כל היוצאין להציל חוזרין למקומן?

הרב מרדכי הלפרין

"כ ל  היוצאין להציל חוזרין למקומן" ?

א. עם גמר ההצלה בטלים ההיתרים

ב. היתרים שנשארו גם בגמר הצלה המבוארים במשנה ובגמרא

ג. חידושו של הרמב"ם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" והתמיהות על דבריו

ד. מקור נימוקו של הרמב"ם במשנת ראש השנה

ה. הבחנה עקרונית בין גדר תקנת ר"ג הזקן לבין גדר ההיתר "שלא להכשילן לעתיד".

ו. ישוב התמיהות על הרמב"ם

ז. האם ההיתר לחזור משום החשש לעתיד מתיר גם חילול שבת במלאכות דאוריתא ?

ח. מסקנות

מקורות נוספים :

 

שו"ת ובחרת בחיים לגר"ש קלוגר סי' צ"ט ; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' ט"ו וחי"א סי' לט – מ ; הגר"מ פיינשטיין, תחומין כרך א, 13 – 23. הודפס אח"כ גם באגרות משה או"ח חלק רביעי (ברוקלין תשמ"ב) סימן פ' עמודים קנח – קסג ; שו"ת היכל יצחק או"ח ס' ל"ב; דרכי חסד (ירושלים תשל"ח) עמ' קלט סוף הערה 4 ; שמירת שבת כהלכתה (ב) פרק מ' סעיף סט; ועוד.

 

מובן שבכל שאלה מעשית יש לפנות למורה הוראה ואין להורות למעשה מתוך הדיון כאן.

 

 

לכבוד העורך,

צרור שלומות !

כשהגעתי לביתי לאחר שנפגשנו בירושלים עיינתי בחוברת "אסיא" ושמחתי לראות שכתב בנושא "כל היוצאין להציל חוזרים למקומם". שמחתי היתה מיוחדת כי יצא לי לאחרונה לעסוק בנושא זה, ואי"ה בקרוב יפורסם הדבר ב"תחומין" ג' העומד לצאת.

יש עמדי רק מקצת הערות לדבריו: (ואי"ה יוכל לעיין במה שהעליתי בסוגיא בספר כי הדברים ארוכים).

 

א. כתב (בסוגריים) בעמ' 66 ("ומסתבר שכך הלכה גם בדינו של ר"ג במשנה בר"ה כ"א : שאילו רבן גמליאל עצמו היה רואה את הלבנה בלוד ודאי שלא היה מחלל את השבת כדי לעלות לירושלים בשעה שכבר עלו עדים מרובים, שכן לגביו לא קיים כלל חשש לעתיד וממילא אסור לחלל שבת שלא לצורך).

 

והנה אף שנראה סברה זו ביוצאין להציל הרי בענין קדוש החודש יש מקום לומר שלא כך. בשו"ת חת"ס או"ח ס' ר"ג שהביא בענין אחר מציין לירושלמי מו"ק פ"ג ה"א ששם ישנה תוספת לשון באותו ספור של ר"ג: "… נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה" ואף שבקרבן עדה נדחק לומר דזו אינה מצוה שהרי אין צורך בעדים אלא שהעדים הנוספים חושבים שעושים מצוה וכדי לא להכשילן לע"ל אין למונעם מכך, אולם החת"ס חלק עליו והוכיח דזוהי מצוה לכתחילה. ויסוד דבריו דבענין קדוש החדש הותרה שבת ולגבי הכל זוהי מצוה לחלל שבת. ונראה שזו שיטת הרמב"ם שכתב בקדוה"ח פ"ג ה"ד "ואפילו ראוהו גדול נראה לכל לא יאמר כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכים לחלל את השבת אלא כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין המקום שקבעו בו בי"ד לילה ויום או פחות, מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד". ודוחק לומר דזהו מחשש שאולי בכל אופן לא יבואו עדים, אלא דזוהי תקנה כללית לכולם ע"ש חששות העתידים להיות. ואין לומר דמי דמכיר בעצמו שלא ימנע בעתיד פטור מכך, דזו תקנה לצבור ואם יראוהו ש"מתרשל" יהיה זה מכשול לגבי אחרים בעתיד ולכן הכל חייבים ללכת. (וראה עוד שו"ת אג"מ או"ח ח"ב סי' י"א).

