דין קבורה באיבר מן החי

השאלה

האם מחוייבים לקבור איבר, שנתחו וכרתו מאדם חי, והאם יש בו משום איסור הנאה ?

תשובה :

המחבר מביא מקורות שונים, שמהם משמע, שיש לקבור איבר מן החי משום מנהג. אך ברור, לדעתו, להלכה, שאין חיוב מן התורה לקבור איבר מן החי, כי מצות "קבור תקברנו" נאמרה רק לגבי מת. ממילא, מכיון שאין חיוב קבורה, אין גם איסור הנאה ואיסור ניוול במקרה כזה.

פוסקים אחרים כתבו, שיש לקבור איבר מן החי, על מנת לא להכשיל את הכהנים, כי הדין הוא שכהן נטמא גם מאיבר מן החי. לעומת זאת יש פוסקים הסבורים, שבאיבר מן החי אין כל חיוב קבורה, אף לא מכח מנהג.

מסקנה :

"לכן ההלכה היוצאת לנו בזה היא:
א.  אין מצות קבורה באיבר הפורש ונחתך מאדם חי ;
ב.  יש, אבל, לקוברו – אי משום מנהגא . . . ואי משום כדי שלא יבואו כהנים ליטמא בו;
ג.  בשעת צורך מיוחד, יש להתיר גם להצניעו בחדר מיוחד;
ד.  מותר ליהנות מאיבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו צרכי רפואה, וכמובן שלא להשליכו לאחר מכן בבזיון, אלא להצניעו או לקוברו".
(שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ח').

מקורות נוספים :

ספר אסיא ג', עמ' 500 ; שו"ת נו"ב, מהדורא תניינא, חיו"ד, סי' ר"ט ; שו"ת מלמד להועיל, חיו"ד, סי' קי"ח ; יד המלך, פ"ב מהלכות אבל, הל' י"ד; שו"ת שבות יעקב, ח"ב, סי' קי"א ; שו"ת מהרי"ל דיסקין, קי"א, אות קפ"ח ; פחד יצחק, ערך קבורה בקרקע ; שו"ת עמק שאלה, חיו"ד, סי' צ"ז ; שו"ת מהרש"ם, ח"ג, סי' מ"ב ; גשר החיים, ח"א, פט"ז, אות ב'; שו"ת מנחת יצחק, ח"ד, סי' צ"ח.