באיסור השתלת לב וכבד מאדם לאדם

הרב אליעזר יהודה וולדינברג

באיסור השתלת לב וכבד מאדם לאדם

ראשי פרקים

פרק א – גילוי דעת 1

 פרק ב – עיקר חיות האדם במוח או בלב?

פרק ג' – סוגית "נפלה עליו מפולת" ונאמנות הרופאים

 

אני מוצא לנחוץ לפרסם הבהרה נוספת להראות עד כמה שעל פי ההלכה מחויבים לחשוש לחיות-אדם כל עוד שנרגש בו נשימת-חוטם או פעימת-לב, והוא הדין גם אם מוצאים למעשה דופק או תנועת חיים בשאר אברים, ועוד דבר מה בקשר למוות-מוחי, וכן בקשר לנשתל עם לב או כבד מגוף אחר.

א. במסכת יומא ד' פ"ה ע"א איתא : תנו רבנן עד היכן הוא בודק (מי שנפלה עליו מפולת בשבת עד היכן הוא מפקח את הגל לדעת האמת אם הוא חי עדנו) – עד חוטמו, ויש אומרים עד לבבו וכו', אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה, אבל מלמעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפו.

כבר הזכרנו בקצרה בפרק הקודם והסברנו כי מה שאמרו ז"ל ביומא הנז' דעיקר החיות הוא החוטם, כוונתם הוא כשזה נמצא עוד לאחר שדפיקת הלב נפסקה, והסתמכנו על דברי רש"י שכותב וז"ל: "ומר אמר עד חוטמו, דזימנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו", והיינו מפני "דלפעמים אף שהנשמה עדיין תוך הלב אין הדפיקה ניכרת בלבו" (כלשונו של החכם צבי בתשובתו).

והעירוני, דלפי זה מחוסר עדיין הבהרה להסביר דברי רב פפא שאומר, דמחלוקת ממטה למעלה "אבל ממעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך", וככה נפסקה ההלכה ברמב"ם ובשו"ע, ולמה לא חוששין לשמא ישנה פעימת-לב הגם דאין כבר נשימה בחוטם ?

והנה הגם שכבר הסברתי זה בקצרה, ארחיב בזה את הדיבור יותר, ואומר כי פשוט הדבר, שהמכוון הוא מפני שמסתמא משערינן ותלינן שאם אין חיות באף אין כבר חיות גם בלב, דכך הוא עפ"י רובא דרובא, ולכן בשבת אין להמשיך לפקח את הגל עד הלב ולחלל שבת עבור כך. אבל כל היכי שרואים ונוכחים לדעת שיש חיות בלב אזי ברור הדבר דאז דינו כחי, דנשמתו דופקת שם, כדברי רש"י ז"ל, ובחול מן החובה לבדוק גם בלב.

וככה מצינו להגאון המהרש"ם ז"ל בתשובותיו סח"ו סימן קכ"ד שכותב בפשטות לבאר גם כן הכוונה כנ"ל, דזה שאמרו דבלמעלה למטה דאין צריך לבדוק רק עד חוטמו, היינו בסתמא, אם ליכא הוכחה להיפך סמכינן על בדיקת חוטמו דהוי רוב גמור ואפי' מיעוטא ליכא אא"כ על צד א' מאלף דהוי מיעוטא דמיעוטא דאין לחוש לכך גם בפקו"נ, אבל אם רואים איזה סימן של חיות בשאר אברים ואיתרע רובא לפנינו יש לומר דלא סמכינן אבדיקת חוטם יעו"ש.

והמהרש"ם ז"ל אומר את דברו אפילו כשיש רק חיות בשאר אברים, ולא בלב, ומינה בק"ו בן בנו של ק"ו כשמוצאים שישנה עדיין חיות ופעימת-לב. דאזי בודאי ובודאי דלא סמכינן כלל על שנפסקה הנשימה דרך האף, ודינו כחי גמור, כי הלב הוא כח החיים.

ולקביעתו של המהרש"ם דכל שיש עדנה חיות באיזה אבר מהאברים דנחשב עדיין עי"ז כחי, אנו מוצאים סימוכין לו בשו"ת חתם סופר ז"ל סימן של"ח, שכותב בהמשך דבריו בזה"ל: "כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה אם אחר כך בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת ע"ש, הרי דס"ל להגאון חתם סופר ז"ל דביטול הנשימה מועילה לקבוע את המיתה רק אם באה "לאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה", ומכלל הן אתה שומע לאו, דהא כל שיש בו עדיין איזה דפיקה באיזה אבר שהוא ואיננו מוטל כאבן דומם, אזי חוששין שאולי הוא יוצא מן הכלל, ויש לחוש שמא עדנו חי, ומן הצורך להמתין עד שיתברר מצבו לנכון.