 

ב. כתב שם בהמשך : "2. יחידה צבאית המופעלת עפ"י פקודה ללא צורך בגיוס התנדבותי אזי תקנת ר"ג הזקן קיימת גם לגביהם … ואילו ההיתר של הרמב"ם לא קיים …".

וכן העלה הגרי"א הרצוג (התורה והמדינה ה-ו עמ' כ"ו-כ"ז, שו"ת היכל יצחק או"ח סי' ל"ב) בדונו בהחזרת ניידות משטרה בשבת ממקום הארוע.

 

ג. בעמ' 67 כתב ד"פשטות משמע מהסוגיא בר"ה לגבי קדוש החדש שחשש זה יפה להתיר איסורי תורה, שכן מלוד לירושלים המרחק גדול יותר מי"ב מיל". החת"ס (שם) וכן בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א סי' קל"ב העלו בפשטות, דהתירו איסורי דאורייתא אך יש להעיר הערה עובדתית-היסטורית דכנראה כוון העדים היה ליבנה ולא לירושלים דזה היה אחר החורבן ואף שיתכן שגם המרחק מלוד ליבנה יותר מי"ב מיל אך אין זה ברור.

 

ד. במסקנות המאמר בעמ' 69 הציג זה מול זה את דעת החת"ס שמותר לחזור למקומם אף בעשיית איסורי תורה לעומת הגרש"ז אויערבך דלא התירו אלא איסורי דרבנן. לענ"ד היה מקום להציג יותר שיטות בכל צד כדי להקיף הענין כי ממסקנות קצרות כאלה משמע שהחת"ס עומד מול הגרש"ז אויערבך לבד ואף שבגוף המאמר נרמזו עוד שיטות והובאו בסוף עוד מקורות, הרי יש לחדד במסקנה ש: 1) רוב המפרשים והפוסקים לא פרשו ברמב"ם שיש היתר ליותר מ-2000 אמה וא"כ אין מקום כלל להתיר איסורי תורה לדידם וכן האחרונים שדנו בזאת העלו כך (נוסף על אלה שהביא) : הגרצ"פ פרנק (שו"ת הר צבי או"ח ח"ב ס' י') ואילו לצדו של החת"ס הרי משמע שכך הבין הגרי"א הרצוג (שם) וכן מפורש פסק הגר"מ פיינשטיין תחומין א' שהתיר אף איסור תורה – לנסוע ברכב.

 

יזכה להמשיך להפיץ דבר ה' בהלכות המעשיות המתעוררות.

ביקר ובכבוד

הרב מנחם ולדמן

ניר עציון

 

תשובת הרב מרדכי הלפרין:

תודה לכת"ר על הארותיו המאלפות. *

 

לענין הערה ג': קרוב לודאי שהצדק עמו. ואף כי אין הדבר מוכרח לחלוטין [ראה דורות ראשונים לגרי"א הלוי, כרך רביעי, פרק ו' (בטעות נדפס שם בפרק ז') עמ' 458 – רלד], ברור שאין להביא את הראיה לדינא עפ"י המרחק הידוע (1) מלוד לירושלים. עצם הערה זו יש להעיר גם על דברי התפארת ישראל על משנת ר"ה שם, פ"א משנה ו', שהיו לנגד עיני בעת הכתיבה.

לענין הערה ד': כנראה שלא הובהרה דיה מטרת מאמרי הנ"ל.

בשום פנים לא היתה הכוונה לרכז שיטות ופוסקים ע"מ להגיע להכרעה הלכתית. אלא המטרה היתה לצאת מתוך עיון הסוגיא ולהגיע למסקנה הנובעת ממנה, כאשר הדעות החולקות על החת"ס הובאו אך ורק כדי למנוע רושם של הלכה ברורה ומוסכמת המתירה לחלל שבת באיסור תורה משום חשש הכשלה לעתיד לבוא.

מן הראוי להוסיף כאן, שאחד מן הפוסקים המפורסמים שחלקו בתוקף על החת"ס ודבריו נדפסו, אמר לי בע"פ אחרי ראותו מש"כ הגר"מ פיינשטיין שליט"א (ואולי גם עקב עיונו במאמר הנזכר) שכיום הינו מסופק שמא עליו לחזור בו מאיסורו,  ושמא מותר להלכה כדעת הגרמ"פ.

 

1 ועיי"ש בנו"כ שלא ציינו למקור המפורש בירושלמי.

