החובה להציל נפשות – במשפט העברי ובפסיקת ביהמ”ש העליון בישראל

ד"ר אליעזר בן-שלמה

החובה להציל נפשות במשפט העברי ובפסיקה של בית המשפט העליון בישראל

א. שתי גישות משפטיות

ב. במדינת ישראל

ג. במשפט העברי

ד. אכיפת החוק:

ה. הצלת נפשות בפסיקה הישראלית:

ו.פסק דין יעל שפר וחוק כבוד האדם וחירותו.

ז. לחקיקת חוק "חובת הצלת נפשות"

לסיכום:

ודאי "שהצלת נפשות" הוא נושא חינוכי ומוסרי. יחד עם זאת חייבת החברה לבטא בחוק ובפסיקה בצורה ברורה וחד משמעית את החיוב לעסוק בהצלת נפשות, חיוב המתאים למקורות ההלכה ולאופיה של החברה היהודית בכל הדורות, חיוב אשר יבוטא בהחלפת הסיסמה שמקורה בספרות היוונית "אדם לאדם – זאב" באתגר עברי מחודש: "אדם לאדם – מציל".

נראה, כי המורשת התרבותית של עם ישראל מחד גיסא, והסטנדרטים של החברה הישראלית המתחדשת מאידך גיסא, מחייבים לצקת את האידיאל של הצלת-נפשות בחוק חרות במדינת ישראל.

הצעתנו אינה מהפכנית, כי אם נועדה להרחיב את החקיקה הקיימת ולגבשה לידי חוק יסוד שיעמיד כערך מרכזי את חיי האדם.

 

1 . יובל לוי – אליעזר לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (תשמ"א) 155.

2 . Hall, General Principles of Criminal Law (Indianapolis 2nd ed, 1960, 8-10)

הנמקה זו לא תשכנע את מי שאמון על התנ"ך בו מסופר כי קין, הרוצח הראשון בתולדות האנושות, העלה את הטיעון: "השומר אחי אנכי?" (בראשית ד, ט), ללא הועיל לו.

3 . חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962, ס"ח 120.

4 . חוק שירותי כבאות תשי"ט – 1959, אין חובה חוקית פוזיטיבית על בעלי מקצועות אחרים, לרבות רופא, להגיש עזרה ללא הסכם מחייב בין הצדדים.

5 . תקנות התעבורה תשכ"א – 1961, ת’ 144(א), 2(א-ב), ת’ 146(א).

6 . משנה סנהדרין ו,ז. בבלי שם דף עג ע"א. והשוה דין הבא במחתרת (שמות כב, א).

7 . שם,שם.

חכמים הרחיבו את איסור גרימת סיכון לזולת, גם למתן עצה מסוכנת או הסתה לנטילת סיכונים מיותרים: "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) – אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב וכו’" (ספרא שם, לה).

הוסיפו הפוסקים כי מניעת הסיכון מחייבת גם נקיטת צעדים פוזיטיביים, כגון ללוות אורחים ושמירה על עוברי דרכים – רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א-ג, הובא בדרכי משה, טור חושן משפט תכו סק"א, סמ"ע שם תכז סקי"א.

שם, יא, ה, שולחן ערוך חשן משפט תכז, י. וסיים השו"ע: "והנזהר מהם תבא עליו ברכת כל טוב".

פסק עוד הרמ"א יורה דעה קטז, ה: "וכן ייזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר מספק סכנה מלספק איסור" (עפ"י סוגית הבבלי בחולין ט, ע"ב – י, ע"א). וראה עוד רמב"ם הלכות דעות, פרקים ג-ד, וקיצור שולחן ערוך סי’ לב.

בערוך השולחן חו"מ חכ"ו, א-ג, סיכם את כל ההלכות הנ"ל.

8 . בבלי כתובות פו, ע"א: "כגון שאומרים לו עשה סוכה – ואינו עושה, לולב – ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו". וברש"י שם ע"ב ד"ה מכין אותו: "קודם שעובר על העשה ויש בידו לקיים".

9 . בבלי יבמות צ, ע"ב.

10 . הלכות סנהדרין כד, ד-י.

11 . מבירורם של הדברים עולה כי טעה אורי ידין במאמרו: "דיני פיקוח נפש – חיוב מוסרי

בלבד?" בסברו כי הצלת נפש בהלכה היא חובה מוסרית בלבד אך אין עליו לתת את הדין בפני ערכאת אנוש השופטת עבריינים ומזיקים.

12 . ע"פ 480/85 י’ קורטאם נגד מדינת ישראל, פד"י מ(3) 673.

13 . שם, 681, אות ד ואילך.

14 . שם, 682 אות א.

שם, 681 אות ו. השופט בך לא הזכיר את דברי השופטים אגרנט וזילברג ע"א 322/63 עשירה נגד מדינת ישראל, פד"י יח(ג) 449. ושם, 458 אות א ואילך.

15 . שם, 696 אות ג.

שם, 697 החל מסעיף 7 ואילך.

16 . השופט השלישי שישב בדין, השופט י’ מלץ, לא הביע עמדה. יש לתמוה על השופט מ’ אלון שישב בדין כאשר הענין הובא לראשונה לביהמ"ש העליון, פיקפק בסמכותו של שופט בימ"ש השלום להכשיר את הניתוח, ולא הסתמך על סמכות הכפיה שבהלכה, ואף לא הזכיר את דברי השופט אגרנט, לעיל הערה 14.

17 . ראה: אהרן אנקר, "הכרח וצורך בדיני עונשין", אוניברסיטה בר-אילן תשל"ז – 1977 235, 238-9, כי ניתן לבסס הגנת צורך וצידוק במישור הפלילי על חיוב הצלת נפשות שבהלכה.