הרב אלחנן וייס                                                        

מגפות ופולמוסי חיסונים – עבר והווה

ראשי פרקים:

הקדמה

• רקע כללי
• התחסנות טבעית
• מגפות לפני עידן החיסונים
• התפתחות רפואת החיסונים
• החיסון הקדום נגד אבעבועות שחורות
• מהפכת החיסונים של ד"ר ג'נר
• רקע הלכתי
• השתדלות רפואית
• חובה להתחסן בעת מגפה
• הפולמוס ההלכתי על החיסונים
• הקדמת מכה לרפואה למרות הסיכון
• 2.        'לרוץ להתחסן' או להמתין?
• האם מתן חיסון בכלל פיקוח נפש שדוחה שבת?
• דעת פוסקי זמננו על חיסונים
• תופעות לוואי של חיסונים בעבר
• כפיית חיסון
• תופעת מתנגדי החיסונים
• התנגדות תוך כדי מגפה
• הפחדה והפצת 'מחקרים' כנגד החיסונים
• רמת הסיכון כיום
• סיכום

הקדמה

נושא החיסונים אינו חדש. כמעט כל תינוק הנולד במדינות מפותחות זוכה לכמה וכמה סוגי חיסונים. כביכול כדי ללמדו שהשהות באויר העולם עלולה לחשפו לנגיפים שונים. קבלת הפנים בכניסתו של היילוד לעולמנו, מזכירה את הדרישות המקובלות מכל היוצא לטייל במדינה טרופית.

עם זאת, זכה נושא החיסון לקורונה להתייחסות מיוחדת. מצד אחד מפני התקווה והציפיה הכלל עולמית להתגברות על המגפה ולחזרה לשגרה יחד עם מידע זורם של שלבי הפיתוח. ומצד שני מפני הפרסומים המפחידים של מתנגדי החיסונים.

נושא החיסונים כמו עצם נושא הקורונה, הפך לנושא מרכזי, עד שלא יפלא לראות אנשים דנים בו בכובד ראש לכאן או לכאן – או בתחושת שותפות בהצלת העולם מהמגפה, או בתחושת אחריות להציל את העולם מהחיסון.

התוצאה: אפילו אצל אנשים שלא חושבים פעמיים לפני שמחסנים את ילדיהם, נוצרה רתיעה רגשית מהחיסון.

העובדה שהחיסון פותח תוך כדי מגפה, תרמה לפולמוס על חיסון זה. גם התעוזה של מתנגדי החיסונים עלתה מדרגה. אף שקל יותר להטיל חששות בלבו של זוג צעיר העומד לפני חיסון בנם הפעוט מפני מחלות עלומות שרוב הציבור לא שמע על נזקיהן, מאשר להטיל ספיקות בחיסון כנגד מגפה שמספרי החולים והנפטרים ל"ע מתפרסמים יום יום, בכל זאת מתנגדי החיסון מצאו דרך. הם משתמשים, בין היתר, במשקפת הפלאים הידועה מהמשל[1]. כך הם מסתכלים על נזקי המגיפה בצד המקטין של המשקפת, ועל ספק תופעות הלוואי של החיסונים – בצד המגדיל שלה.

מטרת מאמר זה היא להציג את נקודת המבט של פוסקי הדורות בפולמוסי החיסונים, להציג את גישת ההלכה בנושא מההיבט הפרטי והציבורי, ולעמוד על האיזון הראוי בין סכנות המחלה למול תופעות הלוואי שעלולות אולי להיגרם ע"י החיסון. כמעט כל הנתונים במאמר זה, נלקחו מארון הספרים היהודי.

מאחר והחיסון נועד למגר את המחלה, ובשלבים הבאים יתכן שהוא יכחיד אותה לגמרי מהעולם כפי שהוכחדה מחלת האבעבועות השחורות, עלולה להתעורר המחשבה שפיתוח החיסון והשימוש בו, נחשב כהתערבות אסורה בסדרי הבריאה.

מהיבט מוסרי, עלולה להתעורר מחשבה שמא כיון שהמגפה באה לייסר את הבריות, אולי אסור לנקוט בצעדי מלחמה אנושית כנגדה. עלינו להתעורר, להתפלל לתקן את מעשינו, ולא לנסות לפתור את הבעיה בדרכים מלאכותיות. (ראה ב"ק פה, א, רש"י ד"ה נתנה רשות לרופאים לרפאות)

כבר רבי אליהו דסלר זצ"ל, מצא לנכון לקרר את ההתלהבות שהתעוררה בעת פיתוח החיסון לנגיף הפוליו.

וז"ל:

'באותם ימים פרצה בארץ מגיפת שיתוק ילדים ר"ל וזה הפיל חיתתו על כל הישוב והנה נתבשרנו כי פיתחו תרכיב חיסון נגד המחלה האיומה וכתוצאה מזה היא תודבר ותחוסל. אז אמר רבינו: הקב"ה כביכול משחק עמנו. מדי תקופה מתגלות מחלות שאין להן תרופה וכאשר נמצאת התרופה נושמים כולם לרווחה וחושבים שבאה השלוה. אולם מיד מתברר כי כבר מתפתחת רחמנא ליצלן מחלה חדשה חשוכת מרפא עד לסיבוב הבא. הענין הוא כי החולי מהווה מקל חובלים בידי הקב"ה לייסר את ברואיו ולנסותם ולכן אין לצפות למצב של והסירותי מחלה מקרבך עד בא התיקון הכללי של העולם'[2].

מאידך, עד היום כל ילד מקבל חיסון זה כדבר שבשגרה, ובארץ לא שומעים כמעט על שיתוק ילדים. גם לא שמענו על התנגדות גדולי ישראל לחיסון כנגדו. להפך. גדולי ישראל הורו להתחסן (למשל, להלן עמ' 146)

ראוי להבהיר היבט זה. גם אם התורה התירה להילחם במחלה, עדין יתכן כי המלחמה נגד המחלה 'במקל' איננה יעילה, שמא יבוא מקל חדש שעלול להיות אימתני יותר ל"ע[3].

מאידך, בפשטות חובת השתדלות מחייבת דווקא להילחם.

מאחר ויש חידוש עולמי בדרך החיסון נגד קורונה, בלב בני תורה מנקרת השאלה: האם דרך החיסון נכללת בהיתר שנתנה התורה 'ורפא ירפא', או שמא יש בה חריגה מסדרו של עולם והתערבות בגזירת שמים.

בנוסף, אנו חשופים כיום לפרסומים שונים המעוררים פחדים וגורמים לרתיעה מלקיחת החיסונים. עובדה המחייבת בירור ענין זה במקורותינו.

 לכשנתבונן, נראה כי בתחום ההתנגדות לחיסונים – אין כל חדש תחת השמש. תופעת התנגדות זו כמו גם נימוקיה והפחדותיה, כמעט לא השתנו במאות השנים האחרונות.

א.    רקע כללי

1.     התחסנות טבעית

שנים רבות לפני שפותחו חיסונים מעשי ידי אדם, כבר היה ידוע שמי שחלה והתרפא עשוי לפתח עמידות כנגד אותו החולי. ההסבר המעודכן הוא שמערכת החיסון שלו כבר יצרה נוגדנים כנגד המחלה. אפשר לכלול תופעה זו בדברי הר"ן בנדרים[4] 'אחר שחלה ונתרפא מתחזק טבעו להיות יותר בריא ממה שהיה קודם חליו'.

מלבד ההתחסנות מפני גורמי מחלה, מצינו גם התחסנות מפני רעלנים, כפי שהעידו חז"ל[5] שעכו"ם אינם ניזוקים משתיית מים מגולים שיש בהם חשש ארס נחש, מפני שהם אוכלים שקצים ומתחמם גופם. וביאר הגרי"ש אלישיב בהערותיו[6]:

'דעכו"ם משום דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ואין ארסו של נחש מזיק להם, והיינו שעל ידי זה גופם מתחסן נגד הארס'.

וכן מצינו בספר מושיע חוסים בשם חכמי הטבע שחשיפה מבוקרת לכמויות הולכות וגדלות של חומרי רעל, יוצרת הסתגלות של הגוף לאותו הרעל, וז"ל:

'מְבֹאָר לַטִבְעִיִּים שֶׁהַהֶרְגֵּל טֶבַע שֵׁנִי וְהוּא עַל כָּל דָּבָר שִׁלְטוֹן וְאִם יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ אֲפִילוּ לֶאֱכוֹל סַם הַמָּוֶת לֹא יַזִּיק לוֹ הֲגַם כִּי לְבַסּוֹף יַרְבֶּה אֲכִילָתוֹ מִמֶּנּוּ, וְהַסַּם הַהוּא יִתְהַפֵּךְ לְטִבְעוֹ, וְטִבְעוֹ לוֹ וְהָעֵד עַל זֶה מֵאוֹתָהּ הַנַּעֲרָה… שֶׁכָּל מַאֲכָלָהּ הָיָה סַם הַמָּוֶת'[7]

חובה להזהיר ששיטה זו מסוכנת ביותר. אפילו בזמנם, מעטים בלבד היו עושים כן על פי רופאים מומחים שידעו את המינון הבטוח להתחסנות ואפשרו את השימוש בה כדי להגן על שליטים מהרעלות. התחסנות זו תלויה גם בסוג החומרים המזיקים. שהרי יש חומרים רעילים שאינם מתפרקים ואינם מופרשים מהגוף אלא מצטברים בו. כך שצריכתם אפילו בכמויות קטנות, גורמת להרעלה מצטברת, ולא להתחסנות.  

לגבי חיסונים, הרדב"ז הוסיף והרחיב כי מי שהיה בעיר בזמן מגפה, התחסן מפני המגפה הבאה, אפילו אם לא חלה כלל[8] בזמן המגפה, וז"ל:

'שֶׁהֲרֵי אוֹתָם שֶׁהֻכּוּ וְנִצּוֹלוּ אוֹ אוֹתָם שֶׁלֹּא הֻכּוּ כְּלָל בַּמַּגֵּפָה שֶׁעָבְרָה אֵינָם בִּכְלָל זֶה כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ כִּי אוֹתָם אֲשֶׁר עָבְרוּ עֲלֵיהֶם מַגֵּפוֹת אֵינָם מִסְתַּכְּנִים אֶלָּא אחד מִנִּי אֶלֶף'[9].

מקור נוסף להתחסנות הטבעית של מי שעבר את המחלה, נוגע לחובת הבריחה מפני המגפה, חובה הנזכרת ברמ"א וז"ל:

'עוֹד כָּתְבוּ שֶׁיֵּשׁ לִבְרֹחַ מִן הָעִיר כְּשֶׁדֶּבֶר בָּעִיר, וְיֵשׁ לָצֵאת מִן הָעִיר בִּתְחִלַּת הַדֶּבֶר, וְלֹא בְּסוֹפוֹ'[10].

חובת בריחה זו הוזכרה במהרש"ל. שהוציא מכללה מי שכבר חלה והתרפא. ש'אומרים העולם', שכבר אינו צריך לחשוש לסכנת המגפה. וז"ל:

'הִלְכָּךְ נִרְאֶה, אִם בָּא דֶּבֶר לָעִיר מְחֻיָּב לִבְרֹחַ, אִם יֵשׁ סִפּוּק בְּיָדוֹ. אִם לֹא מִי שֶׁהוֹצִיא כְּבָר דֶּבֶר וְנִתְרַפֵּא. שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם שֶּׁאֵין חֲשַׁשׁ לוֹ'[11].

בשורה מרגיעה זו, הוזכרה גם בדברי ר"ח פלאג'י. לדבריו, תופעה זו של התחסנות אינה מובטחת בכל מחלה או בכל איזור. וז"ל:

'וְהָרַב ז"ל דִּבֵּר לְפִי מְקוֹמוֹ. דבעונות הָרַבִּים בִּמְקוֹמֵנוּ מָצוּי אַחַר שֶׁהֻכָּה פַּעַם אַחַת וְנִתְרַפֵּא חוֹזֵר עָלָיו חֹלִי זֶה בְּכַמָּה שָׁנִים וַאֲפִילוּ בְּשָׁנָה אַחַת פַּעֲמַיִם וְיֵשׁ שנסתכנו ה' יַצִּילֵנוּ'[12].

אכן ידוע בימינו שיש מחלות שהחולה בהן או מקבל חיסון כנגדם, שוב לא יחלה באותה מחלה, אך יש מחלות אחרות שהחיסון כנגדם לא מחזיק מעמד יותר מזמן קצר, או שכלל לא נוצר.

2.     מגפות לפני עידן החיסונים[13]

כדאי להתבונן בספרי הקדמונים. חוסר הסדר הציבורי ושיבוש דרכי החיים המתחולל כעת בכל העולם עקב מגפת הקורונה, אינו אפילו משל למה שהתחולל לפני הופעת החיסונים בעולם.

בעבר היו המגפות חלק מסדר היום הציבורי. היו מקומות שבהם סדר היום הציבורי נקבע על פי הזמנים המועדים למגפות.

בספר חנא וחסדא העיד על עירו איזמיר, שהמגפות היו צפויות בה כמעט בכל שנה. וז"ל:

'דרוב השדוכין נעשים בפסח יען העיקר של משא ומתן שבעירנו הוא בימי החורף וכו', ובימים הנזכרים אי אפשר לעשות שדוכין שהיום קצר ומטר וכיוצא על הארץ. משום הכי קבעו השידוכין בחג הפסח דוקא. וגם אחר הפסח לא היה אפשר להם משום דעל הרוב רובא דרובא היה שורה חולי המגיפה בר מינן אחר הפסח, ולפעמים היה מתפשט עד סוף ימי הקיץ וזו היא הסיבה שהיו רוב העיר הולכים נעים ונדים לכפרים ולעיירות אחרים'^[14].

ברבים מספרי הפוסקים מתוארת בריחתם האישית מפני הסכנה, והיותם, עקב כך, משוללי ספרים. למשל, ראה בשו"ת מבי"ט וז"ל:

'שְׁנַת ה"ש. בִּהְיוֹתִי חוּץ לַמְּדִינָה בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת הַמַּגֵּפָה הַשֵּׁם יַצִּילֵנוּ שָׁלְחוּ לִשְׁאוֹל אֶת פִּי מִן הַמְּדִינָה קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה'[15],

ועוד וז"ל:

'וַאֲנִי אֵינִי בָּא לֹא לְקָרֵב וְלֹא לְרַחֵק רְאָיוֹתֵיהֶם בִּשְׁלֵמוּת. כִּי הָיָה צָרִיךְ לִרְאוֹת יְסוֹד רְאָיוֹתֵיהֶם מֵהַסְּפָרִים שֶׁהֱבִיאוּם, וַאֲנִי כָּעֵת רֵיק מֵהֶם בִּהְיוֹתִי בַּכְּפָרִים חוּץ מֵהָעִיר מֵחֲמַת הַמַּגֵּפָה, ה' יַצִּילֵנוּ בִּכְלָל כָּל יִשְׂרָאֵל'[16].

וכעין זה, בשו"ת מהריט"ץ וז"ל:

'הֲגַם כִּי גּוֹלֶה אֲנִי מִמְּקוֹמִי מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִירָה לוֹקָה בְּמַגֵּפָה לִפְנֵי ה' אָנֹכִי בּוֹרֵחַ מֵהַר לְהַר וּמִכְּפַר לִכְפָר וְלֹא אִתָּנוּ מִסִּפְרֵי הַפּוֹסְקִים שִׁעוּר מַסְפִּיק בְּכָל זֹאת לְהָפִיק רְצוֹן הַשּׁוֹאֵל בְּדֶרֶךְ קְצָרָה'[17].

ועוד שם:

'שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל מִמֶּנִּי רְאוּבֵן וַאֲנִי כָּעֵת בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּחַד ה' מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִירָה אֵם הַמְּדִינוֹת לוֹקָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְכָעֵת אֲנִי בִּכְפַר פרעם וְלֹא אִתָּנוּ מִסִּפְרֵי הַפּוֹסְקִים וּמַסֶּכְתּוֹת הַתַּלְמוּד דֵּי הַצָּרִיךְ זוּלַת מַסֶּכֶת קַמָּא ומס' מְצִיעָא וְחֵלֶק הָרַמְבָּ"ם ז"ל'[18].

ומצינו אף חיבורים שהורתם ולידתם היתה מפני המגפה, כפי שכתב הרמ"א ב'מחיר יין' – הקדמתו לפירושו למגילת אסתר, וז"ל:

'וַאֲנִי מֹשֶׁה בֶּן כְּבוֹד אַבָּא מָרִי הַפַּרְנָס וְהַמַּנְהִיג יִשְׂרָאֵל שְׁלִי"טָ הַנִּקְרָא מֹשֶׁה אִיסֶרְלִישׁ מִקְּרָאקָא הָיִיתִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה אֲשֶׁר נתגלינו מעירנו בִּשְׁנַת שי"ו לְפ"ק מֵחֲמַת עִפּוּשׁ הָאֲוִיר לֹא עָלֵינוּ וְהָיִינוּ גָּרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָנוּ בְּעִיר שידלוב מְקוֹם אֲשֶׁר אֵין תְּאֵנָה וְגֶפֶן וְכִמְעַט מַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת כִּי אִם בְּתַחְבּוּלָה, עִיר אֲשֶׁר בְמִסְכֵּנוּת תֹאכַל בָּהּ לֶחֶם וְעֵץ אֵין בָּהּ להסכן בּוֹ וְלֹא יָכֹלְנוּ לְקַיֵּם יְמֵי הַפּוּרִים בְּמִשְׁתֵּה וְשִׂמְחָה לְהָסִיר יָגוֹן וַאֲנָחָה אָמַרְתִּי אָקוּמָה וְאֶשְׂמְחָה בְּמִפְעֲלִי אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִי'.

ובהקדמה לשו"ת הרמ"א ציינו המדפיסים[19] שבמשך חמש עשרה שנה היו שלוש מגפות בקראקא שכל אחת מהן התמשכה כשנה, וכארבע שנים קודם המגפה שבה חובר הספר מחיר יין, היתה מגפה נוראה ומתו בה כחמשה עשר אחוז מבני הקהילה, וז"ל:

'מיום ה' אייר שי"א ועד יום י"א סיון שי"ב… מתו במשך שנה אחת וחדש אחד וששה ימים כמאתים ועשרים איש'.

לפי האומדן חיו אז בקראקא שהיתה עיר ואם בישראל כאלף וארבע מאות יהודים', וציינו שמספר הנפטרים באותה שנה בערך פי שמונה מהמספר של שנים רגילות [בעוד שבשנים רגילות נפטרו בערך עשרים ושש לשנה וחודש, בשנה ההיא היו מאתים עשרים מתים].

בעבר, בכל עת רעב או מלחמה, היתה הכוננות למגפות מתעוררת. כך נראה מדברי החתם סופר, שהמגפה הגדולה של חולירע בשנת תקצ"א היתה צפויה כאחת מתופעות הלוואי של המלחמה. זו לשונו:

'הנה רשע גדול בעולם מחשש מגפה וחרב ומלחמה… ואם יבוא חס ושלום ויגש הרעה והמגפה או דברים שאנו מתייראים מהם…'[20].

ואכן בעקבות אותה מלחמה, הגיעה מגפת החולירע ליבשת אירופה כמובא בספר תולדות שלמה וז"ל:

'וַיְהִי בִּשְׁנַת תקצ"א וְהִנֵּה דֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ וּמִצָּפוֹן פָּתְחָה הָרָעָה זוֹ מַחֲלַת החולירע ר"ל אֲשֶׁר מִשְׁכָּנָהּ הָיָה מֵעוֹלָם בִּמְדִינַת אזיא וְעִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נוֹדְעוּ בְּכָל מְדִינוֹת אֵירוֹפָּא. רַק ע"י הַמִּלְחָמָה שֶׁהָיָה אָז לִמְדִינַת רוססיא וּמְדִינַת הטורקייא הֻדְבְּקוּ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה עִם הַמַּחֲלָה הַנַּ"ל וְהֵבִיאוּ אוֹתָהּ לִמְדִינַת רוססיא וּמִשָּׁם נָפְצָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹקִים בְּכָל מָקוֹם בּוֹאָהּ שָּׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה ד' יִשְׁמְרֶנּוּ. וְקוֹדֵם חַג הַשָּׁבוּעוֹת שָׁנָה הַנַּ"ל פָּרְשָׂה רִשְׁתָּהּ גַּם עַל עִירֵנוּ וְשָׂמָּה מִשְׁכָּנָהּ בְּתוֹכֵנוּ… רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה בְּרִשְׁתָּהּ וַעֲצוּמִים הָיוּ כָּל הֲרוּגֶיהָ רַחֲמָנָא לִיצְלָן… לִדְאֹג עֲבוּר טוֹבַת הָעֲנִיִּים וְהָיוּ כְּלוּאִים וּמְסֻגָּרִים בְּבָתֵּיהֶם וְיָרְאוּ לָצֵאת הַחוּצָה יַעַן כִּי הָרוֹפְאִים אָמְרוּ אָז כִּי חֹלִי הַמִּתְדַּבֶּקֶת הִיא'[21].

גם מלחמות אחרות עוררו מגפות, כפי התיאור על המגפה במאנטובה:

'בָּעֵת הַהִיא בְּחֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים הֵחֵלָּה מַגֵּפָה גְּדוֹלָה וַחֲזָקָה בְּמַחֲנֵה הָאַשְׁכְּנַזִּים וְגַם בְּמַחֲנֵה המנטובאני וַיָּמֹת בִּשְׁנֵי החיילים עַם רַב… גַּם בְּאַנְשֵׁי הָעִיר הֵחֵל הַנֶּגֶף וּבַמַּחֲנֶה יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ כֵן בעו"ה. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מֵתִים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל ג' אוֹ ד' בְּכָל יוֹם וַתֶּחֱזַק הַמַּגֵּפָה עַד כִּי בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ סָמוּךְ לְחַג הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ מֵתִים עֶשְׂרִים וְיוֹתֵר בְּכָל יוֹם וָיוֹם… וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שִׁשָּׁה לְחֹדֶשׁ אב וּבְעֶצֶם הַיּוֹם הַהוּא לְעֵת עֶרֶב בָּאוּ כָּל הַיְהוּדִים אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְקָרְאוּ אֶת הַלֵּל הַגָּדוֹל וַיְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ'[22].

