דו"ח ועדת שרשבסקי
דו"ח ועדת שרשבסקי דו"ח מסכם של וועדת הבירור לענין : ההגנה על חולי נפש מאושפזים מפני תקיפה וניצול מיני
א. נושאי הבדיקה
ב. מישורי הבדיקה
ג. המצב הקיים – תוצאות הבדיקה
ד. שכיחות
ה. זכויותיו של חולה הנפש המאושפז
ו. חובת הסגל הרפואי להגן על המאושפז מפני פגיעה מינית
ז. העדר הגנה נאותה בתנאים הקיימים
ח. מחלקות מעורבות ונפרדות
ט. פגיעה בחולה אחד עבור רווחתו של חולה אחר
י. מסקנות אופרטיביות
א. נושאי הבדיקה
בהתאם לכתב המינוי, הוועדה נתבקשה לבדוק את:
1. שכיחות אירועי פגיעה מינית במצב הקיים במחלקות ובבתי חולים פסיכיאטריים;
2, מידת ההגנה הקיימת כיום במחלקות אלו;
3. מידת ההגנה הנדרשת כדי למנוע פגיעה מינית בחולי נפש מאושפזים;
4. הדרכים היעילות להשגתה.
לאחר דיון עקרוני החליטה הוועדה להתחיל בבדיקת המצב הקיים, ולברר האם קיימים אירועי פגיעה מינית לגבי חולי נפש מאושפזים.
ב. מישורי הבדיקה
הבדיקה נעשתה בדרכים הבאות:
1.משלוח שאלון למנהלי בתי חולים פסיכיאטריים באמצעות יו"ר וועדת ההיגוי הארצית לפסיכיאטריה, ועיון בתשובות שנתקבלו על שאלון זה;
2. עיון בספרות מקצועית בעלת חשיבות לענין הנדון ;
3. שמיעת מנהלי מחלקות פסיכיאטריות על נסיונם האישי;
4. עיון בנתונים שנתקבלו ממערכת בתי הדין הרבניים, שבסמכותם לדון בעניני נישואין וגירושין, על התפרקות משפחות בעיקבות מקרים של פגיעה מינית בחולי נפש במהלך אישפוזם.
ג. המצב הקיים – תוצאות הבדיקה
על יסוד החומר שהיה לפנינו הגענו למסקנות הבאות:
1. היו מקרים של אירועי פגיעה וניצול מיני בחולי נפש מאושפזים.
2. יש וחולים הנמצאים במצב מאני, אינם בעלי כושר ריסון עצמי ולכן יוזמים פעילות מינית הפוגעת בעצמם.
3. יש מקרים בהם חולים הנמצאים במצב פסיכוטי או בלבולי ובהעדר כושר שיפוט וריסון כדבעי, יוזמים פעילות מינית לא מבוקרת או נענים לדרישות לפעילות כזו.
4. היו סקרים של הריונות ולידות אצל חולות נפש, כשהכניסה להריון התרחשה במהלך השהות במחלקה פסיכיאטרית וכתוצאה מזה בוצעה לפעמים הפסקת הריון .
5. יחסי מין לא מבוקרים שאירעו במהלך אישפוז פסיכיאטרי, הביאו לפעמים לפירוק משפחות.
6. לא כל האירועים מסוג כנ"ל מובאים לידיעת מנהלי בתי החולים .
7. לפעמים הרופא המטפל הכחיש ביודעין או נמנע מלדווח למשפחה או לבן זוגו של החולה בדבר אירועי אמת כנ"ל במטרה להגן על המשפחה ולמנוע את פירוקה הצפוי אם המידע יועבר לבן זוגו של החולה.
ד. שכיחות
הנתונים שהתקבלו מצביעים על קיום משמעותי של מקרי פגיעה מינית בחולי נפש מאושפזים. הוועדה הגיעה למסקנה כי יש בחומר שהיה לפניה כדי לייחס משמעות משפטית וציבורית רבה לבעיית הפגיעה המינית בחולי נפש מאושפזים גם בהעדר שכיחות מקיפה.
לכן הוחלט להימנע מלהמשיך ולאסוף אינפורמציה פרטנית על מקרים כאלו .
ה. זכויותיו של חולה הנפש המאושפז
סעיף 35 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א -1991, קובע בסעיף קטן (א), ש"לא תשלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כל שהיא אלא על פי חוק". יש להבין את המילה "זכות" בהקשר זה, בין השאר, גם כחירות מפגיעה בגוף החולה ובכבודו. לכן , בהעדר הוראה מפורשת בחוק, אין להתיר ביצוע מעשה המהווה עבירה – לרבות עבירת מין – בגוף החולה. היתר מפורש כזה בחוק לבצע עבירת מין בחולה איננו קיים. אין ספק שמעשה כזה הוא בלתי חוקי בתחום בית החולים כפי שהוא בלתי חוקי מחוץ לבית החולים.
