נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

בן שמונה – פשר שיטת חז"ל בנוגע לוולדות "בני שמונה"

גוטל, נריה. "בן שמונה – פשר שיטת חז"ל בנוגע לוולדות "בני שמונה"" ספר אסיא ח, עמ' 300-314.

בן שמונה – פשר שיטת חז"ל בנוגע לוולדות "בני שמונה"

הרב נריה גוטל

"בן שמונה"

פשר שיטת חז"ל בנוגע לולדות "בני שמונה"*

א. "שתי יצירות".

ב. הסברם של קדמונים.

ג. יישוב תפיסת חז"ל ושיטתם ההלכית.

עם זאת ברור מאליו, כי בימינו יקשה עד מאוד לסמוך על אותה משענת-קנה-רצוץ הבאה לביטוי בביאורים אלה. האופן הראשון – ביאור רפואי וביולוגי – מתבטל מעצמו לאור ממצאים בדוקים ומנוסים הידועים כיום, ובשני הביאורים האחרים – אסטרולוגי ו"גבולים" – אין סיפק להבהיר הענין כדבעי, ואין בהם כדי סמיכה.

 

ברם דומה כי דוקא תפיסתם התורנית של חז"ל אודות "שתי יצירות" לאדם – אשר התבארה לעיל אות א' – דוקא היא עשויה לתת בסיס ופתח תשובה ליישוב דבריהם עם ידיעות חכמת הרפואה כיום. אם עיקרה של הסתירה היתה דבר קיומו של בן ח' בזמן הזה – בעוד שחז"ל קבעו שאינו "בר קיימא" כלל – הרי ניתן להבחין ולומר כי אותו המתקיים יצירתו היתה לשבעה, ולכן יכול להתקיים, בעוד שחז"ל אמרו שדוקא הנוצר לתשעה, אם נולד לח' אינו מתקיים ! ונמצאו הדברים משתלבים זה בזה ומתבארים זה מזה.

בן ח' המתקיים, הרי הוא מאותם ולדות שנוצרו לשבעה, ולכך בין אם נולד לשבעה (בזמנו) ובין אם שהה מעט ונולד לשמונה או אף לתשעה – יכול להתקיים. זהו גם אותו ולד אשר יכול להסתייע באינקובטור לשיפור מצבו, כיון שביסודו של דבר בן חיים הוא. לעומתו, בן ח' אשר אינו בר קיום, הרי הוא מאותם ולדות אשר נוצרו מעיקרם לתשעה, ולכן כל הקדמה בלידתו עלולה לסכנו, ואינו נחשב "בר קיימא". באותו ולד נאמרו דיני בן ח', ובאותו ולד גם אינקובטור לא יועיל – שעיקר חיותו חסרה 31 .

ואכן הגאון הרוגאצ'ובי יישב שיטת חז"ל בדרך זו, כפי שכתב ד"ר דוד שפירא מדווינסק 32 : "נהירנא שפעם אחת דברתי על הענין הזה 33 עם הגאון ר' יוסף ראזין נ"י הרב בפה (דווינסק) והוא באר לי בארוכה את שיטתו 34 הנוגעת עוד לכמה ענינים, כי לדעת חז"ל ישנן "שתי יצירות" – יצירה אחת היא בן זיין, כלומר: ילד שמתחילת בריאתו נוצר להיות נגמר לזיין; וילד כזה שנולד לז' הוא איפא בשל כל צרכו, ואם נולד לח', "אשתהויי הוא דאשתהי" וכל שכן שיחיה. היצירה השניה היא שנוצר מתחלת בריאתו להיות נגמר לט' והוא איפא בלתי בר קיימא לח' וכש"כ לז'… ואם כן הדבר הלא אין עוד כל סתירה מעיקרא, כי מי יאמר לנו שבן ח' ההוא שעליו מעידים הרופאים שהוא חי – אינו בן זיין מתחלת יצירתו "שאשתהויי הוא דאשתהי", כי לדעת חז"ל איננו בקיאין כעת בסימנים אם הוא בן ז' או בן ט' מתחלת יצירתו"! 35 .

 

נמצאת מותאמת בזה שיטת חז"ל עם ממצאי הרפואה, ומיושבת מהשגותיה. עצם קיומם של פגים הנולדים לשמונה חודשים, מוסברת בעובדת יצירתם מלכתחילה לשבעה. כח חיות זה מעניק להם אפשרות לחיים, עם – או בלי – עזר רפואי כזה (אינקובטור) או אחר (טיפול רפואי) למשך זמן משתנה. לעומת זאת דברי חז"ל בעניינו של בן ח' אשר כלל אינו בר-קיום, דברים אלה מוסבים רק על אותו הנוצר מלכתחילה לתשעה. לאותו ולד אכן אין סיכויי קיום, ולא יועילו לו כל עזרים רפואיים 36 .

יתכן שקשורים לכך דברי החזו"א אודות "השתנות הטבעים" בזמן הזה 37 . דומה כי אין הכרח לומר שהתרחש שינוי דרסטי ומהפכני בין תקופתם לתקופתנו 38 , כאשר בתקופתם בני ז' וט' בלבד התקיימו ובזמה"ז מתקיימים גם בני ח' אשר אפילו עדיפים על בני ז'. יתכן בהחלט לומר שהשינוי מסתכם בכך שבתקופתם הנוצרים לתשעה היוו רוב מוחלט וכמעט גמור, והנוצרים לשבעה לא היוו אלא מיעוט קטנטן ומיזערי. מיעוט מצוי וקבוע, אך קטנטן ואפסי. לעומת זאת בזמן הזה גדל אותו מיעוט, ורבים יותר הם הנוצרים מלכתחילה לשבעה.

מתוך כך ומסיבה זו, יכלו חז"ל בזמנם לקבוע בוודאות כמעט גמורה שבני ח' אינם בני קיום, וזאת מאחר שסבירות ההיווצרות לשבעה היתה מבוטלת ברוב מוחלט. משום כך רק בנולדים לשבעה, דהיינו לידה במועד הידוע לבני-שבעה, בהם היה מקום לחוש שמא בני קיימא הם 39 . אך הנולדים לשמונה, בהם צריך לצרף גם סברת ההיווצרות לשבעה וגם סברת "אישתהי" – שדחתה הלידה בחודש -. ולספק ספיקא דחוק ונדיר כ"כ לא היה מקום לחוש. מכאן נבעו פסקיהם בדינם של הנולדים לשבעה, לשמונה ולתשעה. משא"כ בזמה"ז כאשר התרבו אותם הנוצרים מלכתחילה לשבעה; מעתה מן הראוי לחוש גם בנולדים לשבעה, גם בנולדים לשמונה, שמא בני קיימא הם. זהו שורש אותו שינוי-הטבע, וזו תוצאתו.