הנתונים על התמותה מהמגפות לא היו מעודדים כלל, כמתואר בספר סדר אליהו זוטא וז"ל:

'וְהָלַכְתִּי וּבָאתִי בְּחַדְרִי וְסָגַרְתִּי דְּלָתַי בַּעֲדִי ונסתגרתי בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי בְּחֶבְרַת אלופי וּמְיֻדָּעִי… וְלֹא נראינו הַחוּצָה וַיְהִי הַדֶּבֶר הוֹלֵךְ וְחָזֵק… וְאַחֲרֵי כֵן נָסוּ כָּל הַשָּׂרִים וְכָל עַם הָאָרֶץ בֶּהָרִים וּבַכְּפָרִים… וַיְהִי הַדֶּבֶר הוֹלֵךְ וְחָזֵק… מאייר עַד אָב וַיָּמוּתוּ בַּקָּהָל…'[23].

ובספר גדולת יהונתן, ז"ל:

וְאַף שֶׁאַנְשֵׁי פְּרָאג… בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּקְבַּע דִּירָתוֹ בְּעִירָם אֲבָל הוּא לֹא שָׁמַע לָהֶם יַעַן שֶׁפָּרְצָה אָז מַגֵּפָה בִּפְרָאג וְאַרְכָה הַמַּכָּה הַזֹּאת שָׁם לְעֵרֶךְ ב' שָׁנִים רָח"ל וְרַבֵּנוּ הָיוּ לוֹ אָז בָּנִים קְטַנִּים ע"כ לֹא רָצָה לֵישֵׁב בִּפְרָאג וְנָסַע לְעִיר האמבורג'.

ובהערה שם וז"ל:

'במגפה הַזֹּאת נִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לְעוֹלָמָם ג' אֲלָפִים ד' מֵאוֹת ומ"א אִישׁ… אַךְ עִקַּר הַמַּגֵּפָה שָׂרְרָה בְּעֶצֶם תוקפה מִן כ"ח תַּמּוּז תע"ג עַד ר"ח טֵבֵת תע"ד'[24].

וראה עוד בסיום ספר קרבן נתנאל וז"ל:

'וּשְׁנַת תע"ג חָזַרְתִּי לִפְרָאג וּבִשְׁנַת תע"ד הָיָה בִּפְרָאג קוֹל רַעַשׁ מַגֵּפָה וְהָעִיר לַדֶּבֶר הִסְגִּיר. וְרוֹב הָעוֹלָם פִּזְּרוּ רַגְלֵיהֶם אַךְ מִפְּנֵי הַסִּבָּה נסגרתי בִּפְרָאג וְהָיְתָה הַמַּגֵּפָה גְּדוֹלָה. בְּאֵיזֶה חֳדָשִׁים נָפְלוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים יוֹתֵר מֵאַרְבַּע אֲלָפִים נְפָשׁוֹת. וְעִם כָּל זֶה בְּחַסְדֵי ה' מִלַּטְתַּנִי מִן הַדֶּבֶר אוֹתִי וְאֶת נַפְשׁוֹת בֵּיתִי'.

ואף מגפות קשות מהן מצינו, שזרעו כליון בכל מקום שהגיעו אליו, בספר מדרש חפץ לרבי זכריה הרופא, ז"ל:

'דַּע כִּי בִּשְׁנַת אתשמ"ז לִשְׁטָרוֹת [היא שנת ה' קצו] הָיָה דֶּבֶר עָצוּם מְאֹד וּמַגֵּפָה וּמָוֶת וְלֹא נִשְׁאֲרוּ מִן הָאֲנָשִׁים אֶלָּא דָּבָר מוּעָט בְּרֹב הֶעָרִים. וְהָיְתָה הַמַּגֵּפָה עוֹבֶרֶת מֵעִיר לָעִיר וְהַרְבֵּה מִן הָאֲנָשִׁים לֹא נִקְבְּרוּ, וְהָיְתָה שׁוֹהָה בְּעִיר תְּקוּפַת אַרְבָּעִים יוֹם וּלְאַחַר תְּקוּפָה זוֹ עוֹבֶרֶת. וּמִי שֶׁבָּא מֵעִיר הַמַּגֵּפָה הֶעֱבִירָהּ לַאֲנָשִׁים וּמֵתוּ אַנְשֵׁי הָעִיר הָאַחֶרֶת. וּמִי שֶׁלָּקַח מַה שֶׁהוּא מֵחֶפְצֵי הַמֵּתִים מֵת'.

מלבד המגפות שהגיעו ממקומות אחרים בעולם, היו מחלות כמו אבעבועות שחורות שהיו מצויות ביותר, ומדי פעם התפרצו בין הילדים. כפי שכתב המאמר מרדכי:

'שֶׁכְּבָר יָדוּעַ שֶּׁמַּכָּה זוֹ הִיא בְּכָל עִיר וָעִיר בְּרֹב הָעִתִּים מְעַט אוֹ הַרְבֵּה וְעוֹד שֶׁכְּבָר אָמְרוּ הָרוֹפְאִים ששינוי הָאֲוִיר מְסַבֵּב וּמְהַוֶּה זֶה הַחוֹלִי בַּר מִינָן וְאִם יַבְרִיחוּ הַקְּטַנִּים מִן הָעִיר קָרוֹב הַדָּבָר שמשינוי הָאֲוִיר יִפְרְחוּ בָּהֶם הָאֲבַעְבּוּעוֹת. וְעַיֵּן מ"ש הָרַב מ"א ז"ל לְעִנְיָן דֶּבֶר בַּר מִינָן עִנְיָן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְעוֹד שֶׁכִּמְעַט הָיָה צָרִיךְ כָּל אָדָם לִהְיוֹת נָע וָנָד בָּאָרֶץ רוֹב יָמָיו וְאֵין גּוֹזְרִים גְּזֵרָה אֶלָּא א"כ רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בָּהּ'[25].

בקובץ עץ חיים תשובה ארוכה לרמ"ז זארגר על המגפות, וז"ל:

'וּמַה שֶׁלֹּא נִמְצָא מַגֵּפוֹת מִתְפַּשְּׁטוֹת מִמַּחֲלַת הַדֶּבֶר והפאקין והחולירע וכיו"ב אַחַר שְׁנוֹת תר"ל תר"מ, הוּא אַחַר שֶׁהִמְצִיא הָרוֹפֵא פאסטער הַמְּפֻרְסָם שהבאצילין הֵם מחוללי הַמַּחֲלוֹת… וְהִמְצִיא שבאצילי הַמַּחֲלָה אִם מַחְלִישִׁים אֶת הבאצילין הֵם עַצְמָם גּוֹרְמִים הָרְפוּאָה, שהשי"ת מְחוֹלֵל הָרְפוּאָה מִתּוֹךְ הַמַּכָּה כמ"ש חֲזַ"ל. וְכַמָּה כָּתְבוּ שֶׁהוּא חֲצַר הַכָּבֵד שֶׁל ר' מַתִּתְיָה בֶּן חָרַשׁ שֶׁבְּיוֹמָא פ"ג, וּלְרַפֵּא הָאֲבַעְבּוּעוֹת שֶׁהֻזְכַּר בשל"ה ומ"א סי' תקע"ו שֶׁמֵּתוּ מִזֶּה רְבָבוֹת יְלָדִים עַד שֶׁנִּתְחַבֵּר סְלִיחָה ע"ז וְהוּא מִפִּלְאוֹת בורא כל העולמות. ובטיפוס הֻמְצָא הפנצילין בִּשְׁנוֹת ת"ש תש"י מִדְּבָרִים מְעֻפָּשִׁים וּרְקוּבִים שֶׁבּוֹ נִמְצָא הַמַּשְׁמִיד לבאצילין הָרָעִים שֶׁל הַטִּיפוּס, וְהַכֹּל בִּשְׁלִיחוּת בִּוְכ"ע שֶׁבִּרְפוּאַת הפנצילין נִתְרַבּוּ מִלְיָארְדִים אֲנָשִׁים בְּכַדּוּר הָאָרֶץ וְכַמּוּבָן לְפִי טֶבַע הָאָרֶץ וְחָכְמַת הָרוֹפְאִים שָׁם. וְאֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף'[26].

וכן כתב בספר אגדת אליהו:

'פְּעָמִים שֶׁאֲוִיר הָעוֹלָם מִתְקַלְקֵל ומתעפש מהאידים הָעוֹלִים מִן הָאָרֶץ וְהוּא סִבַּת שהדבר בָּא בַּר מִינָן וּשְׁאָר מִינֵי חולאים וּמְכַלֶּה הַבְּרִיּוֹת וְלֹא נִשְׁאָר יִשּׁוּב לָאָדָם בָּעוֹלָם. וִירִידַת הַגְּשָׁמִים מְטַהֲרִים אֶת הָאֲוִיר כַּנּוֹדָע וְנִמְצָא הָעוֹלָם מִתְּתַקֵּן. וְעַל יְדֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם מַמָּשׁ זֶהוּ יִשּׁוּבוֹ כִּי אֵין הַבְּרִיּוֹת כָּלִים מחולאים רָעִים וְנֶאֱמָנִים'[27].

אם נתבונן בנתונים על כלל אוכלוסית העולם[28] הרי שבשנת הת"י מנתה אוכלוסיית העולם כחצי מיליארד איש, ומאתים שנה אחר כך – בשנת התר"י כבר  היתה גדולה פי שנים והגיעה ליותר במיליארד נפש. מאז, בעיקר עקב התפתחות הרפואה[29], חלה התקדמות מואצת פי כמה. עד שנת התש"נ – פחות ממאה וחמישים   שנה   אחר כך   –   הגיעה

    אוכלוסיית העולם ליותר מחמשה מיליארד נפש. כיום – תשפ"א – אוכלוסיית העולם כבר הגיעה, לפי הערכות הדמוגרפים, ל-7.8 מיליארד. נמצא שבדרך הטבע, יותר ממחצית אוכלוסית העולם לא היתה קיימת היום, ללא התפתחות הרפואה, שאחת הבשורות הגדולות שבה היא פיתוח החיסונים.

בספר מאזני צדק[31] תיאר את רעת המגפות ואת התועלת של החיסונים, וז"ל:

'וְכֵן נמטי אַפִּרְיוֹן לְהָרוֹפְאִים הַמֻּבְהָקִים שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא אֲשֶׁר בְּתַחְבּוּלוֹתֵיהֶם הַמְחֻכָּמוֹת יָפִיחוּ רוּחַ הַחַיָּה בְּאוֹפַנֵּי הַתּוֹלָדָה וְכַמָּה מַחֲלוֹת אֲנוּשׁוֹת מְסֻכָּנוֹת גֹרְשׁוּ מִקִּרְבֵּנוּ כְּמוֹ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד. מַקֵּל חוֹבְלִים כְּגוֹן מַחֲלַת הָאֲבַעְבּוּעוֹת פאקען אֲשֶׁר הִיא וּמַחֲלַת החלירע הָיוּ בַּחֲדָא מִתִּקְלָא אַכְזָרִיּוֹת כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר וְחַדוֹת כִּזְאֵבֵי עֶרֶב לְמַלֹּאות חוריהן טֶרֶף אָדָם רַב. רַק הַחוֹקֵר יענער הָאַנְגְלִי הִמְצִיא תַּחְבּוּלָה פְּשׁוּטָה וְקַלָּה לְבָעֵר רָעָתָהּ מִקֶּרֶב הָאָרֶץ וּלְשַׁכֵּךְ עברתה כִּי קָשָׁתָה'[32].

היבט אופייני לאותה תקופה, הם דברי ר"א המבורג מחבר 'עלה לתרופה על חיסון האבעבועות'. אחר שפירט את רעת המגפה, הוסיף שאין צורך להאריך בזה כי הוא דבר מפורסם והכל יודעים זאת. וז"ל:

'אֲשֶׁר יָכִינוּ וַאֲשֶׁר יָבִיאוּ אוֹמֵר מִן הֶחָדָשׁ הַחֲכָמִים הָרוֹפְאִים רוֹפְאֵי זְמַנֵּנוּ לְצָרַעַת מַמְאֶרֶת נוֹשֶׁנֶת בְּעוֹר בְּשַׂר הָאָדָם וְהִיא כִּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל חַי מְדַבֵּר תִּמְשֹׁךְ כָּל אָדָם בְּחַכָּה לֹא תִשָּׂא פָּנִים לְזָקֵן וְלַנַּעַר לֹא תָּחוֹן הִיא חֹלִי אֲבַעְבּוּעוֹת וְרַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים הֲרוּגֶיהָ… עוֹד יַשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶם רִשּׁוּמִים מָרִים זָרִים נצרבו כָּל פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר, כֵּן מֻשְׁחָת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם… וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בְּסִפּוּר מַכְאוֹב חַלְלֵי חֹלִי הַמְּפֻרְסָם הַנַּ"ל אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים לִבְנֵי אָדָם לֵעָנֹת בּוֹ וֶאֱלֹקִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו'.

כפי שיתואר להלן, חיסון קדום נגד מחלת האבעבועות השחורות הקטלנית, פותח בעולם לפני כמה מאות שנה, ולפני כ-225 שנה התגלה חיסון משופר כנגד האבעבועות. מאז נוכח העולם כי במדינות בהן לא הקפידו להתחסן היו התפרצויות קטלניות של המחלות.

דוגמא מעניינת מתוארת בספר 'משפחת חבשוש' על מגפת אבעבועות שפרצה בתימן בשנת 1939 למנינם, עקב זלזול של השלטונות בתחום הבריאות:

'מאחר והתורכים עזבו את תימן ואתם רופאיהם והאחיות והחרופות נשארה תימן ובראשה עיר הבירה צנעא ללא כל שירות רפואי פרט לרופאים מקומיים טבעיים ורפואות טבעיות בחנות הבשמים. משטרו של האימאם יחיא לא נתן דעתו לנושא זה כמו לנושאים אחרים להם זקוק הציבור. בנושא זה סמך על השם רופא הכל. דבר ראשון בלט מיד. בהיות ולא היו חיסונים נגד מחלות שונות מאז יצאו התורכים מתימן פרצה מחלת האבעבועות השחורות בכל עוזה והפילה חללים רבים מבין הילדים יהודים ומוסלמים, המחלה שהודברה קודם לכן על ידי חיסון הילדים, שבה להשתולל באין מפריע והמצב החמיר. בשנת 1939 הייתי בעדן בשליחות משפחתי למטרת מסחר ולפתע קיבלתי מברק דחוף בו נדרשתי לשלוח תרופת חיסון נגד מחלת האבעבועות השחורות שפרצה בצנעא ומפילה שם חללים רבים כשקיבלתי את המברק הייתי המום. כי חשתי מה מסוגלת לעשות מחלה איומה זו לא רק להפיל חללים אלא אף לעוות פני אנשים ולעוורם בעיניהם וליצור צלקות בחולים לכל החיים. ולכן אמרתי בלבי עת לעשות אך לא ידעתי למי לפנות… באותו לילה התיצבתי על החוף בעדן ותרתי אחר אניה המפליגה לחודידה העליתי את החומר ושמרתיו במקרר של האניה וביקשתי מרב החובל למסור חבילה זו לסוכננו שבחודידה מר בוכארי מיד בהגיעו, באותו מעמד הברקתי לבוכארי מה לעשות ואיך לנהוג עם החבילה שבה תלויים חיי אדם בוכארי זכור לטוב עשה מאמץ גדול ותוך שלושה ימים הגיעה החבילה לצנעא ומיד החלו בחיסון הילדים'^[33].

ניתן לסכם כי שלשה גורמים עיקריים חברו בע"ה יחד להפחתת התמותה ולעליית תוחלת החיים בעולם: החיסונים, התרופות האנטי-ביוטיות, והשיפור בתנאי ההיגיינה. חלק גדול מיושבי כדור הארץ חיים היום בזכותם.

את התרופות האנטיביוטיות נוטלים בעת מחלה. כשכבר חולים – אין צורך בתמריץ ליטול תרופה. אך את החיסון נוטלים כאמצעי מניעה, בעוד האדם בריא, טרם נופלו למשכב. בנקודת אור עצומה זו לזכות החיסונים, טמונה גם נקודת תורפה. ככל שהחיסון יעיל להדברת המגפה, כך עלולים אנשים לשכוח את המראות הקשים של חולים לא מחוסנים. התוצאה: ירידה בנכונות להתחסן עד הפריצה הבאה של המגפה. זו אחת הסיבות שרפואת החיסונים מופקדת בידי ממשלות הדואגות לאזרחיהם, ופעמים אף כופה עליהם להתחסן.

ב. התפתחות רפואת החיסונים

1. החיסון הקדום נגד אבעבועות שחורות

השימוש בחיסון קדם להתפתחות מדע המיקרוביולוגיה. באותם זמנים התפיסה הרפואית היתה שהמחלות באות עקב 'עיפוש האויר'^[34], וגם בתקופה שכבר היתה יכולת ראיית חיידקים במיקרוסקופ, ראו אותם כתוצאת המחלה ולא כסיבתה.

רק מאות שנים אחרי השימוש הראשון בחיסונים [לפני ה'תע"ח], העמיד המדען לואי פסטר בשנת התר"מ את יסודות המיקרוביולוגיה, בהראותו שחיידקים הם הגורם והסיבה למחלה, והדבקה באה על ידי העברתם.

כפי שכתב בספר נצח ישראל והביא דוגמא מרפואת החיסונים, רבות מההמצאות לא באו מחמת חקירותיהם של הממציאים וחכמתם, אלא מכך שהממציא שם לב לתופעות שונות, וז"ל:

'באמת אין להכנע גם מפני הממציאים בעצמם שרוב ההמצאות לא יצאו ע"פ כח החושב שבאדם במחשבה תחלה שכך צריך להיות כי אם קדמו מקרים פשוטים והממציאים התחקו לעשות כמתכנתם ואח"כ באו ההתבוננות וההסבר… וכן ברפואה. לו לא שאל הרופא יענער מאנשי הכפר מחוז גלוסטער באנגליא מדוע אין נקלטת בם הרכבת אבעבועות מילדים? וקבל תשובתם ע"פ הנסיון שכל מי שחלו באבעבועות הפרות שוב לא יצמחו בם אבעבועות טבעיות, לא היתה נודעת ע"ע התרופה הנפלאה הזאת'^[35].

המנגנון החיסוני טרם הוכר בימי ד"ר ג'נר. אך ההסבר האינטואיטיבי שרווח, לא כל כך רחוק מההבנה בת ימינו. כפי שהובא בספר הגיון לבי, וז"ל:

'הָעִנְיָן הַזֶּה יָדוּעַ אֵצֶל הָרוֹפְאִים בְּעֵת שֶׁרוֹצִים לְחַסֵּן אֶת הַיְלָדִים וְגַם גְּדוֹלִים לִפְעָמִים הֵם נוֹתְנִים זְרִיקָה מֵהַחוֹלֶה [-מהחולי] הַזֹּאת, לְמָשָׁל זרק תרכיב אֲבַעְבּוּעוֹת פָּרָה לְשֵׁם הַרְכָּבַת אֲבַעְבּוּעוֹת לְאִישׁ וְהַגּוּף בְּטִבְעוֹ מַתְחִיל לְהִלָּחֵם נֶגֶד הַזְּרִיקָה הַזֹּאת וְהַטֶּבַע מַבְרִיא מָתְנַיִם בְּהַגּוּף נֶגֶד החולאת הַזֹּאת. ואח"כ כְּשֶׁהָאָדָם בָּא בִּנְגִיעָה עִם החולאת הַזֹּאת שׁוּב אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שֶׁכְּבָר יֵשׁ לוֹ חֵיל שֶׁל בצילים [-נוגדנים] שֶׁמִּתְנַגְּדִים לְמִין החולאת הַזֹּאת וִיכוֹלִים לְהָמִית אֶת הבצילים הַחֳדָשִׁים [-חידקים] שֶׁבָּאִים בְּהַגּוּף'^[36].

יש לציין שבשונה מהמצאות רבות שבאו בדרך מקרה, בהמצאה זו היתה בעיה ייחודית, שהרי כל עוד שלא היה ידוע שהמחלה נגרמת מנגיפים, לא היה לרופאים דרך לדעת על הצורך בהחלשת הנגיף טרם ההדבקה של המתחסן, דבר שגרם לפעמים למותו של המתחסן בשלב הקדום^[37]. 

החיסון המשופר הראשון בעולם היה נגד מחלת האבעבועות השחורות הקטלנית, ובמשך כמאה חמישים שנה היה החיסון היחיד בעולם. גם השם הלועזי לחיסונים נקבע מהשלב השני של אותו החיסון כפי שיובא להלן.

מחלת האבעבועות השחורות היתה נקראת בלשון הפוסקים בארצות אירופה 'פאקין' או 'בלאטרן', ובלשון ערבית 'ג'דרי', והוראות רבות של הפוסקים הקדמונים התייחסו לאותו חיסון. גם מי שלא מת מהמחלה, סימני המחלה המשיכו ללוותו כל ימיו, ותואר פניו הושחת מצלקות החולי. כפי שהעיד בספר הברית השלם, וז"ל:

'וְגַם בְּנֵי מְדִינָתֵנוּ אֲשֶׁר יָקוּמוּ מִמַּחֲלָה זֶה וְחַייֵה יִחְיוּ, הַרְבֵּה מֵהֵן נִשְׁאָרִים בַּעֲלֵי מוּמִין… וּלְעוֹלָם וְהַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם כִּי מַשְׁחִית פָּנִים יָפוֹת תַּבְנִית זָכָר כְּתֹאַר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ נְקֵבָה יָפָה כַּלְּבָנָה, וּמִן אָז וָהָלְאָה חָשַׂךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם וּפְנֵיהֶם מָלֵא נְקָבִים נְקָבִים כִּדְמוּת מַצָּה לֹא תֹּאַר וְלֹא הֲדַר לוֹ וְלֹא לָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לַתֹּאַר הָרִאשׁוֹן עַד שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכִּיר אִם זֶה הָאָדָם בְּעַצְמוֹ אִם לָאו'^[38].

