הפלה מלאכותית לאור ההלכה

ד"ר אברהם שטינברג

א. הגדרות: הפלה (Abortion) מוגדרת כהפסקת הריון קודם שהעובר נעשה בר- קיימא.

מחברים שונים מגדירים את ההפלה לפי קריטריונים שונים : גיל העובר, ממדיו או סיבת ההפלה.

1) מבחינת הגיל – מדובר על הפלה מוקדמת, כשהיא מבוצעת לפני 12 שבועות של הריון, והפלה מאוחרת – בין 12-22 שבועות.

2) מבחינת ממדי העובר – מדובר על הפלה במינוח הרפואי, כאשר משקלו פחות מ-500 גרם ואורכו פחות מ-28 סנטימטר.

3) מיון ההפלה לפי סיבותיה :

מחלקים את ההפלה לשתי קבוצות עיקריות : עצמונית (ספונטאנית) ומלאכותית. להפלה העצמונית צורות שונות: הפלה צפויה, מאיימת, בלתי נמנעת (שלימה או בלתי שלימה), הפלה שמנטיה והפלה נדחית.

ההפלה המלאכותית – נושא הדיון במאמר זה – מחולקת לשתי קבוצות עיקריות : הפלה ריפויית (תרפויטית), שנעשית לפי החוק על ידי רופא, והפלה פלילית – המבוצעת בניגוד לחוק.

החוק וההלכה ניסו בכל הדורות להגדיר את המותר והאסור בהפלה מלאכותית ולמעשה בהתאם להגדרותיהם נקבע המצב של הפלה פלילית. יש להדגיש שההפלה המלאכותית הנידונה בהלכה איננה מוגבלת בגיל או בגודל העובר ומתייחסת גם לתקופה שלפני 12 שבועות.

ב. ההפלה בעולם העתיק : מרבית הדתות והמחוקקים של התרבויות העתיקות התנגדו להפלה מלאכותית 1 .

1) הבודהיזם אסר מעשה זה מטעמים דתיים והחמיר מאוד בעונשם של מבצעיו. ספרי החוקים של ההודים התייחסו להפלה כרצח. חוקי אשור גזרו מיתה על נשים. אף המצרים הטילו עונש חמור על מבצעי הפלה מלאכותית. בין היוונים מוצאים אנו דעות חלוקות – יש שהתייחסו להפלה כאל תופעה כללית וידועה ויש שאסרו לפגוע בעובר 2 . במשפט הרומי – החל מסוף המאה השניה לספירת הנוצרים – נאסרה ההפלה ונקבעו עונשים כגון, עבודת-פרך, גלות, החרמת נכסים ועוד 3 .

2) הנצרות נקטה עמדה קיצונית ביחסה לאיסור ההפלה מרגע כניסת האשה להריון 4 . ענין ההפלה הוא הנושא הרפואי הנדון ביותר בספרות הכנסיה. האיסור הדתי לביצוע ההפלה הוא מוחלט וכולל אפילו מצב אשר בו המשך ההריון מהוה סכנה ישירה לחייה של האשה.

ניסוחים וקביעות שונים מוצאים אנו בספרות הכנסיה המדגישים איסור מוחלט זה. לדוגמא: "כל התערבות העשויה לגרום בהכרח לסילוק פרי הבטן שאינו בן-קיימא, אסורה בכל התנאים, אפילו אם המטרה רצויה" 5

. לפיכך, "כשסיבוכים חמורים. . . מופיעים בחודשי ההריון הראשונים. . . על הרופא הקתולי. . . לסלק ידיו מן המקרה. אם לא יימצא רופא אחר לטפל באשה, עליו להניח לה למות" 6 . אחת הנוסחאות להנמקת מצב זה היא : "עדיפות שתי מיתות על רצח אחד".

3) התייחסות שלילית להפלה מוצאים אנו גם ברוב "שבועות הרופאים" המוכרות, אם כי ללא פירוט, אלא כקביעה מוסרית להתנהגות הרופא 8. כך מנוסח הדבר בשבועת היפוקרטס : "אף פעם לא אתן לאשה סם או מכשיר כל שהוא למטרת הפלה" 7 . (או לפי תרגום אחר : "לא אתן לאשה פתילה להפיל פרי בטנה"). בשבועתו של אסף הרופא מוצאים אנו התיחסות לבעיה ספציפית מתוך מכלול נושאי ההפלה : "ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל". אמטוס לוזיטנוס קבע בשבועתו : "שום אשה לא הפילה את ולדה בעזרתי" 9 .

ג. ההפלה במקורות הראשונים ביהדות: הכוונה בפרק זה היא למצות את הדיון בנושא ההפלה בתורה ובספרות התלמודית – כולל המשנה, מדרשי ההלכה והגמרא – אשר מהווים יסוד לכל דיון הלכתי בספרות הפסיקה המאוחרת.

1) בתורה 10 מוצאים אנו מקור אחד בלבד הקשור בנושא ההפלה : "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש, כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים. ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". לפי פירושם של חכמי התלמוד מתייחס ה"אסון" שבפסוק לאשה. דהיינו אם לא קרה אסון לאשה, על מי שגרם להפלת ולדותיה לשלם לבעל האשה עונש כספי. ואם כתוצאה מנגיפתו קרה אסון לאשה, דהיינו היא מתה – דינו מיתה 11 . לפי פירוש זה אין בתורה כל רמז לדיון בהפלה מלאכותית בצורתה המקובלת, כלומר כאשר האם זקוקה או מבקשת הפלה מסיבה כלשהיא.

בדרך זו מפרש גם יוסף בן-מתתיהו 12 : "מי שבעט באשה הרה וגרם שתפיל, ייענש על ידי השופטים עונש כסף, משום שהפחית את האוכלוסים על ידי המתת העובר ברחם, וגם לבעלה של האשה יתן סכום כסף; ואם מתה האשה מן המכה ימות גם הוא, כי כן קבע החוק:  נפש תחת נפש" 13 .

לעומת זאת, דעת תרגום השבעים ופילון 14 , שהמושג "אסון" מתכוון לולדות ולא לאשה. פירוש הפסוק לדעתם הוא כך : עובר שלא נגמרה צורתו – העונש על הפלתו הוא ממון. מאידך הפלת העובר, "שכל איבריו יש להם צורתם  וסדרם המיוחדים להם" – העונש הוא מיתה (ולזה מתכוון הפסוק: נפש תחת נפש. אחד החוקרים 15 מסיק מכאן על קיומו של דין קדום – בניגוד להלכה התלמודית – שלפיו העונש על הפלת עובר שנגמרה צורתו הוא מיתה.

2) אף בספרות התלמודית מעטים הם המקורות הדנים בענין הפלה. במקביל ובהתאם לפירוש חז"ל על הפסוק "וכי ינצו. . . ", נפסק במשנה 16 : "תינוק בן יום אחד. . . ההורגו חייב", כלומר אין חיוב מיתה בהפלת עובר. כך גם מסיקה המכילתא 17 : "אינו חייב עד שיהרוג בן-קיימא".

3) דיון מפורש בנושא ההפלה הפלילית נמצא בתלמוד רק במקום אחד 18 : "משום רבי ישמעאל אמרו, [בן נח נהרג] אף על העוברין". ובלשון הרמב"ם 19 : "בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו, נהרג עליו" – כלומר, לדעת רבי ישמעאל (וכך נפסקה ההלכה), בן נח (דהיינו לא יהודי) שביצע הפלה חייב מיתה.

4) ספר הזוהר, 20 מתייחס במפורש להפלה הפלילית ואף מנמק את האיסור בכך, שהעושה כן "סותר את בניינו של הקב"ה ואת אומנותו".

אולם, בתלמוד וגם בספרות ההלכה עד המאה ה-17, אין כל התייחסות להפלה פלילית ביהודים, למרות שהספרות התיאולוגית של העולם העתיק וימי הביניים מכילה דיונים רבים ומקיפים בנושא זה. מחברים אחדים ניסו לתת הסברים שונים לעובדה זו. הנראה ביותר הוא הסברו של וייס 21 "שכנראה רצח עוברים לא היה קיים כלל בחברה היהודית בשום תקופה", ולכן לא התעורר צורך לדיון מפורט בבעיה זו.

