בין לוז ל"נסכוי"
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
הרב נריה גוטל
בין לוז – ל"נסכוי"*
האיגרת המובאת להלן עמ' 89-87 לא מצאה, משום-מה, את מקומה בכרך הרביעי של "אגרות הראיה". הגם שלפי תאריכה (תרפ"ג) היא מתאימה לסידור בכרך-איגרות זה, למרות זאת אי-השארת העתק ממנה בין גנזי כתובי הרב קוק, היא שהביאה ככל הנראה להעלמתה מידיעת עורכי ומהדירי אותו כרך, ובעקבות כך גם להשמטתה מספר האגרות! מר מאיר מדן הוא שחשף אותה, היפנה תשומת-לב לאיגרת "שכוחה" זו וגאל אותה מגניזתה תוך שהוא נותן לה פרסום בקובץ "זכרון ראיה"[1]. האיגרת עצמה נמצאת באקדמיה לעניני לשון, בירושלים.
1. מבוא ורקע
נושאה של האיגרת: ביאור משמעה של המילה "לוז" – האם יש להשוותה, או להבדילה, מן המילה "נסכוי". כידוע, מסורת נקוטה אצל קדמונינו שעצם אחת יש באדם אשר נשארת יציבה וקיימת ואינה נרקבת גם אחר מותו, ומעצם זו מקיץ האדם לתחייה לעתיד לבוא (מקורות מסורת זו: ראה להלן באיגרת אשר לפנינו, ובהערותיה). עצם זו קרויה במרבית המקורות בשם "לוז", אם כי יש שמזכירים בעניינה שמות וכינויים נוספים: "נסכוי" וכן "בתואל" (בזוהר). שאל איפוא אליעזר בן-יהודה את עצמו אם הביטויים והכינויים מקבילים וזהים, או שלאמיתו של דבר הינם נפרדים ומכוונים לעניינים שונים.
למעשה אין זו שאלה חדשה, וכבר עמד עליה בפרוטרוט ר' יעקב עמדין, הכותב כך[2]:
אמר יעקב, מעודי הייתי משתאה על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז – לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי… ואמרם שממנו בנין גוף האדם ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי רקבון עצמות הגוף כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד… ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו… יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פ' תולדות שנקרא בתואל רמאה… ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו מה ענין שם בתואל… צער גדול היה לי ע"ד זה, ובדקתי בספרים פורש אין להם, ועתה בהיותי עוסק בענין הראוני מן השמים שכל ג' שמות הללו דבר אחד וכל דברי העצם אחת הן… וזה שנקרא בתואל גי' מת עם הכולל… חסר א' ממספר מת לרמז על זה שאינו מת אמיתי… הוא כמו כן רמאי… וכן ע"ד זה נקרא לוז שהוא גי' דם עם הכולל שממנו חיות האדם… אמנם נחסר ממנו ג"כ א' במספר להורות על זה כי הוא חי אצל המת ומת אצל החי, וזה שקראוהו עוד נסכוי מל' כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, שנראה כנרדם וגי' קום… ודי בזה לנבון.
לדידו של ר' יעקב עמדין (היעב"ץ), שלושת המושגים – לוז, נסכוי ובתואל – אינם מכוונים בסופו של דבר אלא לענין אחד. הכינויים אמנם שונים, אך הרעיון אחד.
בן-יהודה עצמו, בכרך החמישי של מילונו הגדול – אשר כבר פורסם וראה אור אותה שעה, רשם בערך "לוז" את ההגדרה (חוליה מחוליות השדרה, שהאמינו הקדמונים שממנו תחית המת) ולצידה מקורות אחדים מדברי חז"ל במדרש. מקורות אלה היו גלויים לפניו, הוא לא נזקק לסיוע בעניינם ולא על כך שאל בן-יהודה את הרב קוק (לכהפ"ח בכתב).[3]
אלא שכעבור זמן, משהמשיך בעבודתו והגיע לאות נ' ולערך "נסכוי", שאל בן-יהודה את עצמו אם זו אינה אלא מילה נרדפת לאותו מושג, או שמא מכוונת המילה השונה למושג אחר. מן האיגרות אשר לפנינו משתמע שבן-יהודה עצמו סבור היה כי החילוק בין המושגים נעוץ בהבחנה בין העצם ובין האיבר: הלוז הוא העצם – כפי שבא לביטוי מפורש במקורות רבים, ראה להלן בהערות האיגרת – ואילו הנסכוי הוא האיבר.