"חיסון" ראשון נגד אבעבועות שחורות היה קיים לפני שנת תע"ח [1718 למנינם]^[39]. היו מעבירים אז מוגלה של אבעבועות שחורות מילד שמחלת האבעבועות אצלו היתה קלה, לתוך פצע ביד של מתחסן. היו מקרים בהם המתחסן חלה מאד ואף הלך לעולמו. אך לרוב גם המתחסן, במיוחד אם היה ילד (שבד"כ החולי יותר קל אצלו)[40], קבל את מחלת האבעבועות השחורות בצורה קלה יחסית והתחסן לכל חייו. (ראה גם הע' 74 להלן)

וז"ל ספר הברית שם:

'דע כי כבר מצאה ידם של הרופאים לעשות בזה תחבולה בערך מאה שנה והוא שלקחו מיץ הנקרא MATERIA מן האבעבועות הנקראPOKEN  הטבעיים מילד שהיה לו אבעבועות טובים, ופתחו בילד שני עור בשר זרוע יד ימינו או שמאלו כמין חריץ דק וקטן מאד ונתנו בתוך החריץ מעט MATERIA מאותו הטובה, ועל ידי זה פרח בעור בשרו של הילד השני גם כן טובים'.

לא תמיד היה חומר החיסון זמין לרופאים. ר' בשו"ת תשובה מאהבה:

'רפואה הזאת אשר לא כל העתים שוים ולא כל הזמנים מוכשרים לקבל התרופה הזאת, וגם לאו בכל יומא מתרחש האימפ"ף שט"אף ליד הרופא ואין לאל ידו לעשות', וכן מבואר בשו"ת ריב"ם שניטוך^[41] וז"ל 'שאלה מאחי המופלג מו"ה נתן נ"י אם מותר להוליך תינוק אל הרופא אומנא בשבת לפתוח מורסא שעשה לו הרופא תמול שילשום הנקרא פאקען אימפפען ועתה פותח להוציא הליחה שצריך לה הרופא הליחה כעת לתינוקות אחרים'^[42].

2.  מהפכת החיסונים של ד"ר ג'נר

כאמור, הבטיחות של החיסון הקדום היתה נמוכה יחסית, והיתה תמותה של חלק מהמתחסנים.

מהפכת החיסונים התרחשה כאשר ד"ר ג'נר מצא חיסון הרבה יותר בטוח – וירוס אבעבועות הבקר. על גילוי החיסון של ד"ר ג'נר דווח בתוספות לספר צמח דוד, וז"ל:

'החכם יענר [ג'נר] מענגלאנד רופא מומחה המציא בשנת תקנ"ט להצמיח ליח נפוח הפרות בבשר האדם להוליד על ידו אבעבועות, למען הציל בני אדם מן האבעבועות (פאקען) הטבעיים אשר רבים מתו מהם, ואשר נשארו בחיים אבדו את תואר פניהם'^[43].

פרטים נוספים מובאים בספר תולדות הארץ^[44]:

'ואחת מנגעי הבהמות הנקראה בשם קוהפאקי"ן הצילה נפשות אדם לרבבות מנגעי הפאקי"ן אשר הכתה בם בשנים מלפנים לרוב אם למות או לחולי וחסר כי עורו עיניהם קמטו פניהם וכו'. והוא מחקר לב הרופא הגדול דאקט"ר ע' יענע"ר הנולד כשנת תק"ט בבערקלי"א אשר בענגלא"ד, בראותו כי השפחות החולבות פרות… וינוגעו גם הנה באשר סופחו על ידיהן, נצלו ממחלת הפאקי"ן כולה, המציא לו על ידי זאת בתבונתו מלאכת נטיעת הפאקי"ן הנודעת כעת על פני תבל כולה לרפאות תעלה רבה'^[45].

החיסון של ג'נר כלל וירוסים של אבעבועות הבקר. לכן עד היום נקראים כל החיסונים בלועזית  Vaccineמהמילה הלטינית Vaccinae – פרה.

מהתבוננות בתהליך הגילוי הזה, קשה שלא להתפעל מההשגחה העליונה שליותה אותו, הן בעצם הגילוי, הן בשלבי הפיתוח, והן בהתמודדות עם ההתנגדויות השונות. הגילוי הגדול של ד"ר ג'נר, התרחש בעקבות מקרה בו הוא הגיע לחסן בשיטה הישנה (!) כלומר הרכבת וירוס אבעבועות שחורות. במחוז אליו הגיע גידלו הרבה בקר, ותושביו נחשפו לאבעבועות הבקר. ד"ר ג'נר לא הצליח להצמיח שם את האבעבועות אצל המתחסנים. כששאל למה אינו מצליח, הסבירו לו שמקובל בידם שכל מי שנדבק בחולי של הפרות שוב לא ידבק לעולם באבעבועות שחורות. התיאור בספר הברית השלם – נפלא. וז"ל:

'ועתה אחי ועמי שמעו ואספרה לכם מראשית הדבר איך ואיככה נתגלה רפואה זו בעולם. והוא איש היה בארץ ענגלאנד [אנגליה] ושמו אדוארד ג'נר והיה האיש ההוא רופא מומחה ויהי בנסוע האיש מעיר לעיר ומכפר לכפר לטעת לבני אדם פאקן הטבעיים הטובים כמנהגו מדי שנה בשנה. ויהי בבאו לכפר אחד במחוז גלוטשטר אשר בענגלאנד המדינה, והמחוז ההוא ארץ מגדלת פרות רבות. ויטע שם הטבעיים לבני אדם הרבה ולא נקלט המאטריה ולא צמחו הפאקן בשום אדם. ויתמה האיש וישאל לאנשי המקום ההוא מה זה ועל מה זה? והשיבו לו: כבר מודעת זאת אצלם שכל מי שכבר היה לו קוה [-פרה] פאקן, שוב לא יצמחו בו פאקן הטבעיים לעולם. ויהי כשמעו זאת עשה נסיון… אחר כך חזר לנסות ויקח של מין הפרות בעצמן, וכן מבני אדם שהיה להם באותו העת ויטע בהם להרבה בני אדם אשר עדיין לא היה להם… ותיכף נקלטו יפה גדלו והצליחו וגם עשו פרי ויציצו ופרחו… אצל כלם. ותיכף פרסם הדבר בעולם ויעשו כה כל הרופאים בכל המדינות והדבר עולה יפה ביד כלם אין פרץ ואין מכשול בכל העולם עד היום הזה'.

בתפארת ישראל על אבות הכתיר את הרופא ג'נר כחסיד אומות העולם מפני החסד שגמל עם בני ישראל בהמצאת הרפואה, וז"ל:

'ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית ומאמינין התוה"ק שהיא אלקית ועושים גמילות חסד גם לישראל. וכמה מהם שהטיבו ביותר לכל באי העולם כהחסיד יענער שהמציא את הפאקקענאימפפונג שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין'^[46].

בהעדר מקררים, חיסונים לא נשמרו אז במבחנה במעבדה, אלא נלקחו ישירות מליחה של אבעבועות הבקר. את הליחה החדירו לסריטה בידו של הילד שרצו לחסנו. לאחר כמה ימים היתה צומחת ביד אבעבועה, ממנה היו לוקחים ליחה לחסן ילדים אחרים. האבעבועות, הן עצמן היו מעין 'מבחנות' בהן נשמר חומר החיסון. לכן היה קושי בהפצת החיסון למקומות מרוחקים, דוגמת יבשת אמריקה, שבה היכתה המגפה באוכלוסיות שלמות. ב-1803 העלתה ממשלת ספרד 22 יתומים על ספינה שהפליגה לטריטוריות שלה בדרום אמריקה. הרופא הראשי חבייר דה בלמיס וצוותו הזריקו את נגיף אבעבועות הבקר לגופם של שני נערים. לאחר מכן, הם החדירו לגופם של שני נערים נוספים חומר שנטלו מהאבעבועות החדשות של הילדים הראשונים. עד שהגיעה האוניה לאמריקה נותר רק ילד אחד עם אבעבועה[47].

להערכת ד"ר אדוארד ג'נר, חוסנו בעולם כ-100,000 (מאה אלף) איש, תוך חמש שנים מגילוי החיסון על ידו[48].

תגליתו של לואי פסטר

השלב הבא בפיתוח החיסונים, היה תגליתו של לואי פסטר. פסטר גילה שאפשר לרפא חוליים רבים על ידי שימוש באותו הגורם שגרם למחלה. רי"א קאמלהאר מצא לכך מקור מהמשנה במסכת יומא, ואח"כ העידו בפניו שפסטר בעצמו קיבל את ההשראה לגילויו מאותה משנה שהגיעה לידיו בתרגום לצרפתית. בספרו התלמוד ומדעי תבל, כתב וז"ל:

'מן הדברים המופלאים שבספר יש לציין את המובא במבוא שערים שלו, ממה שכתב לו בנו ר' ישראל הי"ד אודות הנאמר בחלק הראשון עמ' כב, להשוות את תגליתו של ד"ר לואי פאסטר שריפא את מחלת הכלבת ועוד מחלות הנגרמות ע"י נגיפים ע"י שימוש באותו נגיף עצמו, עם דברי התלמוד יומא דף פ"ג, שמי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו. והנה כותב לו בנו הנ"ל כי בהיותו בק' סאסנאווצע סיפר לו אחד מנכבדי הקהילה כי אין זו השוואה גרידא, אלא שד"ר פאסטר נתעורר לרעיונו זה על סמך אותו מאמר חז"ל. שכך שמע אותו אדם עצמו מהחכם ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ מפריז שהתחיל לתרגם את התלמוד לצרפתית ותרגומו לסדר מועד הגיע לידי ד"ר פאסטר שהיה מידידיו, ומקריאת אותה משנה נפל במוחו הרעיון לנסות את הריפוי באותה שיטה וב"ה שעלה בידו לעמוד על דעת חז"ל ולהציל רבבות אדם בתגליתו'^[49].

ג. רקע הלכתי

1.     השתדלות רפואית

מהו סוג השתדלות הראוי? השאלה נשאלת בכמה ניסוחים, ועיקרה שכיון שהחולי בא על האדם כעונש על חטאיו, ממילא השתדלות להסירו מתפרשת לכאורה כבריחה מגזר דין של מעלה. טענה זו נוגעת גם להשתדלות ע"י חיסונים, השתדלות המקדימה את הרפואה לפני החולי. ראה ב"ק פה, א, רש"י ד"ה נתנה רשות לרופאים לרפאות.

כפתיחה לנושא זה, יש להביא את דברי השואל בשו"ת פאת שדך שהקיף בשאלתו כמה מהשאלות הנזכרות, בנוגע להשתדלות שבלקיחת חיסון שמא היא אינה ראויה, וז"ל:

 'שמעתי בשם הרמב"ן שהרפואות מחלישות רק יש רשות לרופא שנאמר ורפא ירפא וא"כ מנלן לבריאים יהא מותר לעשות זה… ועוד טענת שבנים קטנים נענשים בעוון אבותיהם ואם ינצלו מן החולי יענוש הקב"ה האבות באופן אחר'[50],

עוד טען שם השואל, שההשתדלות הראויה לדעתו היא על ידי תפילות ולא על ידי רפואות, וההשתדלות גם סותרת לדעתו את מצות תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

הרב ש"ד מונק השיב באריכות על טענות אלו. נראה מדבריו שהגישה של השואל לשאלות הנזכרות אינה נכונה ביסודה. בסוף התשובה ציין שהיתה זו אריכות יתר בדברים פשוטים מאוד. וז"ל:

'וסו"ס אין לנו אלא המבואר בש"ע יו"ד סי' של"ו ע"פ הרמב"ן עצמו דמצוה להתרפאות. ופשיטא דהיכא דשכיח היזיקא מצוה לעשות דברים שימנעו המחלה… ומ"ש שהבנים נענשים בעוון אבותיהם… האם לא נאמר בבניו הקטנים לא תעמוד על דם רעך? ומצוה זו שייכת אף אם עדיין לא בא לידי סכנה, אלא דברי היזיקא. כמ"ש בגמרא דסנהדרין… ומה שטענת שאם נגזרה מיתה ח"ו לא תועיל הרפואה לא ידעתי מאי שנא מהחולה הגדול בעצמו שרשאי לעסוק ברפואת עצמו וגם פושע הוא אם לא יעסוק כמו שהזכרתי בשם קצור ש"ע, ואע"פ שבודאי אם נגזרה עליו מיתה נגזרה בעוון עצמו. וה"ה דיש לו לעסוק ברפואת בנו ולא יאמר בעווני ימות ח"ו… ומצות תמים וגו' לא נאמרה בכגון דא כלל… אבל פשיטא שלא נאסר לנו ליזהר מסכנה או נזק העלולים לבוא ומקרא מלא דיבר הכתוב צנים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם. ועיין בתוספות כתובות דף ל"א ע"א ד"ה הכל, שאדם יכול וגם צריך לשמור עצמו מפורענות'.

שאלות כעין אלו מצינו גם בחיבור עלה תרופה שדבריו יובאו להלן.

בעלה תרופה (מאת ר"א המבורג לונדון תקמ"ה. וראה להלן עמ' 138-137) הוסיף טיעון על פיו אולי אין ראוי להקדים ולהביא על עצמו את החולי. הוא מזכיר כי בדעה זו אוחזים החסידים מאומות העולם[51] וז"ל:

'והנה על פי הדברים האלה… נוסף תת כח חומרת השאלה, ותעש לה קרניים, האיך נתיר לאיש הישראלי לבקש תחבולות להינצל כצבי מיד, לאשר הביא אלוקי בידו לעונש חרוץ, ודי לצרה בשעתה ואקדומי פורענתא לא מקדמינן, ובאלו אמרו מאחרין ולא מקדימין… זאת ועוד אחרת רבים אומרים… שלא נכון הדבר לעשות כן לדחוק השעה במה שמביא עליו חולי שלא נגזר עליו עדיין, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, ומוטב שנהיה בשב ואל תעשה… ואז מה דבעי קודש אבריך הוא לעביד… וזה שמקדים המאוחר נראה כמו שסר בטחונו מהשם ב"ה, ובדעה זו מחזיקים הרבה מחסידי אמות העולם'.

אלא שהוא דוחה את הדברים, שכיון שכך היא דרך הרפואה לאבעבועות שצריך להקדים 'מכה לרפואה', לכן הנוהג כן מקיים בה את מצות ונשמרתם לנפשותיכם, וז"ל:

'ובאשר תיקון תרופה הנפלאה הנ"ל היא בדרך שצריך להקדים המכה לרפואה, וזולת זה הוא מסוכן הרבה אם האורח רע בזמנו בא. א"כ המשתדל ברפואה הנ"ל בעודו באבו יי לא יחשוב לו עון, אבל הוא מן הזריזות ומצוה דנשמרתם לנפשותיכם'.

ועוד כתב שאין לומר שכיון שהמחלה היא מגזירת עליון להעניש את האדם איך יבקש האדם תחבולות להנצל ממנה, ואם כן איך יקבל עונשו. וביאר שלא חסרות דרכים למקום להעניש, וז"ל:

'ואין לומר עוד אם אמת הדבר שחולי זה הוא משבט אלוק' לעונש חרוץ באדם בו או בבניו ח"ו, האיך יבקש תחבולה להנצל ולפטור מזה, ואימתי יגבה בעל חוב את חובו? זה דברי בורות. הרבה שלוחים למקום ואין לנו להרהר אחר משפטי ה' האיך ומה ואנא ימצאו'.

הוא הכה ואתם מרפאים

וכעין שאלות אלו, מצינו במדרש שמואל שנשאלו חכמי ישראל על דרכי הרפואה שאילו יחשבו כהתערבות בגזירת המקום, והשיבו שריפוי החולי הוא כדוגמת שאר המלאכות שמחויב האדם לעשות כגון לפרנסתו, וז"ל:

'מעשה בר' ישמעאל ור"ע שהיו מהלכים בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד פגע בהם אדם חולה אמר להם רבותי במה אתרפא אמרו לו עשה כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם מי הכה אותו בחולי, אמרו לו, הקדוש ברוך הוא א"ל ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם הוא הכה ואתם מרפאים אינכם עוברים על רצונו? אמרו לו מה מלאכתך אמר להם עובד אדמה אני והרי מגל בידי אמרו לו מי ברא את האדמה מי ברא את הכרם, אמר להם הקדוש ברוך הוא אמרו לו אתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך וכו' אמרו לו ממלאכתך לא שמעת מה כתיב אנוש כחציר ימיו וגו' כשם שהעץ אם אינו נזבל ונתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ. הזבל הוא הסם. איש האדמה הוא הרופא. אמר להם בבקשה מכם אל תענישוני'[52].

בביאור מדרש שמואל זה העיר בשו"ת משנה הלכות[53], שלכאורה יש לחלק בין רפואה למלאכות עבודת האדמה, וז"ל:

'ואכתי צ"ב דמה דמיון הוא האדם אצל עובד האדמה? העובד האדמה אינו עושה פעולות נגד הבריאה אלא מקיים הבריאה. ועל מאכל האדם לא שאלו שחייב אדם לאכול ולא להמית עצמו. אבל האדם, אלקים עשה את האדם ישר והוא בחטאו גרם להענש עד שישוב אל ה' וירחמהו, והוא הולך ועושה פעולות טבעיות להסיר מעליו עונש המלך. ומשל למלך שענש את העובר על חקי המלך ונתנו בנחשתים והולך זה ומנסר את הנחשתים ובורח לו וע"ז נענש יונה הנביא'.

ותירץ על שאלה זו, שהרי גם הצורך בעבודת האדמה התחדש בחטאו של האדם, ואם כן הדימוי עולה יפה, וז"ל:

'ואשר נראה הכונה, דבאדמה נמי קודם החטא לא הי' צריך לזבל ולנכש ולחרוש ולהשתות מים, אלא ואד עלה מן השמים והשקה את הארץ והארץ הוציאה פירות מעצמה ומטבעה כי כן ברא הקדוש ברוך הוא עולמו. אלא שבא אדה"ר וחטא או שהאדמה חטאה בפני עצמה, ונענש בזיעת אפיך תאכל לחם וארורה האדמה בעבורך וקוץ ודרדר תצמיח לך וכדומה. וע"ד זה אמרו עתידין אילני סרק להוציא כלי מילת וגלוסקאות. נמצא דמה שצריך לזבל ולנכש ולחרוש הוא מחמת העונש שהאדמה נענשה והאדם נענש וחלתה האדמה. וזה שהשיבוהו שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת וכו' אנוש כחציר ימיו כשם שהעץ אם אינו נזבל, דבשעת הבריאה הוציאה הארץ עץ פרי למינייהו וכל מיני עשבים למינהו והכל גדל בלי להוסיף בו מעשה אדם. אלא שחטא ונתקללה האדמה ובא העונש, ואעפ"כ אתה עובד לתקנה. אם כן זה רצון הבורא, והכי נמי ברפואות'.

והוסיף לבאר בזה שהחולה חייב לרפאות את עצמו וז"ל:

'וכמו שאמרו חז"ל דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ובפרט לפי דעת הרמב"ם שכתב דגופו של אדם אינו שלו ורשותו אלא של הקדוש ברוך הוא ועליו לשמרו שלא יתקלקל ואם קלקל עליו לתקנו כמו המקלקל חפצו של חבירו ומזיקו'.

וכן מבואר בנושאי כלי השו"ע[54] על חובת האדם לרפא את עצמו [ראה ט"ז שם], וכפי שכתב הברכי יוסף :

'ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו. אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו, רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא'[55].

ועל מי שאינו משתדל ברפואת עצמו כתב בספר מעבר יבוק שהרי הוא חוטא ועתיד ליתן את הדין, וז"ל:

'ההנהגה וייסורין שהן בגוף האדם כמו החולאים, יש מהם שיתהוו משטות בני האדם כגון צנים פחים. וזה דומה להורג את עצמו שעתיד ליתן את הדין. וכן המחליא עצמו מפני היותו רודף אחר תאוותיו. ובכלל זה מי שאינו משתדל ברפואה עצמה בכלל חוטאים יחשב. ואם בטל העבודה בסיבת החולי גם את דמו מידו ידרושו'[56].

2.     חובה להתחסן בעת מגפה

בספר כוכבי אור מצינו הוראה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב על חובת החיסון לאבעבועות, שבה הוא מחמיר מאוד על מי שאינו מחסן את ילדיו, וקורא לו 'שופך דמים'[57], וז"ל:

'רַבֵּנוּ זצוק"ל אָמַר שֶּׁצְּרִיכִין לְכָל יֶלֶד לְהַעֲמִיד פאקין קוֹדֵם רֶבַע שָׁנָה ווארום אוֹיב ניט [-ואם אֵינוֹ עושה כן] הוּא כְּמוֹ שׁוֹפֵךְ דָּמִים אֲפִילוּ אִם דָּרִים הַרְחֵק מִן הָעִיר וליסע אֲפִילוּ בַּזְּמַן שֶׁהַקֹּר גָּדוֹל לְהַעֲמִיד פאקין קוֹדֵם רֶבַע שָׁנָה'[58].

על עיקר החובה לחסן העיד בשם רבי נחמן בספר רנת ציון:

'כְּמוֹ לְמָשָׁל סְגֻלַּת הֲצָקַת הפאקין בְּיַד הַתִּינוֹק בְּקַטְנוּתוֹ אַף שֶׁמַּרְגִּישׁ לְפִי שָׁעָה יִסּוּרִין וְכֵן אֵיזֶה יָמִים שֶּׁמִּתְגַּבֵּר הַחֹם אֵצֶל הַתִּינוֹק אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁהַמְבִינִים וְהַבְּקִיאִים יוֹדְעִים שֶׁאַדְּרַבָּא זֹאת תִּהְיֶה לִשְׁמִירָה לְהַיֶּלֶד שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה ח"ו בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה ח"ו וְלָכֵן הַהוֹרִים מְזָרְזִים אֶת עַצְמָם לַעֲשׂוֹת זֹאת הַסְּגֻלָּה לְהַיֶּלֶד תֵּכֶף בְּקַטְנוּתוֹ וְגַם רַבֵּנוּ ז"ל הִסְכִּים לְזָרֵז בָּזֶה כַּיָּדוּעַ'[59].

