קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה

הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט

קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה *

ראשי פרקים :

א. הקדמת דבר שבחובה, לדבר שבמצווה או שברשות

ב. גדרי חיוב הצדקה על הציבור ועל היחיד

ג. רפואה והצלת נפשות

ד. קדימויות בהקצאת המשאבים העומדים לרשות הציבור

רקע עובדתי.

א. הקדמת דבר שבחובה, לדבר שבמצווה או שברשות

ב. גדרי חיוב הצדקה על הציבור ועל היחיד

שני גדרים בחיוב צדקה.

ג. רפואה והצלת נפשות

ד. קדימויות בהקצאת המשאבים העומדים לרשות הציבור

העקרון שהובא בפרק א' קובע : עניין שהוא חובה, קודם לעניין שאינו חובה ממש, אף שיש בו מצווה. בפרק ב' הוברר שהציבור חייב לספק את הצרכים הבסיסיים של אלה שאינם מסוגלים לעשות זאת בעצמם. בפרק ג' הובהר שטיפול רפואי בסיסי באמצעים שכבר קיימים, נחשב לחובה גמורה – יותר מאשר מחקר ופיתוח ובניית תשתיות חדשות.

לכן ברור שהחובה הראשונית על הציבור היא סיפוק כל צרכי החיים הבסיסיים לצעיר ולזקן כאחד – הן במה שנוגע למזון וכדומה, והן במה שנוגע לרפואה, וחיוב זה קודם בהחלט למחקר ופיתוח ובניית תשתיות. אם המשאבים הקיימים אינם מספיקים לכל הצרכים, קודמת החובה הראשונית שהגדרנו ודוחה מפניה את קידום הרפואה. העובדה שחובה זו נוגעת במידה רבה לטיפול בקשישים, אינה מהווה סיבה להקטינה או לבטלה.

קדימה זו, בעוד שתגרום לכך שיינצלו חייהם של זקנים, מי לחיי שעה ומי לחיים רגילים, הרי לא תעכב באופן מעשי את התקדמות הרפואה. הצורך האנושי הבסיסי לקדם את המדע, אם מתוך סקרנות ואם מתוך שאיפה לרמת חיים גבוהה יותר, יביא לכך שבכל מקרה יימצאו המשאבים הנחוצים לקידום המחקר והפיתוח ובניית התשתיות. מתוך מה שביארנו בפרק ב' ברור שאדם יחיד רשאי לתת צדקה מממונו "די מחסורו אשר יחסר לו" ואין מוטלות עליו החובות המוטלות על הציבור. על כן, אנשים פרטיים וכן חברות ועסקים, רשאים תמיד לתרום לקידום רמת הרפואה בכל צורה שהיא. אבל הקצאת המשאבים הכספיים העומדים לרשות הציבור חייבת להיות בראש ובראשונה למילוי הצרכים הבסיסיים, באמצעים הקיימים.

 

(מקור: אסיא מט-נ (יג, א-ב), תמוז תש"ן, עמ' 17-5)

 

 

* הרחבת דברים שנאמרו בכנס הבינלאומי השני על הזיקנה ביהדות, ירושלים, ט"ו-ט"ז בתמוז תש"ן.

1 . ראה למשל מאמרם של Saywell ואחרים ב- Journal of American Geriatr Soc כרך 37 חוברת 7 עמודים 630-625 שכותרתו : The Value of Age and Severity as Predictors of Costs in Geriatric Head Trauma Patients. במאמר זה מנסים הכותבים להפריך את "הסברה המקובלת" כי חולים זקנים צורכים יותר משאבים כספיים מאשר חולים צעירים, וטוענים – ככלל העשוי להילמד מן הפרט, של אנשים הסובלים מחבלה בגולגולת – כי ההוצאות הכספיות לחולה נקבעות על ידי חומרת הפגיעה ולא על ידי הגיל. הצורך להפריך "סברה מקובלת" זו מוכיח את עומק הבעיה.

2 . Medical Costs  of AIDS and ARC in the  United States Projecting מאת  W.J. Hay ואחרים, הופיע ב- Journal of AIDS משנת 1988 כרך 1 חוברת 5 עמודים 485-466.

3 . חלק ד' סימן רח. אמנם הרדב"ז עוסק בהקדמת סדר (הקדמת קריאת המפטיר לקריאת פרשת בראשית בשמחת תורה) ולא בקדימה מוחלטת (כאשר אפשר לקיים רק אחד מן הדברים), אבל מכל מקום שני העניינים חד הם. אם חייבים להקדים עניין אחד מבין שניים העומדים לפנינו, הרי אם יש זמן או כסף רק לעניין אחד, יעשו את הקודם דווקא וממילא ייפטרו מן האחר, שכבר אי אפשר לעשותו.