במקומות אחדים בתלמוד מצינו דיון בהפלה שאיננה פלילית, דהיינו תיאור מצבים שבהם הותרה ההפלה בתנאים מסויימים. מקורות אלו מהוים יסודות עיקריים לדיון הרחב בתקופת הפוסקים בהיבטים השונים של הבעיה.

5) המקור היחיד הדן במישרין בהפלה מטעמים רפואיים (אם כי בשלב מאוחר מאוד של ההריון) הוא המשנה הבאה 22 : "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים-איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש". כלומר, מדובר כאן במקרה של סכנת חיים לאם תוך כדי תהליך הלידה ואז מבחינה המשנה בין שני מצבים : כל עוד לא יצא רובו של העובר – רוב הגוף או רוב הראש 23 – מותר לחותכו כדי להציל את האם. אך אם יצא רובו, אע"פ שהוא מסכן את חיי האם, אין נוגעים בו, "שאין דוחין נפש מפני נפש".

התלמוד 24 מקשה על משנה זו : "ואמאי, רודף הוא ?", כלומר ניתן להתייחס לולד כמי שרודף אחר האם להורגה, והדין הוא שמותר להציל את הנרדף גם ע"י הריגתו של הרודף – אם יש צורך בכך 25 . אם כן גם בשלב של יציאת רובו של העובר יהא מותר להורגו כדי להציל האם. על כך משיבה הגמרא : נשאני התם, דמשמיא קא רדפי לה", דהיינו אין זה רודף רגיל, אלא מן השמים  רודפים את האם, כלומר "זהו טבעו של עולם" 26 , "ואין אתה יודע אם הולד רודף את האם או האם רודפת את הולד" 27 , ומכיון שבשלב זה נחשב הולד כבר ליצור אנושי, לכן מובן הדין שאין דוחים נפשו מפני נפש האם. אולם, מפני מה מותר לחתוך את הולד קודם שיצא רובו?  בכך חלוקים המפרשים והפוסקים. רש"י מבאר: "כל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו" 28 . לעומתו כותב הרמב"ם 26 : "הורו חכמים, שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה. . . מפני שהוא כרודף אחריה להורגה". כלומר, הרמב"ם נזקק לטעם של "רודף" כדי להסביר היתר חיתוך העובר קודם יציאת רובו. דעתו והסברו זה של הרמב"ם עוררה דיון רחב בין הפוסקים והפרשנים, שהרי התלמוד התייחס בהנמקה זו לשלב של יציאת רובו של העובר ולבסוף נדחתה הנמקה זו. תירוצים שונים נאמרו על כך 29 , אך אין כאן המקום להאריך בזה.

6) לאור משנה זו מובנת גם הרחבת ההלכה, המוזכרת בתוספתא 30: "המחתיך את העובר במעי אשה ברשות בית-דין והזיק – שוגג פטור, מזיד חייב, מפני תיקון העולם". ההנמקה לכך היא, שאם לא נפטרנו בשוגג יימנע מלבצע את ההפלה ולהציל את האשה, למרות ההיתר שקיים בנסיבות אלו 31 .

מקורות תלמודיים אחדים דנים במצבים מיוחדים ובלתי שגרתיים :

7) "האשה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד. האשה שישבה על המשבר, ממתינין לה עד שתלד" 32 . כלומר, אשה מעוברת שנתחייבה מיתה – מוציאים אותה להורג תוך כדי הריונה, למרות שעי"ז גם העובר ימות. מאידך, אם היא כבר בתהליך הלידה – ממתינים לה עד שתלד, "כיון דעקר, גופא אחרינא הוא" 33 . התלמוד 33 מקשה על החלק הראשון של המשנה : "פשיטא, גופא הוא ?", כלומר, כל עוד לא החל תהליך הלידה מהוה העובר חלק מגוף האשה, ומובן מאליו שמותר להרוג את האשה בהריונה. מכאן יש שרצו להוכיח, שאין איסור חמור בהפלה ובהמתת עובר, שאם לא כן אין דין זה כה פשוט 34 . אחרים 35 דוחים ראיה זו, כי אמנם בדרך כלל קיים איסור בהמתת עובר, אך שאלת הגמרא מתייחסת למקרה החריג והקיצוני הנידון במשנה ואין מכאן ראיה למקרים רגילים.

8) באותו מקום בתלמוד 33 מוצאים אנו הלכה נוספת, הרלוונטית לדיון בהפלה: "היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחילה, כדי שלא תבוא לידי ניוול". גם ביחס למקור זה, יש שרצו ללמוד, שאין איסור חמור בהמתת העובר, ויש שדחו זאת עקב הנסיבות החריגות והיוצאות מן הכלל הנידונות כאן.

מכל האמור מתברר, שקיימים מעט מקורות בתורה ובספרות התלמודית הדנים כהפלה. ניתן לומר, שהמכנה המשותף לכל המקורות הללו הוא מצבים ספציפיים, נדירים ויוצאים מן הכלל – חבלה באשה הרה, סכנה לאם תוך כדי תהליך  הלידה, אשה מעוברת שנידונה למיתה. גם המקור היחיד הדן במישרין בהפלה פלילית מתייחס דוקא לנוכרים ולא ליהודים. חסר לחלוטין דיון יסודי וכולל בנושא ההפלה ובהוראות המותרות והאסורות לביצוע הפסקת הריון. רק בספר הזוהר מוצאים אנו התייחסות ישירה ומנומקת לבעיה הכללית של ההפלה.

ד. טעמים לאיסור ההפלה: בין הפוסקים והפרשנים מוצאים אנו אחדות-דעים ביחס השלילי להפלה. כולם מסכימים, שקיים איסור כלשהו בגרימת הפלה. ברם, מוצאים אנו חילוקי דעות בדבר מהות האיסור, חומרתו וטעמו.

מחלוקת יסודית בין הפוסקים היא, האם איסור ההפלה הוא מן התורה (מדאורייתא) או מדברי הכמים (מדרבנן) 36. [מחלוקת זו תלויה הרבה בשאלה העקרונית, האם עובר מוגדר כ"נפש" או לא] 37 . לעובדה זו משמעות הלכתית חשובה, בעיקר בקביעת חומרת האיסור וההתייחסות למצבים מסופקים בנושאי ההפלה השונים (וכפי שיבואר להלן).

כפי שבארנו בפרק הקודם, מעטים המקורות בתורה ובתלמוד הדנים ישירות בהפלה, ובעיקר חסרה לחלוטין כל הנמקה לאיסור ההפלה במקורות הללו. אי לכך, אותם פוסקים הסבורים, שאיסור ההפלה הוא מן התורה, מנסים ליחס ולדמות איסור זה לאיסורי תורה קיימים ומקובלים, ובכך להפוך את ההפלה לענף ונגזרת של איסורים אחרים.

1) המקור העיקרי לדעה שאיסור ההפלה הוא מן התורה נובע מדעתו של רבי ישמעאל, שבן נח שהרג עובר – דינו מיתה 18 . על סמך הכלל: "ליכא מידעם, דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור" (אין דבר שלישראל מותר ולעובד כוכבים אסור) 38 , קבעו התוספות 39 , שגם יהודי הגורם להפלה – עובר על איסור מן התורה. סברה זו מבוססת על ההנחה, שגם עובר מוגדר כ"מקצת נפש". מכאן שיסוד האיסור הוא "משום אביזרייהו דרציחה", כלומר איסור ההפלה נובע מאיסור הכללי של רציחה. אכן, כולם מודים, שאין זה בגדר רציחה ממש, שהרי אין יהודי חייב מיתה אם הרג עובר. (זאת על סמך המשנה 16 והמכילתא 17 , שאינו חייב אלא אם כן הרג תינוק בן יום א'). יש לציין קיומה של דעה אחרת, הסבורה שיש חיוב מיתה בידי שמים בהמתת עובר 40 . אולם גם לשיטה זו אין חיוב מיתה בידי אדם, כדין רציחה ממש. [ואולם יש לציין, כי דעת בעלי התוספות איננה אחידה. במקום אחר 41 כתבו בפירוש אודות עובר, ש"מותר להורגו". יש שהתייחסו ללשון זו של התוספות כפשוטה וסבורים לשיטה זו, שאין כל איסור בהמתת עובר, כי אין הוא בגדר נפש כלל 42 .  ויש שכתבו, שאין לשון זו מדוייקת וכוונת התוספות שאין חיוב מיתה בהריגת עובר, אך מכל מקום קיים איסור] 43 .