בהקבלה כמעט מלאה להוראת רבי נחמן, מצינו בספר ברית שלום, בענפי איסור לא תרצח, וז"ל:

'מִי שֶׁאֵינוֹ מַרְכִּיב הַחֹמֶר מהפאקן… למלטם מֵחֹלִי הפאק"ן הַגְּמוּרָה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים מִי שֶׁאֵינוֹ בּוֹרֵחַ מֵחֹלִי הַמַּגֵּפָה אוֹ לֹא עָשָׂה הֶסְגֵּר לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים'[60].

וכעין זה מצינו בשו"ת תשובה מאהבה שהמתמהמה בחיסון כאילו שופך דמים וז"ל:

'אל יהיה גם זאת לו למכשול ולפוקה פן יתמהמה ודם בניו בראשו'[61].

וצריך להבין מהו המקור להוראה כזו, ומדוע הנמנע מלחסן יחשב כשופך דמים.

נראה שמקור הדברים הוא בדברי השל"ה בענין חובת הבריחה ממגפה, וז"ל:

'וַאֲנִי תָּמֵהַּ, אוֹדוֹת מַכַּת אֲבַעְבּוּעוֹת קְטַנּוֹת הַהוֹלֶכֶת בֵּין הַתִּינוֹקוֹת, הַנִּקְרָא בלאטר"ן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, בַּר מִינָן, לָמָּה אֵין נזהרין לְהַבְרִיחַ הַתִּינוֹקוֹת וּלְצֵאתָם מִן הָעִיר? וּבְוַדַּאי עֲתִידִים הָאָבוֹת לִתֵּן דִּין עַל מִיתוֹת יוֹנְקֵי שָׁדַיִם שֶׁלֹּא חָטְאוּ, וּגְמוּלֵי חָלָב שֶׁלֹּא פָּשְׁעוּ, שֶׁמֵּתוּ בַּחֹלִי זֶה, וְלֹא חָשׁוּ אֲבִיהֶם לְהַבְרִיחָם. עַל כֵּן, כָּל אִישׁ יְרֵא אֱלֹקִים יִהְיֶה יָרֵא וְחָרֵד עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁהֵם שְׁמִירַת הַגּוּף, הֵם בִּכְלָל הָאַזְהָרָה שֶׁל "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", וְהוּא גַּם כֵּן מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ, לִשְׁמוֹר הַגּוּף שֶׁהוּא תִּיק וְנַרְתִּיק הַנְּשָׁמָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כִּסֵּא לַנְּשָׁמָה'[62].

דברי השל"ה הוזכרו להלכה במגן אברהם[63] ובמשנה ברורה[64] והמג"א הזכיר אף את חומרת הענין וז"ל: 'ואם לא עשו זאת הן חייבין בנפשותם'.

וראה עוד בספר רב ייבי וז"ל:

'ובשל"ה מַזְהִיר מְאֹד שֶׁצָּרִיךְ לִבְרֹחַ עִם בָּנָיו הַקְּטַנִּים כְּשֶׁהוֹלְכִין בְּמָקוֹם אֶחָד פאקין וְאִם אֵינָם רוֹצִים לִבְרֹחַ עִם הַיְלָדִים אֲזַי עֲתִידִין לַעֲמוֹד עִם בְּנֵיהֶם לְדִין שֶׁהֵם גָרְמוּ לִבְנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ'[65].

את חומרת העונש שכתב השל"ה, יש לראות בלשון המאמר מרדכי, שאף שכתב ללמד זכות על מי שאינו נוהג כן למעשה, מכל מקום הביא את חומרת הדברים. וז"ל:

'וּמַה מְאֹד הֶחְמִיר הָרַב ז"ל לָתֶת דָּם נַפְשׁוֹת בָּנִים קְטַנִּים עַל הָאָבוֹת וְכִמְעַט רוֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִים בָּזֶה וְיֵשׁ לִי לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת… וְעוֹד שֶׁכִּמְעַט הָיָה צָרִיךְ כָּל אָדָם לִהְיוֹת נָע וָנָד בָּאָרֶץ רוֹב יָמָיו וְאֵין גּוֹזְרִים גְּזֵרָה אֶלָּא א"כ רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בָּהּ וְלָכֵן אִי לָאו דמיסתפינא אֲמִינָא דְּאֵין עַל הָאָבוֹת בָּזֶה שׂוּם עֲוֹן אֲשֶׁר חָטָא ומ"מ הוֹאִיל וְנָפֵק מִפּוּמֵיהּ דְּהָרַב של"ה וְקְבָעוֹ הָרַב מ"א ז"ל בְּסִפְרוֹ לַהֲלָכָה כָּל אָדָם יָחוּשׁ לְעַצְמוֹ הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר'[66].

לאחר התגלות החיסון ושלבי הפיתוח שלו, מבואר בכף החיים שלקיחת החיסון מחליפה את הצורך לברוח. וז"ל:

'כְּשֶׁיֵּשׁ חֹלִי אֲבַעְבּוּעוֹת לִילָדִים אֵין צָרִיךְ לְהַבְרִיחַ בָּנָיו מִן הָעִיר יַעַן דְּעַכְשָׁו בַּזְּמַן הַזֶּה עוֹשִׂין לוֹ תְּרוּפָה עַל יְדֵי הַרְכָּבָה שֶׁל אֲבַעְבּוּעוֹת וְיֵשׁ רוֹפְאִים מֻמְחִים מְמֻנִּים עַל זֶה, וּדְלָא כְּהָרַב שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּתַב שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְרִיחַ בָּנָיו מִן הָעִיר. שו"ת זרע אמת חלק יורה דעה סימן ל"ב. וַהֲגַם שֶּׁסִּיֵּם שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּיט בָּזֶה וְלֹא אוֹמֵר לֹא אִסּוּר וְלֹא היתר מִכָּל מָקוֹם אֲנָן בְּדִידָן תְּהִלּוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לָנוּ רוֹפְאִים מֻמְחִים עַל זֶה שֶׁעוֹשִׂין הַרְכָּבָה וְלֹא נִזּוֹק אָדָם מֵעוֹלָם וְכֵן מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם. זִבְחֵי צֶדֶק אוֹת מ"א. וְעַתָּה נִתְחַכְּמוּ יוֹתֵר הָרוֹפְאִים שֶׁעוֹשִׂין זְרִיקָה עַל יְדֵי מַחַט בְּיַד הַיְלָדִים וְעַל יְדֵי זֶה אֵין מוֹצִיאִין הַיְלָדִים חֹלִי אֲבַעְבּוּעוֹת הנזכר'[67].

וכן כתב בערוך השולחן וז"ל:

'אַךְ הָאֲבַעְבּוּעוֹת הָוֵי מַחֲלָה מִתְדַּבֶּקֶת, וְלָכֵן הַחוֹב לְהַרְחִיקָם מִן הָעִיר. וְעַכְשָׁו אֵין זֶה מָצוּי, כִּי זֶה כְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנִים הִמְצִיאוּ הָרוֹפְאִים לְהַעֲמִיד לְכָל קָטָן וּקְטַנָּה בְּנֵי שָׁנָה אוֹ יוֹתֵר קו"י פאקי"ן, וְעַל יְדֵי זֶה נִמְלָטִים מִמַּחֲלָה זוֹ כַּיָּדוּעַ'[68].

מאחר שהחיסון עומד תמורת החיוב לברוח מהעיר, נראה שאם על חיוב הבריחה כתבו השל"ה והמג"א שמי שאינו מקיימו נחשב כשופך דמים, פשוט שהתייחסות זו עומדת גם ביחס למי שלא נוטל את החיסון. כן מבואר בלשון הברית שלום שהובא לעיל שצירף את שני הענינים יחד החיסון והבריחה וכלל את שניהם בענפי עוון רציחה.

וכן כתב בפירוש בספר הברית והפליג בחומרת הענין שיש בו קל וחומר מהבריחה כי אין רפואתה בטוחה, וז"ל:

'הֶאֱרַכְתִּי לְזָרֵז אֶת עַמִּי עַל הָרְפוּאָה הַנִּזְכֶּרֶת שֶׁלֹּא יִפְחָדוּ מִשּׁוּם דְּבַר סַכָּנָה בּוֹ אוֹ שׁוּם נִדְנוּד עֲבֵרָה בּוֹ חָלִילָה. כִּי אַחַר שֶּׁאֵין פַּחַד סַכָּנָה בּוֹ נָפַל פַּחַד עֲבֵרָה מֵעַצְמָהּ בִּפְרָט כָּל אַב וָאֵם אֲשֶׁר כָּל יִשְׁעָם וְכָל חֶפְצָם וְכָל עֲמָלָם לְמַעַן יִרְאוּ זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים. וְכָל הַמִּתְעַצֵּל בָּזֶה עַד בֹּא הפאקן הַטִּבְעִיִּים עַל הַבָּנִים וְהָיָה כִּי יִקְרֶה אָסוֹן חָלִילָה עַד אֱלֹקִים יָבֹא בְּמִשְׁפָּט וְעָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ בְּדִין שָׁמַיִם קַל וָחֹמֶר מֵהַבְּרִיחָה שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר של"ה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ בּוֹרֵחַ עִם הַיֶּלֶד עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין. וּכְבָר זָכָר לָנוּ כִּי לֹא בְּכָל פַּעַם מוֹעִיל הַבְּרִיחָה, וְזֶה הַחִסּוּן מוֹעִיל בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ תָּמִיד. לָכֵן כָּל הַזָּרִיז בַּדָּבָר אֵין מִצְוָה יוֹתֵר מִזֶּה. כִּי כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא'[69].

וראה עוד בדברי רבי חיים פלאג'י וז"ל:

'וּכְמוֹ כֵן אִם יֵשׁ חֹלִי אֲבַעְבּוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִבְרֹחַ לקְטַנִּים, וכמ"ש הָרַב שְׁלַ"ה, וְהִנֵּה בְּעַתָה בְּדוֹרֵנוּ זֶה שֶּׁהוֹצִיאוּ הָרוֹפְאִים רְפוּאָה לָזֶה לַעֲשׂוֹת הַרְכָּבָה וְהוּא בָּדוּק וּמְנֻסֶּה, יֵשׁ לוֹ לָאַב לְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה לַעֲשׂוֹת הַרְכָּבָה לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ תֵּכֶף כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים לְבַל יַכֶּה אוֹתָם הַחוֹלִי הַנִּזְכָּר. וּלְעִנְיַן לַעֲשׂוֹת רְפוּאָה הַהַרְכָּבָה הַלֵּזוּ גַּם בְּשַׁבָּת עיּין בְּסֵפֶר זֶרַע אֱמֶת ח"ג חיו"ד סימן קכ"ג דמסיק לאסור בשבת יע"ש'[70].

ד. הפולמוס ההלכתי על החיסונים

1.     הקדמת מכה לרפואה למרות סיכונים שבה

כבר בשלב הקדום של החיסונים למחלת האבעבועות, התעורר פולמוס האם דרך רפואה זו ראויה על פי ההלכה. הסיבה העיקרית לדיון היתה הסיכון שבפעולה זו.

על השינוי בדרך רפואה זו, שהוא 'להקדים המכה לרפואה', כתב בספר עלה תרופה. כעין זה כתב בספר הברית על ענין דומה שהיא כענין 'נגוף ורפא' שהמכה הקטנה באה כדי לרפא את המכה הגדולה.

הגר"י זילברשטיין ב'חשוקי חמד' פירש את מאמר הגמרא שהמבקר חולה נוטל אחד משישים מחליו, על דרך ענין החיסון.  וז"ל:

'ואנחנו שמענו לפרש, שהמבקר נוטל ממש אחד מששים כאילו היה נדבק במקצת ממחלת החולה, ואין זה עונש, כי אם שכר טוב, והוא בבחינת 'תרופת חיסון', שנוהגים הרופאים להדביק את הבריא במקצת מהמחלה, במטרה שיפתח נוגדנים שיתגברו על המחלה באם תבוא חס ושלום, כך המבקר שגרם קורת רוח לחולה והשתתף עמו בצערו, זוכה ונוטל קצת מהמחלה כדי לפתח נוגדנים'^[71].

כבר בתחילת תקופת החיסונים בעולם, טרם גילוי השיטה הבטוחה של ד"ר ג'נר, יצא לאור חיבור 'עלה תרופה' מאת ר"א המבורג שעוסק בענין זה[72], וזו לשונו בשאלתו:

'וְהֵן עַתָּה בְּחֶמְלַת יי עַל בְּרוּאָיו הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ זֶה כַּמָּה, וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב, רוֹפְאֵי זְמַנֵּנוּ נָתַן חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, שֶׁהִמְצִיאוּ לָזֶה רְפוּאָה כּוֹלֶלֶת, כִּמְעַט מְחֻסָּר סַכָּנָה, וְהִתְפָּאֲרוּ שֶׁאֶחָד מִנֵּי אֶלֶף שֶׁמֵּת מֵחֹלִי הַנַּ"ל אִם הוּא מִתְנַהֵג בְּסֵדֶר הָרְפוּאָה שֶׁסִּדְּרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים'

כלומר, היה סיכון ממשי של אחד מאלף, כלומר עשירית אחוז.

יש לציין שקונטרס 'עלה תרופה' הודפס גם בקובץ המאסף (תקמ"ה) וכנגדו נדפסה תשובה באותו הקובץ (תשרי תקמ"ח) ואין חתום עליה המחבר, ושם מעיר שהרופאים שבמקומו מעידים שהסיכון אז היה הרבה יותר גדול מאחד לאלף, והיו חמשה מתחסנים מתים מכל מאה מחוסנים, ונימוקי ה'עלה תרופה' לא יועילו על מדת סיכון כזו. דברים אלו נכתבו כעשור לפני פיתוח השיטה הבטוחה של הדבקה באבעבועות הבקר.

התועלת ברורה על אף הסיכון

מעיון במקורות השונים שדנו בזה, נראה שגם עם הסיכון שיש בעצם החיסון, לא היה ספק בדבר ה'עיסקה' המוצלחת של תרופה זו. אפילו בשלב הקדום. שכן בפועל, סכנת החיסון לילדים הצעירים היתה פחותה בהרבה מסכנת המחלה עצמה מאוחר יותר. תוצאות החיסונים דיברו בעד עצמם והצילו אלפים ורבבות ממות. וכפי שכתב בשו"ת זרע אמת[73] וז"ל:

'דְּכֵיוָן דְּעַל הֲרוֹב אֵלּוּ שֶׁמְּבִיאִים אוֹתָם לִידֵי מִדָּה זוֹ עַל יְדֵי האינוקולאציוני הֵם יוֹתֵר קְרוֹבִים לְחַיִּים מִלְּמִיתָה דרובם נִצּוֹלִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁבָּא לָהֶם זֶה הַחוֹלִי דֶּרֶךְ הַטֶּבַע דהדבר שָׁקוּל אִם יָמוּת… וְאִם כֵּן הָיָה מָקוֹם לוֹמַר דַּהֲרֵי זֶה קָרוֹב לריוח יוֹתֵר מִן הַהֶפְסֵד… וְאִם יָמוּת בְּהַבְרָכָה זוֹ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה מֵת אִם הָיוּ בָּאִים לוֹ דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, דְּהוּא עָלוּל יוֹתֵר לְמִיתָה מֵהַבְרָכָה זוֹ. וָא"כ ס"ס לֹא הִפְסִיד כְּלוּם… דְּהָא עַל כָּל פָּנִים לֹא יִהְיֶה הַמֵּתִים ע"י הַמְצָאָה שֶׁל הַבְרָכַת אֲבַעְבּוּעוֹת אֶלָּא מִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא… כֵּיוָן דְּאִי אֶפְשָׁר לְהִתְעַלֵּם דְּזֹאת הַפְּעֻלָּה הִיא יוֹתֵר קְרוֹבָה הַרְבֵּה לריוח וְהַצָּלָה מִלְּהֵפְסֵד וַדָּאִי לֹא שייך לוֹמַר שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף, אֶלָּא עָדִיף וְעָדִיף למיהדר אזכותא דִּידְהוּ. כ"ז אֲנִי אוֹמֵר לְקַיֵּם מִנְהָג אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים זֹאת הַפְּעֻלָּה שֶׁל הַבְרָכַת הָאֲבַעְבּוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ… אֲפִילוּ הָיָה הַמְּצִיאוּת אַחַר הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁיָּמוּתוּ מֵהֶם א' מֵאֶלֶף… וּמִמֵּילָא אֵין מָקוֹם לענ"ד לֶאֱסוֹר פְּעֻלַּת הַהַרְכָּבָה הַנַּ"ל כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹתֵר קָרוֹב לריוח וְהַצָּלָה מִלְּהֵפְסֵד וְסַכָּנָה'.

השאלה שהתעוררה היא הלכתית. מצד אחד נכון שהסיכון קטן בהרבה, אבל מאידך את הסיכון שבחיסון מקדים ומביא האדם על עצמו בידים, ויש להסתפק אם מותר לו להכניס את עצמו לסכנה מיידית כדי להנצל מסכנה מאוחרת גדולה ממנה.

חשיפת הגוף לחיידקים או נגיפים של המחלה הקטלנית, לא היתה אז ניתנת לשליטה כמותית. אפילו כמות מועטה של חיידקים היא חשיפה למחלה מלאה, שכן החיידקים או הנגיפים מתרבים. עיקר האתגר בחיסון הוא למצוא דרך לחשוף את הגוף לגורמי המחלה בלי להכניסו לסיכון של המחלה. כיום הדבר נעשה על ידי המתת החיידק/הווירוס או החלשתו. בחיסוני הקורונה שהגיעו לארץ, השיטה חדשנית יותר. הגוף לא נחשף לנגיף, אלא גורם לגוף ליצור חומר הדומה ל"קוצים" של הנגיף, ודי בהם כדי לעורר את מערכת החיסון של הגוף כנגד הנגיף השלם (עמ' 84-81 לעיל).

אפשר, אם כן, לחלק את תולדות החיסון הראשון בעולם לשתי תקופות. בשלב הקדום בחיסון לאבעבועות שחורות, שהתרחש באירופה לפני כשלוש מאות שנה בערך בשנת תע"ח[74], החיסון נעשה על ידי הדבקה פשוטה בנגיף ללא החלשתו. כדי למנוע מהמתחסן מחלה קשה, מקבלי החיסון היו ילדים צעירים, ומקור החיסון היה ילד שחוליו היה קל יחסית. שיטה זו לא היתה בטוחה. תמיד היה חשש שהמתחסן יקבל את המחלה בצורה חריפה יותר. ואכן אף שרבים ניצלו מהחולי בזכות החיסון, היה מיעוט ניכר שחלה בצורה קשה ואף מת כתוצאה ממתן החיסון.

לעומת זאת בשלב השני, בין השנים תקנ"ו לתקנ"ט התגלתה באנגליה גירסה בטוחה יותר של החיסון. התגלה שחשיפה לנגיף אחר מאותה משפחה, נגיף שאינו מפתח מחלה מסוכנת, גורמת להתחסנות גם כלפי המחלה המסוכנת של אבעבועות שחורות. הנגיף האחר היה נגיף אבעבועות הבקר, שלא מסוכן לאדם, אך מי שחלה במחלת הבקר, חוסן גם מפני המחלה המסוכנת. משעבר החיסון מחשיפה למחלה המסוכנת עצמה, אל חשיפה למחלה קלה יותר, הסיכון ירד בהרבה.

אמנם גם בגירסא הבטוחה יותר עדיין היו מקרי תמותה מועטים. כך שעצם הצורך לשקול הנזק מול תועלת, היה קיים גם לגבי החיסון החדש. אבל התחלואה מחמת החיסון ירדה באופן משמעותי מאוד.

דעת האוסרים בשלב הקדום, הובאה בספר מוסדות תבל:

'וְעָמְדוּ עַל הַנִּסָּיוֹן אִם נִקַּח לֵחָה מֵאֲבַעְבּוּעוֹת הַבִּלְתִּי מְסֻכֶּנֶת כָּל כָּךְ וַיִּמְשַׁח מִמֶּנָּה עַל חַבָּלָה קְטַנָּה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד אֲשֶׁר לֹא נֶחֱלָה עֲדַיִן בחולה [-בַּחֹלִי] הַהוּא, יִפְרְחוּ בּוֹ הָאֲבַעְבּוּעוֹת ג"כ עַל עִנְיָן טוֹב. אָמְנָם הַנִּסָּיוֹן מֵעִיד כִּי עִם כָּל זֶה, לִפְעָמִים הָיָה מֵת הַיֶּלֶד הַנִּמְשָׁח מִלֵּחָה אבעבועה טוֹבָה. וְכַאֲשֶׁר נִשְׁאֲלָה מֵחַכְמֵי הַתּוֹרָה אִם מֻתָּר לִנְטֹעַ אבעבועה טוֹבָה כָּזֹאת עַל יַלְדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אסרוה וְיָפֶה אסרוה, כִּי אִם יָמוּת יֶלֶד הַזֶּה אֲשֶׁר השלטנו בּוֹ אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה הִנֵּה אֲנַחְנוּ בְּיָדֵינוּ רצחנו אוֹתוֹ, אוֹ הקרבנו אֶת מִיתָתוֹ, כִּי כְּבָר הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בּוֹ החולה כָּל יָמָיו אִם לֹא הביאונו עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה נִתְרַפֵּא מִמֶּנּוּ בְּיַמִּים אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁהָיָה מֵת בּוֹ לְאַחַר זְמַן רַב, עַל כֵּן אָסוּר עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְהָבִיא החולה הַזֶּה עַל נֶפֶשׁ יִשְׂרָאֵלִי, גַּם בִּהְיוֹת הַתִּקְוָה לָנוּ שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ מחולה רָעָה, כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם לְחַיִּים וְאִם לְמָוֶת נְבִיאֵנוּ עָלָיו'[75].