*

סיכומו של דבר: פסיקתם של חז"ל בדיניהם של "בני ז'", "בני ח'" ו"בני ט'", הינה השתקפות תפיסתם אודות יצירת הולדות; וחלוקה היא אותה יצירה לשתים: אלה לשבעה ואלה לתשעה. ומתוך שאותה תפיסה – אשר, כאמור, שורשה בדרשה תורנית ("וייצר" – בשני יודי"ן) – הוזכרה בש"ס (ירושלמי ובבלי) ובמדרש, בודאי אין לזוז ולזוע ממנה כמלוא נימה, כמו גם מהשלכותיה. אלא שהתבאר לפנינו כי דוקא אותה תפיסה מיישבת ומתאימה שיטתם של חז"ל והשלכות פסיקתם, עם המציאות הרפואית הנגלית לעינינו בזמן הזה.

ברם, כידוע שינוי יסודי זה בהכרח גורר בעקבותיו גם שינויי הלכה ופסיקה. בכדי לברר וללבן אותה פסיקה צריך לדון בכל אותה סוגיא סבוכה מראשיתה, על מקורותיה ויסודותיה, ורק כך יהיה ניתן לאתר אותם קריטריונים העשויים להכריע מצב הולדות גם בזמן הזה. פרקים אחרים **** הוקדשו איפוא לבירור זה, ומתוכם אפשר לעמוד על עקרונות הפסיקה העדכנית כיום בתחומים הרבים שלנושא זה יש השלכה כלפיהם.

*

בשולי הדברים מבקש אני להצביע על ממצא סטטיסטי מעניין ביותר, אשר הובא לידיעתי ע"י פרופ' א. אידלמן הי"ו, ראש מחלקת יילודים (ופגייה) בביה"ח שערי צדק. במסגרת טבלאות סטטיסטיות לשנים 1987-1979, פורסמו נתונים שונים, וביניהם אחד הנוגע לענייננו [טבלה מס' 7]:

 

תמותה לפי משקל

 

 

משקל

1981-1979

1984-1982

1987-1985

 

1

750-500

96%

100%

82%

 

2

1000-751

65%

66%

53%

 

3

1250-1001

53%

22%

3.8%

 

4

1500-1251

30%

15%

3.2%

 

5

2000-1501

3.1%

3.8%

4.4%

 

6

2500-2001

1.5%

0.35%

0.8%

 

7

מעל-2501

0.1%

0.06%

0.11%

 

 

סה"כ

6.8/1000

3.14/1000

3.86/1000

 

 

לענייננו נוגעת בעיקר שורה מס' 5 [משקל:      2000-1501], המאפיינת ע"פ רוב את "בני שמונה". השוואת שורה זו עם אלה שקדמוה (4-3) ואלה שאחריה (7-6) מעלה, כי זהו המשקל היחיד בו לא הצליחו לצמצם את שיעור התמותה. בעוד שבמשקל 1250-1001 חל צמצום משמעותי ביותר (3.8%-53%), וכך גם במשקל 1500-1251 (3.2%-30% !), וכן במשקלים שמעבר ל 2 ק"ג, הרי לעומת זאת במשקל התואם "בני שמונה" לא חל כל שיפור משך עשר שנים אלה, ורמת התמותה נותרה דומה. ספק אם ניתן להצביע בוודאות על הגורמים למצב זה, אך התוצאה הינה ברורה: הבעייתיות של "בני שמונה" [מומים מולדים?] מושרשת ביותר, ומאוד קשה להתגבר עליה.

 

 

(מקור: אסיא מה-מו (יב, א-ב), טבת תשמ"ט, עמ' 111-97)

 

 

* פרק מתוך חבור מקיף לבירור נושא הפגות והשלכותיה, אליבא דהילכתא. פרק א', "קריטריונים המכריעים מצב הולד" ופרק ב': "שורשי הפסיקה ויסודותיה" – ר' לעיל, עמ' 294-225.

** נדגיש כי בפרק זה לא יידון יחסם של רבותינו האחרונים לאי-התאמות כלליות בין דברי חז"ל ובין דברי חכמה ומדע (ורפואה). בירור נושא זה – ככלל – ייערך במקומו, כחטיבה בפני עצמה, בקשר לנושא "שינוי טבעים". כאן לא באנו אלא לעמוד על פרט בעייתי זה של "בן שמונה", ולבאר תפישתו בעיני חז"ל עצמם: כיצד ביארו זאת "ראשונים", ומהן ההנחות העיקריות שעמדו ביסוד שיטתם. עם זאת, נכון הוא כי כתוצאה מבירור זה עשויים הדברים לקבל "פנים חדשות", ולהתקבל בסבר פנים נוח ומובן יותר גם לדידן כיום הזה. כהשלכה נוספת מכך יובן טוב יותר פשר שינוי הפסיקה כיום הזה ביחס לפסיקה הקדומה.

1 . ראה מש"כ פרופ' א. אידלמן (ראש מחלקת יילודים בביה"ח "שערי צדק", המופקד גם על הפגייה שם) בס' "אסיא" כרך ד' ,עמ' 232 הערה 4) : "המושגים על נולד בן ו' וז' כנגד בן ח' אינם מובנים מבחינת הרפואה המודרנית, והנקודה הבלתי ברורה היא: מדוע תינוק שנולד בשמיני – חודש לפני הזמן, הוא בעייתי מבחינת כושרו להתקיים, וילד שנולד חודשיים לפני הזמן פחות בעייתי. ענין זה לא מובן לי וכו'-. [עו"ר שם – עמ' 230 ואילך – בנוגע לבשילות התינוק כמכרעת, לאו דוקא מספר חודשיו; וכן גם במאמר ב"הפלס" (הערה א.) הנז' להלן בהערה הסמוכה, ברור היה כי "גודל התינוק ומשקלו" (היינו הגדרתם ל"בשילות") הם המכריעים, ולא מנין חודשי ההריון.

2 . כבר מקדמא דנא. ר' במאמר ב"הפלס"- שנה ב' (תרס"ב) מש"כ ד"ר דוד שפירא ("בהגאון מו"ה ר' יהושע שהי' אבד"ק טשארטקאב, רופא חולים בדווינסק"): "כלל גדול הוא אצל הרופאים, שכל יותר שישתהה העובר במעי אמו תגדל האפשרות שיחיה אחרי צאתו לאויר העולם. מובן איפוא כי בן ז' עלול לחיות יותר מבן ו', ובן ח' מבן ז', ובן ט' מבן ח' וכו'- (שם עמ' 210 הערה א.). וכן שב וסיכם (שם עמ' 212 "כמעט אין אחד מהמומחים לאותו דבר אשר יכחיש את המשפט, כי בני ח' יש להם אפשרות לחיות יותר מבני ז'". ואכן כך כתב (שם, עמ' 211) המומחה, ד"ר ע. וורמזער "הרופא המיוחד להתנור ההוא בביה"ח בבאזל" כי "… יותר שנשתהה העובר שנולד לפני זמנו במעי אמו (שם נדפס בטעות – "עמו"), יותר תגדל האפשרות שיישאר בחיים, ולא ראיתי ולא שמעתי שבן ז' הוא בר קימא יותר מבן ח'".