2) נימוק אחר להסברת איסור ההפלה הוא בקל וחומר מאיסור הוצאת זרע לבטלה 44 . המשותף לשתי פעולות אלו הוא העיקרון, "שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש", וביצוע פעולות אלו מונע זאת. ואם הוצאת זרע לבטלה נחשבת לאיסור חמור 45 , על אחת כמה וכמה שיש לאסור את ההפלה, שהיא  שלב מתקדם יותר "ליצירת זרע קודש". אכן, אחרים 46 דוחים סברה זו, כי "שאני הוצאת זרע לבטלה, שמערה לאשפה ומוסיף בכוחות הטומאה ומכחיש בפמליה של מעלה, כנודע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה, שבעל כורחנו אנו צריכים להם לדין זה".

3) נימוק נוסף, שהעלו פוסקים אחדים 47 הוא מטעם מחבל ומשחית, שהרי עובר נחשב כ"ירך אמו" 48 , דהיינו כחלק אינטגרלי מגופה. וכמו שקיים איסור לחבול בחבירו באיזשהוא חלק מגופו, כך חל אותו איסור בבצוע הפלה, שהוא כעין חבלה בחלק מסויים מגוף האם, נימוק דומה הוא מטעם מזיק 49 .

4) טעם כללי ויסודי יותר הוא "משום מניעת החיים בישראל", בטול מצות פריה ורביה ו"מיעוט הדמות" 50 . וכך מנסח זאת הרב עוזיאל: "אבל מצד אחר יש לאסור הפלת העובר . . . ממה שאמרו בגמרא, כל יהודי שאיננו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים . . . בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט את הדמות . . . על אחת כמה וכמה במי שעושה פעולה, שממעטת אפשרות קיום וגידול נפש אחת מישראל". ויותר מבואר ומודגש הדבר בספר הזהר 20 , שיש בהפלה משום סתירת בניינו ואמנותו של הקב"ה.

5) נימוק אחר לאיסור ההפלה הוא מטעם סכנה 51 , על פי הכלל: כל מפלת בחזקת סכנה 52 . ואם כן אסור לסכן את האשה על ידי הפלה. אכן, מרבית הפוסקים שדנו באספקט זה של הבעיה הסיקו להיתר מבחינה זו מטעמים שונים 53 . הטעם העיקרי הוא, ש"היום התמחו הרופאים היטב בדברים אלו והורחקה הסכנה . . . וכל דבר שנעשה בדרך הרפואה ובזהירות גמורה ומלאה להנצל מסכנה לא אסרו חכמים . . . לכן נראה לענ"ד להתיר הפלת עוברה על ידי רופאים מומחים ומובהקים, שיבטיחו למפרע הצלת סכנת מיתת האם במידה היותר אפשרית" 54 .

6) מאידך, ניסו מחברים שונים להוכיח, שאין בהפלה איסור מן התורה. היסוד העיקרי להנחתם היא הסברה, שאין עובר בגדר נפש קודם לידתו ולכן לא חלים עליו איסורי הריגה. ובאופן מפורט יותר הסתמכו מחברים אלו על המקורות השונים, שהובאו בסעיף ג' לעיל, שמהם משתמע, שאין איסור חמור בהמתת עוברים. לעומתם הסוברים שאיסור הפלה הוא מדאורייתא דחו ראיות אלו, כמבואר לעיל.

כפי שראינו קיימת מחלוקת יסודית בשאלה אם הפלה אסורה מן התורה או  מדברי סופרים. אין גם אחדות-דעים ביחס להנמקת האיסור – יש המשייכים את איסור ההפלה לרציחה; אחרים תולים את האיסור בהוצאת זרע לבטלה; יש המדמים אותו למחבל, משחית ומזיק; ויש המייחסים אותו לאיסור הכללי של מניעת חיים, מיעוט הדמות וביטול פריה ורביה.

ה. זמנים שונים בהריון ובלידה: במקורות התלמודיים קיימת אבחנה בין תקופת ההריון כולה כיחידה אחת, לבין שלבי הלידה – בכל הנוגע לבעיית ההפלה. לעומת זאת, בין הפוסקים האחרונים מוצאים אנו חלוקה לזמנים שונים גם בתוך תקופת ההריון.

1) על יסוד הגדרת התלמוד 55 – "עד ארבעים יום מיא בעלמא" – כלומר, עד ארבעים יום ראשונים של ההריון העובר נחשב כמים, למדו פוסקים רבים 56 , שאין להתייחס אליו כאל נפש בתקופה זו. מסקנתם היא, שבתקופה זו מותר לגרום להפלת העובר. וכך כותב הרב וינברג : "כמה אחרונים תפסו, דעיקר דקודם מ' יום מותר להפיל את העובר" 57 .

לעומתם סבור הרב אונטרמן 58 , שאין ארבעים יום מהוים גבול כלשהוא ביחס להפלה ובכל תאריך של ההריון קיים איסור ההפלה. עיקר יסודו הוא, שרוב הנשים יולדות ולד תקין וחיוני ("ולדא מעליא"), ולכן יש להתייחס לעובר מרגע הווצרו כנפש חיה. [ואכן, גם לענין חילול שבת – יש המתירים לחלל עבורו את השבת גם בתוך ארבעים יום] 59 .

2) קביעה אחרת של התלמוד מהוה יסוד לזמן נוסף בתוך תקופת ההריון, המשמש לפוסקים אחדים גבול קריטי בנושא ההפלה. הכוונה למבואר בתלמוד 60 : "וכמה הכרת עובר . . . שלשה חדשים". כלומר, סוף השליש הראשון היא התקופה, שבה ניכר באופן חיצוני שהאשה בהריון. וכך כותב הרב יוסף 61 : "ועוד, דבני"ד עדיין לא מלאו לעובר ג' חדשים. ונראה דבכהאי גוונא אין בן נח נהרג עליו וגם לישראל אין איסור מן התורה בזה, שאין הכרת העובר בפחות מג' חדשים". יוצא אם כן, שהמחמירים באיסור ההפלה לא אמרו כן אלא לאחר שלשה חדשים (וכן גם דעת פוסקים אחרים 62 .

3) בתוך תהליך הלידה מבחינים המקורות התלמודיים בשלבים אחדים 63 : "ישבה על המשבר", דהיינו תחילת הלידה, צירים מסודרים והתבססות הראש. כפי שראינו, הרי שאשה שנתחייבה מיתה ממתינים לה עד שתלד, אם היא בשלב זה של הלידה 32 .

מרגע שיצא ראשו 64 , או רוב גופו 65 , חל עליו הדין של "אין דוחין נפש מפני נפש". מרגע זה מתייחסת ההלכה לולד כשוה-ערך למבוגר ברוב הבחינות, ואם יש תקוה לחייו אין להציל את האם על חשבונו. אכן אין חיוב מיתה למי שהרג את הולד בשלב זה. אגב, יש לציין שבלידת עכוז איננו נחשב כילוד לכל הדעות, אלא עד שיצא רוב גופו 66 .

יוצא, איפוא, שלדעת מרבית הפוסקים קיימת חשיבות הלכתית לגיל העובר ולשלב הלידה – בהתייחסות לחומרת איסור ההפלה.

ו. האינדיקציות להפלה: באופן כללי ניתן לחלק את ההוראות הקיימות להפלה מלאכותית לשתי קבוצות עיקריות: א) סיבות הקשורות באם ; ב) סיבות הקשורות בעובר.