וכן כתב בשו"ת זרע אמת וז"ל:

 'וְאִם כֵּן אֵיךְ נשסה בּוֹ זֶה הַחוֹלִי בְּפֹעַל דְּאוּלַי יָמוּת בּוֹ'[76],

אך למעשה כתב שם ב'זרע אמת' שאינו מורה בזה לא היתר ולא איסור, לכן מי שרוצה לסמוך ולעשות כן רשאי.

גם בספר הברית כתב כעין זה, שעיקר הבעיה אינה בשיקול ה'עסקי' של תועלת מול נזק, אלא בזה שהצד הרחוק של הנזק נעשה בידים, וז"ל:

'אֶפֶס בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא בְּכָל פַּעַם הוֹעִיל הַדָּבָר הַזֶּה כִּי לִפְעָמִים בְּכָל זֹאת יָצְאוּ וּפָרְחוּ אֲבַעְבּוּעוֹת רָעוֹת בַּיֶּלֶד הַשֵּׁנִי וּמֵתוּ לִפְעָמִים אֵיזֶה יְלָדִים, אַף כִּי לְרֹב הַיְלָדִים הָיָה זֶה תּוֹעֶלֶת. לָכֵן הִרְחִיקוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא רָצוּ לְהַתִּיר זֶה לִבְנֵי עַמֵּנוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם בְּסָפֵק נְפָשׁוֹת לְכַתְּחִלָּה'.

ולעומת זאת בשלב השני, בעידן השיטה הבטוחה, כשהסיכון למוות מהחיסון פחת בהרבה, הורה בספר מוסדות תבל[77] שחייבים להתחסן. לעיל הובאו דברי הזבחי צדק וכף החיים, שגם הזרע אמת שנמנע מהוראת היתר בשלב הקדום, הוא מפני שאז היה סיכון גבוה בטיפול זה. אבל לאחר התחכמות הרופאים בחכמה זו, שפחת ענין הסכנה, נראה שגם הזרע אמת יתיר בזה. ואכן מצינו בתשובתו של הזרע אמת משנת תקס"ה[78] לענין היתר נטילת החיסון בשבת, האריך הזרע אמת לאסור בשבת מפני שכעת הוא בריא ואין הרפואה נצרכת לו דוקא בשבת. משמע שביום חול פשוט שמותר וראוי לנהוג ברפואה זו.

כן כתב הרב ישראל ליפשיץ, בפירושו תפארת ישראל:

'וּמִזֶּה נ"ל היתר לַעֲשׂוֹת אינאקולאטיאן שֶׁל פאקקען. אַף שא' מֵאֶלֶף מֵת ע"י האינאקולאטיאן, עכ"פ שֶׁאִם יִתְהַוּוּ הפאקקען הַטִּבְעִיִּים הַסַּכָּנָה קְרוֹבָה יוֹתֵר. וְלָכֵן רַשַּׁאי לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה רְחוֹקָה כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ מִסַּכָּנָה קְרוֹבָה. וּרְאָיָה בְּרוּרָה לִדְבָרַי ממ"ש רב"י בטור ח"מ סוף סי' תכ"ו בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי דחייב אָדָם לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּסָפֵק סַכָּנָה כְּדֵי לְהַצִּיל חֲבֵרוֹ מִוַּדָּאִי סַכָּנָה. וַהֲרֵי בְּרוֹאֶה חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר אֵינוֹ מֻחְלָט וַדָּאִי שֶׁיִּטְבַּע אִם לֹא יַצִּיל הוּא וְכִי לֹא אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּצֵל מִמְּקוֹם אַחֵר? וְאִם לְהַצִּיל חֲבֵרוֹ יֵשׁ חִיּוּב לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּסָפֵק סַכָּנָה, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּהְיֶה רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהַצִּיל אֶת גּוּף עַצְמוֹ ע"י הִכָּנְסוֹ אֶת עַצְמוֹ לְסָפֵק סַכָּנָה'[79].

וראה גם בפסקים ותשובות 'יד דוד' לר"ד זיצנהיים:

'מַה שֶׁכָּתַבְתִּי מֵחֲמַת וואקמי"ן שֶׁל הראבלע"ס ע"י קו"ה פאקין, לְדַעְתִּי הֵיתֶר גָּמוּר כֵּיוָן שֶּׁיָּדוּעַ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה מִכְשׁוֹל עַד עַתָּה. וַאֲפִילוּ הָיָה אֶחָד מֵאַלְפֵי אֲלָפִים נִזּוֹק, מִשּׁוּם כָּךְ אֵין לֶאֱסוֹר. וַהֲרֵי בִּימֵי חַכְמֵי הַתַּלְמוּד הָיָה סַכָּנָה בְּהַקָּזַת דָּם כִּדְמָצִינוּ פ' הֲרוֹאֶה עַד שֶׁתִּקְּנוּ בְּרָכָה עַל זֶה, וַאֲפִילוּ הֲכִי נָהֲגוּ בְּהַקָּזָה כָּל הָאֲמוֹרָאִים. ובשו"ת זֶרַע אֱמֶת לְהָרַב דק"ק מודינא שֶׁהוּא מַחְמִיר מְאֹד בְּכָל סִפְרוֹ אָע"פ כֵּן כָּתַב נֶגֶד חֲכַם אֶחָד שֶׁרָצָה לֶאֱסוֹר האינקולציאה"ן חִסּוּן שֶׁנָּהֲגוּ מִימֵי קֶדֶם בראבלע"ס וְהוּא אעפ"י שֶׁאֵינוֹ מַתִּירוֹ בְּפֵרוּשׁ, אעפי"כ אֵין לִמְחוֹת בְּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת. ומכ"ש בְּאֵלּוּ שֶּׁאֵין חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּלָל'[80].

כוונת דבריו, שמה שהסתפק הזרע אמת היה בחיסון בשיטה הישנה, שיש בה סכנה. ואילו בחיסון החדש יותר, פשוט שמותר.

ובספר הברית השלם העיד שכן הורו חכמי דורו וז"ל:

'עָמְדוּ גַּם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתוֹפְסֵי הַתּוֹרָה בַּדּוֹר הַזֶּה וְהִתִּירוּ זֹאת לְכָל יִשְׂרָאֵל על פי הַתּוֹרָה וְגַם לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם מְצַוִּים אֶת הָרוֹפְאִים לַעֲשׂוֹת כֹּה וּמֵהֶם מַכְרִיזִים וּמְזָרְזִים לָרַבִּים עַל הַדָּבָר וְאוֹמְרִים לָהֶם שֶׁחִיּוּב גָּדוֹל הוּא עַל כָּל אִישׁ לַעֲשׂוֹת כֵּן לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים בְּטֶרֶם תָּבֹאנָה הפאקן הַטִּבְעִיִּים מֵעַצְמָן הַמְּסֻכָּנִים מְאֹד'.

יש להביא בזה גם את נימוקי ספר 'עלה תרופה' שהתיר לעשות רפואה זו גם בשיטה הישנה כשהיה הסיכון גבוה יותר [החיבור הודפס בשנת תקמ"ה יותר מעשור לפני הגילוי של השיטה החדשה]. לטענתו אין בסיכון כזה סיבה למנוע את השימוש בטיפול, שהרי כל טיפול רפואי כרוך בסכנה, ולא נמנעו מהקזת דם או שתיית רפואות על אף שגם בהם יש סכנה מסויימת. וז"ל:

'וְעַל מַה שֶׁמֵּתוּ אֶחָד מֵאֶלֶף אֵין זֶה כְּדַאי לְכַנּוֹתוֹ בִּשְׁבִיל זֶה לְסַכָּנָה, אֲבָל אָנוּ תּוֹלִים בָּזֶה שהחולי [הַחוֹלֶה], פָּשַׁע בְּעַצְמוֹ אוֹ מְשַׁמְּשָׁיו, שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ צַוָּאַת הָרוֹפְאִים… וְהַכֹּל בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא כְּמַאֲמָר הֶחָכָם שְׁגִיאַת הָרוֹפֵא גְּזִירַת הַבּוֹרֵא. אֲבָל לְמִעוּטֵי דמיעוטי כָזֶה לֹא נַחֲשׁוֹשׁ לְסַלֵּק בִּשְׁבִיל כָּךְ תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל כָזֶה. הָא לְמַה זֶה דּוֹמֶה לְהַקָּזַת הַדָּם אוֹ לְקִיחַת כּוֹס הַמְשַׁלְשֵׁל… וְרָאִינוּ כַּמָּה מֵאֲנָשִׁים שֶׁיִּקְרֶה לָהֶם הָעִלּוּף בִּשְׁעַת הַהַקָּזָה, וְגַם נִשְׁמַע עַל צַד הַזָּרוּת בְּיוֹתֵר שֶׁאֶחָד מֵת בְּהַקָּזַת הַדָּם… גַּם עַל יְדֵי כּוֹס הַמְשַׁלְשֵׁל שֶׁלֹּא שָׁמַר עַצְמוֹ מִן הָאֲוִיר הַקֹּר… וְתוֹפְסוֹ חֹלִי וּמֵת בּוֹ רַחֲמָנָא לִיצְלָן'.

והוסיף שמלבד זאת אין דבר שבעולם שאינו עלול לסכנה שהרי מצינו שחז"ל הורו להתודות בערב יום כיפור קודם הסעודה פן יחנק, וז"ל:

'אֲפִילוּ הַמַּאֲכָל אֲשֶׁר יֹאכַל הָאָדָם לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ אֵינוֹ בָּטוּחַ מִן הַמִּקְרִים, וּבִשְׁבִיל זֶה הוֹרָנוּ חֲזַ"ל לְהִתְוַדּוֹת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמִנְחָה קוֹדֵם הַסְּעוּדָה… שֶׁמָּא יֵחָנֵק, כַּאֲשֶׁר בֶּאֱמֶת נִשְׁמַע כָּאן שֶּׁאֵרַע לְאֶחָד כֵּן רַחֲמָנָא לִיצְלָן'.

וכן הביא ספר הברית השלם את ההוראה למעשה:

'וַיְהִי כִּרְאוֹת חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַדָּבָר בָּדוּק וּמְנוּסֶה מְאֹד וּבְכָל יוֹם וְיוֹם הַמִּנְהָג הַזֶּה מִתְפַּשֵּׁט וּמִתְקַבֵּל בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה עַד קְצוֹת הָאָרֶץ וְאִיֵּי יָם רְחוֹקִים וְלֹא נִשְׁמַע וְלֹא נִרְאָה מִכְשׁוֹל וְתַקָּלָה לְשׁוּם אָדָם גָּדוֹל אוֹ קָטָן כִּי הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לְעוֹלָם, עָמְדוּ גַּם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתוֹפְסֵי הַתּוֹרָה בַּדּוֹר הַזֶּה וְהִתִּירוּ זֹאת לְכָל יִשְׂרָאֵל עַל פִּי הַתּוֹרָה וכו'[81]. כפי שהובא לעיל.

סיכום המשא ומתן בעד ונגד החיסונים הביא בשו"ת פאת שדך וז"ל:

'וְהִנֵּה עִקָּר הֵיתֶר הַרְכָּבַת אֲבַעְבּוּעוֹת וה"ה זְרִיקוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ מְבֹאָר כְּפִי זִכְרוֹנִי בְּסֵפֶר הַבְּרִית. וּבְיָמָיו עֲדַיִן הָיְתָה קְצָת סַכָּנָה בַּדָּבָר ואעפ"כ מַרְעִישׁ מְאֹד נֶגֶד הַמַּחֲמִירִין בָּזֶה… סוֹף דָּבָר כְּבָר נִתְפַּשֵּׁט הֵיתֶר זֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל. וְאָע"פ שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ קְצָת מערערין כִּדְמוּכַח בְּסֵפֶר הַבְּרִית, כְּבָר נִתְפַּשֵּׁט ההיתר'[82].

2.     'לרוץ' להתחסן או להמתין?

אחת הסיבות לרתיעה מטיפול חדשני היא עצם חדשנותו. האם עדיף לתת לטיפול להוכיח את עצמו על אחרים ורק אז יש לנסותו על עצמנו?

לא נוכל לקבל תשובה מלאה על שאלה זו מדברי חכמינו בתקופת גילוי החיסון לאבעבועות, כי באותם ימים, דרכי התפשטות רפואות חדשות ממדינה למדינה היו איטיות מאד. כותבי דברי הימים מספרים גם על התנגדויות לפיתוח החדשני בקרב הגויים והממשלות. כן הובא בשו"ת זרע אמת[83] וז"ל 'וסוף סוף אפילו בין חכמי הגוים יש מחלוקת גדול על זה'.

בספר מוסדות תבל העיד גם על התנגדות בקרב הציבור היהודי כדלהלן. תקופה של עשר או עשרים שנה, שכיום נחשבת כזמן ארוך יחסית לבחינת תרופה, נחשבה בזמנם כתקופה קצרה מאוד. ותקופת נסיון קצרה של תרופה, מוגדרת בימינו כתרופה ניסיונית.

באותם הימים, עצם הרעיון של חיסון היה חדש יחסית. בשונה משאר התרופות שהחולה ובני משפחתו מתחננים לקבל מהרופא, בחיסון המצב שונה, כי הוא ניתן לבריאים. ומדוע שיסכימו אנשים להכניס את עצמם או את ילדם לעסק חדש?

לסבר את האוזן, נצטט כמה לשונות המלמדים שגם שנים רבות אחר הפיתוח, החיסון עדיין נחשב 'רפואה חדשה'. בחיבור עלה תרופה שהודפס בשנת תקמ"ה ועסק בשלב הראשון של החיסונים שהתחיל כשבעים שנה לפני כן, בתע"ח, כותב וז"ל 'בתרופה חדשה מרופאי זמנינו חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו'. בשלב השני של החיסונים, כשש שנים אחרי הגילוי של ג'נר, עדין הוגדר החיסון כדבר חדש בשו"ת תשובה מאהבה[84]. 'באמת הדבר צע"ג באשר הוא דבר חדש אשר לא היה לעולמים'. וכן בספר הברית^[85] הזכיר מכתב בשם 'תרופה חדשה', שפורסם בשנת תקס"ד על ידי רופא בשם רבי שמעון.

גם בספר הברית עצמו שנדפס בשנת תקע"ח כעשרים שנה אחרי הפיתוח של ג'נר, עדיין נקרא החיסון בשם 'רפואה חדשה'. וראה בעדות ספר מוסדות תבל משנת תק"פ, שיותר מעשרים שנה אחרי פיתוח החיסון הבטוח, עדיין היו שלא ידעו להבדיל בינו לבין החיסון מהשלב הקדום.

לפי הגישה החוששת שהוזכרה למעלה, היה ראוי לכאורה, שגדולי ישראל ימתינו כמה שנים לראות את יעילותה, לפני שיתירו אותה לרבים. בפרט בתקופה הראשונה של החיסונים בה היה הסיכון ברור עקב מיעוט שמת מהחיסון. היה ראוי לכאורה לאסור לגמרי את החיסון כל עוד היה בו סיכון. אע"פ כן ולמרות סברת החוששים – פוסקים רבים התירו[86].

עדויות מהתקופה שלפני הגילוי של החיסון הבטוח

מתברר שעוד לפני גילוי השיטה הבטוחה, כבר נהגו רבים להתחסן, כפי שמעיד בספר עלה תרופה שהודפס בשנת תקמ"ה, שרבים מבני עמנו נהגו בחיסון כבר שבע עשרה שנים לפני כן [שנת תקכ"ח], והצדיק את מנהגם.

עוד הביא שם עדות בשם המקובל האלוקי רבי שלום בוזאגלו[87] שנפטר חמש שנים קודם להדפסה [תק"מ], אשר העיד כי בארץ מולדתו –  מרוקו – התפשטה הרפואה זו בפשיטות[88]. סביר שהיה זה לפחות עשר שנים לפני עדותו. הרי שגם שם נהגו בפשיטות להשתמש בחיסון הקדום, הרבה לפני שהתגלתה הצורה הבטוחה לחיסון ע"י ד"ר ג'נר. 

עוד מצינו שבשו"ת זרע אמת[89] השיב באריכות על עיקר ההיתר לנהוג ברפואה זו בשלב הראשון. למעשה הורה שאף שהוא עצמו לא מורה היתר, מכל מקום אי אפשר לאסור תרופה זו על אף הסיכון.

עדויות מהתקופה הסמוכה לגילוי החיסון הבטוח

כבר הובאה לעיל הוראת רבי נחמן מברסלב, שכל אב חייב לחסן את ילדיו עד גיל רבע שנה. פטירתו היתה בשנת תקע"א, שנים ספורות אחרי גילוי החיסון הבטוח, כאשר סביר שהוראתו קדמה לפטירתו כמה שנים לפחות.

גם בספר הברית[90] האריך בחובת השימוש בחיסון. הוא לא הזכיר זאת במהדורתו הראשונה משנת תקנ"ז, אלא רק במהדורתו השניה שנקראה 'ספר הברית השלם', והודפסה בשנת תקע"ח, אחרי שהתגלתה השיטה הבטוחה. בתוך דבריו העיד שמנהג החסונים התפשט בעולם כולו ואפילו באמריקה, כבר שלושים שנה קודם, היינו כעשר שנים קודם גילוי השיטה הבטוחה.

בספר מוסדות תבל התרעם על מי שפקפקו על רפואה בטוחה זו, וביאר שנראה כי התחלפה להם הרפואה החדשה בשיטה הישנה שהיה בה יותר סיכון. וז"ל:

'מהרו ואל תאחרו להציל את ילדיכם מהאבעבועות הממיתים ע"י אשר תביאו עליהם טחורי [-אבעבועות] הפרות הנקראים פאקקען המצילים את האדם מחולה [מחולי] המסוכן הנזכר. כידוע בימינו זה כי היא רפואה בדוקה ע"י רבוא רבבות ילדים, אין בו ספק כלל.

ויען כי שמעתי בשם אנשים אשר המון עם חושבים אותם לחכמים גדולים וצדיקים ודבריהם נשמעים באזניהם ומקשיבים לקולם באומרם כי אסור הוא לאיש ישראלי לנטוע טחורי הפרות הנזכרים על ילדי בני ישראל, ואין ספק כי שגגה היא ומחליפים נטיעת האבעבועות אשר היה נהוג בימים קדמונים בנטיעת טחורי הפרות, אשר הודיע ה' בחמלתו הגדולה לבני האדם זה ימים לא כבירים, למען הצילם ממות ההוא. ואין ספק אם אמת נכון הדבר כי אסרו להם, כי בשגגה הזאת המיתו מבני ישראל למאות ולאלפים, וד' יכפר בעדם על שגגתם'[91].

בשו"ת זכר יהוסף[92] הביא תשובה מספר שו"ת גברי[93] לגבי חיסונים בשבת, וביאר שספר זה הודפס בשנת תקפ"ו. באותה תשובה מבואר שהחיסונים נהגו בקהילתו דבר קבע שנה בשנה, וז"ל:

'נשאלתי מאנשי קהילתי שהמנהג הוא כאן שרופא אחד מעיר אחרת בא בכל שנה להושיב הפאקקען להילדים. ופעם אחת פגע הרופא הזה לעירנו ביום השבת. אי מותר להניחו להושיב הפאקקען בשבת או לא'.

בנוסף למקורות אלו יש להביא עדות בת תקופתנו לגבי החיסון לשיתוק הילדים [פוליו], בשם האדמו"ר מצאנז בעל השפע חיים^[94],

'שמעתי מהרה"ג ר' שלמה לייזער שליט"א דומ"ץ שפע חיים ב"פ, שכ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א אמר לו… שבשנת תשט"ו בעת שיצא החיסון נגד פוליו תמך כ"ק אביו אדמו"ר זי"ע בנתינתה, וכל הילדים בתלמוד תורה קבלו את  החיסון מלבד משפחה אחת שאבי המשפחה פחד לתתה, ואכן במשפחה ההיא נדבק אחד הילדים בפוליו ה"י, ונשאר נכה עד היום. … וכן מעידות בנות כ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל שאביהם תמך בלקיחת חיסונים וכן נהגו בביתו, רק שלא תהיינה בין המאה הראשונים לקבלם.'

         הרי לנו עדות על הזריזות הראויה לקחת חיסון סמוך להופעתו בעולם.

הבטחה שעל ידי החיסונים תכלה המחלה מן העולם

בספר רוח חיים[95] שהודפס בשנת תקצ"א הזהיר באזהרה חמורה שלא להתעצל ברפואת החיסון וז"ל:

'עוד נמצא מחדש מרופא יענער אשר בענגלנד הרכבה מרעל אבעבועות הפרות, יקרה איזה פצע או מכה טריה במקום ההרכבה… תועלת ההרכבה הוא שלא יעלה ויבוא עוד על איש כזה חולי האבעבועות כלל, כאשר יורה הנסיון מרבבות בני אדם. מי יתן ויעשה תרופה הזאת בכל מדינה ועיר.

והייתי מבטיח בתשועת ה' שיבוטל החולי הזה בשלימות ברבות הימים. 

המתעצל מלעשות התרופה הקלה והנחוצה הזאת לעצמו ולבניו יחטא לנפשו למין האדם בכלל ולאלקים בוראו הוא יוצרו, בעבור שהמית או שהפיל בחולי מסוכן כזה, בניו או אף שהשחית אך תאר פניהם, במה שהתעצל להרכיב את גופם בשתים או שלש אבעבועות פורח בבהמה, הוא לא ימצא כפרה לעון עצלות כזה, ונפשו יקלענה בתוך כף הקלע'.  

3.     האם מתן חיסון  בכלל פיקוח נפש שדוחה שבת

האם מותר לקבל חיסון בשבת? הצד להתיר הוא מפני שההתחסנות נחשבת לפיקוח נפש. מאידך, הסיכון שבדיוק עד צאת השבת הוא ידבק במחלה הוא קלוש.

