום שהוא חולה וצריך זאת לרפואתו, וכשהוא בריא לא אוכל מאכל זה. וכגון חולה הנצרך לרפואתו לאכול כל בוקר מאכל גריסים מעורב עם דברים אחרים וכו', מאכל שהוא מאכל גמור וטעים, אבל לולא מחלתו לא היה אוכל זאת, ורק משום הוראת הרפואה צריך לאוכלו – בזה כתבו הפר"ח והפמ"ג דאף אם יכול לאוכלו לאחר התפילה מותר לאכול לפני התפילה, כיון שאין בזה גאוה כלל.
אופן ב – אוכל ארוחת בוקר רגילה, כפי שרגיל לאכול יום יום אף כשבריא גמור, רק משום חולשתו וכו' חייב לאכול בשעה מסוימת ואסור לו לאחר אכילתו.
אכילה כזו [אופן ב] אם יכול לאוכלו לאחר התפילה זה לא הותר לאכול לפני התפילה, ובאכילה זו כן יש "גאוה" כיון דלא מקרי תרופה כלל. וזה אשר כתב הבה"ל "ע"כ נ"ל דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה יקרא עכ"פ ק"ש קודם". מי שמוכרח "לאכול" – היינו אכילה רגילה שרגיל לעולם לאכול, רק משום רפואה צריך להקדים לאכול לפני התפילה בזה יש גאוה, ואם לא מוכרח לאכול לפני התפילה, אסור לו לאכול, בזה כתב הבה"ל דיקרא ק"ש קודם כדי לינצל עכ"פ מאיסור ד"אותי השלכת", ולא דמי למש"כ השו"ע "אוכלין ומשקין לרפואה", שאף שזה אוכלין ומשקין גמורין אבל זה "לרפואה" ובלא רפואה לא היה אוכלם – כ"נ ברור בביאור דברי מו"ר שליט"א, ובזה מתיישבים בס"ד דברי הבה"ל דלא יסתרו אהדדי. זו הדרך היחידה שמצאנו לבאר דברי הבה"ל. ואף שלכאורה אולי הו"ל לבה"ל לבאר יותר, מ"מ אין זה מוכרח שאין זה הביאור הנכון בבה"ל. עכ"ד. א"ה – לפי דברי הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א כאן, יש לתקן את מה שפסק בשמו בספר אשי ישראל (פרק יג סעיף כח), עי"ש. אך לענ"ד תירוץ זה קשה. אין בלשון הבאור הלכה כל רמז שבשני הדיבורים מדובר בסוג אכילה אחר, וכל כי האי הוה לי לפרושי, ביחוד שיש בזה נפק"מ לדינא, ואין ספק שאילו הבאור הלכה היה מחדש מדעתו שיש שני סוגי אכילה לרפואה, ויש ביניהם נפק"מ לדינא, הוא היה כותב כן בפרוש ומציין המקור לחילוק זה, ביחוד שאין דרכו של הבאור הלכה לסתום אלא לפרש. גם נראה דוחק ש"לאכול לרפואה" פרושו דוקא אכילה שדרכו לאכול גם כשבריא, והחולי מזקיקו לאוכלה דוקא בשעה מסויימת, ו"אוכלין ומשקין לרפואה" פרושו דוקא אכילה שאוכל רק מחמת החולי. גם אם נמצא סיבה לפרש כן, קשה להניח שהבאור הלכה סמך על המעיין שיבין זאת מדעתו. ועיין בשו"ע שכתב "וכן אוכלין ומשקין לרפואה" אף שבודאי מתיר גם אכילה שדרכו לאוכל כשבריא והחולי מזקיקו לאוכלה דוקא בשעה מסויימת, ומשמע שגם אכילה זו כלולה בלשון "אוכלין ומשקין לרפואה".

[29]       כן משמע גם משו"ת קרן לדוד (סימן כא אות א).

[30]       לענין לשון הגמרא "לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים", ראה ברכות (יד, ב) שגם תפילה נחשבת כקבלת מלכות שמים: "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה" (כ"כ בספר עיניים למשפט ברכות י, ב ובשו"ת יביע אומר ח"ד סימן יא אות ד).