סגנון האיגרת מורה, כי בן-יהודה סבר לראות בפרשנות הרב קוק למונח "נסכוי" תנא דמסייע כנגד היעב"ץ אשר איחד את משמעות המושגים. על כך ענהו הרב קוק כי גם אם מפרש הוא אחרת מן היעב"ץ את משמעות "נסכוי", ברם זה עדיין "אינו גורם לי שלא אסכים לו שההוראה של נסכוי ושל לוז היא כוונה אחת". הכוונה אחת, אם כי הכינויים שונים. מן האיגרת לא מתברר כהלכה כיצד ביאר הרב קוק עצמו את משמעה המדוייק של המילה "נסכוי" (בדרך "הוראה של ביטוי פשטי" ולא "הוראה של רמזים") אך לכהפ"ח יודעים אנו שהוא שולל את ההבחנה וההפרדה בין המושגים. לדידו ברור כי לוז ונסכוי אינם מכוונים אלא לאותו מושג, אשר מכונה בכמה שמות.
יתירה מזו; הרב קוק מוסיף ומדגיש כי לא ניתן לקבל את הבחנתו של בן-יהודה בין עצם (לוז) ובין איבר (נסכוי), וזאת מאחר שרואים אנו כי "בלשון חכמים אפשר לקרות גם לעצם בשם אבר". אדרבה, עיקר דין טומאה לאבר מן החי, למדוהו חז"ל לא פחות מאשר לשון עצם אדם, ומוכח איפוא שיתופם! בכל אופן אין שום מניעה מכינוי העצם והאיבר גם יחד בכינוי דומה, יהא זה לוז או יהא זה נסכוי.
כאן המקום לציין כי בסופו של דבר הערך "נסכוי" כלל לא מצא מקום במילונו הגדול של בן-יהודה. הערך "לוז" פורסם כאמור בכרך החמישי אשר ראה אור עוד בחייו של בן-יהודה, ואילו הערך "נסכוי" – המתאים לפי אותיותיו לשלהי הכרך השביעי – לא פורסם כלל. ככל הנראה החליט לבסוף בן-יהודה שאין לו מקום כערך בפני עצמו, ולכן לא החל בהכנתו ולא הותיר רישומו בין כתביו – הן אלה (כרכים ו-ז) שלא היו חסרים אלא הגהה[4] והן אלה שנותרו בין דפי ניירות עזבונו, היינו שאר הכרכים אשר סודרו ונערכו אחר מותו. למעשה התקבלה בכך הכרעתו של הרב קוק אשר גרס כי אין בין "לוז" ובין "נסכוי" מאומה, וזה כזה לענין אחד הם מכוונים. משום כך אין הצדקה לראות ב"נסכוי" ערך עצמאי, ולכל היותר יש להסתפק בהפנייה לזיהויו עם "לוז".
* * *
בשולי הדברים תופנה תשומת ליבם של "דורשי רשומות" לתיארוכה של האיגרת, שלושה שבועות קודם מועד פטירתו של בן-יהודה, ב-כו כסלו[5]; זאת דוקא באיגרת שעניינה מות ותחייה, לוז ונסכוי.
הללו ודאי יוכלו לצרף זאת לסיפור אודות מפגשם האחרון של הרב קוק ושל בן-יהודה, בערב-שבת שלפני מותו. בשישי נפגשו, בשישי השיב ואמר בן-יהודה "אולי" (על אפשרות החזרה בתשובה), ובמוצאי שבת נפטר. שם "הרהורי תשובה" וכאן חזון "תחייה".
2. האיגרת
ב"ה ירושלים ב' כסלו תרפ"ג
כ' החכם מר א. בן-יהודה
מה שסרתי מדרכו של הרב יעבץ[6] בפירוש ההוראה נסכוי, מפני שנראה לי שאם מוצאים הוראה של ביטוי פשטי הוא יותר קרוב מהוראה של רמזים[7], איננו גורם לי שלא אסכים לו שההוראה של נסכוי ושל לוז היא כוונה אחת, אצל דברי האגדה בענין זה. ולמטרה זו הבאתי את דברי המדרש רבה[8] במכתבי שמדברים ע"ד העצם שממנו הקב"ה מציץ את האדם בתחה"מ. וגם המדברים ע"ד הנסכוי כתבו כן שזהו העצם שממנו הקב"ה מציץ את האדם בתחה"מ. וגם המדברים ע"ד הנסכוי[9] כתבו כן שזהו העצם שנשאר קיים עד תחה"מ. והביא הדברים בספר אלי' רבא על או"ח[10] שהי' קדום בזמן[11] ועכ"פ לא ראה את דברי הרב יעב"ץ. ומזה מבואר שהיו מקורות לפניהם שהנסכוי הוא הוא הלוז, שנזכר במד"ר הנ"ל.