ועל שיקול זה, כתב בשו"ת מנחת שלמה שאין לחלל שבת על זריקת חיסון כי אין דרך בני אדם לחסן בו ביום, אכן אם על ידי שלא יעשה בשבת יתעכב החיסון כמה שנים יתכן שמותר לחלל שבת על זה, ונראה מדבריו שבימות החול ודאי שיש חובה להתחסן. וז"ל:

'קצת דוגמא לכך הרכבת זריקת אבעבועות לילדים אע"ג דמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו אך אעפ"כ אין רגילין כלל לעשותן בבהילות ובזריזות ולפיכך אף אם באמת יש בזה קצת סכנה הו"ל כמ"ש חז"ל והאידנא שומר פתאים ד' וחלילה לחלל שבת עבור כך משא"כ אם אחד נמצא במקום כזה שיודע ברור שאם לא ירכיב עכשיו את האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים כיון דבזמן מרובה כזה ודאי נבהלים ומפחדים לשהות אפשר דשפיר חשיב כפקוח נפש ודוחה שבת'[96].

ואכן כך מבואר בדברי הפוסקים שגם אלו שאסרו לחסן בשבת, היה נימוקם מפני שאפשר לחסן אחרי כן, ומשמע שאם על ידי מניעת החיסון בשבת ידחה החיסון, יש לחסן בשבת לכל הפחות על ידי נכרי.

וז"ל קיצור שולחן ערוך:

'רוֹפֵא אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהוּא מַרְכִּיב אֲבַעְבּוּעוֹת לִילָדִים, אִם יָכוֹל הַיִּשְׂרָאֵל לפייסו בְּמָמוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה לְאַחַר הַשַּׁבָּת יַעֲשֶׂה כֵּן, וְאִם לָאו וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, אַל יַחֲזִיק יִשְׂרָאֵל אָז אֶת הַיֶּלֶד אֶלָּא אֵינוֹ יְהוּדִי יַחֲזִיקוֹ'[97].

הרחבת הדברים הובאה בכף החיים:

'רופא עכו"ם שהוא מצמיח אבעבועות לילדים אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת יעשה כן. ואם לאו וצריכין לעשות בשבת אל יחזיק ישראל אז את הילד אלא עכו"ם יחזיקו. כן כתב בספר תשובה מאהבה חלק א' סימן קל"ה, קיצור שלחן ערוך סימן צ"א אות ח"י. ועיין בשו"ת ריב"ם שנייטוך סימן כ"ב שכתב דאסור להוליך התינוק אל הרופא בשבת לפתוח מורסא שעשה לו הרופא תמול שלשום ועתה פותח להוציא הליחה הנצרך להרופא כעת לתינוקות אחרים, יעו"ש'[98].

בשו"ת פרי השדה שהוא מהאוסרים לעשות בשבת, תלה טעם האיסור בכך שאין חשש סכנה אם יעשה זאת כמה ימים אחרי כן, וז"ל:

'אימפפען התינוקות בשבת כיון שהוא מלאכה גמורה ועכשיו אין כאן שום חולה ואין שום חשש סכנה אם יעשה זאת באיזה ימים אח"כ לא מצאתי שום היתר אפילו אצל רופא גוי כיון דלא הוי אפילו בכלל חולי שאין בו סכנה ואסור ע"י עכו"ם ג"כ ולא דמי להא… שאם יש חשש שיכבד עליו החולה מותר לחלל עליו שבת דהתם כבר התחיל מקצת החולה משו"ה מותר שלא יבא לידי סכנה ח"ו משא"כ היכא שלא התחיל עדיין שום חולה אסור אפי' ע"י עכו"ם'[99].

מאידך השואל בשו"ת תשובה מאהבה הקשה על הטענה שאפשר לעשות למחר, וז"ל:

'וְאִם יֵשׁ אֶת נֶפֶשׁ אָדָם לוֹמַר כִּי הַדָּבָר אֵינוֹ נָחוּץ כ"כ הֲלֹא יוּכַל לְהַמְתִּין עַד אַחַר שַׁבָּת וְהוּא חֲשַׁשׁ רָחוֹק אֲשֶׁר בִּזְמַן קָרוֹב כָּזֶה יָבוֹא הַיֶּלֶד לִכְלָל סַכָּנָה, לֹא כֵן עִמָּדִי. כִּי מִי יוֹדֵעַ יוֹם מָחָר? לִשְׁמָא מֵת לֹא חָיְישִׁינַן וּלְשֶׁמָּא יָמוּת וַדָּאִי חָיְישִׁינַן, וּמִי יוֹדֵעַ לִשְׁאָר הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים. ומכ"ש בָּרְפוּאָה הַזֹּאת אֲשֶׁר לֹא כָּל הָעִתִּים שָׁוִים וְלֹא כָּל הַזְּמַנִּים מֻכְשָׁרִים לְקַבֵּל הַתְּרוּפָה הַזֹּאת… וַדָּאִי כָּל הַזָּרִיז לְמַהֵר מַעֲשֵׂהוּ קוֹדֵם שַׁבָּת הוּא זָרִיז וְנִשְׂכַּר בַּאֲשֶׁר הוּא יָחִישׁ לְהַצִּיל בָּנָיו מִשַּׁחַת וְנִשְׁמַר מֵחִלּוּל שַׁבָּת וְאַל יָחוּס עַל הוֹצָאוֹת מְרֻבּוֹת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמְנָם בְּאִם יִקֶר מִקְרֶה אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהַקְדִּים הַדָּבָר, לְדַעְתִּי הַקְּלוּשָׁה הוּא מֻתָּר ומחוייב לְבַצֵּעַ מַעֲשֵׂהוּ ע"י א"י אפי' בשבת'[100].

וכעין זה השיב לו התשובה מאהבה:

'יהיה איך שיהיה, יפה אמרת מי יודע לכוון השעות? כי לאו העתים שוים ומוכשרים לשבת הטרי' הזאת, גם לפעמים הילד איננו בריא להושיב לו הבלאטרין, ולפעמים הצרי אין בגלעד דהיינו שלא ימצא האימפ"ף שטא"ף, כי לא נמצא בכל עת ובכל שעה. גם לפעמים הרופא אין שם ואין דן דינו למזור. לכן אני מסכים עמך… הן אמת כל הזריז וימהר מעשהו קודם שבת הוא זריז ונשכר ונמלט מכל פקפוק ונדנוד חילול שבת והציל את בניו מסכנה העצומה חולי בלאטרי"ן רחמנא ליצלן'[101].

מאחר שהנימוק לאסור לקיחת חיסון בשבת, היא חוסר הדחיפות, אפשר להבין את הוראת השמירת שבת כהלכתה שאם יש דחיפות בזריקת חיסון יש לקחתה אף בשבת, וז"ל:

'מי שנפצע ולפי דעת הרופא הוא זקוק לזריקת חיסון נגד טטנוס אם קרוב למוצאי שבת יחכה ולא יחלל את השבת אבל אם לפי דעת הרופא אין לחכות עד מוצאי היום אסור להשהות את מתן הזריקה אפילו אם צריך לנסוע לשם קבלתה'[102].

מוכח לכאורה הן מדעות האוסרים לקיחת חיסון בשבת, והן מדעת המתירים, שלכולם פשוט שיש לקחת חיסונים בימות החול. הדיון ההלכתי הוא רק בשאלה אם החיסון דוחה שבת כשאפשר לעשותו למחר.

4.     דעת פוסקי זמננו על חיסונים[103]

כבר הובאו לעיל הדעות שמחייבות לקיחת חיסונים אפילו כשיש בהן סיכון. לכן ראוי להביא מדעות פוסקי זמננו בזה. בספר וישמע משה הביא את הוראת הגרי"ש אלישיב שטוב להתחסן בחיסון השפעת, וז"ל:

'נִשְׁאַל הַאִם חייבים לָקַחַת הַחִסּוּן כְּנֶגֶד שַׁפַּעַת. שָׁאַל הָרַב מַה דַּעַת הָרוֹפְאִים בָּזֶה? וְעָנוּ שֶׁהֵם מַמְלִיצִים עָלָיו. וְהֵשִׁיב אִם כֵּן טוֹב לְהִתְחַסֵּן'[104].

ראה גם לשון תשובת רבי דוד אריה מורגנשטרן בשמו:

'אודות דעת מו"ר מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות קבלת חיסונים למניעה מחלות: בשעתו, הצגתי את צדדי הדבר, ולאחר דיון בדבר הורה שחובה לקבל חיסונים אלו. וכן אמר שעל מוסדות הציבור לא לאפשר למי שאינו מחוסן מלשהות עם הציבור משום שבכך עלול להזיק להם'.

בארחות רבינו מבואר שאף כשהתגלתה תקלה חמורה בחיסונים, לא מנע את האנשים מלהתחסן, אלא שיש להזהר עד כמה שאפשר, וז"ל:

'חיסונים לילדים טבת תשמ"ה. בנוגע לזריקת חיסון לילדים חצבת חזרת, דעת מו"ר (שליט"א) זצוק"ל שאפשר לעשות. וקרה שבסדרת זריקות כמה ילדים אבדו את ההכרה ואמרו שהחומר לא הי' טוב והביאו חומר חדש ואמר מו"ר שאין להאמינם רק יחכו עד שכולם יעשו ולא יקרה כלום ואז יעשו'[105].

בספר על האדמו"ר מטולנא[106] כתב וז"ל:

'אברך שאל על חיסון נגד שיתוק הפוליו שעורכים עכשיו בכל המחוזות אם לתת לתינוק שלו או לא. ואמר לו הסב"ק שבוודאי ילך לתת לו, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות צריכים ללכת לפי דרך הטבע, וכשלא הולך מנסים גם שלא על פי דרך הטבע. אנו מבקשים באבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך, בוודאי שצריכים לסמוך רק על הקב"ה ולבקש ממנו. אבל צריכים לעשות את החיסון. הסב"ק ביקש את שם הילד ושם אמו והוסיף וביקש את שם האם ושם אמה שהבין שהיא מפחדת. והוסיף לבקש את שם האבא ואמו והבטיח להתפלל על כולם. וביקש שיודיעו לו אח"כ שהכל עבר בשלום'.

וכתב בשו"ת פאת שדך וז"ל:

'אמנם בדבר זריקות נגד טיפוס או הרכבת אבעבועות שכבר הוחזקו לתועלת ושכבר נהגו בהן היתר בכל תפוצות ישראל וכפי הנראה ברצון חכמים נהגו היתר, לענ"ד אין לערער על היתר זה. וכ"ש אם יש כפיה מצד השלטון שאז אף לטעמך שיש בזה מיעוט בטחון יש לומר שהעושה כן מתכוון רק להנצל מאימת השלטון ולא מפני מעוט בטחונו'[107].

וראה עוד בספר דעת יהודה[108] וז"ל: 'האם יש להקפיד לעשות את כל החיסונים לילדים שעושים היום?  תשובה: כן'.

בשו"ת תשובות והנהגות כתב וז"ל:

'אודות מחלת החצבת שנתפשטה כאן עד שנחלו במחלה זו כאן קרוב לאלפיים חולים ה"י, הנה לפי מחקרי הרופאים שהוצגו לפני הרי שבאירופא חלו בחצבת ארבעים ואחת אלף איש ומתוכם מתו ארבעים איש, ונראה שבכה"ג שהוכח במציאות לפנינו שמכל כאלף חולים מת אחד חשיב כפיקוח נפש לדון בו דיני הצלה בפיקוח נפש… והן אמת שאולי ממדרגת הבטחון רשאי האדם לסמוך על הקב"ה ולא להתחסן [אם הוא באמת במדרגה גבוהה זו של בטחון בכל דבריו] אבל ביטחון שייך רק בין האדם לקונו אבל במקום שנוגע להכניס אחרים לסכנת נפשות אינו רשאי לסכן אחרים אלא מחויב לפעול כדין תורה להצלת נפשות… ואע"פ שביטול תלמוד תורה של תשב"ר חמיר טובא… מכל מקום הכא בחשש סכנה אפילו סכנה רחוקה אין להם רשות להכניס אחרים לסכנה. ומה גם שיש בזה חילול ה' שנותנים למינים ולפושעים ללעוג על החרדים שהמחלה מתפרצת דוקא אצלם ולטעון שלפי הדת שלנו אין חוששים לפיקוח נפש, בשעה שהאמת היא להיפך שתורתינו הקדושה חוששת לכל נדנוד חשש פיקוח נפש… וכל שכן כאן שדעת רובא דרובא דרופאים ודעת משרד הבריאות שיש לחסן[109].

על עיקר חובת ההשתדלות בחולי המדבק, מצינו התייחסות בשו"ת פאת שדך שנשאל על מגפת שיתוק הילדים [פוליו] שהתפרצה אז בארץ ישראל אם יש לקחת חיסון, והשואל כתב שכיון שרק מיעוט חלו וגם מהמיעוט שחלו מיעוט מתו ורובם נשארו בלי מומים, לכן אין צורך להשתדל, והשיב לו וז"ל:

'וּמַה שטענת דְּרַק מִעוּט חָלוּ וּמִעוּט מֵתוּ, לע"ד כָּל מַחֲלָה מְהַלֶּכֶת (דְּהָיְינוּ מחלה מִדַּבֶּקֶת) חֲשִׁיבָא שְׁכִיחַ הֵזֵיקָא אָע"ג דמעוטא הוּא. דְּמִעוּט הַמָּצוּי חָיְישִׁינַן כְּגוֹן בִּבְדִיקַת הָרֵאָה וּבִבְדִיקַת וֶשֶׁט האווזות הַפְּטוּמוֹת. וְאָמְרוּ רַזַ"ל דשלוחי מִצְוָה אֵינָן יְכוֹלִין לִסְמֹךְ עַל זְכוּת הַמִּצְוָה הֵיכָא דקביע הֶיזֵּיקָא. וְאֵין הַכַּוָּנָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן רוֹב, דִּפְשִׁיטָא דְּרֹב דִּינוֹ כְּוַדַּאי וְלֹא הותר לִכָּנֵס לְסַכָּנָה בְּרוּרָה מִשּׁוּם מִצְוָה. וּמַה שֶּׁכָּתַבְתָּ שֶׁרֹב הַחולִין נִשְׁאֲרוּ בְּלִי מוּמִין, הִנֵּה בפקו"נ אֵין הוֹלְכִין אֲחַר הֲרוֹב וְעַל כָּל מַכָּה שֶׁל חָלָל מְחַלְּלִין שַׁבָּת כַּמְּבֹאָר בא"ח סי' שכ"ח וּפְשִׁיטָא דשיתוק כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמִי. וְכֵיוָן שֶׁמְּחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת א"כ מִצְוָה לְרַפְּאוֹתוֹ'[110].

בספר חשוקי חמד כתב שאם רוב העולם מסתכלים על אי החיסון כדבר שיש בו סכנה, אף שהסכנה רחוקה, ההורים חייבים לחסן את בנם.  וכתב עוד:

'לומר מחלה כזאת שמתריעים עליה, אף שאין חולה לפנינו זה חשוב סכנה, וזה בכלל מגיפה, ואם כן כל שכן בעניננו כאשר אין צריך לחלל שבת על החיסון, ומכל מקום כיון שהרופאים מתריעים שאם לא יקבלו את החיסון, הרי המחלה תהיה מגיפה, צריך לקבל את החיסון, על אף הסיכון הקטן מאד שיש בחיסון'[111].

ועוד הורה שם לגבי החיסון לשפעת וז"ל:

'שאלה מה הדין לגבי זריקות חיסון למבוגרים נגד מחלת השפעת, שצריך לקבל את החיסון מידי שנה בשנה, האם יש חובה/מצוה למבוגר לקבל את הזריקה נגד שפעת, כאשר יש סיכון נמוך שהחיסון לא רק שלא ישפיע אלא גם יגרום למחלה להתפרץ, מאידך רובם לא ינזקו מכך. אך לא בטוח שיחלו במחלת השפעת במהלך החורף. כיצד עליהם לנהוג? תשובה: נראה שבחיסון לאדם מבוגר כנגד מחלת השפעת, שהחיוב גדול יותר, כיון שהרופאים החליטו שהסיכון של מחלת שפעת לאנשים אלו גבוהה, והסיכון של החיסון רחוקה, מצוה עליו להתחסן, ויקיים בזה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'.

וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות בענין החיסון לאדמת [לנשים]:

'ונראה דאף שאין חיוב ליזהר מחשש אדמת, בודאי ראוי לעשות כן וליקח החיסון, כיון שאם תלקה באדמת חלילה, הלוא ולדה יהיה בסכנה, ע"כ מצווה היא ליזהר מכל מכשול'[112].

5.     תופעות לוואי של חיסונים בעבר

על תופעות הלוואי של החיסונים בשנים עברו, אנו יכולים ללמוד מהתיאורים רבים. למשל בספר אמונה ודעת, וז"ל:

'אמנם עליך לדעת כי הסמי מרפא אלה אינם באים למען הסיר את המחלה מהחולה כ"א לשמור אותו שלא תבוא המחלה עליו וע"כ עליך לקבל את הסמים אף שלפי דעתך מרים הם לחיכך. וכמו בעת אשר גברה מחלת הפאקין בעולם ותלכוד במצודתה נערים עם זקנים והרופאים יצוו אז שגם הזקנים יעמידו פאקין על זרוע ידם אף כי הכאב גדול מאד בעת כי יחם הבשר, ועם כל זה יקבלו במנוחה פקודת הרופא וסובלים את הכאב בהשקט ולא ידברו סרה על הרופא בידעם שע"י שהעמידו את הפאקין על זרוע ידם ישמור אותם מהכאב החזק ממנו ויצילם מרדת שחת'. עוד מצינו בספר רנת ציון (מכתב טז משנת תרפ"ז עמ' מה) 'כמו למשל סגולת הצקת הפאקין ביד התינוק בקטנותו אף שמרגיש לפי שעה יסורין וכן איזה ימים שמתגבר החום אצל התינוק'[113].

בספר מוסדות תבל (שם) כשביאר את ההבדל בין השיטה הישנה של חיסון האבעבועות לחיסון מאבעבועות הפרות. הזכיר גם תופעות לוואי:

'לא כן הוא בטחורי הפרות הם אינם מחלים את נפש האדם כלל רק יחממו אותו אך מעט, והחום המעט הוא רפואתו, ומעולם לא מת אדם בו… זולת מעט החמימות אשר ימצאהו ביום הששי או ביום אחר, וזה סימן גדול שעשתה הטחורה את פעולתה לבל יחול עוד בו חולה האבעבועות לעולם'. ואף בספר הברית הביא שכמה ימים אחרי החיסון היה מצוי שיתקוף חום את המתחסן וז"ל 'וביום השמיני או התשיעי או העשירי נראתה האבעבועה יותר גדולה וקו אדום סביב לה ואז לפעמים יש לאדם ההוא מעט ממין קדחת המורכב מקור וחום הנקרא פיעבער ונתמעט השינה בלילה וקצת בני אדם אין להם פיעבער כלל'.

בספר עלה תרופה (שם) הביא את חששם של כמה אנשים שעל ידי החיסון תמנע מהם התפלה, וז"ל:

'גם אין לומר אולי שעל ידי זה אפשר שיתבטל מתפלה הקבועה או מתפילין יום או יומים, גם זה הבל כבר הורונו חז"ל מוטב שיתחלל שבת אחת וכו'. גם לפי דברי הרופאים המתרפא אינו שוכב במטה כי אם לפעמים שעה או שתיים'.

6.     כפיית חיסון

בספר עלה תרופה (שם), הזכיר שיטה נוספת של חיסון. כאמור לעיל הדרך הרגילה לחיסון הקדום היתה על ידי פציעת המתחסן והכנסת ליחה מאבעבועות של חולה לתוך הפצע. לעומת זאת היו שהכניסו את הליחה הזו לתוך משקה ועל ידי כך נדבק השותה בנגיף והתחסן[114]. וביאר ששיטה זו שימשה במקרים שבהם היה האדם מתנגד להתחסן, והיו אוהביו עושים לו כן בלא ידיעתו. וז"ל:

'אולם בזה יש לדון על אופן אחר, שעושין על ידי נתינת ליחה מבועה במשקה והשותה ממנו מתפעל [-מתחסן]… לעת עתה שאין משתמשים עוד בדרך הזה עוד על ידי משקה, רק לפעמים אם גדול אחד מסרב לעשות לו הרפואה, אז אחד מאוהביו הרוצה בתקנתו נותן לו במשקה בלי ידיעתו'.

נראה מדבריו שמותר לחסן אדם שלא מדעתו, אף בחיסון שיש בו סיכון של אחד מאלף[115] למות. שכן דבריו נאמרו לפני גילוי השיטה הבטוחה יותר לחיסון, כפי שהתבאר למעלה.

כותבי הדורות מספרים שהממשלה באנגליה קבעה חוק שמי שאינו מחסן את ילדיו יענש במאסר. בשנת 1896 למנינם, נאסר בלונדון יהודי בשם הנרי לוי, כי לא הסכים שיחסנו את בנו. עורך דינו טען בשמו כי לפי דין ישראל אסור להרכיב מיץ ודם של בהמה בגוף אדם מטעם 'בהמתך לא תרביע כלאים'. לעומתו הרב הראשי נפתלי [הרמן] אדלר [בנו של בעל הנתינה לגר על התרגומים] העיד כי תורת ישראל לא מתנגדת להרכבת אבעבועות.

על אפשרות כפיה מסוג אחר של הורים החוששים מחיסון, ראה בחשוקי חמד. לדעתו, כיון שהסיכון לנזק נמוך מאוד, מותר לרופא להעלים סיכון נמוך זה מהורים חוששים[116]. כמו כן מותר למרא דאתרא לקבוע שילדים שאינם מחוסנים לא יבואו למוסדות הלימוד, וז"ל:

'שאלה: האם אפשר לכוף את ההורים לחסן את בנם, כי יש מדינות בארה"ב שהשלטונות נותנים רשות לבית ספר למנוע ילדים שלא קבלו זריקות חיסון מללמוד בבית ספר. האם מותר למנהל בית הספר לשלוח הביתה ילדים עד שיתחסנו? תשובה… יעוין בשיעורי תורה לרופאים[117] שכתבנו שכיון שהנזק של החיסון הוא מועט מאד, ויש לנו כלל "למעוטא לא חיישינן", וגם התורה נתנה רשות לרופא לרפא למרות שקיים חשש שמא יזיק, כמבואר בש"ך[118]: "שלא יאמר הרופא מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג בשגגה", עכ"ל. לכן מותר לרופא להעלים מההורים על הסכנה המועטת שיש בחיסון.