הסיבות הקשורות באם מתחלקות לקבוצות הבאות: 1. סכנת חיים לאם כתוצאה מההריון והלידה עצמם; 2. סכנת חיים לאם עקב מחלה אורגנית סיסטמית, הקודמת להריון ומוחרפת על ידו ; 3. מחלה אורגנית סיסטמית של האם, המוחרפת ע"י ההריון, אך לא מסכנת את חייה ; 4. החשת מיתת האם כתוצאה מההריון (במקרה של מחלה, שהפרוגנוזה שלה גרועה בלאו הכי) ; 5. מחלה נפשית של האם, הנגרמת או מוחרפת על ידי ההריון; 6. מחלה אורגנית של איבר בודד, המוחרפת על ידי ההריון; 7. הריון מחוץ למסגרת הנישואין – עקב גילוי עריות, זנות או אונס ; 8. סיבות סוציאליות, כלכליות ואחרות.

סיבות להפלה הקשורות בעובר מתחלקות לקבוצות הבאות: 1. מחלה של האם העלולה לגרום פגמים בעובר ; 2. מצב יאטרוגני העלול לגרום פגמים בעובר, בעיקר תרופות והקרנות ; 3. מחלות תורשתיות בעובר.

מלבד שתי שבוצות עיקריות אלו דנו הפוסקים בשני מצבים נוספים: 1. מצב המסכן גם את האם וגם את העובר יחדיו; 2. ביצוע הפלה לנוכריה.

הנה, בניגוד לעמדה הקתולית האוסרת הפלה בכל הנסיבות (כפי שראינו בסעיף ב') לא קיימת דעה כזו ביהדות. אכן מצינו בין הפוסקים מגוון של דעות ביחס להוראות השונות – מהן מחמירות ומהן מקילות – אך לכל הדעות קיימות הוראות מסויימות, שבהן מותרת ההפלה. יש להדגיש, שגם לפי הדעות המקילות ומתירות ביצוע הפלה במצבים מסויימים, משתדלים הפוסקים לצרף סניפים שונים לחיזוק ההיתר. נתונים מקילים אלו סוכמו בסעיף ז' לקמן.

א. סיבות להפלה הקשורות באם :

1. סכנת חיים לאם כתוצאה מההריון או הלידה עצמם: זהו המקרה הברור ביותר להיתר ההפלה, וכפי שמתבאר מפשטות לשון המשנה 22 : והאשה שהיא מקשה לילד מחתכין את העובר שבמעיה". ואכן מספר מחברים 67 הסיקו להלכה, שרק במצב כזה יש להתיר את ההפלה ולא בכל מקרה אחר. מדובר במצבים כמו רעלת הריון, שליית פתח, הפרדה מוקדמת של השיליה, מצגים פתולוגיים מסובכים וכיוצ"ב. אולם דעה קיצונית זו היא דעת מיעוט, וכל שאר הפוסקים הרחיבו את ההיתר גם למצבים אחרים.

2. סכנת חיים לאם עקב מחלות קודמות להריון, המוחרפות ע"י ההריון: מדובר במצבים קשים של סכרת, מחלות-לב, מחלות כליות או מחלות סיסטמיות אחרות, שההריון מחמיר את מצבן, ועלול להגיע עד לסכנת חיים לאשה. כאמור, מרבית הפוסקים מתירים בשופי לבצע הפלה במצב זה, כדי להציל את האם 68 . בעיה זו הוותה את המרכיב הרפואי-אורגני השכיח ביותר בנושא ההפלה. אכן, כתב אחד הגניקולוגים בספר השנה 58'1957, ש"הטיפול הרפואי התפתח היום במידה רבה, שרק מחלות בודדות מצדיקות את בצוע ההפלה". על כך העיר ד. ארליך 69 , שהצהרה זו אופטימית במידת-מה, כיון שהתפתחות הרפואה העמידה כיום בעיות חדשות בשטח זה, כגון אי-ספיקת כליות וטפול בדיאליזה, מסתם-תותב בלב וכיוצ"ב. מכאן שמרכיב זה בנושא ההפלה לא הצטמצם, אלא להיפך.

3) מחלה אורגנית-סיסטמית של האם, המוחרפת ע"י ההריון, אך לא מסכנת את חייה: מדובר באותן קבוצות-מחלות, שנידונו בס'ק 2, אשר חומרת המצב לא מסכנת את חיי האם לפי הערכת הרופאים. מרבית הפוסקים, הסבורים שאיסור ההפלה הוא רק מדברי-הכמים, התירו ביצוע ההפלה גם במקרים כאלו 70 . לעומתם, ברור שאותם פוסקים האוסרים את ההפלה במקרים שפורטו בס'ק 2, יאסרו גם במצב זה.

4) החשת מיתת האם כתוצאה מההריון : הכוונה למצב, בו האם חולה במחלה, שהפרוגנוזה היא קטלנית וההריון עלול לקרב את המות. מקרה כזה של אדם, הנתון במצב שבו סיכויי ההוותרות בחיים קטנים ביותר, נקרא במינוח ההלכתי – "חיי שעה". השאלה היא, איפוא, האם מותרת ההפלה לצורך חיי שעה של האם. אחד מרבני דורנו 71 דן בשאלה זו, ביחס לאשה בהריון החולה בסרטן הריאה, ומסקנתו שההפלה מותרת גם לצורך חיי שעה.

5. מחלה נפשית של האם, הנגרמת או מוחרפת ע"י ההריון: מדובר על מחלות פסיכיאטריות ברורות ולא על בעיות פסיכולוגיות קלות. ידוע, שההריון עשוי לעורר בעיות נפשיות מודחקות או לטנטיות. מחלות פסיכוטיות בקשר להריון די נדירות (בערך 14:10,000). מבין מחלות אלו, השכיחות הן סכיזופרניה, מניה-דפרסיה ותגובות פסיכונוירוטיות 72 . הפוסקים שדנו במצב זה, מנסחים זאת "כהתקף מחלת עצבים". יש שהתירו 73 , ויש שאסרו 74 .

6) מחלה אורגנית של איבר בודד, המוחרפת ע"י ההריון : השאלה מתייחסת למצבים, בהם ההריון עלול לסכן איבר מסויים של האם. בעיקר נדונו הבעיות הקשורות באבוד ראיה (כגון בהפרדות הרשתית) ובאבוד חוש השמיעה 76 . מסקנת שני המחברים, שדנו במקרים ספציפיים אלו, להתיר את ההפלה. באופן עקרוני סיכם הרב עובדיה יוסף 61 נושא זה בכך, שלדעת הסוברים, שאיסור ההפלה הוא מדברי חכמים – יתירו בצועה בסכנת איבר ; אד לדעת הסוברים, שהפלה אסורה מן התורה וההיתר הוא רק במצבים של פקוח-נפש לאם, אין להתיר במקרים של סכנת איבר גרידא.

7) הריון מחוץ למסגרת הנשואין: הכוונה להריון עקב גילוי עריות, זנות או אונס. מבחינה הלכתית יש להבחין בין שני מצבים : הריון של אשה פנויה, אשר ולדה נחשב ככשר לבוא בקהל (אף על פי שהוא מוגדר כ"פגום"), לעומת הריון של אשת איש, שהולד נחשב לממזר ואסור לבוא בקהל.

 

 

יש מהפוסקים 77 , שאסרו את ההפלה בכל מקרה, מכיון שאין כל הבדל בין עובר חוקי, פגום או ממזר בזכות הקיום, ואין כל היתר להורגו. לעומתם יש פוסקים המחלקים בין שני המצבים 78 . פוסקים אלו סבורים, שאין כל מקום להתיר ההפלה במקרה של פנויה שזינתה, אך מתירים הפלת ממזר. אחד הנמוקים הוא, שאשה כזו חייבת מיתה לפי דיני ישראל. מכיון שהוצאתה להורג גוררת עמה גם המתת העובר, הרי שזכותו לקיום פחותה מהרגיל ומותר לבצע הפלה. נמוק אחר הוא, שההורים של עובר זה גורמים לרבוי ממזרים בעולם. לפי זה היתר ההפלה הוא להורים עצמם (ע"י תרופה או "הכאה כנגד בית ההריון"), אך לא על-ידי אחרים.

