עד כמה חייב אדם לסכן עצמו על מנת להציל אחרים

הרב יצחק  זילברשטיין

עד כמה חייב אדם לסכן עצמו כדי להציל אחרים ?

א.מתי חייבים או רשאים להסתכן להצלת הזולת?

ב. חובש הנמצא במקום מוגן ורואה חייל פצוע בקו האש, מדוע הוא חייב להצילו ?

ג. האם חייבים להכנס לסכנה רחוקה כדי להציל מסכנה קרובה ומיידית?

ד. חולת שחפת, שפלשה לדירה זרה, האם מותר לגרשה ולהביאה לסכנה.

במלחמת העולם הראשונה כשאנדרלמוסיה שררה בעולם, עזבה אשה חולת שחפת את ביתה שהתמוטט בחורף, ופלשה לבית יתומים, אחרי שכל חיפושיה אחר דירה עלו בתוהו, ולא נמצאה משפחה שהיתה מוכנה להסתכן לאכסנה בביתם. סבי ראי”ב ז”ל שהיה מנהל בית היתומים, לא ידע מה לעשות: אם ישאירה שם הסכנה גדולה, שכן תדביק הילדים, וחיסון נגד שחפת לא היה עדיין. אם יגרשה בעיצומו של החורף עלולה היא למות, – סבי ז”ל היה אובד עצות. הוא נסע לשאול בעצת רבה של בלז, כמדומני האדמו”ר הגריש”ד זצ”ל. הוא יעץ לצאת מהספק, ולנעול את חדרה כדי שלא תוכל להכנס לבית היתומים, ולפרוץ לה בקיר מעבר נפרד לרחוב ולא תבוא במגע עם היתומים. מה הוא דין תורה במקרה דנן, האם יש לגרש את החולה החוצה כשאין עצה אחרת או לא ?

לכאורה יש לגרשה, כי היא בגדר “רודף”, כלומר אדם הרודף אחר חברו ומסכנו, אף מבלי כוונה רעה, כמותר לנרדף להרגו, וראיה לכך מהגמרא בסנהדרין, באשה שבשעת לידתה, לאחר שהוציא העובר את ראשו, מסכן הוא את האם, נאמר שם “אין דוחים נפש מפני נפש”. מקשה הגמ’, למה לא נהרוג את הולד מטעם רודף, שהרי רודף הוא אחר האם? ומתרצת הגמ’ “משמיא רדפו בתרה” כלומר מהשמיים רודפים אחרי האם כי הולד עושה את שלו כטבעו של עולם, ומה שהאם בסכנה, אין להרוג בשל כך את הולד. משמע שאם לא היה זה בגדר “משמיא רדפו בתרה” היו הורגים את הולד, אף על פי שאין הוא רודף אחר אמו בזדון. כמו כן, היה לכאורה מותר לגרש את החולה הזאת מטעם רודף, ומעשה בחייל יהודי שהרג בטעות את אחיו היהודים בחשבו שהם אויביו, ולא היתה שום אפשרות להודיע לחייל זאת, ולהעמידו על טעותו. נשאלה השאלה לפני גדולי ישראל אם מותר להרגו מטעם “רודף” ?

אולם אחר העיון יתכן לומר שאין לה דין “רודף”. כי באמת יש לשאול מה היה הדין אילו באה אשה זו לפני בית דין ומבקשת להכריח את הנהלת בית היתומים, שיפנו לה קומה זו ויסדרו את היתומים בבתים פרטיים בכדי שהיא תוכל לגור כאן : יתכן שהיתה זוכה בדין כיון שלגביה הדיור בבית היתומים בגדר פקוח נפש שהרי אף אחד אינו מוכן לאפשר לה לגור בביתו, ובית אחר אין, אולם היתומים ימצאו מקומות לינה בבתי אחרים ולא ישארו ללון בחוץ. ואם כן יתכן שמדין תורה חייבים לפנות עבורה אם תבקש בדין, וממילא אין לחולה זו דין “רודף”, ואסור לפנותה מהמוסד אליו פלשה.

אלא שיש לדון אם היתומים הקטנים חייבים במצוה זו של “לא תעמוד”, ואם התכנית לפנות את היתומים מבית היתומים ששם קבלו ממש כל צרכיהם, היא אכן בת ביצוע.

ונראה שאילו היתה החולה מבקשת מאדם פרטי שימסור לה דירתו בכדי שתגור בה, יתכן שהיה חייב לעשות כן, לשיטת ה”חפץ חיים” בספרו “אהבת חסד”, וה”מרחשת’: הסוברים, שלהצלת נפשות חייב אדם לתת כל ממונו.

ומאחר ואנשים מפנים דירה לצרכים גדולים, כגון: עבור פרנסה וכדומה, ממילא חייב המתבקש לכך לפנות את דירתו לצורך החולה המסוכנת שאינה מוצאת בשום אופן מקום אחר לגור בו, וכמו שכתבנו בתחילת דברנו.

 

 

 

 

(מקור: אסיא מא (יא, א), ניסן תשמ”ו, עמ’ 11-5)