[31]       בשו"ת קרן לדוד (סימן כא) כתב "והא דנקט כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל, ולא נקט ואח"כ קורא ק"ש, משום דאורחא דמילתא דק"ש ותפילה בהדי הדדי נינהו, דאסור להפסיק ביניהם, אבל עיקר הקפידא משום קבלת עול מלכות שמים דהיינו ק"ש", ודוחק.

[32]       עיין ראבי"ה (ח"א סימן ל), אור זרוע (ח"א הלכות תפילה סימן קח), תשב"ץ קטן (סימן רג), אבודרהם (הלכות ברכות השחר ד"ה ואסור לאכול) ופסקי הרי"ד (ברכות י, ב). וע"ע אשל אברהם (בוטשאטש) פט, ה.

[33]       אמנם הסמ"ג (עשין יח) כתב: "הא דאמר ר' אליעזר כל האוכל ושותה ואחר כך קורא ק"ש עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גיוך, פירש בה"ג דאקריאת שמע של שחרית קאי" (וכעין זה כתב גם בספר הבתים הלכות ק"ש שער שישי ס"ו), ומזה סעד לדברי הבאור הלכה. גם הכלבו כתב (ריש סימן י): "כתב הר"ם נ"ע, אסור לאכול ולשתות בבוקר קודם שיתפלל ק"ש כדאיתא בפרק קמא דברכות ואותי השלכת אחרי גויך, אחר שנתגאה זה היאך יקבל עול מלכות שמים". אך מטבע הלשון 'שיתפלל ק"ש' אינו מצוי ואולי צ"ל: "שיתפלל ויקרא ק"ש" (אך עיין שבת יא, א תוד"ה כגון רשב"י, בגליון הש"ס שם, ב"י סימן רלו סעיף א ד"ה ומ"ש רבינו בשם, ומעדני יו"ט ברכות פ"א סימן א אות ק).
הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – נראה דעדיף להשאיר לישנא קודם שיתפלל ק"ש ולא להוסיף שיתפלל, ובפרט דלישנא "שיתפלל ויקרא ק"ש" לא מובן הרי קודם קוראין ק"ש וא"כ צ"ל קודם שיקרא ק"ש ויתפלל (אמנם בלישנא דהמחזור ויטרי שהבאתם ג"כ נאמר "ואח"כ מתפלל וקורא ק"ש" וצ"ע) ועכ"פ אם מתקנים כמדומה שעדיף לתקן בלשונו ולומר, קודם שיקרא ק"ש", ונמצא שוב שיטתיה כהסמ"ג, וצ"ע. עכ"ד. ועיין שו"ע הגר"ז (ע, ה ושם בקונטרס אחרון ס"ק ב) שהסתפק האם איסור אכילה קודם התפילה הנלמד מ'ואותי השלכת' כולל גם אכילה קודם ק"ש, ועיין גם בספר עיניים למשפט ברכות י, ב ד"ה הסמ"ג גרס (ובמקום הב"ח צ"ל הב"ה, והיינו הבאור הלכה הנ"ל).
אף שאיני כדאי לפקפק בדברי הבאור הלכה, לא אוכל להמנע מלציין שמלבד הקשיים שהוזכרו כבר לעיל, אלמלא דברי הבאור הלכה היה נראה שיש ללמוד מסתימת הפוסקים שאין צורך לקרא ק"ש קודם אכילה לרפואה. ההתר לאכול לרפואה הובא ע"י כמה וכמה פוסקים: מהר"י אבוהב (ב"י סימן פט), שו"ע (פט, ג), שו"ת הרדב"ז (ח"ד תשובה אלף שט), לבוש (פט, ג), לקט הקמח (תחילת הלכות הנהגת אדם בבוקר), שו"ע הגר"ז (פט, ה), חיי אדם (כלל טז סעיף א) חסד לאלפים (פט, ו) ועוד. כל הפוסקים הללו הביאו דין זה שמותר לאכול לרפואה קודם התפילה, ואף אחד מהם לא ציין שיש לקרא ק"ש קודם לכן, הלא דבר הוא. רבים עוד יותר דנו באיסור זה; אילו היה צורך לקרא ק"ש לפני אכילה לרפואה, האם לא היה ראוי שהפוסקים יבארו שגם כשהותרה אכילה לרפואה, יש לקרא קודם לכן ק"ש (ביחוד שאיסור מיוחד לאכול קודם ק"ש מדין 'ואותי השלכת' לא הוזכר להדיא בגמרא). ביחוד מסתימת לשון השו"ע "וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר" משמע