הרי שכבר לפני למעלה משמונים וחמש שנה פשוט היה לרופאים (יהודיים) שסיכויי הולד להתקיים משתפרים בכל שהות במעי אמו, ולפיכך ישנה עדיפות לבן ח' על בן ז'. ובאמת ידיעה ברורה זו צויינה כבר למעלה ממאתיים שנה קודם לכן מפי "המיילד הנודע לתהילה מוריצוי, שחי בימי לודוויג ה-14" (בספרו משנת 1675, עמ' 194-5). שם חלק על דעת היפוקרטס (אשר נתן עדיפות לבני ז' על בני ח' – ור' להלן הערה 21 ) וכתב "ואנכי לא אוכל להסכים לזה כי ילדים בני ז' המה בני קיימא יותר מבני ח', ואדרבא בעיני ראיתי ונוכחתי אשר יותר שישתהו במעי אמם קרוב לזמן הקבוע ללידה, והוא בחדש התשיעי, יגדל כחם" (ועי' להלן הערה 35 – דיוק דעת חז"ל כדעת מוריצוי, וכנגד היפוקרטס!).

3 . שו"ת "מנחת יצחק" ח"ד סי' קכ"ג ס"ק י"ח.

4 . עם זאת עיין שם בס"ק כ"ז – שם ציין לדברי החזו"א בדבר הישתנות הטבעים גם כלפי נדו"ד (ר' להלן סוף אות ג. והערה 37 ) והסתייע מדבריו ! ור' הע' 38 .

5 . כפי שהעיר בשו"ת "שבט הלוי" (ח"ג יו"ד סי' קמ"א סק"ג) על דברי המנח"י הנ"ל: "לדידי אין זה טענה לדינא, דוכי על הרופאים אנו סומכין בזה עד שנצריך לדון אם נאמנים על דבר חמור כזה, הלוא על מה שעינינו רואים אנו סומכים, וכי אפשר או מותר להעלים עין מאמת זה שכבר יצאו אלפי ילדים כאלה מכלי אינקובטור והם חיים וגדלים אתנו, ואין זה מכחיש כלל להוראות הש"ס והפוסקים… כיון דבימיהם לא הי' תקוה לזה ונדון מעיקרא לאבדון… משא"כ בזמנינו דיש תקוה גדולה ושכיחא להביאו לתחיה… לא מצאתי בנדון זה שום דבר סותר קבלת חז"ל הקדושים".

6 . ירושלמי יבמות פרק ד' ה"ב. וכן ראה במדרש ב"ר פי"ד פיס' ב' (ועי' במהדו' טהעאדאר-אלבק שם, בנוגע לגירסאות שנאמרו בזה, והגהותיהם) וכן שם פ"כ פיס' ו' (והוסיפו שם "כל שהוא במאתים ושנים עשר יום – שהוא מנין הרבה ארבה עצבונך והרונך – חי", ור' פי' מהרז"ו שם לביאור החשבון). עו"ר כיו"ב במדרש במדר"ב פ"ד פיס' ג', ובמדרש תנחומא במדבר פיס' י"ח (באבער – כ"א) וב"מדרש הגדול" בראשית ב' ז' וילקו"ש בראשית ב' רמז כ' (ורמז ל').

7 . וב"מדרש הגדול" הנז' הודגש "וייצר – מלמד שיצר לו שתי לידות, אחת לשבעה ואחת לתשעה". בזה בודאי באו לאפוקי מפרשנות אחרת לאותם שתי יצירות (מועד קליטת הזרע – ר' להלן הערה 16 ) והבהירו היטב כי המדובר ביצירת -שתי לידות", האחת – שנולד לשבעה, והשניה – שנולד לתשעה. (ור' גם הגיר' בב"ר פ"כ פיס' ו' במהדו' טהעאראר-אלבק, בשאלה לרבי אבהו "מנין שהנולד לשבעה חי" – ולא הנוצר לשבעה!).

8 . יש לשים לב כי הוקדמה "יצירה לשבעה" ל"יצירה לתשעה" – מה שמבטא עד מאוד השוואת שתי היצירות זו לזו, משל שתיהן אפשריות באותה מידה! וכן גם במדרש ב"ר פי"ד פיס' ב' הוקדמה באותו אופן "יצירה לשבעה" ל"יצירה לתשעה". ברם במהדו' טהעאדאר-אלבק, שם תיקנו וגרסו "יצירה לתשעה ויצירה לשבעה", והוקדם המצוי לנדיר; וכן גם הגיר' בב"ר פ"כ פיס' ו', עי"ש. ור' להלן הערות 24 ו 29 .

*** ראה הערת תיקון, להלן עמ' 321.

9 . יש להעיר כי לעומת הירושלמי הגורס "מנין לבן שבעה שהוא חייה", לעו"ז קה"ע שם כתב "שאלו חכמי האומות לר' אבוה מנין לבן שמונה שאינו חי", ובכך הוסטה ההדגשה מבן שבעה – שחי, לבן שמונה – שאינו חי, וצ"ב.

10 . קולמוסים רבים נשברו תוך כדי ביאור תשובה ייחודית זו של רבי אבהו. ור' ב"ערוך השלם" (ערך "זיטא") הכותב: "אות הששי באלפאביט"א יוני' וערכו במספר שבעה וכו'. פי' זיטא יחי אפטא שבעה, ובאותיות שלהן הז' קורין אותה זיטא כלומר בן שבעה יחיה. תיטא ימות, אוכטו שמונה ובאותיות שלהן התיטא היא במקום הח' שלנו, כלומר בן שמונה ימות". והאריך שם בביאור המאמר והגירסא הנכונה – "וזה שיעור המאמר, אות זיטא שהוא מספר שבעה וגם מורה יחי הוא הסימן כי בן שבעת חדשים יחיה. ואות תיטא שהוא אות שמיני וגם סימן למיתה מראה כי בן ח' חדשים ימות". (עוד העיר שם כי "כתיבת המאמר בדפוסים ובכ"י צריכ' תיקון רב", ור' שם ריבוי הגירסאות ושיבושן. ובענין זה ר' עוד בהערות טהעאדאר-אלבק, ב"ר מהדורתם פי"ד הנ"ל, ובהערות ש. באבער לתנחומא במדבר אות ק"ע).

מפרשים רבים הלכו בעקבות ה"ערוך", ופירשו באופן דומה. עי' בקה"ע ובפנ"מ לירושלמי יבמות הנ"ל, ובפי' מהרז"ו למדרש ב"ר פי"ד פ"ב הנז', ועוד. אמנם יש שפירשו הביטוי על דרך ההשאלה. כך בקה"ע הנ"ל: "דרך בני אדם לומר האבטיח קטן לפי שנוצר בימים מועטים או שהתחיל להעלות נצו זמן מועט אחר הביכורי'. כך בני אדם הנוצרים קודם זמנם אינם נגמרים". ונמצא משתמש במשפט ידוע המוסב על צמחים, בהשאלה כלפי ולדות הנולדים טרם זמנם. בדרך שונה נקט בפי' (המיוחס ל) רש"י למדרש ב"ר הנז': "אוקט"ו פי' לשון יוני הוא שאומרים למתעטש חיה, השביעי חיה ובשמיני למות. כלומר אותו שנולד לשבעה חדשים חי אבל לשמונה אינו חי". (על סכנתו של המתעטש, ע"ע בירושלמי ברכות פ"ו ה"ו, "פרקי דר"א" פנ"ב ובילקו"ש ריש רמז ע"ז, ועי' ב"תוספתא" שבת רפ"ח). גם לדבריו זהו שימוש מושאל בביטוי ידוע.