ב. עוד אנו מוצאים להגאון פני משה ז"ל בירושלמי פ"ח הלכה ה', על זה דאיתא בירושלמי שם וז"ל : מפקחין עליו בשביל ישראל של שם, עד איכן, תרין אמורין, חד אמר עד חוטמו וחורנה אמר עד טיבורו, מאן דאמר עד חוטמו בהוא דהוה קיים, ומאן דאמר עד טיבורו בהוא דהוה רכון. ומבאר הפני משה כוונת הירושלמי, דר"ל דלא פליגי, דמ"ד עד חוטמו מיירי, בהוא דהוה קיים כלומר שחזק וקשה הוא ונרגש בבדיקת חוטמו אם יש בו איזה חיות, ומ"ד עד טיבורו בהוא דהוה רכין שהוא רך כשממשמשין בו ואינו נרגש בחוטמו, ובודקין אותו עד טיבורו שאפשר שעוד ירגישו בו חיות, עיי"ש.

הן אמנם אין הוכחה ברורה שכוונת הירושלמי הוא בדייקא כפירושו זה של הגאון בעל פני משה ז"ל, ויש גם פירושים אחרים בכוונת הירושלמי יעו"ש בקה"ע, ועוד. אבל זאת עכ"פ אנו רואים בבירור, שלהגאון בעל פני משה ז"ל היה פשוט ליה הדבר בהלכה זו, דעקרונית כל שיש עדנה איזה חיות במקום אחר, דאזי לא קובע כבר מה שלא נרגש נשימת חוטם, ונחשב עדנו כחי, ועל כן כל שיש איזה סיבה לתלות מדוע שלא נרגש בו בדיקת חוטם, מותר אפילו לחלל שבת כדי לבדוק בעוד מקום בגופו, כגון בטיבורו, כדי לעמוד על הבירור אם נרגש בו עוד חיות, ולכן הטה אל זאת הכוונה בדברי הירושלמי.

על כן, אם אמרנו לענין שבת, לפי הבבלי וההלכה הפסוקה, דמלמעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך, היינו, מכיון שהדבר כרוך בחילול שבת לכן לא חיישינן יותר למיעוטא דמיעוטא ולא מתירין משום כך להמשיך עוד בחילול שבת, וכדיוצא כן גם מדברי המהרש"ם הנ"ל, אבל כל שלא קשור הדבר בחילול שבת שעומד מנגד, ובאים לקבוע מותו של אדם, אין לקבוע בהפסקת הנשימה בלבד, אלא לבדוק גם ביתר חלקי ודופקי הגוף, ובמיוחד אם קיים עוד פעימת-לב – דבר שמאשרים גם הרופאים שלפעמים מפסיק הלב לפעול בשעת המיתה ולפעמים הנשימה תחילה.

ובדרך כלל ניתן לסכם ולומר, דבכלל כל מה שנחלקו מזה הוא רק מאימתי אפשר מסתמא לקבוע שנחשב עי"כ כמת, אבל כל שמתברר שכן ישנה עדיין איזה חיות ודופק באיזה מקום שהוא, אזי כו"ע יודו בזה שיש לחוש שחי עדנו, ומכש"כ כשמוצאים עדנה פעימת-לב, שבודאי ובודאי שדינו עוד כחי לכל דבר.

ג. היוצא מהאמור, כי נוסף להפסקת פעולת המוח אפילו בכללותו, זקוקים לפי ההלכה לשם קביעת המות גם להעדר נשימה והעדר פעילות הלב וגם לרבות חוסר דופק וחוסר תנועה.

וכל עוד שקיימים דופק או תנועה, איתרע נאמנותם של רופאים לבוא ולקבוע מותו של זה. וכך כותב בשו"ת מהרש"ם שם, דדברי הרופאים אין מכריעין בכל כה"ג, דכבר כתב הבחיי פ' משפטים דדוקא בחלאים החיצוניים יש לסמוך על דבריהם ע"ש.