שאין צריך לקרא קריאת שמע קודם אכילה לרפואה. השו"ע לא הזכיר כלל שישנו איסור לאכול קודם ק"ש, רק כתב: "אסור לו להתעסק בצרכיו עד שיתפלל תפילת שמונה עשרה ולא לאכול ולא לשתות". (כנראה משום שהרגילות היא שקריאת שמע נאמרת קודם שמונה עשרה). לאחר מכן הביא השו"ע את ההתר לשתות מים ולאכול לרפואה: "אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר". אילו לדעת השו"ע היה צורך לקרא קודם לכן קריאת שמע, נדמה שהיה עליו לרמוז זאת, שהרי הלומד אינו מודע כלל לקיומו של איסור אכילה קודם ק"ש. גם מהשוואת התר אכילה לרפואה להתר שתיית מים ("אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר") משמע שדין אכילה לרפואה כדין שתיית מים, וכשם שאין צורך לקרא ק"ש קודם שתיית מים כך גם אין צורך לקרא ק"ש קודם אכילה לרפואה. בנוסף לכך מדברי הפר"ח משמע שאין צריך לקרא ק"ש קודם אכילה לרפואה, ומותר אפילו להקדימה בכוונה לפני ק"ש גם בלא כל צורך רפואי, וצ"ע.
הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – איסור אכילה לפני ק"ש מבואר להדיא בשו"ע סמן ע ס"ה, עיי"ש, והתם מיירי השו"ע בהלכות ק"ש לענין ק"ש, והכא מיירי השו"ע לענין תפילה בהלכות תפילה, ובודאי ברור ופשוט דאין להעיר על הבה"ל דהו"ל להשו"ע לרמוז לכך, אחרי שמובא האיסור בהלכות ק"ש, ובא הבה"ל ומבאר דהיתרא דהשו"ע "וכן אוכלים ומשקין לרפואה" לא קאי לענין איסור דהשו"ע בסימן ע לענין ק"ש. וברור דאין בזה הערה על הבה"ל. [א"ה – כוונת דברי ש"השו"ע לא הזכיר כלל שישנו איסור לאכול קודם ק"ש", לאיסור אכילה קודם התפילה מדין גאוה הנלמד מ"ואותי השלכת אחרי גויך", ולא לאיסור הכללי שלא לאכול קודם קיום מצות מחשש שימשך. בכלל איסור זה גם: שתיה, אכילת פירות, אכילת פת פחות מכביצה, ולא מועיל לאיסור זה שומר, בשונה מהאיסור הכללי שלא לאכול קודם מצוות מחשש שמא ימשך, שאינו כולל דברים אלו. האיסור המוזכר בסימן ע סעיף ה הוא מחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם מצוה מחשש שימשך ולא יעשה המצוה (עי"ש בב"י), אך לא הוזכר בשו"ע איסור אכילה קודם ק"ש מדין גאוה. ע"כ]. וכן ברור הוא דאין להקשות על הבה"ל מלישנא דהשו"ע "וכן" דכאילו דמי דין "מים" לדין "ואכלין ומשקין לרפואה", דאף שחלוקין המה בדיניהם לענין לפני ק"ש, שוין הם בדיניהם לפני תפילה שזה האיסור המבואר כאן, וז"פ. עכ"ד.
עוד יש להעיר שדברי הבאור הלכה קשים מטעם נוסף דכתב "וגם הסמיכו דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם, ונ"מ בזה הטעם השני [דלא תאכלו על הדם] לאסור אפילו אחר שקיבל עליו מלכות שמים בק"ש, כל זמן שלא התפלל תפילת שמונה עשרה. על כן נ"ל דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה, יקרא עכ"פ ק"ש קודם לכן". וצ"ע שהרי דין זה עולה דוקא מהטעם הראשון ("ואותי השלכת אחרי גויך", שלא הוזכר להדיא בדברי הבאור הלכה) שהוא זה שאוסר אכילה קודם ק"ש, ולא מהטעם השני שאוסר אכילה קודם התפילה.
ויש ליישב.

