תפילות ושבועות של חולים ורופאים
תפילות ושבועות של חולים ורופאים
ד"ר אברהם שטיברג
שבועתו של רופא
תפלת הרופאים
1. הערות לשירו של ר' יהודה הלוי :
הערות לשבועתו של רופא
הערות לתפלת הרופאים:
11. בצורה מקוצרת הובאה תפלה זו בספר "חכמי ישראל כרופאים", עמ' 180 (ד"ר ד. מרגלית).
12. במס' ב"ק, פ"ה, א' : "ורפא ירפא – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", ובשו"ע יו"ד ס' של"ו ס"א : "והאי רשות מצוה היא". וראה מאמרי בעתון "הצפה" מיום י"ב תשרי תשכ"ו (8.10.65) "ורפא ירפא – בהלכה ובמחקר", שבו סכמתי את דעות הפוסקים והפרשנים על פסוק זה.
13. ראה לעיל הערתי (7–8) לשירו של ריה"ל וצרף לכאן.
14. הלשון הזו "מלאכת הרפואה" מקובלת בין הראשונים, ולדוגמא ראה בפרק ה' משמונה פרקים להרמב"ם : "שיש למלאכת הרפואה מבוא גדול במעלות השכליות והמידות ובידיעת הש"י ובהגיע אל ההצלחה אמיתית והיא למודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות". וב"ספר המבקש" לרש"ט פלקירא עמ' צ' (בהוצאת טרקלין): "מלאכת הרפואה מכל המלאכות חשובה, כי היא מלאכה וחכמה ואל חכמת הטבע קרובה".
15. הלשון "לפקח" על נפשות עמך ישראל היא, כנראה, כאותה לשון במס' כתובות, ה', א': "מפקחיו פקוח-נפש בשבת", ופירש רש"י שם: פיקוח – פושקונברמ"ש בלעז. וכתב המתרגם שם, שזו מלה משובשת. ואומנם במס' יומא, פ"ד, ב' כתב רש"י : פקוח-דשקומברנ"ש בלעז ותירגם המתרגם : רעטטונג, בעפרייאונג (כלומר : הצלה). אומנם במס' שבת, ק"נ; א' פירש רש"י: פקוח–דיקומבימונ"ט בלעז, ובפירוש רש"י על הרי"ף שם : דישקוברמינ"ט – וכתב המתרגם : וועגרייטונג, אבריימונג דעס שוטטעס (כלומר : הסרה) וראה במילונים, ולא באתי אלא להעיר.
16. עפ"י המשנה (שבת, קנ"א) : "המאמץ (סוגר עיני הגוסס) עם יציאת הנפש הרי-זה שופך דמים". ובמס' שמחות פרק א', המשילו את זה לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה, כי גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' של"ט. יתכן, שמחבר תפלה זו נוגע כאן גם בבעית האאותנזיה – הרצח מתוך חמלה – שהחברה האנושית מתלבטת בה כבר רבות בשנים. נושא זה נדון בהרחבה רבה בעיקר ע"י רבני דורנו. ראה בנדון זה מאמרי בספר אסיא ג', עמ' 457-424 באריכות.
17. צ"ל : "אתבזה".
18. משנה אחרונה במס' קידושין (דפ"ב), וכן הובא מאמר זה במס' סופרים, פט"ו ה"י. מתוך דברי התפלה, מסתבר, שמחברה פירש מאמר זה לפי דרכו של הרמב"ן, בספרו "תורת האדם", סוף שער הסכנה : וזו שאמרו טוב שברופאים לגהינום, לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש אסור בדבר". וכך מסביר הרב ישראל ליפשיץ, בפירושו על המשנה "תפארת ישראל" (קידושין, פ"ד אות ע"ז) : "מי שחושב עצמו, שהוא המומחה היותר טוב שברופאים – הוא מעותד לגיהנום, דבגאותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתייעץ עם חבריו, כראוי למי אשר בפיו ובקולמוסו מונח חיים או מות, וגם ברוב גאותו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו, ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן להחולה סמי רפואה". וראה מאמרי בעתון "הצפה", מיום ג' חשון תשכ"ו (29.10.65) "רופאים לשבח ולגנאי", שקבצתי את שיטות המפרשים השונים בבאור מאמר זה, וראה: ספר אסיא ב', עמ' 21 – 28 בהרחבה.
20. ראה הערתי 9 לשבועת אמטוס לוזיטנוס.
21. בנגוד ליתר העמים הקדמונים – כולל היוונים – לא הגבילה היהדות את הגבר מלרפא נשים. גם הנוצרים וגם המוסלמים הקפידו מאוד, שכל מין ירפא רק את בני-מינו. בתפלות הרופאים היהודיים מוצאים בקשות מעין זו, כגון : אסף הרופא הזהיר : "לא תתן יופי של אשה לעורר תאות זנות". הרופא רבי יעקב צהלון : "כשהרופא מבקר אשה יהא צנוע ולא יסור אחר שרירות לבו", ובתפלת הרופאים שלו: "זכה את מחשבותי וטהר את הרהורי שלא אחשוב רעה על אשה, בין בתולה ובין אשת איש, ולא אתור אחרי לבי ואחרי עיני". בהלכה מצינו דיון רחב על בעיית הייחוד של רופא וחולה, וחלות כאן אותן ההגבלות, שדין ייחוד מגביל כל יהודי ויהודיה. לבעיית הייחוד אצל רופא ראה: שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו, סי' מ' פרק א', פרק י"ב; אוצר הפוסקים, סי' כ', סק"ב, אות ב' ; שם, שם, סקי"ח אות ד' ; שם, סקל"ה, אות ז' ; שם, סי' כ"ב, סק"א, אות ז' ; הערות לאוצר הפוסקים, כרך ט', עמ' ק"ל ; "הרפואה והיהדות" – פרק 10. וראה בפירוט בספר אסיא ב', עמ' 82 -92 ובמקורות שצויינו שם.