ברם עי' בס' "יוונית ויוונות בארץ ישראל" (מהדור"ב, ירושלים תשמ"ד) עמ' 18-17, המציין כי "תיאודור בהערותיו לבראשית רבה שם, וכן כל המילונים שלנו לא הבינו כראוי ולא פירשו כהוגן את תשובת רבי אבהו, אף על פי שהכירו נכונה שהיא מבוססת על הערך המספרי של האותיות". ור' שם עמ' 208-9 ה"ביאור הסביר ביותר" אשר הביא משם קרוסיוס, המבוסס על שילוב של "נוטריקון (כלומר פירוק שמות האותיות לשני חלקים) פאראנומאסיה וגימטריא, והרכיבם יחד, לשם לימוד דבר על דרך הרמז מאותיות האלפ"א-בית"א היוונית". ונמצא "ר' אבהו מסלסל במלים יווניות כשם שהוא מסלסל במלים עבריות וארמיות".

הנקודה הבולטת והראויה לציון כאן היא, כי ממאמר זה שומעים אנו בבירור על זהות השקפת חכמי ישראל וחכמי אומה"ע בסוגי' זו של לידה מוקדמת. הן על אלה והן על אלה מקובלת היתה התפיסה כי הנולדים לשבעה צפויים יותר לחיים מאשר אלה הנולדים לשמונה. (ור' עוד בספרו של א. קורמן "האדם וטבעו" עמ' 105 הערה 3, על קדמונים שסברו עדיפותם של בני ז' וט' ע"פ בני ח').

נוסף לכך שמענו מכאן "שחז"ל דורשיו לשון יוני כמו שדורשין לשון הקודש… שהלשון עצמו יש לו משמעות דורשין" – פי' מהרז"ו על מדרש ב"ר הנז' (ור' ב"יוונית ויוונות" הנ"ל – "דרך זו היתה מובנת יפה ליהודים ולגויים כאחד").

11 . בראשית ב' ז'; וזאת לעומת האמור ביצירת בע"ח (שם פסוק י"ט) -"ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים וגו" – ביו"ד אחת.

12 . אכן יש מקום להעיר כי נמצא מקורה של רמיזה זו מצוי במקום שאינו שייך בו, שהרי באדה"ר ודאי לא היה שייך ענין זה של יצירה לשבעה או לתשעה ! אלא "כיון דיצירת האדם עתידה להיות כן רמיז לה השתא, ואע"ג דביצירת אדה"ר לא שייכא" ("פני משה" לירו' יבמות הנז'). וכן העיר בפי' "יפה תואר" על המדרש ב"ר הנז': "בא לרמוז פה על יצירת האנשים הנולדים אח"ז ולא קאי על יצירת אדה"ר".

13 . לידת אדם דייקא, דבבהמה – בה לא נאמר "וייצר- אלא ביו"ד אחת בלבד וכאמור בהערה 11 ) ממילא לא יוכל להיאמר ביאור "שתי יצירות". ועי' בספר "התלמוד ומדעי התבל" שער ג' סוף ענף כ"ו (עמ' מ"ז) אשר הסתפק בענין נפל בהמה, כיון דבה לא יוכל להיאמר ביאור זה, ואין להשוותו לנפל אדם – עיי"ש; וכן ר' כיו"ב בשו"ת -עמק הלכה- (בוימעל) ח"א סי' ה', שהעיר על כך. [אמנם עי' בירושלמי יבמות פ"ד פ"א, וכן נדה פ"ג ה"ג ובמדרש ב"ר פ"כ פיס' ו' – אודות אתונו של חייא בר אדא אשר "פעמים שהיא פוחתת ופעמים שהיא מוספת"! ור' עוד תוס' בכורות כ"א א' ד"ה -תנא קמא וכו'" (ר' ביאור למימרא זו בס' "יוונית ויוונות בארץ ישראל" מהדו"ב ירושלים תשמ"ד, עמ' 288-9 והערה 56 שם). אולם נר' ששם זה אינו ענין לסוגי יצירה, כ"א לדרך השלמת מנין "שנה" ותו-לא; ואילו סוג היצירה – אחיד הוא].

14 . אמנם עי' בב"ר פי"ד פ"ו במהדו' ט"א הנ"ל, בהערות – על הנפ"מ הצומחת מגירסתם במדרש ("נוצר לשבעה ונולד לשבעה לתשעה חי לשמונה אינו חי, נוצר לתשעה ונולד לשבעה אינו חי קל וחומר לשמונה") ולפיה כל הנולד לשמונה אינו חי, אף אם יצירתו לשבעה, מה שאינו נכון לגירסא הרגילה, ולמרביתם של המקורות המצויינים בזה.

עוד גירסא ייחודית ותמוהה צויינה על ידם בפ"כ פ"ו, שם גרסו "נוצר לתשעה ונולד לשבעה חיי לשמונה אינו חיי, נוצר לשבעה ונולד לתשעה אינו חיי קל וחומר לשמונה"; מה שאומר כי לא רק כל הנולד לשמונה אינו חי, אלא שגם הנוצר לשבעה אינו יכול להתקיים אם נולד מעבר לזמנו – לתשעה! וזה סותר כל דברי חז"ל שבמקומות אחרים. ור' עוד – בענין אפשרות קיומו של בן ח' – ב"תוספתא כפשוטה" (ארוך) שבת פט"ו עמ' 249, וכן בפרק… אודות "בן ח'" ובפרק… אודות "בשילות יתר" ו"אישתהי".

15 . וכן איתא בפי' (המיוחס ל) רש"י במדרש ב"ר פי"ד פ"ב הנ"ל "אם נגזר לילד בשעת יצירה שיהא במעי אמו שבעה חדשים ואתרמי שנולד לשמונה, חי בר קיימא, וכל שכן אם יהיה במעי אמו תשעה חדשים, שהולד הולך ומתעצם וגדל עד תשעה חדשים במעי אמו". ואולם "אם נגזר עליו בשעת יצירה שיעמוד במעי אמו תשעה חדשים ואיתרמי שנולד לשמונה אינו חי, שקודם זמנו בא" (ור' גם מתנו"כ שם) עו"ר להלן הערה 39 .

16 . אמנם ישנו גם ביאור נוסף למימרא זו, ולפיו מדובר כאן בעיקר על מועד קליטת הזרע. עי' בפי' "פני משה" לירו' יבמות שם ד"ה "ב' יצירות – יצירת הולד אחר קליטת הזרע והוא נקלט אחר ג' ימים… מ"מ אין הצורה מתחלת להצטייר עד ז' ימים או ט' לקליטה, והגמר של צורת הולד לאחר מ' יום". והוסיף בפי' "ידי משה" למדרש ב"ר פי"ד פ"ב הנ"ל: "הולד נוצר לפעמים לז' ימים אחר קליטת הזרע ולפעמים לט' ימים אחר קליטת הזרע וכו' הזרע שהוא נקלט לז' ימים ונולד לשמנה או לתשעה חדשים חי, אבל נוצר לתשעה ימים ונולד לשמנה חדשים אינו חי וק"ו לז'".