[34]       אף שהבאור הלכה כתב את דבריו בייחס לק"ש, זהו רק משום שהוא עוסק ב"מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה" שאינו יכול לדחות אכילתו לאחר התפילה, ועכ"פ יקרא קודם לכן פרשת שמע ישראל, שקריאתה אינה לוקחת משך זמן רב. אך עקרונית, הוא הדין לתפילה, ואם יכול לדחות האכילה אחר התפילה, צריך לעשות כן. ואדרבה, ההתר לרפואה נלמד מהפסוק "אותי השלכת אחרי גויך" שזהו לדעת הבאור הלכה המקור לאיסור אכילה קודם קריאת שמע, ולא מן הפסוק "לא תאכלו על הדם" ממנו לומדים לאסור אכילה גם קודם התפילה. אם בייחס לקריאת שמע כתב הבאור הלכה שאין להקדים לה אכילה לרפואה בלא הכרח, על אחת כמה וכמה שכן הוא גם בייחס לתפילה.

[35]       לפי זה יש לעיין לאידך גיסא: כשם שלדעת הבאור הלכה יש לקרא ק"ש קודם האכילה כדי להמנע מלאכול לרפואה קודם התפילה, כך גם לכאורה יש לאכול בפחות מכדי אכילת פרס, או סוג מאכל שיש בו פחות מכזית בכדי להמנע מלאכול לרפואה קודם התפילה, דמאי שנא. ואפשר שספק הגרש"ז הוא רק עד כמה צריך לטרוח עבור זה כמו שכתבנו לעיל (הערה 3), אך עי"ש בהערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א.

[36]       לפי זה אפשר שאין צריך לחילוק הנזכר לעיל (אות א) בין דין הפר"ח לספק הגרש"ז, דהגרש"ז נמשך אחר דברי הבאור הלכה.

[37]       עיין לעיל (הערה 26) שכן גם נהג מרן הרב קוק זצ"ל, וע"ע בספר ועלהו לא יבול
(ח"א עמוד עג).

[38]       כך הוא בנדפס: "…ונ"מ בזה הטעם השני לאסור אפילו אחר שקבל עליו מלכות שמים בק"ש כל זמן שלא התפלל תפילת י"ח, על כן נראה לי דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה יקרא עכ"פ ק"ש קודם: [כאן מסתיים הדיבור ומתחיל דיבור חדש] וכן אוכלין ומשקיין לרפואה. עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפילה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה. כתב החיי אדם נ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר וכו'".

[39]       הערת הרה"ג אליעזר שטרנפלד שליט"א – מוטב שישאר קשה מאשר לתקן תיקונים בבה"ל, כן הוא דעתי. כן סברתי עוד לפני מש"כ לעיל [הערה 27] בביאור דברי הבה"ל, ובפרט כעת שכתבנו בס"ד ביאור דברי הבה"ל כפי שביאר מו"ר הגאון שליט"א אז בודאי דברי הבה"ל כפי שהם לפנינו במקומם עומדים.

[40]       אמנם הספר מחנה ישראל הודפס קודם המ"ב, אך הספר נדחי ישראל הודפס לאחר מכן. עיין מכתבי החפץ חיים (הוצאת ישיבת חפץ חיים מראדין, ירושלים תש"ן) עמוד יז (הדפסת מחנה ישראל), עמוד כו (הדפסת ח"א של המ"ב) ועמוד מט (הדפסת נדחי ישראל).