[והגע בעצמך. אם אחרי מות המוח כולו, לרבות מה שקוראים גזע-המוח, ימשיך האיש הזה לחיות עוד כמה חדשים עם פעימת הלב, כפי שקובעים הרופאים בעצמם שזה מאד ייתכן, האם בכל זאת נתיר את אשתו להינשא לשוק מיד עם מות גזע המוח? ואיך נעשה בזה איפוא תרתי דסתרי?].

ד. יש לציין כי גם בקשר לבדיקת וקביעת הרופאים למות-המוח גופיה אין לסמוך על נאמנותם לקביעתם הסופית לכך, והקורא בדוחי"ם הרפואיים שלהם על כך בדפי-רפואה שמפרסמים מדי פעם נוכח לדעת שגם אצלם אין עוד סוף פסוק בזה, ואחרי כל קביעה בזה, הספק מכרסם בקרבם, ובעלי הנפש שבהם מביעים זאת בפרהסיא, ומדי פעם באים כולם להכרה שהקביעה עפ"י הבדיקה הקודמת אין בה אמנם בכדי לקבוע ודאות בזה וקובעים קביעה עפ"י בדיקה אחרת, וגם אז אין תמימות דעים, ומה שרופא זה קובע על פיה מות-מוח סופי בא חבירו וחקרו. לפעמים המציאות באה ומטפחת על פניהם, ולמה שבתחילה התייחסו כעל סימן מובהק של מות המוח, מתגלה לאחר מיכן מצבים שונים המחקים את תיסמונת מות המוח ונותנים תרשים שטוח למרות שהפגיעה במוח היתה הפיכה, והחולים החלימו.

על כן מודים ובאים, כי בדרך כלל גם בקביעת המוות על פי מות-המוח, ייתכן אבל מצב הפיך למרות שלפי הבדיקות והנתונים המדעיים החולה הי' לכאורה במצב של מת, באשר שברור וידוע שכל הבדיקות הטכניות-חשמליות מסוגלות רק לשער את חייהם או מותם של מליוני תאים במוח, אך יתכן בהחלט שהרבה תאים עדיין חיים אלא שהפוטנציאל החשמלי שלהם לא נקלט בתרשים, על כן אין ממדים קליניים וטכנולוגיים בטוחים מספיק כדי לקבוע בוודאות וסופית שאכן מת המוח, והנימוק של מצב "סופי" או "הפיך" איננו מוחלט בשום קריטריון. [אכן: אין חקר לתבונתו של הבורא ית"ש].

ובסיכום, הם בעצמם מעוררים אחרי ככלות הכל שתי בעיות חשובות, והמה :

א. המצב האימיננטי למות כל אברי הגוף – כפי שנדרש בהגדרה של מות המוח איננו מוגדר דיו, כי זה יכול לקרות לאחר מספר חדשים. ב. המצב "הבלתי נמנע" של המוות שאף הוא חלק אינטגראלי של הדרישה לקביעת המוות על פי מות המוח אף הוא עשוי להשתנות על ידי שיפור הולך ומתקדם במדע הרפואי והטכנולוגי. והאם בעיות חשובות אלה אין בהם בכדי לחסום לפניהם את הדרך ? דרך-לא-דרך לפי מושגי ההלכה.

על כן ברור ופשוט הדבר בתכלית הפשטות שגם מבחינה זאת, וגם אליבא דידהו, מן ההכרח שגם לאחר קביעה של הפסקת פעולות המוח, זקוקים גם – כדי לקבוע המוות – להעדר נשימה והעדר פעילות הלב.

 

ועוד מלה גם בנוגע לנשתל.

ה. בפרק הקודם כתבתי והערתי שאפילו אם המושתל נשאר חי לשנה ויותר. בכל זאת יתכן לומר שנשאר בגדר טריפה, והרי ישנם כמה מגדולי הפוסקים רוא"ח דס"ל דהעושה אדם טריפה חייב עליו, ויהיו חייבים איפוא לפי שיטות אלה גם על כריתת לבבו הטבעי של הנשתל אם לא היה לפני כן בגדר של טריפה, והבאתי סיוע לקביעה האמורה שנשאר בגדר טריפה מדברי הגאון בעל כרתי ופלתי ז"ל דס"ל דכאשר ניטל הלב מבעל חי אע"פ שנמצא בגופו אבר אחר כדמותו וכתבניתו ובו משכן חיוני וממלא תפקידו של הלב ונותן לו החיות, בכל זאת אין זה מוציא אותו מגדר של טריפה היות ועכ"פ ניטל ממנו לבבו הטבעי, והוספתי, דאם כן, הדבר עוד במכל שכן שניתן לקבוע בכזאת כאשר כורתים ממנו לבבו או כבדו הטבעי ומשתילים בקרבו לב או כבד של גוף אחר.