פוסק אחר 79 מרחיק לכת עוד יותר, ומתיר ההפלה גם בפנויה שזינתה, מהטעם של "פגם משפחה, בזיון וחלול השם".

8) סיבות סוציאליות, כלכליות ואחרות : קבוצת אינדיקציות אלו מהווה גורם שכיח ביותר בבקשת אשה להפלה. בסקר שנערך בארץ בשנים 1965-66, נמצא כי 27% מקרב הנשים שפנו לקופת-חולים לבצוע הפלה, נמקו בקשתם בסיבות סוציו-אקונומיות 80 . יש להניח כמעט בודאות, שמספר זה אינו משקף את המציאות, כי הפלות על רקע סוציאלי וכלכלי מבוצעות בעיקר מחוץ למסגרת ממוסדת 69 .

מבחינה הלכתית מוצאים אנו חלוקי דעות בין הפוסקים בהתייחסות לנושא זה. ברור הדבר, שלשיטת הפוסקים, שרק מצב של פקוח-נפש לאם מהוה בסיס להיתר ההפלה, אסור בצוע ההפלה כשההוראה היא רק סוציאלית-כלכלית. ואכן, יש מהפוסקים שהדגישו במפורש היבט זה לאיסור. ההשקפה הכללית של בעלי ההלכה מתנגדת להפלה, גם כאשר ישנם "צרכים קלושים" כלשהם, ובפרט כשאינם מוגדרים כל צרכם.

מאידך, יש מחברים שהתירו את ההפלה "לצורך גדול", או "צורך קלוש", או "סבל רב" 81 – הגדרות שאינן מדוייקות ואינן מתייחסות דוקא למצבים גופנים. ייתכן, שבהגדרות אלו ניתן לכלול גם מצבים סוציאליים וכלכליים קשים. עד עתה לא מצאתי התייחסות מפורטת לנושא זה, לשיטת הפוסקים שאיסור ההפלה הוא רק מדרבנן, וכנראה שבמצבים אינדיבידואליים קשים יש מקום להיתר לשיטה זו. אחד המחברים 69 סיכם נושא זה כך : "אחת הבעיות הקשות העומדות בפני הרופאים, ובודאי בפני אנשי ההלכה, היא בעית ההפלה מסיבה סוציאלית".

ב. סיבות להפלה הקשורות בעובר:

1) מחלה של האם העלולה לגרום פגמים בעובר: מדובר במחלות וירליות של האם, בעקר בתחלת ההריון, בעלי כושר חדירה לשיליה, אשר עלולים לגרום מומים בעובר. עובדה זו נתגלתה ב1941- ע"י גרג האוסטרלי 82 , ביחס לוירוס האדמת. מאז נחקרה תופעה זו בהרחבה ופורסמו בענין עבודות רבות. ברם,  מלבד האדמת – שהוא החשוב בין הוירוסים מזיקי העובר – ידועים גם וירוסים אחרים בעלי השפעה טרטוגנית : חזרת, ציטומגלווירוס, אבעבועות-בקר, אבעבועות שתורות 83 . הרפס סימפלקס, וכן סיפיליס וטוקסופלסמליס 84 . במאמר מיוחד 85 הרחבתי את הדיון על אודות הבעיות הרפואיות של אדמת בהריון, שכיחות הפגיעה, סוגי המומים וחומרתם, ואין כאן המקום להאריך בזה. ברצוני לדון כאן רק באספקט ההלכתי של הנושא. מאחר ובעיה זו התעוררה רק בשלשים השנים האחרונות, מעטות הן התשובות הדנות בשאלה זו. הפוסקים שדנו בענין נחלקו בדעותיהם – יש האוסרים את ההפלה, ויש – המתירים. גישת האוסרים היא, שזכותם של בעלי מומים לחיות, שוה לזו של בריאים ואין בסמכותינו לבצע סלקציה מי יחיה ומי ימות. כמו-כן קיים סכוי סביר, שההפלה תמית עובר בריא – ללא מומים – מאחר ורק אחוזים מסויימים נפגעים (ולפי חוקרים רבים הסבירות היא רק בחמישית מהמקרים או פחות85 . לאור זאת פסק הרב אונטרמן 86 לאסור באופן מוחלט : "יש איסור חמור להפיל עובר. . . גם לפני ארבעים יום אסור. ומה שחוששין, שמא תפגע בו מחלת האדמת, הנה זה לא מדיני פקוח-נפש הוא (כי לא שמענו, שכדי להגן עליו מפגיעה יקפחו את חייו, אתמהה), אלא מפני שההורים רוצים להקל על עצמם עול הטפול בו, ואין איסור שהוא מעין רציחה נדחה מפני חששות". (יש לציין, ששיטת הרב אונטרמן היא, שאיסור ההפלה בכלל הוא מטעם רציחה ואיסורו מן התורה). לעומת זאת השקול להתיר הפלה במקרה כזה הוא ההתחשבות בצערם של ההורים, ובעקר באספקט הפסיכולוגי הקשה של אשה הרה, היודעת שעובר פגום נמצא ברחמה, וכל חייו יהיו שרשרת של יסורים וצער. מכאן מסקנת הרב ישראלי 87 : "מכל זה נראה, שתהא מותרת ההפלה במקרים כאלה, כל שלדעת הרופאים המומחים רוב הולדות הם בעלי מומים גדולים או חסרי דעה". אחרים 88 מתירים את ההפלה במקרה של אדמת קודם ארבעים יום להריון (על סמך הנחתם, שעצם איסור ההפלה איננו מן התורה) ונוטים להתיר גם לאחר ארבעים יום בגלל צערם של ההורים.

יש לציין, שהאספקט הפסיכולוגי מהוה מוקד לחלוקי דעות גם בין הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. יש המדגישים יסוד זה כהוראה להפלה, אך מאידך, יש הסוברים שזה דוקא מהוה הוראת-נגד להפלה במקרים אלו, כיון שנשים מאשימות את עצמן לאחר מכן על היותן רוצחות, ונכנסות לתגובות דכאוניות עמוקות 89 .

2) מצב יאטרוגני העלול לגרום פגמים בעובר: מדובר בעקר בשני גורמים : תרופות מסויימות הנלקחות על ידי האשה בתקופת הריונה, והקרנת המעוברת – לצורך בירור רפואי או לטפול. מבין התרופות, המפורסם ביותר הוא ה Thalidomide , שיוצר ע"י חברה גרמנית – Chemie Gruellthal . כתוצאה משמוש בתכשיר-הרגעה זה ע"י נשים הרות, נולדו כ-6,000 ילדים בעלי-מום. חברה זו נתבעה למשפט, שנמשך שנה ושבעה חדשים, ובמהלכו נשמעו 120 עדים. המפעל חוייב בתשלום פיצויים בסך 30 מיליון דולר 90 . מבחינה מדיקולגלית והלכתית התפרסמה הבעיה בעקבות משפט נגד גב' סוזן ון-דה-פוט,  בנובמבר 1962 בבלגיה. האשה הזו בלעה 11 כדורי תלידומיד בתחילת הריונה. היא ילדה בת ללא ידיים, ללא מבנה גוף ועם רגליים מעוותות. האשה הרגה את הבת הזו, אך זוכתה מאשמת הריגה ע"י חבר מושבעים של 12 גברים לאחר 6 ימי משפט, בטענה שהיא הצילה את בתה מחיי סבל. משפט זה עורר דיונים מדיקו-לגליים רבים. כן פורסם מאמר הלכתי מיוחד 91 שמסקנתו נוגדת לחלוטין את פסק-הדין הנ"ל. לדעת המחבר, מבחינה הלכתית ומוסרית אסור להרוג ולד כזה. יותר מזה, גם אסור להפיל עובר, למרות שקיימת הוכחה רנטגנית שהולד יהא מחוסר איברים.