[41]       אכן יש לעיין מדוע שונה ההתר של החיי אדם (אכילה מפני חולשת הלב), שביחס להתר זה כתב החפץ חיים שקודם שאוכל צריך לקרא ק"ש ולהניח תפילין (מחמת הדין הכללי שאין לאכול לפני קיום מצות), מהתר אכילה לרפואה, שביחס להתר זה לא הזכיר החפץ חיים שקודם שאוכל צריך לקרא ק"ש ולהניח תפילין.
כדי לעמוד על שוני זה, יש להבין ראשית מה חידש החיי אדם בדבריו "דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר". הרי ההתר לאכול לרפואה מבואר להדיא בשו"ע? גם צ"ע מדוע כתב זה רק בלשון אפשר, אחר שהתר זה מבואר כבר בשו"ע? במקום אחר (כלל קמח סעיף טז) מכנה החיי אדם את מי שחלש לבו אדם 'חלוש'. נראה שהחיי אדם מחדש שלא רק אכילה מחמת חולי נחשבת כאכילה שאין בה גאוה, אלא גם אכילה מחמת חולשה גדולה נחשבת כאכילה שאין בה גאוה, וגם היא מותרת קודם התפילה.
כפי שעולה מדברינו לעיל, אכילה לפני תפילת שחרית אסורה משתי סיבות: מדין 'ואותי השלכת', ומחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם קיום מצות. בכלל טז סעיף א מחדש החיי אדם שאכילה למי שחלש לבו מותרת מדין 'ואותי השלכת' ("ואוכלין ומשקין לרפואה, וכל מה שהוא רק ליישב דעתו מותר. ונ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב, מותר"). החפץ חיים מציין שאף שהאיסור מדין 'ואותי השלכת' הותר משום חולשת הלב, האיסור לאכול מחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם קיום מצוות, לא הותר. באיסור זה דן החיי אדם בכלל קמח סעיף טז סביב מצות לולב. הוא מחדש שמשום חולשת הלב התירו חכמים טעימה קודם קיום מצוה דאוריתא, אך לא התירו אכילה. (ז"ל החיי אדם שם: "אסור לאכול קודם שיטלנו. והדרים על הישובים ומשלחין להם לולב, ימתינו עד חצות היום ולא יותר דאסור להתענות. ומי שחלש לבו ואין יכול להמתין כ"כ מותר לטעום קודם, דדוקא באכילה גזרינן שמא ישכח, משא"כ טעימה בעלמא, אבל מי שאינו חלוש יחמיר אף בטעימה"). על יסוד זה כתב החפץ חיים שכשכתב החיי אדם בהלכות תפילה (כלל טז סעיף א) שאכילה משום חולשת הלב אינה אסורה מדין 'ואותי השלכת', הדבר מתיר רק טעימה, אך אכילה גמורה אסורה כל עוד לא קיים מצות ק"ש והניח תפילין, מחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם קיום מצות, שאיסור זה לא הותר משום חולשת הלב (ועיין תהלה לדוד רפו, ג). [יש לציין שמדברי החפץ חיים כאן מוכח שלא כפי שכתבנו לעיל (הערה 7) שכשהותרה אכילה קודם התפילה לצורך כל שהוא, אין להתחשב באיסור הכללי של אכילה קודם קיום מצוות, דכיון שבלא"ה ישנו איסור מדין 'ואותי השלכת' וההתר הוא רק כפי הצורך, אין יותר לחשוש שמא ימשך, ויש לעיין האם יודה לנפק"מ שהובאו שם בענין תשעה באב].
