הרב מרדכי הלפרין

הבהרה

חיבור למנשֵם מוקצב זמן איננו הריגה בגרמא

איסור רציחה או קיצור חיי אדם מוגדר כאחד משלשת האיסורים החמורים שלגביהן נאמר הדין של "יהרג ובל יעבור".

איסור זה קיים גם כאשר הרציחה איננה נעשית באופן ישיר בידיים, אלא באמצעות שליח או באמצעות גרמא, כמבואר ברמב"ם בפרק שלישי מהלכות רוצח.

משום כך חשוב מאד להבהיר כי מעבַר לשימוש במערכת לקיצוב זמן של מכונת הנשמה אסור לחלוטין כאשר החולה כבר מחובר למנשֵם רגיל.

בחולה כזה, עצם העברתו ממנשֵם רגיל למנשֵם עם קוצב זמן, מהווה פעולה של גרם רציחה, שהרי זו פעולה המקצרת את החיים בעליל בכך שהיא מנתקת את החולה מהמנשֵם הרציף.

המצב שונה כאשר חולה עדיין איננו מחובר למנשֵם, כשמבחינה הלכתית (כמו גם משפטית) אין חובה לחברו למנשֵם בניגוד לרצונו, אך הוא מוכן להתחבר אך ורק למנשֵם שיש בו מערכת לקיצוב זמן.

במצב כזה אין מניעה הלכתית לחברו למנשֵם עם קוצב הזמן שבו, ואז, עצם החיבור איננו מקצר חיים, אלא מאריך אותם לפחות עד תום המועד הקצוב במכשיר.

הנדון בעמ' 315-304 לעיל מתייחס אך ורק לאמור כאן, דהיינו לחיבור חולה לא מונשם למנשֵם עם קוצב זמן, כשקיצוב הזמן נעשה לפני חיבור החולה למנשֵם.

ההגדרה המשפטית לשימוש במנשֵם היא דומה. ראה: חוק החולה הנוטה למות התשס"ו-2005, סעיף 21, ובסעיף 3 את הגדרת "טיפול רפואי רציף" ו"טיפול רפואי מחזורי".