כיום קיימות תרופות נוספות, שידועות או חשודות בגרימת שינויים טרטוגניים. בין השאר יש לציין תרופות ציטוטוקסיות, תכשירים אנטיביוטיים אחדים ותכשירים אנטיקונבולסנטיים  113 . לא מצאתי התייחסות מפורשת בין הפוסקים לתרופות אלו, אך באופן עקרוני דינן כדין תלידומיד.

 

אשר להקרנות לאשה – אם לצורך צלומי רנטגן לברור מחלות מסויימות, כגון .I. V. P, צלומי מערכת העכול, צלומי שלד וכיוצ"ב, ואם לצרכים תרפוייתיים, כגון בשאתות – גם כאן ידוע על השפעה טרטוגנית. אף ביחס לנושא זה לא מצאתי התייחסות הלכתית מפורשת, אך באופן עקרוני דומה הבעיה למקרה התלידומיד.

3) מחלות תורשתיות בעובר: בעקבות התפתחות המדע, ניתן כיום לבדוק את העובר בדרכים אחדות, כאשר הוא עדיין ברחם אמו ולזהות מחלות גנטיות שונות, בעקר בתחום הכרומוזומלי והאנזימתי 91א . שיטת הבדיקה השכיחה ביותר היא האמניוצנטזיס – דקור מי השפיר ובדיקת הדגימה 92 . כמו-כן נשאלים הרופאים לא פעם על סיכוי עובר, אשר הוא בן למשפחה שבה ידוע על מחלה תורשתית מסויימת. לפי הידיעות הגנטיות ניתן לשער את השכיחות הסטטיסטית של היפגעות העובר. מקרים אלו – עד כמה שידיעתי מגעת – לא באו לידי בטוי בפסיקה ההלכתית עד כה, ועל הפוסקים לתת עליהם את הדעת. נראה לי, שבאופן עקרוני אין נידון זה שונה ממצב האדמת במעוברת וגם כאן ניתן להחיל אותם שקולים. מצד אחד אין לרופא סמכות לבצע סלקציה ולהשמיד את בעלי-המומים הפוטנציאליים. ובודאי לשיטת הפוסקים, שאיסור ההפלה הוא מן התורה וניתן להדחות רק במצב של פקוח-נפש לאם – אין מקום להתיר ההפלה במקרים אלו. מאידך, לשיטת הפוסקים שאיסור ההפלה הוא מדרבנן, ובמקרה של צער ויסורים להורים מותרת ההפלה, הרי שגם במחלות תורשתיות קיים אותו שקול ויש להתיר. יתרה מזאת, במקרה של הוכחה למום, או מחלה קשה, שנתקבלה על-ידי דקור מי-השפיר, נראה שהמתירים באדמת בודאי יתירו כאן, שהרי במקרה האדמת קיים רק חשד למום ובמקרה של הוכחה על-ידי דקור – המום או המחלה – ודאיים הם.

 ג. מצבים נוספים שנידונו על-ידי הפוסקים הם:

1) המצב המסכן גם את האם וגם את העובר יחדיו : הדיון במשנה 22 סובב סביב מצב, המניח שקפוח חיי האחד יביא בהכרח להצלת חיי השני. אולם, במקרה שאי התערבות בתהליך הלידה יביא למות שניהם – קיימים חלוקי-דעות, האם מותר להרוג את הולד גם לאחר שיצא ראשו ורובו. אחד הפוסקים 93 דייק מדברי רש"י 94 , שמותר להרוג את העובר גם אם יצא כבר ראשו, כאשר בלא ההתערבות ימותו שניהם. אכן, פוסקים אחרים דחו הוכחה זו 95 . הפוסקים האחרים 96 , שתמכו בהיתר ההפלה במקרה כזה הניחו כהנחת-יסוד, שהולד נעשה שוה-ערך לאם מרגע שיצא ראשו רק כאשר מדובר בהצלת האחד תמורת משנהו, אולם כאשר שניהם בסכנת-חיים עדיין עדיפה האם על פני הולד, מפני שחיותו אינה מובטחת עד תום שלשים יום מלידתו 97 . לעומתם, מצינו פוסקים אחרים 98 , האוסרים המתת הולד לאחר שיצא רובו – גם אם נשקפת סכנת-נפשות לשניהם. טעמם העקרי הוא, שאין הצדקה להתערב במהלך הטבעי של הדברים ואין הרופא שר ושופט בענין זה.

2) בצוע הפלה לנוכריה : כפי שראינו לעיל 99 , חמורה המתת עובר בבן-נח יותר מבישראל. לאור זאת נתעוררה השאלה, האם מותר ליהודי לגרום להפלה באשה לא-יהודיה, גם כאשר קיימות הוראות רפואיות לכך. באופן מפורש דן בשאלה זו המהרי"ט 100 , ואוסר סיוע של יהודי להפלת נוכריה 101 .יש 102 מי שאסר גם מטעם "לפני עיוור לא תתן מכשול 103 ". לעומת זאת, מדברי התוספות 104 משתמע, שלא נטו להבחין בין יהודים לנכרים בענין זה.

ראינו, איפוא, שקיימים מצבים שונים בדרגת חומרתם העלולים לפגוע באם, בעובר או בשניהם והפוסקים נחלקו בשאלה איזו דרגת חומרה מהוה הוראה להפלה.

ז. נתונים המקילים על ההחלטה ההלכתית להיתר ההפלה

בכל המצבים בהם סבורים הפוסקים שיש להתיר את ההפלה, ובעקר במקרים שלא נשקפת סכנת-חיים לאשה, ובכל זאת התירו חלק מהפוסקים את בצוע ההפלה, קיימת נטיה למצוא דרכים הלכתיות המקילות את איסור ההפלה.

ניתן לסכם בקצרה "עצות" הלכתיות אחדות, שצויינו על-ידי הפוסקים :

1.  במידה שקיימת הוראה להפלה, יש להשתדל לבצעה מוקדם ככל האפשר – קודם ארבעים יום להריון או תוך שלשת החדשים הראשונים 105 .

2. עדיף לבצע את ההפלה "על-ידי סם", דהיינו תכשירים הגורמים להפלה ללא התערבות ישירה ברחם. הנמוק לכך הוא, שאיסור שתיית סם להפלה אינו אלא מדרבנן 106 . לפי זה עדיפה – מבחינה הלכתית – הפלה בעזרת פיטוצין או פרוסטגלנדינים.

3. עדיף שרופא יהודי יבצע את ההפלה ולא רופא נוכרי. זאת, מכיון שהנוכרי מוזהר על העוברים בפירוש 107 .

4. לשיטת הסוברים, שאיסור ההפלה הוא מטעם הוצאת זרע לבטלה – עדיף שרופאה-נקבה תבצע את ההפלה, כי היא איננה מצווה על מצות פריה ורביה 108 .

5.  במקרה שהרופא המייעץ לבצע ההפלה איננו שומר מצוות, אין לסמוך עליו לבדו ויש לשאול שני רופאים – זה שלא בפני זה. אם שניהם יאמרו שקיימת סכנה לאם – אפשר לסמוך עליהם ולבצע ההפלה 109 . אכן, אם מדובר ברופא ירא-שמים – הרי הוא נאמן לבדו 110 .

6.  יש להתייעץ בנושא זה עם רופא מומחה ובקי ככל האפשר, כי קיימת סכנה לאשה בעצם ההפלה ויש לשקול אספקט זה היטב 111 .

7.  בכל מקרה של הפלה יש צורך בהסכמת הבעל 112 .

ניתן, אם כן לסכם ולומר שצורת הביצוע האידיאלית מבחינה הלכתית – כאשר קיימת אינדיקציה לבצוע ההפלה – היא ע"י רופאה-נקבה, יהודיה, שומרת מצוות ומומחית היטב במקצועה, אשר תבצע את ההפלה תוך ארבעים יום להריון ע"י סם ובהסכמת הבעל.

הערות

1. ראה סכום הדעות – ע. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, מוסד הרב קוק, ירושלים,

תשכ"ו, עמ' 214–206.

2. שם, עמ' 208–207.