בנקודה זו שונה ההתר משום חולשת ליבו, מההתר לרפואה ולרעב שאינו יכול לכווין דעתו. כשהותרה אכילה לרפואה ולרעב שאינו יכול לכווין דעתו, לא רק האיסור מדין 'ואותי השלכת' הותר, אלא גם האיסור הכללי שלא לאכול קודם קיום מצוות הותר. באכילה לרפואה – משום צורך הרפואה (עיין להלן), וברעב – כדי שיוכל לכווין לבו כראוי (עיין גם ערוך השולחן או"ח סימן תמה, ז). משום כך לא רק טעימה הותרה אלא גם אכילה גמורה, ואין צורך לקרא קודם לכן ק"ש ולהניח תפילין. משום כך ביחס להתר אכילה משום חולשת הלב כתב החפץ חיים שיש לקרא ק"ש ולהניח תפילין קודם לכן, אך לא כתב כן ביחס לאכילה לרפואה ולאכילת רעב.
אכן יש לעיין מדוע באכילה לרפואה, הותר גם האיסור הכללי של אכילה קודם קיום מצוות. האם משום שמחמת הצורך הרפואי לא גזרו חכמים, או שמאיזה טעם אין חשש שמא ימשך באכילה לרפואה (בשונה מאכילה מפני חולשת הלב שיש בה חשש שמא ימשך). נפק"מ לדין הפר"ח הנ"ל, שאכילה לרפואה מותרת "אע"פ שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם התפילה, ויכול לשתותו אחר התפילה", האם דין זה נאמר רק כשאיסור האכילה הוא רק מדין 'ואותי השלכת' (כגון באכילת פחות מכביצה), או גם כשהאיסור הוא (גם) מחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם קיום מצוות (כגון באכילת יותר מכביצה). אם יסוד ההתר הוא רק משום שצורך הרפואה דוחה את האיסור הכללי שלא לאכול קודם קיום מצוות, מסתבר שהיינו דוקא כשישנו צורך להקדים האכילה למצוה. לפי זה דין הפר"ח לא נאמר באכילה שאסורה מחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם קיום מצוות (כגון אכילת יותר מכביצה), אלא רק באכילה שאסורה רק מדין 'ואותי השלכת'. אך אם יסוד ההתר הוא משום שבאכילה לרפואה אין חשש שמא ימשך, דין הפר"ח נאמר גם באכילה שאיסורה הוא גם מחמת הדין הכללי שאין לאכול קודם קיום מצוות, וצ"ע (ועיין לעיל הערה 7).
על כל פנים יש להעיר, שדברי החפץ חיים בספרו נדחי ישראל, שיש לקרא ק"ש ולהניח תפילין קודם אכילה משום חולשת הלב, קשים לכאורה. החיי אדם (כלל טז סעיף א) סתם וכתב "ודוקא כששותה בדרך גאוה ותאוה, אבל מותר לשתות מים וטה וקאווע בלא צוקר וחלב, ואוכלין ומשקין לרפואה, וכל מה שהוא רק ליישב דעתו מותר. ונ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר", ותימה שלא פרש שיש לקרא קודם לכן ק"ש ולהניח תפילין. גם מכך שהשווה דין אכילה משום חולשת הלב לאכילה לרפואה משמע שדינם שוה, וקודם אכילה לרפואה אין צורך להניח תפילין.
אלמלא דברי החפץ חיים היה נראה שהתר החיי אדם לאכול משום חולשת הלב נאמר גם קודם קריאת שמע והנחת תפילין מהטעם האמור לעיל (הערה 7) דהחשש שמא ימשך נאמר באכילת התר, אך כאן שהאכילה אסורה, והותרה רק משום חולשת ליבו, אם יאכל יותר מכדי צורכו הרי זו אכילת איסור, נמצא שעל כרחו צריך הוא לדקדק בכל רגע ורגע שאינו אוכל יותר מכפי המידה הנצרכת, ואין חשש שמא ימשך.

[42]       אך עיין שיח הלכה (סימן פט אות כ עמוד קמג ד"ה היוצא מדברינו) במה שכתב ביחס לדברי המחנה ישראל, ודבריו צ"ע. עכ"פ גם לפי דבריו שצריך לקרא קודם ק"ש, אפשר שאין זה מדין 'ואותי השלכת' אלא מחמת הדין הכללי שלא לאכול קודם קיום מצוות.