כאן נתבארו קשר וזיקה בין מועד קליטת הזרע למועד השלמת הולד ואפשרות קיומו, אם לשבעה או לתשעה. רק זה שזרעו נקלט מוקדם יוכל להתקיים בלידה מוקדמת, ואילו הנקלט מאוחר – יתקיים רק בלידה לתשעה. וע"ע בפי' "יפה תואר" למדרש שם: "מה שאין הציור מתחיל אחר הקליטה, כי אחר ג' ימי הקליטה יבדל הקצף והנפח מהזרע, ולז' ימים מתחלת המתיחה שהוא הציור". והוא אכן גרס שם -נוצר לז' ימים ונולד לח' וכו'" – מה שמתאים לביאורו, סוגי קליטה, לא סוגי יצירה (ור' הערתו על גיר' זו המיישבת קשיים). עו"ר גם בקה"ע לירו' יבמות הנז', המביא ביאור זה כפירוש שני ("שבעה ימים לזריעה ולתשעה ימים", ובהמשך "נוצר בשבעה ימים אפילו נולד בשמיני חי, ואם נוצר לתשעה ימים לזריעה אם נולד לשמנה חדשים אינו חי וכ"ש לשבעה") אמנם הו"ע הסתייג מפי' שני זה, והרגיש כי לו עצמו "הראשון נ"ל"!

נראה כי אין פער משמעותי בין שני הביאורים כלפי נדון דנן. רק מה שזה תלה בעצם יצירתו מצד עצמו וטבעו, תלה זה במועד קליטת הזרע. ברם, אליבא דתרווייהו ישנם ולדות המיועדים ומוכנים מלכתחילה ללידה מוקדמת -לשביעי – ולעומתם ישנם ולדות המוכנים ללידה רק בתום תשעה ירחים.

כאן המקום להעיר למש"כ בשו"ת "ברית אברהם- חיו"ד סי' כ' סק"ד דכל היולדת לשבעה הרי זה מוכיח שמלכתחילה התעברה בולד שנוצר לשבעה (ור' שם אריכו"ד סביב ענין זה, כלפי אדם וכלפי בהמה). ואולם לעומת הפשוט לו, הרי בשו"ת "בית יצחק" אהע"ז ח"ב סי' קי"א ס"ק י"ד הסתפק בשאלה זו. שם חקר אם "ב' יצירות" משמעו כי "בשעת יצירה הצורה שוה ואחד הוא, רק בשעת הגמר ולד אחד נגמר לז' וולד אחד נגמר לט'" "או שמא כבר מתחלת היצירה אינם שוים". בחקירה זו תלה המחלוקת בענין היכר עובר לג' חודשים ביולדת לשבעה, עיי"ש (ור' בהמשך עבודה זו בפרק אודות בני תמר בהערה 30 שם). ודומה כי מרבית המקורות שצויינו כאן מצביעים בבירור על הצד הראשון, וכפשיטותו של ה"ברית אברהם"; ואם כן כבר מתחילת היצירה מיועד הולד אם לשבעה ואם לתשעה.

17 . יבמות ס"ה ב'; וכן ר' במס' נדה כ"ז א': "מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים, והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש, ומאן נינהו יהודה וחזקיה בני רבי חייא… טיפה אחת היתה ונחלקה לשתים, אחד נגמרה צורתו בתחלת ז' ואחד בסוף ט'".

18 . ור' אריכו"ד במהרי"ט אלגזי על הל' בכורות להרמב"ן פרק שמיני ד"ה "וראיתי למהר"ם מינץ", בנוגע לראיה בתאומים מהאחד לשני (שם – בנוגע לאבילות). וכתב "איכא למימר דהב' נגמר צורתו לז' חדשים ואשתהויי אשתהי עד ח', והראשון לא נגמר צורתו לז' והוא בן ח' ממש ובן ח' לאו בר קיימא הוא"; ועוד בהמשך "…דלמא זה נגמרה צורתו לשבעה והאחד נגמרה צורתו לתשעה וכו'" (ועיי"ש לגבי שכיחות התופעה או נדירותה, ור' גם בשו"ת "עמק הלכה" (בוימעל) ח"א ריש סי' ה').

19 . יש להוסיף, כי כן משמע גם ממה שחילקו בכמה מקומות בש"ס בין יולדת לשבעה ליולדת לתשעה בענין -יולדת למקוטעין – עיין בגמ' ר"ה י"א א', יבמות מ"ב א', נדה ל"ח ב', ועוד. עצם החילוק וההבדלה מורים שני סוגי יצירה השונים ומובדלים מהותית זה מזה. וי"ל.

כן ראה בשו"ת מהרי"ק ס' ק"ג המסתמך על ההבחנה בין שני סוגי היצירות, שני סוגי הולדות, בכדי להכריע אם הם ברי קיימא אם לאו; אם הם "מאותם המקדימים להולד" או שאינו אלא "מן המאחרים".

(ועי' בס' "מדרש תלפיות" אות י' ענף יצירת הולד, הנותן סימנים להיכר הולדות: "אם ישתלם בל' ימים יתנועע ביום ס' ויולד הצורה בחודש ז'. אם ישתלם בל"ה ימים יתנועע ביום ע' ויולד בחודש הח', ואם ישתלם ביום מ"ה יתנועע ביום צ' ויולד בחודש ט'").

20 . מלבד האמור באות א. ובהערות הקודמות, הנה עיין בשו"ת הרשב"ש סי' תקי"ג בפתח "ההקדמה הראשונה": "דבר מוסכם הוא מתורתינו ומחכמי' ז"ל וחכמי האומות, שהעובר יש לו עתות שיולד בהם ויחיה ועתות שיולד בהם וימות, והם זמן קצר וזמן ארוך וזמן ממוצע, והזמן הקצר הוא ז' חדשים והזמן הארוך הוא ט' חדשים והזמן הממוצע הוא ח' חדשים, ושהנולד בזמן קצר והארוך הוא המתקיים והנולד בזמן הממוצע הוא שאינו מתקיים על הרוב. וזה דבר שאין בו ספק ואמת אותו הנסיון וכו' הסכמת הכל היא שהנולד בשמיני הוא שאינו מתקיים ברוב, אבל הנולד בתשיעי ובשביעי מתקיים".

וכבר פילון כתב בספרו "על בריאת העולם" ("כתבי פילון האלכסנדרוני- מתורגמים מיונית לעברית ע"י ד"ר יצחק מן, ספר ראשון) בפיסקא מ"א: "…וגם מן הטבע הוא, כי העוברים שבבטן אמם באים לידי גמר בשבעה חדשים, באופן שיקרה דבר מוזר מאוד: כי בני שבעה חדשים הם בני קיום, בעוד שבדרך כלל בני שמונה חדשים אינם יכולים להשאר בחיים". ציין פילון בצדק כי זהו "דבר מוזר מאד", אך קיבל זאת כקביעה מדעית מוכחת לכל דבר!