3. אנציקלופדיה עברית, כרך ט"ו, ערך הפלה, עמ' 85.

4. סכום דעות הנצרות ראה ב"הרפואה והיהדות", עמ' 214–209.

 

5. 135. .p ,1912 ,A. KLARMAN, The Crux of Pastoral Medicine, Ratisbon

 

צוטט ב"הרפואה והיהדות", עמ' 213.

6. 54  .p ,1906 ,,O'Malley & Walsh, Essays in Pastoral Medicine, New-York

 

צוטט, שם.

7. ביחס לאוטנטיות עול פסקה זו, ראה ב"הרפואה והיהדות", עמ' 208.

8. ראה רכוז נוסחאות השבועות – ד. מרגלית, דרך ישראל ברפואה, הוצאת האקדמית לרפואה, ירושלים, תש"ל, פרק 24.

9. ראה א. שטינברג, תפלות ושבועות של חולים ורופאים. להלן. עמ' 249, 257.

10. שמות, כ"א, כ"ב.

11. מכילתא, משפטים, פרשה ח' ; בבא-קמא מ"ב, א'. וראה עוד : א, אפטוביצר עמדת העובר בדיני עונשין של ישראל, סיני, י"א : א' – ל"ב, תש"ב.

12. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ו', ח', ל"ג, 278.

13. ביחס לדעת יוסף בן מתתיהו ב"נגד אפיון", שכאלו משתמע לדעתו שהפלה דינה מות, ראה ב"הרפואה היהודית", עמ' 217-216.

14. 1008-1Philo: De Spec. Legibus, III, I וראה:הרפואה והיהדות, עמ' 216.

15. א. גיגר, המקרא ותרגומיו, עמ' שש281-. וראה : אנציקלופדיה עברית, שם, ענף 88.

16. משנה נידה, ה', ג'.

17. מכילתא, משפטים, פרשה ד'.

18. סנהדרין, נ"ז, ב'.

19. רמב"ם, הלכות מלכים, ט', ד'.

20. זוהר, שמות הוצאת ורשה, 1867, דף ג', עמ' ב'. וראה : אנציקלופדיה עברית, שם, עמ' 89.

21. א. ה. וייס, דור דור ודורשיו, ניו-יורק וברלין, 1924, כרך ב', עמ' 23.

22. משנה אהלות, ז', ו',

23. בהגדרה המשפטית של רגע הלידה קיימוה דעות אחרות : ראה : "הרפואה היהדות", עמ' 221, הערה 154.

24. סנהדרין, ע"ב, ב'.

25. שולחן ערוך, חושן-משפט, תכ"ה, א'.

26. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, א', ט'.

27. ירושלמי סנהדרין, ח', ט'.

28. רש"י סנהדרין, ע"ב, ד"ה יצא ראשו.

29. ראה : שו"ת חות יאיר, ס' ל"א ; שו"ת נודע ביהודה, תנייא, ההו"מ, ס' נ"ט ; שו"ת מהר"ם שיק, חיו"ד, סי' קנ"ה ; שו"ת אחיעזר ח"ג, סי' ע"ב ; שו"ת תורת חסד, חאה"ע, ס' מ"ב ; חדושי ר' חיים על הרמב"ם, שם ; אבן האזל על הרמב"ם, שם ; שו"ת גאוני בתראי, ס' מ"ה ; שו"ת שרידי אש, ח"ג, ס' קכ"ז ; שבט מיהודה, עמ' 26 ואילך ; שו"ת יביע אומר, ח"ד, חאה"ע, ס' א', אות ה' ; שו"ת תפארת צבי, חאו"ח, ס' י"ד.

30. תוספתא גיטין ד', ז'.

31. שו"ת תשב"ץ, חלק מ, ס' פ"ב.

32. משנה ערכין, א', ד'.

33. ערכין ז', א'.

34. שו"ת מהרי"ט, ס' צ"ט ; שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חחו"מ, ס' מ"ג ; עמוד הימיני, סי' ל"ב.

35. שו"ת חות יאיר ס' ל"א ; שו"ת שאילת יעבץ, ס' מ"ב.

36. רשימת הסבורים, שהאיסור הוא מדאוריתא או מדרבנן גדולה, ומספר מחברים קבצו רשימות אלו. ראה : שדי חמד, פאת השדה, מערכת א', כלל נ"ב ; שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ז סוס"י ק"ע ; שו"ת תורת חסד, חאה"ע, ס' מ"ב ; שו"ת אחיעזר ח"ג סוס"י ס'ה ;שו"ת יביע אומר, ח"ד, חאה"ע, ס' א'.

37. ראה : הרב ע. יוסף. הפסקת ההריון לאור ההלכה, לעיל, עמ' 78 ואילך. וראה : אנציקלופדיה תלמודית, ערך אדם.

38. סנהדרין, נ"ט, א'.

39. תוספות, סנהדרין, נ"ט, א', ד"ה ליכא ; תוספות חולין, ל"ג, א' ד"ה אחד.

40. משך חכמה, ריש פרשת ויקהל. וראה : שו"ת דובב מישרים, ח"א, סי' כ' ; הרב ע. יוסף, לעיל, עמ' 85.

41. תוספות נידה, מ"ד, א', ד"ה איהו.

42. ראה : מהר"ץ חיות, נידה, שם ; שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג חחו"מ, ס' מ"ו ; ציץ אליעזר, ח"ט, סי' נ"א, שער ג', פ"ב.

43. ראה : הגהות יעב"ץ, נידה, שם ; שו"ת חות יאיר, ס' ל"א ; שו"ת בית יצחק, חיו"ד, ח"ב, ס' קס"ב ; ספר פרי האדמה, ח"ב, דף קמ"ג, עמ' ג' ; שו"ת עטרת חכמים, חאה"ע, ס' א' ; שו"ת דובב מישרים, ח"א, ס' כ'.

44. שו"ת חות יאיר, ס' ל"א ; זכותא דאברהם, הובא בשו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג חחו"מ, ס' מ"ו.

45. ראה : אוצר הפוסקים, אה"ע, ס' כ"ג, סק"א, אות א'.

46. שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, ס' מ"ג ; שו"ת משפטי עוזיאל, שם.

47. שו"ת מהרי"ט, ח"א, ס' צ"ז ; שו"ת צפנת פענח, ח"א. ס' נ"ט.

48. חולין, נ"ח, א'.

49. שו"ת עטרת חכמים חאה"ע, ס' א'.

50. שו"ת בנין דוד סי' מ"ז, אות ג' ; שו"ת משפטי עוזיאל,. ח"ג, חחו"מ, ס' מ"ו.

51. שו"ת בית שלמה, חחו"מ, ס' קל"ב.

52. רמב"ן בתורת האדם, הובא ברא"ש ור"ן, יומא, פ"ג א'.

53. הרב ע. יוסף, לעיל עמ' 93.

54. שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חחו"מ ס' מ"ו. וראה עוד : שו"ת אבני צדק, חחו"מ ס' י"ט ; שו"ת לבושי מרדכי, ח"ב, חיו"ד, סי' פ"ז, וחחו"מ סי' ל"ט ; שו"ת בנין דוד, ס' מ"ז ; הרב צוויג, נועם, כרך ז', עמ' לו-נו.

55. יבמות, ס"ט, ב'.

56. שו"ת חות יאיר, ס' ל"א ; שו"ת בית שלמה, חחו"מ ס' קל"ב ; שו"ת תורת חסד חאה"ע, ס' מ"ב אות ל"ג ; ש"ך, חו"מ, סי ר"י, סק"ב ; חמדת ישראל, מפתחות לדף י"ז ; שו"ת אחיעזר, ח"ג, סוס"י ס"ל ; שו"ת צפנת פענח, ח"א, ס' נ"ט ; שו"ת שרידי אש, ח"ג סי" קכ"ז ; הרב צוויג ,נועם, ח"ז, עמ' ל"ו ואילך ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ז, סי, מ"ח, פ"א אות ח'

57. שו"ת שרידי אש, ח"ג ס' קכ"ז.

58. הרב אונטרמן, נועם, כרך ו', עמ' א' ואילך.