למרות שהסכמה לביצוע מעשה מיני יכולה לבטל את האופי הפלילי של המעשה, החוק אינו מייחם כל ערך להסכמה אם היא באה מחולה נפש או לקוי בשכלו, אלא מעשה מיני הנעשה לגבי גופו של החולה יש לראותו כנעשה ללא הסכמתו (ר' סעיף 345 לחוק העונשין תשל"ז – 1977).
ו. חובת הסגל הרפואי להגן על המאושפז מפני פגיעה מינית
אחריות הסגל הרפואי לשלומם ובריאותם של החולים המאושפזים קבועה בחוק (ראה, בין היתר, סעיף 322 לחוק העונשין תשל"ז – 1977). מכאן נובעת חובה בסיסית להגן על החולה המאושפז מפני פגיעה מינית.
כאשר נגרמת לחולה פגיעה בריאותית – גופנית או נפשית – עקב הניצול המיני, הדבר מהוה הפרה ברורה של סעיף 322 לחוק העונשין תשל"ז – 1977, המחייב, בין השאר, את האחראים לחולה לדאוג לבריאותו .
אי קיום החובה האמורה גורמת, כלשון החוק, ש"יראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של האדם מחמת שלא קיים את חובתו האמורה".
סעיף 350 לחוק העונשין , תשלז-1977 קובע:
"לענין עבירה לפי סעיף זה [סימן ה': עבירות מין] אחת היא אם העושה עשה את המעשה או גרם שהמעשה ייעשה".
המשמעות המשפטית הנובעת מכך הינה האפשרות הריאלית להעמיד לדין מנהל מחלקה פסיכיאטרית, שלא נקט אמצעים למניעת סכנת אינוס של חולי נפש מאושפזים במחלקתו, באשמה החמורה של גרימת פגיעה מינית בחולה הנחשב על פי החוק כבלתי מסכים לכך.
ז. העדר הגנה נאותה בתנאים הקיימים
בתנאי כח-האדם הקיימים במוסדות האישפוז הפסיכיאטריים אין אפשרות להגן כראוי על המאושפזים מפני פגיעה מינית, כל עוד המחלקות הפסיכיאטריות הינן דו-מיניות. גם הגדלה סבירה של כח-האדם עדיין איננה עונה על צרכי ההגנה הדרושה, לאור הדחפים הטבעיים והפגיעה כחלק ממנגנוני ההגנה של המאושפזים, במקום בו קיימות אפשרויות נוחות לביצוע פעילות מינית.
אין ספק שחולי נפש המאושפזים במחלקות חד-מיניות, מוגנים הרבה יותר מפני פגיעה מינית מאשר אלו המאושפזים במחלקות מעורבות, אך גם במחלקות הנפרדות יש צורך בהגנה נוספת. על הסגל הרפואי והסיעודי מוטלת חובה משפטית חד משמעית להגן על החולים גם במחלקות נפרדות.
לסיכום, גם במקום בו האוכלוסיה הבריאה היא מעורבת, חולי הנפש זקוקים להגנה ברמה אחרת משל האנשים הבריאים, ואין להקיש ממחלקות מעורבות בבתי חולים כללים על הנדרש במחלקות פסיכאטריות.
לאור האמור, ברור שמידת ההגנה הקיימת כיום במחלקות מעורבות דו-מיניות אינה מספקת.
ח. מחלקות מעורבות ונפרדות
עד שנות ה-60, היתה הפרדה מינית מלאה במחלקות פסיכיאטריות, עם קיום מחלקות נפרדות לגברים ומחלקות נפרדות לנשים. מאוחר יותר התפתחה נטיה לבטל את ההפרדה ולעבור למחלקות מעורבות של גברים ונשים עם הפרדת חדרים בלבד.
הנימוקים העיקריים לשינוי הנ"ל היו:
1.במחלקה מעורבת הנשים והגברים אינם מזניחים עצמם עקב נוכחות המין השני.
2.קיימת השפעה מרסנת של נוכחות הנשים על אלימות הגברים.
3.החשש מהתפתחות סטיות מיניות במחלקות נפרדות.
הועדה התרשמה מקיום חילוקי דעות מקצועיים בין המומחים בנושא הנ"ל. יש התולים את השיפור בהתנהגות החולים במעבר למחלקות דומיניות, ויש התולים את עיקר השיפור בהתקדמות בשיטות הטיפול ובהכנסת תרופות חדשות ולאו דווקא במעבר למחלקות דו-מיניות.
הוועדה אף שמעה דיווחים על נסיון משביע רצון בתיפקוד מחלקות נפרדות בתקופה האחרונה.
למרות ויכוח מקצועי זה, החליטה הוועדה להמנע מהכרעה בוויכוח מקצועי ומשום כך בדקנו את הנושא גם מתוך ההנחה שאכן חלק מהחולים עשויים להפיק תועלת ממחלקה מעורבת.