ור' גם מש"כ ראב"ע דברים כ"א ג': "יש מי שיוולד בחסרון שנים חדשים כמנהג, ג"כ ביתרון רק הוא המעט"! (ור' שם בנוגע להתנועעות הולד אחר שלושה חדשים). הרי שגם לו ידוע היה שישנם הנולדים לשבעה (וזאת למרות מה שציינו במקום אחר בנוגע לשיטתו המתנגדת ללידה לשבעה אצל השבטים, משה ושמואל! למרות זאת את ה"עובדה המדעית" לא הכחיש). עו"ר בשו"ת הריב"ש סו"ס תמ"ו המדייק מן הרמב"ן (בתוה"א) לחלק בין ח' חודשי הגידול לעומת חודש התשיעי – הוא "חודש הלידה", ומשכילה ח' חודשים שוב אינו נפל.

21 . והובאו דבריהם ע"י חכמי ישראל בספריהם – עי' בספר "שבילי אמונה" (אלדבי) בנתיב החמישי (משם גאלינוס) ור' מה שהאריך לדון בזה בשו"ת "מעיל צדקה" סי' ה' "מדברי בן רש"ד בספר טבע בעלי חיים" (הכוונה היא לאריסטו – מחבר ספר זה) ומן "המעתיק ספר הקאנון", והו"ע ציין "נכסוף נכספתי לידע ממכ"ת מה שכתבו חכמי הרפואה בזה". ור' גם במאמר הנז' ב"הפלס": "לדעת היפאקראט ילד שנולד בחרש השמיני להריון אינו בן קיימא וכו'". עו"ר בהערות ט"א לב"ר פי"ד פ"ו (עמ' 121): "דעת חז"ל שבן ז' חי ובן ח' אינו חי היתה שיטה מפורסמת אצל הקדמונים". וע"ע בספר "יוונית ויוונות בארץ ישראל" (מהדו"ב, ירושלים תשמ"ד) בעמ' 208-9 סוף הערה 240 והערה 244. ור' לעיל סוף הערה 10 .

[על השימוש בדברי חכמי אומה"ע כאשר הובאו כבר ע"י גדולי ישראל – ראה לשון מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שו"ת "עזרת כהן" סי' י"א (עמ' ל"ו א'): "… שצריכים להשתמש ביסודות החכמות שנתקבלו בספרי גדולי ישראל, אע"פ שנלקחו מחכמות העולם, כי חכמינו הגדולים זקקו ובררו הדברים"; וזאת לעומת לקיחת "הקדמות" שלא הובאו ע"י חכמי ישראל. אמנם פשוט וברור שהדבר קל הרבה יותר כאשר אין בונים על כך יסוד פסק ההלכה].

22 . "אבודרהם" – "סדר שחרית של חול", מהדו' ורטהיימר עמ' ל"ו (והוב"ד באוצה"ג יבמות דף פ' א', סי' ת"ז).

23 . במכתבו של ד"ר ע. ווארמזער – הנז' לעיל הערה 2 (ור' ב"נספח") – עמ' 211 (וכאמור – חלק עליו מוריצוי).

דומה לביאור זה מצוי גם בס' "מדרש תלפיות" (אות י' – ענף יצירת הולד) שם ביאר כי רוב הולדות נשלמים לשבעה, ואם אינם מצליחים לצאת ומוכרחים להישאר שם, אזי "לרוב עיפותו אם ישלים לשוברם בחודש ח' לא יוכל לחיות לרוב חלישותו".

24 . יש להעיר כי מסגנון הדברים משמע שסבר כי הלידה בשביעי הינה לידה לכתחילה, וזהו מצב מתוקן ושפיר – לא פחות מלידה לתשיעי! וראה לעיל הערה 8 ; עו"ר להלן בביאור הרשב"ש משם אביו.

ואמנם בשו"ת מהר"י מינץ סי' ו' אכן כתב מפורשות "דיותר מתקיים לז' חדשים מלט' חדשים"! ועי' בס' "ישועות יעקב" אבהע"ז סי' קנ"ו (פי' הארוך) סק"ב המבאר תופעה תמוהה זו עפ"י אותו יסוד הנאמר בחז"ל אודות ב' יצירות: "… נולד לשבעה ונולד לתשעה; שהולד שהוא חלוש בטבעו נולד לתשעה שלמים, והולד שהוא חזק נולד לשבעה תיכף בפעם הראשונה שננער למקוטעין". אם כן, דוקא ולד בן שבעה הוא הוא החזק יותר בטבעו, ומסוגל להקדים יציאתו!

25 . שו"ת הרשב"ש סי' תקי"ג, ב"הקדמה הראשונה". ור' עוד כיו"ב, בפי' "יהל אור" על הראב"ע שמות פ"ב אות נ"ב: "אמרו חכמי התולדות, כי כאשר הוא חם ולח יצא בשביעי, ואשר הוא במזג שוה יצא בתשיעי, ואשר הוא יותר ממזג חם ולח יצא באחד עשר".

26 . אמנם העיר הרשב"ש שעל חלק מביאורם של "חכמי התולדות" חלוקים חז"ל, וזה בענין התועלת או החסרון שבשהייה יתירה. "ואעפ"י שאמרו שבן תשע שנשתהה אינו חי אינו מסכים עם רבותינו, לפי שרז"ל אומרים שאם נשתהה הוא חי, אבל מ"מ הסכמת הכל היא שבן שמונה הוא שאינו מתקיים אבל משבעה ומט' מתקיים". כלומר, בענינה של השהייה חלוקים, אך בעקרון הכללי שוו, וזהו חסרונו הטבעי של בן ח'. ור' לעיל סוף הערה 14 .

27 . וכן איתא בפי' יפ"ת למדרש במדב"ר ג': "שמעתי מקצת חכמים שסבת מות הילד בא, והוא שכל אחד משבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל שולט על חדש מהעיבור, שבתאי בראשון צדק בשני וכו' עד ז' חדשים ואחר כך חוזרים חלילה. ולכן בח' שהוא ממשלת שבתאי מת שהוראתו רעה, אבל כשתכנס לט' ישלוט עליו צדק שהוא טוב ויחיה, וכן כשיולד בז' יחיה שמזלו לבנה". (ועי' בהערות ט"א לב"ר פי"ד פ"ו -עמ' -127 אשר ציינו כי "הן הן הדברים שכתב ג"כ הח' לאנגע בספרו המפואר געשיכטא דעס מאטעריאליסמוס מהדורא ג' ח"ב צד 171 וצד 792 ). באור שכזה צויין גם בס' "מדרש תלפיות" הנז', משם "יש אומרים"; עי"ש.