ולגבי השאלה אם מותר לסלק מבית הספר ילדים שלא מתחסנים, הנה… הרי שלבי"ד מותר להעניש את הילדים למרות שהם לא עשו כלום, כדי להלחיץ את ההורים, וכך גם בעניננו, יש לפנות לרב המקומי, הממונה על הבית ספר, והוא כמרא דאתרא של המקום, אם יראה לפי רוחב בינתו שהילדים שאינם מתחסנים זה שלא כדין, יש לו רשות לגזור ולמנוע מהילדים להגיע לבית הספר כל זמן שלא יתחסנו'[119].

כן הורה בתשובות והנהגות[120] שהצדיק מנהלי מוסדות שהשאירו בבית כאלפים ילדים שלא חוסנו נגד חצבת עקב סירוב הוריהם.

וכן מצינו כרוז מכמה וכמה רבני אמריקה[121] וז"ל:

'בשגם שאנחנו מכירים שאין טיפול רפואי שנקי לגמרי מכל חשש ומיחוש, מ"מ הסכנות היוצאים מאי-חיסון גדולות פי כמה מחששות של החיסון עצמה. לדעתנו, האחריות מוטלת על כל הציבור להשתתף יחד בחיסונים למרות החששות כדי להגן על הכלל. גם מידת אכזריות היא ליהנות ממה שאחרים יישאו בעול החששות של חיסונים – לא משנה כמה קטן הוא הסיכון, באותה שעה שהוא בעצמו מרוויח מהחיסון ברחבי הקהילה שמגן על הילד שלו שלא קיבל החיסונים. מפני כל הנ"ל, אנו מביעים דעתנו, שהאחריות מוטלת על ההורים לחסן את ילדיהם ואת עצמם, ומוטלת על מנהיגי הכלל לראות שכל הילדים יחוסנו, ושאנשים שהם קרובים להתדבק ולהסתכן מהמחלות האלו יהיו מוגנים מפני נושאי המחלות הללו. ואף שאפשר שההורים רשאים למנוע חיסונים מילדיהם, יש להקהילה זכות וחובה להגן על עצמה מפני חשש סכנה'.

וכן הובא שם מכתב על דעת הגריש"א וז"ל:

'בס"ד ג' כסלו תשע"ט לכבוד הרה"ג ר' – – – שליט"א, מנהל מוסדות בעיר ליקוואד במענה לשאלת כת"ר אודות דעת מו"ר מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות קבלת חיסונים למניעה מחלות. בשעתו, הצגתי את צדדי הדבר, ולאחר דיון בדבר הורה שחובה לקבל חיסונים אלו. וכן אמר שעל מוסדות הציבור לא לאפשר למי שאינו מחוסן מלשהות עם הציבור, משום שבכך עלול להזיק להם… נמצא, שמלבד החובה האישית של האדם להשמר מנזק וסכנה, אך גם חובה על כל אחד להמנע מלהזיק לאחרים, ואם לא מתחסן ומדביק אחרים, מלבד החולי עצמו שגורם לחבריו וקרוביו, שכרוך בצער וכאבים וכו', אך גם מסכנם בסכנת חיים רח"ל… ואם על עצמו לא חס, איך לא יחוס על תינוקות ילדים ומבוגרים, בשעלול ב'שב ואל תעשה׳ שלו להביא לחשש הריגה או נכות קשה לסובביו וידידיו. (וכמדומה שיש טעות בדבר הזה שמכנים דבר זה 'לא תעמד על דם רעך,' ואין זה נכון, שאינו 'נמנע מלהציל' אלא מזיק בעצמו). בברכת התורה, ובתפילה שיסר ה' מעמנו כל מחלה וכל צרה,  דוד ארי׳ מורגנשטרן'.

הובא שם גם מכתב כ"ק האדמו"ר מסטאמר הג"ר זלמן ליב טייטלבוים שליט"א (י"ז אייר התשע"ט) וז"ל:

'מחאה והבהרה על השמועה כי באה שנתאספו כמה אנשים לדבר בשם קהלות החרדות בניו יארק נגד חוקי והוראות הממשלה בעניני הבריאות, ובפרט בענין הוואקסינס [חיסונים] שהיא להציל ילדינו שלא יתפשטו מחלות מיזעלס רח"ל, ונזדעזענו מהדברים שנשמעו אצל אסיפה שיצאו להשמיץ את ממשלת עירנו ובדברי בוז וקלון נגד ראש העיר רבתי ניו יארק בדברי שקרים כזבים, ועוד גרמו בזה חילול שם שמים ותורתו הקדושה לעיני כל העמים על כן באנו בזה למחות בבל תוקף ועוז, ולהודיע שדברים אלו הם בניגוד לדעתינו, ואינו מציג דעתינו בשום פנים ואופן. ואדרבה אנו מחוייבים לקיים את דברי הנביא ודרשו את שלום העיר והתפללו בעדה, שאשר שינן איתנו מרן רבינו הק' זי"ע. ובעצם הענין, נודע ומפורסם שמוסדותינו הקדושים, על פי פקודת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, כבר הורו בתוקף שחיוב על כל אחד מההורים לראות שילדיו יקבלו את הוואקסינען [חיסונים] כפי הוראות ממשלת העיר וכפי חוות דעת הרופאים והמומחים בענינים האלו, וגם כבר יצא כרוז בזה מהבית דין הגדול בירושלים של העדה החרדית שכל אחד מחוייב – מצד המ"ע של ושמרתם מאד לנפשתיכם – לציית להוראות הרופאים כדי שלא תתפשט מחלת המיזעלס ושאר  מחלוות רח"ל, והנהלת המוסדות עומדים בכל תוקף שלא להניח ילדים שלא קיבלו החיסונים במוסדות הקדושים כעת, כפי חוק והוראות השלטונות. החותמים בכאב על דברים שנאמרו וחילול ה׳ ועמו שיצא מזה. י"ז אייר (אני ה' רופאיך) תשע"ט לפ"ק הנהלת הקהלה, קהל יטב לב ד'סאטמאר'.

עוד הובא שם כרוז מבד"ץ העדה החרדית:

'פנו אל הביד"צ עסקני רפואה הי"ו, על דבר התפרצות מחלת החצבת בתקופה האחרונה אצל ילדים שלא קבלו חיסונים נגד חצבת. ואשר על כן הננו בדע"ת כי כל אלו שעדיין לא חיסנו את ילדיהם עליהם לחסן את ילדיהם בהקדם כפי הוראת העסקנים והרופאים ולקיים מאמה"כ "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" בכדי למנוע את התפשטות המחלה ל"ע בקרב מחנינו ח"ו, כי יש בזה שאלה של פיקוח נפש, והשי"ת יסיר כל מחלה מקרב בנ"י אכי"ר, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה ולשנת גאולה וישועה. הכו"ח בפקודת הבד"צ שליט"א'[122].  

ו. מתנגדי החיסונים  

1.     התנגדות לחיסון תוך כדי מגפה

בשונה מרוב התרופות והטיפולים הרפואיים, ברפואת החיסונים החלה תופעה של מתנגדי חיסונים כבר בימים הראשונים של גילוי אותה רפואה, עד ימינו אלה, ואין שום חידוש בזה. למרות זאת, ההתנגדות לחיסונים בעת הזאת של מגפת הקורונה, מעוררת תמיהה גדולה. הרי בזמנים אלו שבכמעט כל העולם אנשים מתים בכל יום במספרים שאינם נתפסים [מעל שלשה מליון ל"ע, כולל לא-רשומים], וכל הסדר הציבורי משתבש.

לעומת זאת אנו רואים שבסייעתא דשמיא בארץ ישראל הציבור ממהר להתחסן וכבר למעלה מחמישה מליון נפש חוסנו עד ר"ח ניסן תשפ"א.

אחד הדברים הבולטים באופי הפרסומים נגד החיסונים כעת, הוא התיחסות מזלזלת לעצם המגפה, כמו גם להנחיות הרופאים לשמירה מפניה.

 לצערנו, בין המכתבים המתפרסמים כעת בתפוצה מאוד רחבה, יש כאלו שקוראים כמעט בגלוי שלא לשמור על ההנחיות באופן גורף, אפילו  הנחיות שאין בהם ביטול תורה או תפילה, והזלזול בחומרת המגפה מקטין את הצורך להתחסן.

אבל במבט שני יש כאן פלא גדול וסתירה מיניה וביה. הרי הפרסומים כנגד החיסון על מיעוט רופאים החוששים לסכנות מהחיסון. לדבריהם משום ש'אין הולכים אחר רוב הרופאים', צריך לחשוש לדעת המיעוט, הסובר שיש ל"ע נזק בחיסון.

מצד שני, אותם האומרים ומתריעים מפני החיסון, איך הם בעצמם מזלזלים בהוראות הרופאים והנחיותיהם להישמר מההדבקה המסוכנת? אם הם כל כך חוששים לפיקוח נפש, איך הם אוחזים החבל בשני ראשים – ביד אחת  מזלזלים בסכנת המגפה הוודאית, וביד שניה מפחידים מפני ספק רחוק של "הסכנות הנוראות" שבחיסון? יתר על כן, איך הם לא מפחדים מדברי רובא דרובא של רופאי העולם, רופאים החוזרים ואומרים שדווקא ההימנעות מחיסון היא שמסכנת חיים של רבים?

אדרבא, היה ראוי לקרוא לאחדות ציבורית, שכולם ישמרו על ההנחיות. מי מפחדו למות במגפה, ומי מפני פחדו מתופעות הלוואי שלה (ק"ו מהפחד מפני תופעות הלוואי של החיסונים). כך תיעשה ההשתדלות ראויה להצלה מפני המגפה, בד בבד עם קריאה וזעקה כלפי שמים לקריעת רוע הגזרה.

עוד נקודה. כפי שהתבאר למעלה, חובת לקיחת החיסון בעת מגפה מקבילה לחובת הבריחה מהמגפה שעליה הורו הפוסקים. כבר נשאלה השאלה, כיצד תועיל הבריחה לאדם בעת המגפה אם נגזר עליו שימות במגפה מה יועיל לו לברוח?

על שאלה זו ענה המבי"ט כי עצם הצער שיש  בבריחה מכפר על הצער שהיה ראוי לו במגפה, כי בגלותו מתכפרת לו המיתה, וז"ל:

'וּקְצָתָם הֵם מְחֻיָּבִים בְּדִינָם אִם יַעַמְדוּ בַּמָּקוֹם הַהוּא, וְאִם יִבְרְחוּ כָּל אֶחָד מֵהֶם עֵרוּקֵיה מִסְתַיֵיהּ, וּבְאוֹתוֹ הַצַּעַר שֶׁמִּצְטַעֵר נֶחֶשָׁב לוֹ כְּגָלוּת וְנִצּוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה… מֵאוֹתָם שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם מִיתָה אִם לֹא הָיוּ בּוֹרְחִים מֵהַמְּדִינָה וְהוּשַׂם גָּלוּתוֹ וְטִלְטוּלוֹ חָלַף מִיתָתוֹ'[123].

היינו שבשונה מפעולות רוחניות להצלה מהצרה, נקיטת פעולות גשמיות לכאורה אינה משנה את מעמדו של האדם מבחינה רוחנית, וכיצד יועילו להצלתו? אלא שהצער שיש בנקיטת פעולות אלו הוא בעצמו מכפר.

ואם כן, כל זה שייך בבריחה מפני המגפה שאכן יש בה צער גדול, אבל מה נעשה עם לקיחת חיסון שהיא פעולה קלה וכמעט בלי צער, כשבימינו תופעות הלואי כמעט שאינם קיימות.

ושמא דוקא בעבור זה השאירה ההשגחה את תופעת ההתנגדות בעת פיתוח החיסונים, כדי שתמיד יהיה איזה צער או חשש בלב המתחסן, וזו תהיה הכפרה הנצרכת לבטל ממנו את גזרת המגפה, אמן ואמן.

2.     הפחדת הציבור והפצת 'מחקרים' שקריים כנגד החיסונים

כמעט כל אחד נחשף לפרסומים כתובים כנגד החיסונים, בדרך כלל בצורה של 'מחקר', עם כל מיני הפחדות על סיכונים, על רדיפת הבצע של חברות התרופות, ועל שיתוף פעולה ממסדי שנועד לפגוע בציבור. בדרך כלל פרסומים אלה מתארים הן את הנזקים שכאילו אירעו מחמת החיסונים, והן את החומרים השונים והמשונים שמהם מרכיבים את החיסונים.

לצערנו רמת הביקורתיות של אדם כלפי חומר כזה היא נמוכה. הוא חושב לתומו שאין מישהו שמרויח מהפרסום נגן החיסון. כך שנראה לכאורה שהמפרסמים באמת רוצים להציל את העולם ממזימות הממסד או מתאוות הבצע של חברות התרופות. שהרי אין מטרתם של המפרסמים אלא טובת האנושות, כי אחרת מה האינטרס שלהם?

אבל בדיקה רצינית מגלה שיש הרבה אינטרסים למתנגדי החיסונים[124], והם נגועים[125] לא פחות מגורמים מסחריים. הוכחה הפשוטה היא ריבוי סוגי השקרים הגסים שמתפרסמים[126].

התברר כי יכולים להיות גם מניעים של תאוות בצע בפרסומים אלו. אחד הפרסומים הידועים ביותר שגרם נזק רב להפצת חיסונים בדור האחרון, היה פרסום 'מחקר' כוזב בכתב עת מקצועי, שטען כי יש בחיסון המשולש הניתן לתינוקות חשש לגרימת אוטיזם. התברר שהמחקר היה רק על מספר קטן של ילדים. אחר כך התברר שהמחקר מומן על ידי הורים לילדים אוטיסטים, שרצו לתבוע את חברות הביטוח על סמך 'מחקרים' אלה. למרות שחלפו שנים מאז, והוכח שאין שום קשר בין אוטיזם לחיסון, תפיסה זו התקבעה והיה קשה מאד לעוקרה.

בדיוני ועדה בכנסת הוצגו גם סימנים למעורבות גורמים עויינים במימון הפצת הכזבים. אך לא פורסמו הוכחות להשערה זו.

מלבד סוג זה של מאמרים וחוברות, ישנה גם תופעה רחבה של 'קבלני הפחדות'. אף שאין להם בהכרח רווח חומרי מהפרסומים המפחידים, הם מקבלים במה לפרסום רחב של דבריהם. שלל האיומים שהם כבר פרסמו, כלל 'צילומים' של איומים מכוכב מסתורי המתקרב ועומד להתרסק על כדור הארץ, כמו גם קונספירציות של מזימות השתלטות על העולם.

מפחידים כאלה, גרמו לרתיעה חלקית מהחיסון, ועל ידי כך הגיעו כמה מנמנעי החיסון עד שערי מוות[127].

המשמעות: המפחידים נושאים באחריות כבדה, כפי שהובא לעיל בשם ספר מוסדות תבל וז"ל:

'ויען כי שמעתי בשם אנשים אשר המון עם חושבים אותם לחכמים גדולים וצדיקים ודבריהם נשמעים באזניהם ומקשיבים לקולם באומרם כי אסור הוא לאיש ישראלי לנטוע טחורי הפרות הנזכרים על ילדי בני ישראל… ואין ספק אם אמת נכון הדבר כי אסרו להם כי בשגגה הזאת המיתו מבני ישראל למאות ולאלפים, וד' יכפר בעדם על שגגתם'.

• 3.     רמת הסיכון כיום

כבר הובאו דברי הפוסקים שהתירו להתחסן גם בחשש תמותה של אחד מאלף. כיום, רמת הבטיחות של תרופות וחיסונים גבוהה הרבה יותר, והסיכון לתמותה מהחיסון המצוי כנגד קורונה הוא פחות מאחד למליון[128].

על גישת גדולי ישראל לסיכון רחוק מחיסון, יש להביא את עדותו של רבי מרדכי הלפרין. הרקע לשאלה היה תינוק שמת ל"ע כמה שעות אחרי קבלת חיסון בשנת תשנ"ב, והתעורר החשש שמא החיסון גרם לזה. הרופאים דרשו אז ניתוח אחרי המוות כדי לברר חשש זה, וז"ל:

'אמנם הסיכוי שאכן החיסון גרם למוות הינו קטן מאד כי מליוני ילדים כבר קבלו חיסון דומה בחו"ל וגם בארץ קבלו את החיסון אלפי תינוקות ללא תופעות לואי משמעותיות. אע"פ כן מדובר בחשש פיקוח נפש של רבים, ובפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב. ולגבי פיקוח נפש של רבים, חוששים גם למצבים נדירים יותר. תמיד קיימת האפשרות כי פס יצור מסויים נפגע בזיהום או בליקוי אחר שגרם אולי למות התינוק.

סוכם לשאול את הגרי"ש אלישיב שליט"א. … הגרי"ש אלישיב חייך ופסק לגשת ולשאול את הגרש"ז אויערבאך. קיימנו את דבריו ופנינו לביתו של הגרש"ז אויערבאך.

לאחר שמיעת כל הנתונים שהיו בידינו פסק הגרשז"א באופן חד משמעי שצריך לנתח את גופת התינוק משום החששות הקיימים למרות שהיה ברור לו היטב כפי שהוא בעצמו גם הדגיש שמדובר בחשש רחוק. הוא חזר אז בפנינו כמה פעמים על החובה להזהר בחשש פיקוח נפש כדי שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל'[129].  הרי לנו מבט על הזהירות הננקטת כיום בבטיחות החיסונים, עד שגם חשש רחוק לנזק מהחיסון נבדק היטב.

ז. סיכום

הוראת גדולי ישראל לדורותיהם היא שהחיסונים הם בכלל הרשות והחובה של 'ורפא ירפא'. החידוש בדרך רפואה זו הוא הקדמת המכה לרפואה, והכנסת האדם את עצמו לסיכון קטן כדי להציל את עצמו מסיכון גדול יותר. סוג הסיכונים ותופעות הלוואי שבחיסונים אינו חדש, ובעבר היו סיכונים הרבה יותר חמורים מסיכוני החיסונים היום. הוראת הפוסקים להתחסן, היתה תמיד תוך ידיעה שהחיסון עצמו עלול לסכן את האדם.

גישת חכמי ישראל בזמן תחילת גילוי החיסונים מלמדת שעל אף החדשנות של שיטה זו, מורי ההלכה לא התמהמהו. קרוב מאוד לתחילת השימוש בשיטה זו, הורו להשתמש בה. חלקם התבטא על המפקפקים ומתמהמהים, שמיתת אלפי ורבבות השומעים למפקפקים – נזקפת לחובתם.

לא הגיעה לידינו אף דעה של גדולים מהדורות הקודמים אשר ערערו על החיסונים. אפילו רבי נחמן מברסלב, שבדרך כלל התנגד לשימוש בתרופות בכללם, חייב בפירוש והורה להתחסן מפני האבעבועות השחורות.

גם הגישה של 'שב ואל תעשה' נדחתה על ידי כמה גדולים.

התועלת הגדולה שהפיק העולם מהחיסונים אינה ניתנת לשיעור. קרוב למחצית אוכלוסית העולם הנוכחית, לא היתה קיימת בדרך הטבע אילולי החיסונים. עקב תועלת זו הכתיר התפארת ישראל את הרופא ששיכלל את שיטת החיסון כ'חסיד אומות העולם'.

אכן תושבי העולם חבים את בריאותם ואורך ימיהם גם לרפואת החיסונים[130]. בשנים בהן השתוללו המגפות, תוחלת החיים הממוצעת היתה מתחת לחמישים, ומי שהגיע לגיל שבעים נחשב אז כזקן מופלג.

אסור לשכוח את דברי ה'עלה תרופה' ועוד פוסקים, שיש סיכונים כמעט בכל פעולה שהאדם עושה. אנו יודעים בוודאות כי בזמננו יש סכנות רבות הן בעישון וזיהום אויר, הן באכילה מרובה, הן בנסיעה ברכב מנועי, והן ביציאה רגלית מהבית לכביש ולדרך.

עד ר"ח ניסן תשפ"א, כבר התחסנו בארץ למעלה מחמישה מיליון בני אדם, חלקם הגדול מאוכלוסית המבוגרים ובעלי הסיכון. חלקם של המבוגרים בקרב החולים הקשים המאושפזים, יורד כל יום, עם ההשפעה המצטברת של החיסונים. מבחינת תופעות הלוואי – כבר התברר כי רק יחידים ממש חוו תופעות לוואי קשות.

בינתיים התמותה בקרב המחוסנים, קטנה הרבה יותר מהתמותה הטבעית הצפויה לפי מספרם באוכלוסיה. כולנו מקווים ומתפללים שגם בעתיד איש לא יינזק מהחיסון.

נתוני התחלואה והתמותה העולמיים מראים כי מעל 2% מהחולים במחלת הקורונה, הולכים לעולמם. בישראל הנתונים הם 0.73% נפטרים מקרב החולים[131]. כלומר בממוצע, אחד מתוך 136 חולים – ימות. מכאן ברור, שהימנעות מחיסון פירושה חולים נוספים ונפטרים נוספים.

תופעת מתנגדי החיסונים אינה חדשה ומניעיה רבים. בין המתנגדים גם בעלי אינטרסים אך גם אנשים תמימים. ראוי לחזור ולצטט את הגדרתו של הרב דוד בן מאיר הכהן מפריזנהויזן על המפחידים מפני החיסון:

 'כי בשגגה הזאת המיתו מבני ישראל למאות ולאלפים,
                       וד'  יכפר  בעדם  על  שגגתם'[132].