ואבהיר בזה ביתר הבהרה, כי רצוני לומר בההוספה של "מכל שכן", כי אפילו אם נתפוס כההיא דהכו"פ דלא כמסקנתו הנז' בעובדא דידיה, וכפי שמצינו להגאון החזו"א ז"ל בחיו"ד סימן ד' אות י"ד שכותב לחלוק על הכו"פ, וס"ל דודאי בשר זה המפקד תפקיד הלב ומחיה את הבע"ח הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתה החיצונה לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר יעו"ש, בכל זאת בכגון נידוננו יש לומר שגם החזו"א יודה שנהיה טריפה עי"ז, כי בההיא דהכו"פ הרי האבר תחליף-הלב נברא באותו הגוף עצמו ומתפקד תפקיד-הלב באופן טבעי ולכן ס"ל להחזו"א דמכיון שכן, הרי הוא באמת הלב ולא נטרף בשינוי תואר, אכל בכגון נידוננו הרי כורתים הלב או הכבד הטבעי מהגוף, ואין לו לזה תחליף עצמיותי, אלא דבמקום זה שותלים בידי-אדם לב או כבד מגוף אחר ומפעילים אותם בגוף חדש זה [אשר למעשה הגוף לוחם נגדם ודוחה אותם] באמצעים מלאכותיים מעשה ידי אדם, ומכיון שלא בא בדרך הטבע אם כן בכל כגון דא מסתבר הדבר שכ"ע יודו, וגם החזו"א ז"ל יסבור, שנהיה טריפה עי"כ כאשר שחסר לו הלב או הכבד הטבעי, שנטרף עפ"י דין על ידי זה, ואין כח בלב או כבד מגוף אחר הנשתל על ידי אדם בגוף זה להתאחד עמו להיות לאחדים גם באופן חיוני כמקדם, ולמלא בשלימות את התפקיד שמילא בו הלב או הכבד הטבעי, וזוהי הסיבה שהגוף נלחם נגד גוף זר זה ומנסה לדוחפו ולהרחיקו ממנו במלוא התנופה וצריכים לרסנו בכל מיני המצאות רפואיות חדשים לבקרים, ולכן האדם הזה נהיה עי"כ בגדר של טריפה, [אגב אותה הבעיה תהא כאשר ירצו לכרות לב או כבד מחולה מסוכן שאינו בגדר טריפה, ולהשתיל במקומו לב או כבד מלאכותי, ועוד חריפה יותר, באשר שאיננו בא אפילו מאדם חי הדומה לו בסידור אבריו וחיותם] 5 .

ו. חז"ל אומרים : טוב שברופאים לגיהנם (קדושין פ"ב.) וראיתי בספר קול סופר על המשניות להגאון בעל מחנה חיים ז"ל שכותב לבאר הכוונה, דר"ל, דרופא מומחה ובקי הוא שחקר והיה מנסה הרבה בכמה חלאים אשר חפץ לנסות, וע"י שמתו רבים תח"י וראה שסם זה אינו מועיל וגם זה אינו מועיל בא על התכלית מה שמועיל, אם כן דם הרבה שפך עד שנעשה טוב שברופאים, וראוי לבוא לגיהנם ע"ש.

בעקבות פירוש זה של הגאון בעל מחנה חיים ז"ל, ולאור המציאות המרה שלפנינו, ניתן לפרש שהמכוון הוא על כגון רופא שכזה שאיננו נרתע מלהרוג נפשות (כלשונו של רש"י ז"ל בקדושין שם), ובלבד שיצא לו שם בעולם וטוב שברופאים כאשר לפעמים יעלה בידו להאריך עי"כ חיי הנשתל לכמה חדשים, או שנים, והכל תחת מסוה של קידום הרפואה. וטחו עיניהם של רופאים אלה לראות נכוחה כי מות בסיר התבשיל הרפואי הזה, בהריגת "התורם". ובהריסת ה"נשתל".