2 ע"ש בירושלמי : "ולמה הם חוזרין בצפירה מפני השונאים" ובפירוש קרבן העדה ד"ה כך בחזירתן פטורין – "שעדיין הם בסכנה מפני האויבים האורבים בדרך" – וברור שאין הכוונה שההיתרים נובעים ממצב הסכנה, שאם כן למה הותרו רק ארבעה דברים. אלא כוונת הירושלמי שכל זמן שקיימת סכנה שכתוצאה ממנה נשמרת מסגרת המחנה, אזי קיים פטור חז"ל מד' דברים.

3 עיין שם במציעתא של משנת עירובין מ"ד: "אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא" ובגמרא שם מבואר שאם תחום אלפים אמה ממקומו החדש מגיע עד לתוך תחום שבת של המקום ממנו יצא, אזי רשאי לחזור לביתו וללכת (במקרה המיוחד הזה) עד ארבעת  אלפים אמה. וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז משבת הלכה י"ז, ובשו"ע או"ח ת"ז סעיף ב'.

4 עיין בקרית ספר על אתר דרך אחרת בהבנת דברי הרמב"ם, ויש מקום לדון גם בכוונת המאירי. ועיין עוד במסכת יומא ע"ז ע"ב "מאי טעמא כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא", ובפירוש רש"י ור' חננאל שם ואכמ"ל.

5 ואין מכאן כל סתירה לדעת הנוב"י מה"ת יו"ד ר"י בענין ניתוחי מתים דס"ל שלענין פיקוח נפש בעינן חולה לפנינו.

שכן אף שכאן אנו מוצאים מצב של חשש פיקוח נפש לעתיד שמתיר לעבור כבר בהוה, הכא שאני. ושני הסברים לדבר :

א. כאן איירי בציבור, ודיני ציבור שונים במידה ניכרת מדיני היחיד. לדוגמא : בב"י יו"ד קע"ח לענין לאו דלא תלכו בחוקות הגויים, מותר למקורבים למלכות לעבור על איסור דאורייתא (לחד תירוץ) משום הצלה שיכולה לבוא על ידיהם אם תיגזר ח"ו גזירה על ישראל. כלומר לגבי ציבור קיימת הרחבה של מושג פיקוח נפש של היחיד. וכעין זה מצינו גם בדעת רב האי גאון שבת מב. הובא בר"ח וברשב"א שם גבי גחלת של מתכת ברה"ר וצידת נחש שחשש שלגבי היחיד הינו חשש נזק בלבד, הופך, כשמדובר ברבים, לחשש פיקוח נפש. ואכמ"ל.

ב. בדרך שונה מעט ניתן להבדיל בין מקום בו קיום המצוה מחייב שכל אחד ואחד יקום ויעשה מעשה, כמו ברואי הלבנה לקידוש החודש, ובנוכרים שצרו על עירות ישראל (רמב"ם פ"ב הכ"ג משבת). במקרה כזה חשש מכשלה לעתיד הוא בעצם סיכון ודאי שחלק מהמחוייבים בדבר ישתמטו מלמלא חובתם כשיזדקקו להם.

מה שאין כך במקרה של מחלה מסויימת שאין בה חולה היום ואז החשש לעתיד אינו ודאי.

6 עיין עוד בציץ אליעזר שציינתי אליו במקורות הנוספים להלן אחרי פרק המסקנות.

7 בקיץ תש"מ הרציתי דברים אלה לפני הגרש"ז אויערבאך שליט"א והסכים עמי שאמנם העיקרון "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" יכול להתיר איסור דאורייתא כמו שמשמע מהרמב"ם פ"ב מהלכות שבת הלכה כ"ג, אך היתר זה הוא רק במקום בו קיום המצוה מותנה בחיוב כל אחד ואחד מישראל לבוא להעיד או לצאת למלחמה (כמש"כ בהערה 5 לעיל). אך במצות הצלה המוטלת על יחידים כגון רופאים, מוכח מהסוגיא בעירובין מד: מה. ומהפוסקים, שגם מי שיצא להציל התירו לו רק איסור תחומין דרבנן, ולא התירו לו שום איסור תורה כדי לחזור למקומו. (אלא אם עדיין קיים חשש של פיקוח נפש).

 

* וראה קובץ אגרות חזו"א חלק א' אגרות כ"ו,כ"ז,כ"ח, וחלק ב' אגרת כ"א.

(1) משנת מעשר שני, פרק ה', משנה ב'.