ט. פגיעה בחולה אחד עבור רווחתו של חולה אחר
פגיעה מינית בחולה נפש מאושפז עלולה להוות מכה קשה ביותר, להביא להרס התא המשפחתי ואף לגרום לבעיות נפשיות, הזקוקות, לעיתים, לטיפול נוסף.
השאלה הנדונה היא: האם מוצדק לאשפז חולה במחלקה מעורבת כאשר הוא עלול להיפגע פגיעה קשה, אם כי חלק מהחולים האחרים עשויים להפיק תועלת מאשפוזו איתם.
בעיה זו איננה רק בעיה רפואית אלא גם משפטית/חברתית.
מבחינה משפטית אין שום הצדקה לפגוע אפילו בחולה אחד, גם אם הפגיעה תוכל להועיל לחולה או לחולים אחרים.
לכן , גם אם יתכן ונוכחות שני המינים במסגרת מחלקה אחת יכולה אולי לשפר התנהגות חולים ולהווה לגביהם גורם טיפולי חיוני, אין הצדקה לפגיעה אפילו בפרט בודד למען שיפור כזה.
יש להדגיש, שמנהל המונע או אינו מקיים הפרדה, גם אם זאת כך מנימוקי תועלת לחולים או לתפעול המחלקה, חושף עצמו הן לתביעה פלילית לפי סעיפים 350 ו-322 לחוק העונשין , והן לתביעה אזרחית בדיני הנזיקין או החוזים באשר יש בזה משום הפרת חובה המוטלת עליו כלפי החולה ע"פ הדינים הנ"ל.
יתר על כן , אותן מערכות המקיימות בתי חולים פסיכיאטריים, כגון המדינה או קופת חולים הכללית, עלולות להיות חייבות לפיצויים כספיים בעד הפרת החובה הנ"ל של המנהלים הנ"ל ע"פ הכללים של דיני מעסיק ועובר (servant Master & בלע"ז).
לאור האמור, הוועדה הגיעה למסקנה שמידת ההגנה הנדרשת כדי למנוע פגיעה מינית בחולי נפש מאושפזים, מחייבת קיום מחלקות נפרדות חד מיניות, בנוסף לאמצעי הגנה סבירים להגנת המאושפזים.
י. מסקנות אופרטיביות
1. יש חובה מוחלטת לאשפז חולה נפש במחלקה חד-מינית אם החולה או אפוטרופסו דורשים זאת, או אם קיימת אינדיקציה רפואית לכך (כגון התנהגות מינית חסרת שליטה).
2. משרד הבריאות חייב לוודא קיום מחלקות חד-מיניות למבוגרים ולקטינים בכל מוסדות האישפוז הפסיכיאטריים במדינה, כדי שניתן יהיה לשמור על זכויות חולה הנפש במהלך אישפוזו.
3. העדר מחלקה חד-מינית מתאימה, אסור שתהווה סיבה לאישפוז חולה נפש במחלקה דו-מינית.
4. עד לביצוע מלא של ההמלצות, חולה נפש הזקוק לאישפוז, בהעדר מחלקה חד-מינית באזור מגוריו, לא יוגבל ע"י כללי האישפוז האזורי, גם אם כללים אלו מונעים אישפוזו במחלקה חד-מינית באזור אחר.
משמעות פסקה זו הינה, בין השאר, שכיסוי תקציבי לאישפוז החולה, יינתן , ללא עיכוב, אם החולה או משפחתו או אפוטרופסו מעדיפים אישפוז במחלקה חד-מינית באזור אחר על פני מחלקה מעורבת באיזור מגוריו.
5. יש להבהיר למנהלי בחי חולים ומחלקות פסיכיאטריות כי:
א) על פי החוק הקיים הם עלולים להיות חשופים הן לתביעה פלילית והן לתביעה אזרחית על כל אירוע של פגיעה מינית בחולה נפש המאושפז במחלקתם הדו-מינית.
ב) הסכמת החולה ומשפחתו לאישפוז במחלקה מעורבת לא מהווה הגנה חוקית מפגי אשמת פגיעה מינית בחולה נפש מאושפז.
ג) במחלקה דו מינית, טיעון של נקיטת אמצעים סבירים אינו מהווה הגנה מפני אשמת פגיעה מינית בחולה נפש מאושפז.
ד) לעומת זאת, במחלקה חד מינית, נקישת אמצעים סבירים עשויה להוות הגנה מפני אשמה פגיעה מינית בחולה נפש מאושפז.
6. כמו כן יש לציין את האחריות השילוחית העלולה להביא כלפי המדינה ו/או קופת החולים לחיוב בפיצויים כתוצאה מהפרת החובה המוטלת כנ"ל (פסקה 5 לעיל) על מנהלי בתי החולים והמחלקות הפסיכיאטריות במוסדות השייכים למדינה או לקופ"ח.