ובאשר שכפי הנשמע, רופאי ההשתלה, והנוהרים אחריהם, על אף כשלונם החרוץ בהשתלות שעברו וביצעו וגרמו גם למיתת הנשתלים כעבור זמן קצר מההשתלה, בכל זאת לא שמו לב לאותות האזהרה ולא נרתעו לסגת אחורנית מזממם, ולמרות שזה הרתיע והחריד רבבות מקרב בית ישראל, המצפון שלהם לא התעורר, ולא גרם להם שום נקיפת-לב, ובלי כל הרהורי חרטה מקשיחים את ערפם לחזור על משגם הגס והמזעזע, ואורבים ומחטטים בכל בתי-החולים למצוא טרף אדם נוסף להקריב על מזבחם-הרפואי, תחת שמות נרדפים של "תורמים" "ומסכימים" לכן מוטלת משנה-חובה לעשות מאמצים לקדם את פני הרעה, ולמונעה, לעמוד על המצפה ולהיות צופה לבית ישראל. להזהירם ולהעמידם על חומרת מעשה-השתלה כאלה הגובלים עם רציחת נפשות, ובכיוון זה לשלוח חוזרים תכופים לכל בתי-החולים, ושחלילה לא יתנו יד לזה, וכפי שכבר הזכרתי במאמרי תחת השם "גלוי דעת" את דברי הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח ה"ט שפוסק "שכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין". עוד זאת, כי אפי' מי שהוא בעל עבירות חמורות בלאו הכי, בכל זאת העוון הזה של גרימת רציחה הוא שמכריעו לכף חובה יותר מכל העבירות שעושה, וכפי שמסיים הרמב"ם שם וכותב וז"ל : צא ולמד מאחאב שהיה עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב, וכשנסדרו עוונותיו וזכויותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עוון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר "ותצא הרוח ותעמוד לפני ה'" זה רוח נבות, ונאמר לו "תפתה וגם תוכל" והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב, קל וחומר להורג בידו עכ"ל. למדים מזה עד כמה שצריך ליזהר מזה אפילו רשע גמור ולא להפטיר שבין כך דינו פסוק. בהיות שזהו העוון שיכול להכריע ביותר לחייבו כלייה, ולמדים גם עד כמה שחומרת העבירה על כך, וכל כך היא אפילו למי שלא הורג בידו אלא רק מסבב את ההריגה.

ז. עלינו לשנן לעצמנו ולאחרים האזהרות החמורות והעונשים הכבדים הנאמרים בתוה"ק לכלל ולפרט על עוון רציחה ואביזריה, גם לרבות כאשר "שפיכת דם האדם" בא כביכול לשם "באדם", עבור הצלת אדם אחר, באשר האדם הוא נזר היצירה וכל אחד ואחד ממנו מהווה עולם מלא, ביודעים ובלא יודעים. כנימוק הנאמר על כך בתורה "כי בצלם אלהים עשה את האדם", והתקין לו ממנו בנין עדי עד בזה ובבא.

 

(מקור: אסיא מז-מח (יב, ג-ד), כסלו תש"ן, עמ' 128-115)

 

 

1 . פורסם לאחר החלטת מועצת הרה"ר (על התנאים להיתר השתלות לב בישראל – חשון תשמ"ז) במודעות מטעם הועדה הציבורית להגנת כבוד האדם, ונשנה בציץ אליעזר חי"ז סי' סו.

כותרות הפרקים וההערות נכתבו בידי העורך ואחריותם עליו.

2 . ראה ציץ אליעזר חלק י' סי' כה; חלק ט' סי' יז פרק ו.

3 . הרב משה דוד טנדלר, תחומין ז, עמ' 187 בהערה 2 (הובא לעיל עמ' 142); וכן ניתנו המלצות לתרומת כספים עבור חולים ישראלים שנזקקו להשתלת לב בחו"ל. בין החותמים : הרב עובדיה יוסף שליט"א (י"ט שבט תשמ"ט) והצטרפו לקריאתו בכתב ידו וחתמו עוד כמה מגדולי הדור.

4 . ראה ספר אסיא ה', עמ' 78-77.

5 . לדעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א (הובא : נשמת אברהם, חלק יו"ד, סי' קנה ס"ק ב, 1) מותר להשתיל לב מלאכותי אם ע"י השתלת הלב המלאכותי יאריך ימים יותר מאשר ללא ההשתלה.            – העורך.