---

[1]     ראה ילקוט לקח טוב עבודת חודש אלול עמ' לו, במשל על איכר שרצה לדחוף ערימה ענקית של תבואה בעד לפתח הקטן של האסם, 'עמד האיכר אובד עצות ולא הבין מה ארע כאן הוא מביט בתבואה בצד האחד של המשקפת והיא קטנה עד מאד הופך את המשקפת ומביט בפתח והוא גדל עד מאד הפתח גדול והתבואה מעטה ולהכנס אינה נכנסת'.

[2]     ספר הזכרון לבעל המכתב מאליהו עמ' שפד.

[3]     אפשר להעמיד את הדברים בניסוח אחר, וכשאלה מה יעשה צדיק שבא לפניו חולה מיוסר, האם עליו להתפלל לרפואתו גם אם הוא עלול שלא להיטיב את מעשיו, או שלא תהיה תועלת בכך כיון שתמורת צרה זו עלולה לבוא עליו צרה חמורה ממנה. ראה בספר בית אלוקים למבי"ט (שער התפילה פי"ב) שהסביר שתפלת הצדיק על בני דורו מועילה מפני שהיא כוללת בקשה שיתעוררו ויתקנו את מעשיהם ואז יהיו ראוים להסרת הגזרה, וז"ל 'ונראה לומר כי ענין תפלת הצדיקים על בני דורם הוא להתפלל לאל יתברך שידריכם ויישירם לעבודתו, וכמעט שיבואו לטהר יסייע אותם האל יתברך לשיהיו ראויים, וגם בכלל התפלה להוכיחם ולהשיבם בתשובה שיהיו ראויים לשיסלק האל ית' חרון אפו מעליהם, וישפיע ברכתו וטובו עליהם'.   

[4]     נדרים מא, ב, ר"ן ד"ה חוזר.

[5]     ע"ז לא ב.

[6]     שבת פו ב.

[7]     ר"א יגל ממונסליצ'ה,  מושיע חוסים, ונציה שמ"ז. צילום עמוד השער מובא למעלה.

[8]     כלומר, לא היו לו תסמינים.

[9]     שו"ת רדב"ז, ח"ב סי' תרפב.

[10]    יו"ד סי' קטז ס"ה ברמ"א.

[11]    ים של שלמה ב"ק פ"ו סי' כו.

[12]    רפואה וחיים אות נג.

[13]    ראה א' שטינברג, מגפת הקורונה ה'תש"פ – היבטים היסטוריים רפואיים והלכתיים, אסיא קיז-קיח (מרחשון תשפ"א), 44-7, פרק ב.

[14]    רבי יהושע שלמה ארדיט, חנא וחסדא (איזמיר תרכ"ד), כתובות ה א ד"ה ועוד (דף ע ע"ג).

[15]    שו"ת מבי"ט, ח"א סי' קכ.

[16]    שו"ת מבי"ט ח"ב סי' נב.

[17]    שו"ת מהריט"ץ, ישנות סי' ח.

[18]    שו"ת מהריט"ץ, ישנות סי' יט.

[19]    על פי רישומי החברה קדישא.

[20]    דרשות חת"ם סופר ח"א דרוש הספד לפרשת עקב דף ס"א ע"ג.

[21]    תולדות רבי שלמה קלוגר עמ' נד.

[22]    הגלות והפדות ונציה שצ"ד.

[23]    ר"א קפסאלי, סדר אליהו זוטא, פרק מאה שישים וששה.

[24]    גדולת יהונתן על הגר"י אייבשיץ עמ' 7.

[25]    מאמר מרדכי, סי' תקעו ס"ה. הובאו דבריו בכף החיים. דבריו אמורים בענין חובת הבריחה שכתבו הפוסקים מחמת המגפה, שהדברים אינם אמורים לדעתו במחלה כל כך מצויה.

[26]    עץ חיים באבוב ח"ז עמ' ר"צ.

[27]    אגדת אליהו, ברכות סה ב.

[28]    אנציקלופדיה לבית ישראל ערך אוכלוסיה.

[29]    במאת השנים האחרונה, העולם עבר שתי מלחמות עולם קטלניות, וגם הילודה בעולם נמצאת בירידה, בכל זאת גדלה מאד האוכלוסית העולם בתקופה זו, בעיקר עקב צימצום דרסטי של התמותה ממגפות ועליית תוחלת החיים.

[30]    מקור: ויקיפדיה, 'דמוגרפיה של העולם'. ת"כ 01/02/21.                                 – העורך.

[31]    לר"ד טורש ווארשא תרנ"ה.

[32]    מאזני צדק, שערי צדק, עמ' 2 בהערה.

[33]    משפחת חבשוש, ירושלים תשמ"ו ח"א עמ' 470.

[34]    'עיפוש האויר' הוא אחד המאפיינים ל'מגפה' בספרי ההלכה. כך כתב רבי יהודה עייאש בביאור הגדה של פסח (וזאת ליהודה עבדים היינו) וז"ל 'וּמַה שֶׁנִּרְאֶה לוֹמַר הוּא דמַכַּת הַמַּגֵּפָה רוֹב הַחוֹלִי בָּא מֵעִפּוּשׁ הָאֲוִיר וּמֵרֵיחַ רַע וּלְכָךְ הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם בּוֹרְחִים לַשָּׂדוֹת וּלְגִנּוֹת ולפרדסים שֶׁהוּא מָקוֹם רָחַב וְאֵין רֵיחַ רַע מָצוּי שָׁם וְגַם שֶׁהוּא מָצוּי בּוֹ אֲוִיר זָךְ צָלוּל וּמָתוֹק', וכעין זה בספר בית אלוקים למבי"ט (שער התפילה פט"ז) 'וּמִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי בָּעִנְיָן הַדֶּבֶר שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט בְּפִי כָּל הֶהָמוֹן גַּם הַחֲכָמִים בִּפְרָט חַכְמֵי הַטֶּבַע שֶׁעִנְיָן הַמַּגֵּפָה הוּא הֶפְסֵד הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם הַהוּא מִסִּבּוֹת יְדוּעוֹת, וּמִתְעָרֵב הוּא עִם אֲוִיר הַנִּשְׁאָף לָאָדָם וּמַזִּיקוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁמְּקָרְבִים הַדָּבָר לַטֶּבַע, בִּרְאוֹתָם הַבּוֹרְחִים מֵחֲמַת הַמַּגֵּפָה שֶׁהֵם נִצּוֹלִים, וְהָעוֹמְדִים בָּאֲוִיר הַהוּא הַנִּפְסָד מִסְתַּכְּנִים'.

      מחמת תפיסה זו, לא היה ידוע כל כך ענין ההדבקה מאדם לאדם, וגם מחלות שההדבקה בהן היתה נראית לעין כל כמחלת החולירע, נתפסו בעיני הרופאים כ'ספק מדבקות'. כפי שכתב התפארת ישראל (בועז כתובות פ"ז מ"ט) וז"ל 'ומכאן נ"ל ראיה שכשיש ח"ו חולי המתדבקת ואפילו ספק מתדבקת ככאלערא וכדומה אסור לשכור ישראלים לשמשו או לקבר מתיו'. וז"ל ספר רפואה וחיים (למהר"ח פלאג'י פ"ד אות י) 'ועם שאין זה חולי הדבק כמו מגפה תקנו הרופאים קונטאמאסו [-הסגר ושמירה]. וראינו דהיה נכנס החולי במבוי אחד וכל אותו הצד היו נופלין בחולי זה וקרו ליה חולי המהלך דהולך וסובב כל העולם כמו שליח ורץ רחמנא ליצלן'.

      גם את ההדבקה מאדם לחברו תלו כסיבה משנית למחלה, שהראשון חלה מפני ה'עיפוש', וחברו נדבק ממנו, וכפי שכתב החת"ם סופר (דרשות ח"א דרוש הודאה לפרשת וישב דף סג ע"ב) על סכנת ההדבקה וז"ל: 'והענין בנתינת רשות למשחית היינו שנתעפש האויר והעיפוש נופל על בני אדם שוב אין הבחנה וא' מזיק את חברו אפי' מי שאין האויר מזיק לו לפי טבעו מ"מ ע"י הבל חברו הנזוק והחולי יחלה גם הוא וימות בלא עתו'.

[35]    רא"מ פייבלזון (רבה של קופיטשאק מחבר ספר פיקוח נפש), נצח ישראל, עמ' 308.

[36]    רי"ב לאנדא [אב"ד בישטקוב רב בניוארק], הגיון לבי, תשט"ז, עמ' 202.

[37]    כפי שיפורט להלן.

[38]    ספר הברית השלם, מאמר יז נפש החי שבמדבר, פרק ב. [ספר הברית הוא ספר מחקרי שהובא רבות בספרי הפוסקים כגון חכמת אדם, שו"ת רב פעלים ועוד]

[39]    קובץ תלפיות ט, עמ' 464.

[40]    ראה באתר מכון דוידסון:  האצילה שעצרה את האבעבועות השחורות  (weizmann.ac.il)

[41]    שו"ת ריב"ם שניטוך, סי' כב.

[42]    תשובה מאהבה, ח"א סי' קלד.

[43]    צמח דוד לר"ד גאנז, הוספות שהודפסו במהדורת ווארשא תרי"ט.

[44]    וורשא תר"א מערכת היונקים עמ' פג.

[45]    תולדות הארץ, וורשא תר"א מערכת היונקים עמ' פג.

[46]    תפארת ישראל, אבות, פ"ג מי"ד.

[47]    https://www.jstor.org/stable/44448715        https://www.jstor.org/stable/44442968

[48]    ויקירפואה, ערך: חיסונים – היסטוריה וסוגים.           

[49]    רי"א קאמלהאר, התלמוד ומדעי התבל, ח"ב בהקדמה. הובא בספר הצופה לדורו עמ' 284.

[50]    הרב שמואל דוד מונק, שו"ת פאת שדך, ח"ב סי' קמז.

[51]   כותבי הדורות מספרים שהיתה אז התנגדות גדולה של הכמרים לטיפול בחיסונים. האם יתכן שזו כוונת דבריו?

[52]    מדרש שמואל ד.

[53]    משנה הלכות חי"ג סי' רטז.

[54]    יו"ד סי' שלו.

[55]    ברכי יוסף, יו"ד שלו.

[56]    מעבר יבוק, קרבן תענית פ"ה.

[57]    בנוגע להוראה זו, ביחס לשיטתו הכללית של רבי נחמן מברסלב שלא לגשת לרופאים ולא להשתמש ברפואות, כבר מצינו התייחסות בקובץ מבועי הנחל (תמוז אב התש"מ) שמצד אחד ציטט כמה מקורות מדברי רבי נחמן לגבי שיטתו הכללית, ומאידך ציטט את ההוראה להתחסן, וז"ל 'מאידך היו אחרים מזכירים את הוראת רביז"ל להקפיד על מתן חיסון נגד אבעבועות פאקן ודימו מילתא למלתא כלפי כל תרופה בטוחה כיוצא בה או לפחות לגבי החיסונים השונים הניתנים ביום' [ראה שם באריכות את ההסברים השונים בשיטתו של רבי נחמן].

[58]    רא"נ מטולטשין, כוכבי אור, אבניה ברזל עמ' לא אות לד.

[59]    רנת ציון, מכתב טז משנת תרפ"ז עמ' מה.

[60]   ר"ש הכהן מג'רבה, ברית שלום, תרצה סי' כג לא תרצח.

[61]    תשובה מאהבה, ח"א סי' קלד.

[62]    של"ה, שער האותיות אות דל"ת דרך ארץ יד.

[63]    מגן אברהם, סי' תקעו, ס"ק ג.

[64]    משנה ברורה, סי' תקעו, ס"ק יד.

[65]    רב ייבי, ח"א מורא מקדש עמ' כז.

[66]    מאמר מרדכי, סי' תקעו ס"ה הו"ד בכף החיים.

[67]    כף החיים, יו"ד סי' קטז ס"ק ס.

[68]    ערוך השולחן, סי' תקעו סי"ב.

[69]    ספר הברית, מאמר י"ז נפש החי שבמדבר, פרק ב.

[70]    תוכחת חיים פרשת ויצא.

[71]    חשוקי חמד, שבת יב ב.

[72]    צילום השער הובא בעמוד הקודם. ראה בספר לשון זהב לר"ד טעבלי הכהן שיף (שו"ת סי' לו) שר"א המבורג הצטרף כדיין לגביית עדות בבית דינו של ר"ד שיף, ושם בחידושי עוקצין הזכיר ר"ד חידוש שלו שהודפס בסוף חיבור עלה תרופה.

[73]    זרע אמת, ח"ב סי' לב.

[74]    אמנם בסין השתמשו בשיטה דומה (לא זהה) כבר לפני יותר מאלף שנה (ויקי רפואה, ערך 'חיסונים – היסטוריה וסוגים').                                                                             – העורך.

[75]    ר"ד הכהן [הוסמך על ידי החת"ס ורבנים בני דורו לרב מו"צ ודיין], מוסדות תבל, דף עד,ב.

[76]    זרע אמת, ח"ב סי' לב.

[77]    שם.

[78]    זרע אמת, ח"ג סי' קכג.

[79]    תפארת ישראל, יומא פ"ח בועז אות ג.

[80]    ר"ד זיצנהיים, יד דוד [הודפס בספר שו"ת נחל אשכול ע"י מכון שומרי משמרת הקודש ירושלים תשע"ד] יו"ד סי' כג.

[81]    ספר הברית השלם, מאמר יז נפש החי שבמדבר, פרק ב.

[82]    רש"ד מונק, שו"ת פאת שדך, ח"ב סי' קמז.

[83]    דברי השואל, זרע אמת, ח"ב סי' לב.

[84]    תשובה מאהבה, ח"א סי' קלד בדברי השואל [חתנו של בעל התשובה מאהבה].

[85]    ספר הברית השלם, מאמר י"ז נפש החי שבמדבר, פרק ב.

[86]    לאחרונה התפרסם מכתב מאחד הרבנים שליט"א בו ציטט בשם ספר הברית שהתיר לקחת את החיסון רק לאחר שלושים שנה של בחינה. אכן מעיון במקור מתברר שציטוט זה שגוי. ספר הברית רק מעיד שכבר שלושים שנה נוהגים בתרופה (חיסון) זו, ובאותו קטע ממש הוא גם מצטט חיבור שנכתב ארבע עשרה שנה קודם להדפסת ספרו (תקע"ח) וז"ל 'והלכה כר' שמעון דוקטור בעיר מושבי בקהילת קודש קרקוב יגן עליה אלוקים במכתבו תרופה חדשה הנדפס שנת תקס"ד לפ"ק אשר בו מזרז את בני עמנו לעשות רפואה בדוקה זאת לכל זרעם'. וראו להלן עוד ציטוטים מספרים נוספים.

[87]    בעל ספר מקדש מלך.

[88]    שיטת החיסון במרוקו היתה שונה במקצת מהנוהג באירופה. וז"ל:

'על ידי שממלאים בצמוקים יד הילד שנפגע מחולי אבעבועות, והילד מעכב הצמוקים בידו לערך רביעית שעה או מעט פחות ויתר עד שיתחממו מידו, ואח"כ נותנים לילד אחר שלא נפגע עדיין מזה, והוא מוציא אותם בקלות'.

[89]    רבי ישמעאל הכהן, זרע אמת, ח"ב סי' לב. חלק ב' מתשובותיו הודפס בשנת תקנ"ו.

[90]    ספר הברית השלם, שם.

[91]    הרב דוד הכהן מפריזהויזן מוסדות תבל, תק"פ, דף עד, ב.

[92]    רי"ז שטרן, זכר יהוסף,  סי' קד.

[93]    שו"ת גברי, סי' ז.

[94]    הרב גבריאל ציננער, זריקות חיסון נגד מחלות מידבקות בהלכה, אסיא קיג-קיד עמ' 40-9, מרחשון תשע"ט, בעמ' 38 שם.

[95]    [-הופלאנד, שיצא לאור בתרגומו של רמ"מ יאוול, עם הסכמת נכד הנודע ביהודה מח"ס יד המלך] ח"א דף עב, בהערת המתרגם.

[96]    מנחת שלמה, ח"ב סי' כט אות ד.

[97]    קיצור שלחן ערוך, סי' צא סי"ח.

[98]    כף החיים, סי' שכח ס"ק נט.

[99]    פרי השדה, ח"ג סי' קצה אות ב.

[100] תשובה מאהבה, ח"א סי' קלד. השואל הוא מחותנו של בעל התשובה מאהבה.

[101] תשובה מאהבה, שם סי' קלה.

[102] שמירת שבת כהלכתה (מהדורת תש"ע), פל"ה סמ"א.

[103] ראה: הרב גבריאל ציננער, זריקות חיסון נגד מחלות מידבקות בהלכה, אסיא קיג-קיד עמ' 40-9, מרחשון תשע"ט; פוסקי ירושלם וב"ב, על חיוב החיסון למניעת מחלת החצבת, אסיא קיא-קיב עמ' 88, 96, אייר תשע"ט.

      על חובת החיסון במגפת הקורונה ראה לעיל עמ' 109-99, ולהלן עמ' 168-163. על חיסון בשבת ראה להלן עמ' 177-172; 195-192.                                                        – העורך.

[104] וישמע משה, עמ' תלח.

[105] ארחות רבנו, ח"ד עמ' רעד אות טז.

[106] דתשרי על עמיה עמ' 122.

[107] רש"ד מונק, פאת שדך,  ח"ב סי' קמז.

[108] ר"י שפירא, דעת יהודה, שמירת הגוף והנפש, שאלה קמט.

[109] תשובות והנהגות, ח"ז חו"מ סי' קעז.

[110] פאת שדך, ח"ב סי' קמז.

[111] חשוקי חמד, נדרים נ ב.

[112] תשובות והנהגות, ח"א סי' תתפט.

[113] רמ"צ טאקטין, אמונה ודעת, [מעוטר בהסכמות בית הלוי, רבי מאיר שמחה ועוד] מאמר תשיעי אות ח.

[114] במרוקו, החיסון הקדום התבצע בדרך דומה, ראה הע' 88 לעיל ובסין ראה הע' 74 לעיל.

[115] לעיל, פרק ד, סעיף 1, הובאו עדויות על כך שהתמותה מהחיסון הקדום הגיעה ל-5%, כאשר גם סיכון זה היה נמוך פי כמה מהסיכון למות מאוחר יותר מהמחלה.

[116] אין להקשות מדברי הזרע אמת שהרופא נאמן על הסיכון, ומשמע שאסור לו לשקר בזה. כי כאן מדובר על מקרה נקודתי של הורים חששנים, ולא על פרסום נתונים שקריים לציבור.

[117] שיעורי תורה לרופאים, ח"ג סימן רטו.

[118] יו"ד סימן שלו ס"א.

[119] חשוקי חמד,  נדרים נ ב.

[120] שם.

[121] אב תשס"ט, צוטט בספר עלה תרופה מהדורה חדשה תשע"ט.

[122] בד"ץ העדה החרדית, הודעה לציבור ההורים מיום י"ח אלול תשע"ח לפ"ק. פורסמה גם באסיא קיא-קיב (מרחשון תשע"ט), עמ' 96.

[123] בית אלוקים, שער התפלה פט"ז.

[124] אינטרס אפשרי הוא השלטת אמונותיהם והאידיאולוגיה שלהם.

[125] התנגדות אידיאולוגית לחיסונים, מזכירה את גישת הנצרות בימי הבינים. היתה אז רדיפה כנגד המדע כולל חידושי הרפואה, כי החשיבו את ריפוי החולה כהשגת גבול השגחת הבורא. הם ראו בכל רפואה פגיעה בגזירת הבורא. השקפה זו המשיכה לשלוט גם בשנים מאוחרות יותר. כותבי דברי הימים מספרים שבשנת 1763 למנינם, הוצגה שאלה לפני חברי הפרלמנט בפריז אם הרכבת אבעבועות אינה בניגוד להשגחת הבורא, וכאשר פרצה מגפה בבהמות ואחד הרופאים רצה לרפאותן, הטיפו נגדו הכמרים וטענו כי וה מרד נגד ה' שהביא מגפה על הבהמות כעונש לבני אדם. כמרים קתולים רדפו בחרמות רופאים, שהעיזו להמציא חיסון לאבעבועות, ובעקבות רדיפות אלו, בשנת 1840 למנינם אסר הפרלמנט באנגליה את החיסון. עד היום יש כתות נוצריות שמשקיעות הון רב בפרסומים כאילו מדעיים, נגד החיסונים.

[126] בין היתר, לאחרונה התפרסמה מודעה המצטטת בשם ארחות רבינו חצי קטע בצורה שיובן שהיה נגד חיסונים, כאשר מעיון בלשונו המלאה שהובאה לעיל, ברור להיפך.

[127] היו גם רבנים שהוטעו על ידי פרסומי הכזב, וחזרו בהם אחר כך. למשל: עמ' 107, לעיל.

[128] במסגרת הניסוי של החיסון לקורונה, נפטר בברזיל אחד מעשרים אלף הנסיינים. הניסוי באותו חיסון הופסק מיד, עד שהתברר שהנפטר לא קיבל חיסון אמיתי אלא חיסון דמי.

[129] אסיא נז-נח עמ' 22 ואילך; רפואה מציאות והלכה, סימן א, פרק ד, עמ' 13-11.

[130] כמו גם לגילוי האנטיביוטיקה ושיפור ההיגיינה. ראה סוף פרק א, לעיל.

[131] הנתונים ליום א' בניסן תשפ"א (14/03/21) הם:

      בעולם אובחנו עד היום 120,000,000 מיליון נדבקים.

מספר המתים הידועים הגיע ל-2,660,000. כלומר: 2.22% מהנדבקים נפטרו.

      בישראל אובחנו עד יום זה כ-818,000 נדבקים. מתוכם נפטרו 6,000 נפש. שהם 0.73% מהנדבקים.  5.13 מליון – 55% מהאוכלוסייה – חוסנו חיסון ראשון. 45% קבלו חיסון שני.

נתונים עדכניים מובאים באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע:

מגפת הקורונה: עדכונים אחרונים  (weizmann.ac.il)                                        – העורך.

[132] הרב דוד הכהן מפריזנהויזן, מוסדות תבל, תק"פ, דף עד, ב.