בהקשר זה ראוי להעיר למש"כ התשב"ץ – ח"ב סו"ס ק"א – בהביאו דעת "חכמי המשפט" אשר סברו כי "עד חודש השישי אין לו לעובר לשון, לפי שהוא חודש של כוכב המורה על הדבור. אבל לענין השמעת קול לא ראיתי מדברים בזה"; א"כ גם בזה הובעה השפעת תכונת הכוכבים ומזלם על יצירת הולדות. אמנם הרשב"ץ עצמו – שם – לא סמך הכרעתו עליהם כ"א על דברי חז"ל, ברם גם דברי חז"ל התבארו לו בדרך דומה: "שסוברים כי מקום הלבנ' בשעת ההריון מהמזלות הוא הצומח בעת הלידה, והצומח בעת ההריו' הוא מקום הלבנ' בעת הלידה וכו'" (והרי זה מקביל למש"כ הראב"ע שמות פ"ב פסוק ב', כי "היודע עת ההריון יכול לדעת עת הלידה, והיודע עת הלידה יכול לדעת עת ההריון, כי דבר מנוסה הוא לקדמונים, וחמשה פעמים נסיתיו גם אני, כי מקום מזל הלבנה ומעלתה ברגע ההריון היא מעלת מזל הצומח ברגע הלידה, גם מעלת הצומח רגע ההריון שם תהיה הלבנה רגע המולד"). אלא שהרשב"ץ הדגיש בסוף דבריו כי נשתנה הדבר בזמן הזה!

(ור' בהשגת הראב"ד שבסוף פרק ה' מהל' תשובה: "הדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות וכו'"). וראה להלן בביאור השלישי, שהוא מובאת הרשב"ש מאביו – הרשב"ץ!

28 . ראה מש"כ הרשב"ץ בספרו "מגן אבות" למס' אבות פ"ה מכ"א ד"ה "בן שבעים לשיבה" בענין מספר השבע: "וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים, והוא מענין זה, שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת, היו ימים או שנים או עשרות שנים וכו'" והאריך בדברים, עיי"ש. גם דברי פילון (לעיל הערה 20 ) מתבארים -עפ"י הקשר הדברים – באופן דומה.

29 . משמע כביכול ישנה עדיפות לנולד בשביעי על פני הנולד בתשיעי! ור' לעיל הערה 24 .

ואכן בספר "מדרש תלפיות" הנז' כתב: "רוב הוולדות נשלם צורתו מכל וכל בחדש השביעי ואז מבקי' לצאת ומתחילין לשבור הגידי' שמחזיקי' אותם שם…". כאן נכתב מפורשות שרובם של הוולדות – לשבעה!

30 . אמנם "עוד נאמרו בזה הרבה דברים מרבים הבל, דחאום הראשונים, וגם דחה מהם א"א הרב ז"ל בספרו הנכבד מגן אבות" – הרשב"ש, בתשובתו הנ"ל.

וראה עוד בשו"ת ריב"ש החדשות סי' ו' (הענין הג') המנמק ייתרונו של בן ז' על בן ט' בנוגע ללידה למקוטעין – "אין לתמוה מ"ט דשמואל דאית ליה בן ז' ואשתהי ונולד לט' מקוטעים ואפי' אשתה' ונולד לשמונה אפשר דהוי בן קיימא, ואלו בן ט' עצמו למקוטעים אינו בן קיימא; דאין אנו צריכים ליתן טעם בלבד, הם אמרו ויודעין מאיזה טעם אמרו. אבל אפשר דבן ז' כשכבר נגמרה צורתו מן השמים- המחליש מחזירו לאחור, וכ"ש אשתהי ונולד לתשעה, אבל בן ט' שעבר עליו כל חודש המחליש קודם שנגמר צורתו צריך כל חודש תשעה להשלימו חודש במקום חודש וכו".

כלומר: אם כבר נשלמה צורת הולד (לשבעה) אזי אינו צריך שהות חודש שלם בכדי לתקן ה"קלקול" הנוצר בחודש שמיני. אך אם טרם הושלם הולד (שנוצר לתשעה) אזי צריך הוא חודש שלם בכדי להשיבו לתיקנו. לכן עדיף הוא בן ז' על בן ט' בנוגע ללידה למקוטעין בתשיעי.

31 . ועיין במאמרי על הגדרת האינקובטור (הודפס ברבעון "אור המזרח"-, היו"ל בארה"ב, גליון תשרי תשמ"ח).

32 . במאמר הנז' ב"הפלס"- (עמ' 212) – ור' לעיל הע' 2 .

33 . היינו, על הקושי בהבנת שיטת חז"ל ויישובה עם מציאות זמננו.

34 . שיטתו זו נרמזה ונכתבה מפורשות "בכת"י בגליון סנהדרין דף נ"ז: וכ"כ בזה דיש שני מיני בן ח', א' דהיצירה שלו הוה רק בן ח' חדשים, הב' שע"י סבה נעשה בן ח' שבא קודם זמן" – כעדותו של הרמ"מ כשר, בס' "מפענח צפונות" פ"א סי' ד' הערה א', עי"ש (וע"ע שם במ"מ נוספים הנוגעים לזה ומבטאים כללות שיטתו, ומה שהערנו בזה בפרק ההגדרה – הנ"ל הערה 31 – הערות 2 ו 17).

35 . ור' עוד שם בהמשך (עמ' 214) מהרב יעקב צבי יאנאווסקי מקיוב: "יש ולד שבתחלת יצירתו נוצר בכח גדול וחזק, ומוכשר להתפתח ולהגמר לז' חדשים, וזה – אם ילד לו' הוא חי, וכש"כ כשישתהה יותר במעי אמו שבודאי יחיה. ויש ולד שבתחלת יצירתו נוצר חלש ורפה אונים שאינו מוכשר להתפתח ולהגמר רק עד ט' חדשים, וזה – אם יולד קודם זמנו היינו לח' ומכש"כ לז' אינו בר קיימא, כיון שעוד לא נתפתח לא נגמר בישולו".

עוד הוסיף שם לבאר כי דעת חז"ל דוקא כמוריצוי – ולא כהפוקרטס – ושהות יתר מועילה ולא מזיקה (ר' לעיל הע' 2 ). הא ראיה -" ממה שאמרו ברישא: כלשכן כשנולד לט' שהוא חי, ובסיפא: כל שכן כשנולד לז' שאינו חי – הרי נראה בעליל שגם דעתם היא שכל מה שהולד יותר משתהה במעי אמו הוא יותר בן קיימא וכו'"! וחתם דבריו: "לפיכך אם רואים אנו נולד לח' חיה יחיה, בין ע"י התנור המוכני ובין בלעדו, ע"כ בן ז' הוא דאשתהי. ודברי חז"ל כמסמרות נטועים וכל רוחות חדשות המנשבות בשלם המדע והחכמה לא יזיזום ממקומם אפילו זיז כל שהוא".

36 . אלא אם כן תהיה אפשרות ל"השלמת ההריון" – ור' בפרק – הנ"ל הערה 31 – אודות "הגדרת האינקובטור", ושם – שיטת המרדכי וסייעתו. עוד צריך להוסיף, כי כמובן מבחינתנו אין אפשרות להכיר בכל ולד לאיזו "יצירה" הוא משתייך, ומהם סיכוייו לחיים ולקיום. לכן בכל אחד מן היילודים יש לחוש שמא יצירתו היתה לשבעה, ולטפל בו כבן-קיימא לכל דבר. בפרט לאמור ומבואר בדברי החזו"א, כי בזמה"ז התרבו אותם בני שבעה.