4 . ואף שהרא"ש הוסיף שם שגם אין מטריחין אותו אם ככר התיר חגורו לסעודה, או שעלה על מיטתו, אין זה סותר את הכלל שלמדנו מתוך דברי הרא"ש – ולהיפך מוכיחו. תפילת ערבית אינה חובה עד כדי שנטיל על אדם טירחה יתירה כדי לקיים אותה. עם זאת, אדם שאין הדבר טירחה עליו, בוודאי מצווה להתפלל ערבית. כשעומדת לפניו מצווה אחרת עוברת, ואין סיפק בידו לקיים שתיהן – מדוע תידחה תפילת ערבית דווקא ? הרי אין זו טירחה עבורו להתפלל ערבית כעת. אלא שמצווה אחרת שמטילים על האדם לקיימה גם במקום טירחה, דוחה תפילת ערבית שאינה נוהגת במקום טירחה. וזהו בדיוק הכלל שהסקנו, שמצווה שאינה חובה, יחסית למצווה אחרת, נדחית מפניה כאשר יש סיפק לקיים רק אחת מהן. ועיין צל"ח ברכות כו, ע"א ד-ה "עוד נסתפקתי בשכח ולא התפלל מנחה" וכו', ושם ע"ב בד"ה "ורמינהו", שייתכן שמצווה בשעתה דוחה גם דבר שהוא חובה יותר אם אין זו שעתו. זה חריג מן העקרון הכללי שחובה דוחה דבר שאינו חובה, וכנראה שמצווה בשעתה נחשבת חובה ממש.

5 . הדברים הובאו בספר נאות הדשא חלק א, דברים מפי השמועה לחנוכה. אות ו.

6 . שו"ת משיב דבר חלק ב סימן מז.

7 . מהרש"ל בים של שלמה לפרק רביעי בגיטין, סימן סו, הסיק מהר"ן שהטעם שנפסק להלכה הוא משום דוחקא דציבורא. ומה שנאמר ברמב"ם בפרק ח' מהלכות מתנות עניים הלכה יב, שהטעם הוא שלא יהיו האוייבים רודפים אחריהם לשבותם, הוא רק לחומרא, שגם מי שרוצה לפדות את קרובו מממונו לא יעשה כן. אם כן, נימוק זה של הר"ן, שחששו לדוחקא דבעל, אינו רק דיחוי הראיה מרבן שמעון בן גמליאל, אלא הובא להלכה. לכן וודאי שהוא צריך ביאור.

8 . ראה באגרת הקדש לבעל התניא זצ"ל, בסוף ספר לקוטי אמרים סימן טז, שכתב לעניין חיובם של מי שאין מזונותיהם מצויים להם ברווח, לתת צדקה : "ולא אמרו חייך קודמין, אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף, ועצים וכסות בקרה, וכה"ג, כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה, בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב, ולא שייך בזה חייך קודמין, מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש כדאיתא בנדרים דף פ' (ע"ב : חייהן וחיי אחרים וכו')". הרי שלדעתו יש חיוב צדקה גם ביותר מחומש נכסיו, ונראה שזהו גבול החיוב המוטל על כל אחד מהציבור – אם יש לו אוכל כדי חייו, חייב הוא להשתתף בנתינה לצדקה.

9 . מצוה סו להלוות לעני בשעת דחקו. במצוה תעט שהיא מצוות צדקה, כתב שמה שביאר בעניין הלוואה לעני, הוא גם טעם מצוות צדקה.

** אין הכרח לפרש שקיום מאמר הכתוב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, י"א) משמעותו שלא יחדל עוול.

ניתן להבהיר שחובת ה"ציבור" לדאוג לצרכי הפרטים הכלולים בו, נובעת מרצון פוטנציאלי, של כל הפרטים להקריב מעט משלהם על-מנת להבטיח עצמם (ואחרים) מפני סבל ניכר. (מעין ההגיון של פרט המבקש לבטח עצמו בחברת הביטוח מפני סכנה למרות שהפרמיה הממוצעת עולה על תוחלת הנזק הצפוי).

הסכמה מעין זו מצאנו בדיני המלך שהציבור רוצה בו עקב תועלתו הרחבה, למרות המשמעות הממונית והכפייתית הנוגעת לכל פרט ופרט.  – העורך.

10 . אולי זהו הטעם למה שנראה בדעת הרמב"ם שמוסיפים גם תמחוי, שהוא מאכל או פירות, גם לעניי העיר שנטלו כבר צדקה. שכן בפרק ט' הלכה ב' כתב לגבי התמחוי : "ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים". ובהלכה ו' : "התמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד". הרי שלגבי התמחוי לא כתב שהוא לעניי עולם בלבד. ונראה שהוא גם לעניי העיר אם התקיים במי מהם התנאי שבהלכה יג, שאין לו מזון שתי סעודות, והחנו שייתכן שמעות הצדקה אינן מספיקות לעני מסויים לצרכי אכילתו.

11 . עמוד מא במהדורת שעוועל.

12 . עמוד מט במהדורת שעוועל.

13 . אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנא, עמוד רנט.