59. ראה : רא"ש ור"ן, סוף מסכת יומא.

60. נידה, ח', ב'

61. שו"ת יביע אומר, ח"ד, חאה"ע, ס' ח'.

62. שו"ת חות יאיר, ס' ל"א ; שו"ת פרי השדה, ח"ד, ס' נ', אות ה'.

63. ראה גם סכומו של הרב יעקובוביץ ב"הדפואה והיהדות", עמ' 228-9.

64. לפי גירסת הירושלמי, שבת, יד, ד, וירושלמי עבודה זרה, ב', ב'. וכן משמע מר"ש ורא"ש, משנה אהלות, ז', ו'.

65. לפי גירסת המשנה האהלות, ז,ו'.

66. שו"ת פנים מאירות, ח"ב, ס' ח'.

67. פחד יצחק, ערך נפלים ; שו"ת כח שור, ס' כ'.

68. שו"ת בית שלמה, חחו"מ ס' קל"ב ; שו"ת פרי השדה, ח"ד; ס' נ' ; שו"ת בנין דוד, ס' מ"ז ; שו"ת אבני צדק, חחו"מ, ס' י"ט ; אפרקסתא דעינא, ס' קס"ט ; שו"ת צור יעקב, סי' קמ"א; שו"ת צפנת פענח, ח"א, ס' נ"ט ; מנחת חינוך, ריש פר' ויקהל; שו"ת לבושי מרדכי, ח"ב, חיו"ד ס' פ"ז; שו"ת יביע אומר, ח"ד חאה"ע, ס' א'. כמובן שכל הפוסקים המתירים הפלה במצבים פחות חמורים, עאכו"כ יסכימו להיתר במצב זה.

69. ד. ארליך, הרקע הרפואי להפסקת הריון כמבוא לדיון הלכתי, לעיל, עמ' 75.

70. שו"ת רב פעלים, ח"א, חאה"ע, ס', ד' ; שו"ת תורת חסד, חאה"ע, ס' מ"ב ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו, ס' מ"ח, ועוד.

71. שו"ת שאילת ישורון, ח"א, ס' ל"ט.

72.  L. C. Kolb, Noyes' Modern Clinical Psychiatry,7th ed, Saunders Comp., Philadelphi,1968,p.123-4

73. שו"ת פרי הארץ, חיו"ד, ס' ב' ; שו"ת לבושי מרדכי, חחו"מ, ס' ל"ט.

74. שו"ת כח שור, סי' כ'

75. שו"ת צור יעקב, ס' קמ"א.

76. שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג חחו"מ סי' מ"ו-מז.

77. שו"ת חות יאיר, ס' ל"א ; שו"ת לחם הפנים, קונטרס אחרון, ס' י"ט ; ישועות מלכו על הרמב"ם, פרק ב' מהלכות שבת ; ספר חסידים, סי' תתתשי"ח.

78. שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, ס' מ"ג ; שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חחו"מ, ס' מ"ז.

79. שו"ת רב פעלים, ח"א חאה"ע ס' ד'

80. ט. ישורון – ברמן, סבות לדרישת האשה להפלה מלאכותית בגלל הריון בלתי רצוי,הרפואה, 76 ; 452 1969.

81. שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו, ס' מ"ח.

82. Gregg N. M., Congenital Cataract following German Measles in mother , Trans. Ophthalmol. Soc. Aust. 3:35-46,1941.

83. ז. פריאר, בהשפעתן של מחלות וירליות על העובר, לעיל, עמ' 95.

84. ,. New Eng.  J. Med Leading article, Subte Effects of Perinatal Infection,

.1974  ,290:337-338

85. א. שטינברג, ההפלה המלאכותית במקרה של אדמת בהריון, אסיא, 4 : 27-19, 1973.

86. הרב א. אונטרמן, בענין פקוח-נפש של עובר, נועם, כרך ו' עמ' א'.

87.   הרב ש. ישראלי, עמוד הימיני, ס' ל"ב.

88. הרב וינברג, נועם, כרך ט', עמ' קצ"ג ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, ס' נ"א, שער ג' פרק ג', אות ט'.

89. .129   M. S. Calderon, Abortion in the United States,1985,p.

90. ראה : 1971, 481 : 284New Eng. J. Med.,

91. הרב ז. צוויג, על הפלה מלאכותית, נועם, כרך ז', עמ' ל"ו.

91 א ד. ה. כהן, הרפואה, 83 : 210-208, 1912.

92. 1973. ,Churchill Livingstone,Antenatal Diagnosis of Genetic Diseases. edited by A. E. H. Emery

93. שו"ת פנים מאירות, ח"ב, ס' ח'.

94. רש"י סנהדרין, ע"ב, ב' ד"ה יצא.

95. רמ"ה, סנהדרין, ע"ב, ב', ד"ה יצא ; שו"ת יביע אומר, ח"ד, חאה"ע, ס' א'.

96. תפארת ישראל, משנה אהלות, ז, ו', ס' י' ; שו"ת מהר"ם שיק, חיו"ד, ס' קנ"ה ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, ס' ס"ט.

97. כך ביאר זאת הרב יעקובוביץ בספרו, עמ' 225.

98. שו"ת מחנה חיים ח"ב, חחו"מ, ס' נ' ; שו"ת פנים מאירות, ח"ב, ס' ח' ; הגהות רע"א, אהלות, שם ; שו"ת יביע אומר, ח"ד, חאה"ע, ס' ד' ; שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חחו"מ, ס' מ"ו.

99. לעיל סעיף ג (3) ו-ד(1).

100.   שו"ת מהרי"ט, ח"א, ס' צ"ז, צ"ט. בשתי תשובות אלו, שדנות באותו נושא, קיימת לכאורה סתירה במסקנות. דנו בכך מספר מחברים. ראה : שו"ת יביע אומר, ח"ד, חאה"ע, סי' א' אות ז', שסיכם נושא זה בהרחבה.

101. וראה עוד : שו"ת מקור חיים, ס' ט"ו ; שו"ת דברי יששכר, חחו"מ, ס' קס"ח ; שו"ת אריה דבי עילאי, חיו"ד, סי' י"ט.

102. כנסת הגדולה, טור חו"מ, תכ"ה, ו'.

103. עפ"י פסחים, כ"ב, ב'.

104. תוספות סנהדרין, נ"ט, א. וראה : אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג', עמ' שנ"א.

105. ראה סעיף ה לעיל.

106. שו"ת בית יהודה ח"א, חאה"ע, ס' י"ד ; שו"ת חיים ושלום ח"א סוס"י מ' ; שו"ת חות יאיר, סי' ל"א ; שו"ת שפת הים, חאה"ע, סי' י"ד ; שו"ת יביע אומר, ח"ד חאה"ע, סי' א' ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, ס' נ"א שער ג'.

107. מנחת חנוך, מצוה רצ"ו ; מלא הרועים, סנהדרין נ"ז, ב' ; הרב צוויג, נועם, כרך ז', עמ' ל"ו ; שו"ת שאילת ישורון, ח"א, ס' ל"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, ס' נ"א, שער ג'.

108. שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, ס' נ"א, שער ג', פרק ג'.

109. שו"ת בנין דוד, סי' מ"ז: שו"ת מהר"ש ענגיל, ח"ז, סי' ק"ע : שו"ת מהרש"ם. ח"א סי' י"ג : הרב עובדיה יוסף, הפסקת הריון לאור ההלכה, לעיל עמ' 93-92.

110. הרב עובדיה יוסף, שם.

111. שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חחו"מ, ס' מ"ו; הרב צוויג, נועם, כרך ד, עמ' ל"ו.

112. שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, ס' נ"א, שער ג' ; שו"ת שאילת ישורון, ח"א, ס' ל"ט.

113. ראה בהרחבה :

J.J. Pomerance, S. J. Jaffe, Maternal Medication and its Effect on the Fetus Current Problems in Pediatrics, Vol, 4 , No.1, November 1973.

 

הערת העורך: ראה מקורות נוספים בעמ' 601.