37 . חזו"א יו"ד קנ"ה (אהע"ז קט"ו) ס"ד: "בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז' (ועי' יבמות ל"ז א' נשי דידן לשבעה ילדן ומשמע דהיתה משפחתם ילדן בקביעות לשבעה, ושמעתי דזה קיים גם עכשיו) ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרין לשמונה ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ואשתהי. וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח', והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין וכו'". (ור' עוד ביאורו – הנוסף – שם, בהגדרת "בן ז'" כנמהר ומזורז, אשר על שמו נקראים כל הממהרין לצאת – כלומר "בן ז'" כמושג, ולאו דוקא כמכוון כפשוטו לעצמו -. ועי' בשו"ת "מנחת יצחק" ח"ד סי' קכ"ג ס"ק כ"ז, שהעיר על כך "דא"כ למה חילקו בין נולד לז' ובין נולד לח'"). ור' עוד בפרק על הסיבות והגורמים לשינוי ההלכה בזמה"ז.

38 . מה שהיה מוקשה עד מאוד בעיני ה"מנחת יצחק" הנ"ל ריש אות א' ובהערות 3 ו 5 . ביאור זה שלפנינו עשוי להקהות תוקף תמיהתו.

39 . לפי"ז מתבאר כי גם דבריהם בדינו של בן ז' לא נבעו מוודאות יצירתו לשבעה וודאות קיומו, אלא דלמיחש מיבעי שמא בן ז' הוא. ור' מה שהדגיש "שיירי קרבן" לירושלמי יבמות פי"א ה"ז (דף ס"ה א'): "… לא כל הנולדים בשביעי חיים, אלא אם היתה תחילת יצירתם לכך שיוולד בשביעי, אבל אם היה ראוי להיוולד בתשיעי ונולד בשביעי ודאי גרע מבן שמונה וכו' אלא כשהוא שלם באבריו אזלינן בתר רוב הנולדים בשביעי כשהם שלימים באבריהם שהן חיין, וזה פשוט וברור". וכאמור – בבן ז' איכא למיחש להכי, לא כן בבן ח'.

ור' עוד כיו"ב בס' "קנין תורה בשמעתתא" ח"ב (שמות) ויקהל, סי' י"ט סק"ח: "יש שני מיני יולדות לז', יש נשים והן מיעוט שמטבען יולדות לז' והיינו שכן היתה תחילת עיבורן לשתהינה יולדות לז' (-עיי"ש בנוגע לצדיקים-)… אולם יש יולדת לז', שמתחילת עיבורה היתה מעותדת למלאות ימי עיבורה עד ט' חדשים, רק כי סיבה היתה לה מחולשה או ענין אחר וילדה קודם הזמן דהיינו לז'" (ועי' שם בנוגע לנפ"מ הצומחת מהבחנה זו בענין "היכר עוברה"). ור' לעיל הערה 15 .

מבואר כי ישנו בן ז' ובן ח' המתקיים – וזה הנוצר לשבעה, שזה מועדו; וישנו בן ח' וגם בן ז' אשר אינו מתקיים – אלו הנוצרים לתשעה. אכן יש להעיר למש"כ בס' "צידה לדרך" (על רש"י עה"ת וישב, ד"ה "להלן למלאים וכאן לחסרים וכו'") בנוגע להקדמת לידתם של פרץ וזרח בני תמר, וביאר כי "הטעם פשוט ומבואר בב"ר לפי שמיהר הקב"ה להביא שני צדיקים בעה"ז, וגם אינו רחוק לומר באולי שנבהלה תמר כ"כ בעת שאמר הוציאוה ותשרף, הלכך לא יכלה להשלים ההריון וילדה לז' חדשים". משמע לכאורה, שעיקר יצירתם מלכתחילה היתה לתשעה, והוקדמה לידתם מחמת אותו אירוע – ועם זאת התקיימו! ושמא רק מבחינת הרואים נראה היה כך, ואולם אליבא דאמת "קורא הדורות מראש" יצרם מלכתחילה לשבעה, ולכך אכן התקיימו.

וראה עוד הערתו המחודשת של הגר"ח מוולאז'ין, ופלפולו הנדפס בהקדמת ספר "בית דוד" – טעביל – ובשו"ת "חוט המשולש" ח"א סי' י"ח, כי א"א לקבוע ולומר בוודאות בנולד לשבעה דכלו חודשיו, אלא תמיד צריך לחוש שמא יצירתו לתשעה -דמאין נדע למתי הוי יצירתו בעת ההריון, דאימא דהוי לט', וא"כ אף הנולד לז' אפ"ה אינו חי והוי נפל, ולכך הנולד לז' לעולם אין מתאבלין עליו עד שיחי' ל' יום". אלא שבסוף דבריו שב והסתפק שמא ניתן להכיר יצירתו לשבעה באופנים אחרים (היכר עובר לשליש ימיה, עיי"ש ובפרק…. בהערה אצל תמר) ולא הכריע בדבר (ולא הושלמה אותה תשובה, עיי"ש).

וכן כיו"ב הי' הדיוק בקונט' "צלעות הבית" (הנדפס בסו"ס "בית מאיר" – אבהע"ז) סי' י', מלשון הרמב"ם "דסובר דכלו לו חדשיו לא הוי אלא בר ט' גמורים, שזה ידעינן שכלה כל יצירו ונפק מנפל, משא"כ בר ז' ואפי' גמור"… יש לספק, דתינח אלו ידעינן דתחילת יצירתו היה שיולד לז' הי' מקרי כלו חדשיו, אבל מספקינן שמא עיקר יצירתו היה לט' ונולד לז' במקרי הנפלים"!

אם כן גם הוא מבחין שהגדרה ודאית ד"כלו חודשיו" לא יכולה להיאמר כלפי בני שבעה (ור' שם דיוקו מלשון המדרש בגירסתו המקורית, ללא פרשנויות דחוקות). אמנם עי' בשו"ת "מנחת יצחק" ח"ד סי' נ' סק"ז המקשה עליו: "וצ"ע בזה, איך יפרנס מה דאיתא בש"ס ובש"ע בענין מילה ורפואה- וא"כ בנולד לשבעה, אף בבעל ופירש הוי רק ספק בן קיימא"! אולם כאמור, לאותה סברא מצטרפים גם דבריו של הגר"ח מוואלאז'ין! ויתכן שאף אם לא נאמר בבני שבעה שבודאי כלו חודשיהם כבני תשעה, עם זאת סיכוייהם המשופרים והעדיפים להיות מהנהו בגי קיימא, ה"ז מספיק להתיר רפואתו ומילתם, ויושבה השגתו. וראה עוד בפרק א: קריטריונים המכריעים מצב הוולד – לעיל עמ' 250-225,הערה 17, וכן בפרק על יסוד ההלכה, לעיל עמ' 294-251, הערה 56.

**** לעיל עמ' 294-251.

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.