והביא דברי הא"ר מחבר אחרון בעל משנה ברורה על או"ח בסי' ש[12]. ודיוקו של כבודו שבין עצם ואבר[13], אי אפשר לבטל על ידו את השיווי של התוכן. ובלשון חכמים אפשר לקרות גם לעצם בשם אבר, ועיקר הדין שאבר מן החי הוא מטמא כדין טומאת מת למדנו בספרי חקת[14] מהתיבה של בעצם אדם, והביא הדברים הרמב"ם בפרק ב' מהלכות טומאת מת הלכה ג'[15]. אלא שאנו דורשים שהתנאי של עצם זה הוא שיהיו בו גם גידים ובשר[16] ואז יכונה בשם "אבר", אבל התורה קראה זה האבר בשם בעצם אדם, ואם מצאנו במדרשם של התנאים הקדמונים, שעצם ואבר הוא מושג אחד, ודאי שאין לנו להקפיד ע"ז אם משתתף המושג הזה במדרשים מאוחרים ובדברי מחברים בעלי אגדה וסוד[17].
בכבוד, אברהם יצחק ה"ק
assia58/gutel.doc
* ראה מכתבים למערכת, "עצם הלוז", להלן עמ' 208 .
[1]. קובץ "זכרון ראיה", מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ו (="סיני" צז, ניסן-אלול תשמ"ה) עמ' טו.
[2]. בסידורו "בית יעקב", מוצאי שבת – מחיצה ד: לוית המלכה בסעודה.
[3]. אם כי מסגנון האיגרת שלפנינו משתמע שקדמה לה איגרת נוספת ("ולמטרה זו הבאתי את דברי המדרש רבה במכתבי…"), ברם מכתב כזה טרם אותר.
[4]. מ. מדן כתב בהקדמתו לאיגרת, כי "הערך נסכוי לא הובא במילונו, שכן הכרכים מכרך ו' והלאה יצאו אחר מות המחבר". במחילה, בכך לא דק פורתא. כידוע, כרכים ו-ז כבר היו ערוכים ומוכנים ולא נזקקו אלא להגהה אחרונה שעה שהלך בן-יהודה לעולמו. לכן ברור שבן-יהודה עצמו הוא שהכריע שלא להגדירו כערך בפני עצמו, והכרעת ההשמטה לא נפלה על כתפי ממשיכי דרכו.
עם זאת נכון הוא שאותיות נסכוי נופלות בדיוק בתווך, בין כרך ז' לכרך ח', ואם היה מוכרע לחיוב הרי זה הערך שהיה צריך לחתום את הכרך השביעי אשר בסידורו הסופי עסק בן-יהודה אותם ימים, בשלהי ימי חייו.
[5]. אגב כך יצויין כי כבר מרדכי בן הלל עמד על העובדה שתאריך זה, כו כסלו, "יום פורענות" היה אצל בן-יהודה. גם "יום משפטו של בן-יהודה, כאשר שפטו אותו לחובה, חל בשני לחנוכה, ביום העשרים וששה לחדש כסלו. עברו עשרים ותשע שנה בדיוק מיום ליום, וביום השני לחנוכה, כו כסלו, גוע בן-יהודה ונאסף אל עמיו. הגורל הרע הכין לו יום צרה ומצוקה עוד לפני דור שלם…" – תולדות אליעזר בן יהודה, ירושלים תרפ"ג, עמ' 27. (וראה שם עמ' 28-27: סנגוריה על קהילת ירושלים, ובראשם ר"ש סלאנט, אשר ידם לא היתה באותה מלשינות).
[6]. סדור "בית יעקב", לר' יעקב עמדין – היעב"ץ, מוצאי שבת – מחיצה ד: לוית המלכה בסעודה; ראה לעיל – "מבוא ורקע".
[7]. כלומר, הרב קוק ביאר משמעה של המילה "נסכוי" באופן פשוט יותר מרמיזותיו של היעב"ץ אשר נקט דרכי גימטריאות. אמנם ביחס לעיקר השוויון לוז-נסכוי, הסכים עמו.
[8]. בראשית רבה כח, ג: "ויאמר ה' אמחה את האדם… רבי יוחנן בשם ר"ש בן-יהודה אומר, אפילו לוז של שדרה שממנו הקב"ה מציץ את האדם לע"ל נמחה. אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא, א"ל מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבא, א"ל מלוז של שדרה. א"ל מנין אתה יודע, א"ל איתיתיה לידי ואנא מודע לך. טחנו בריחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום".
קרוב לכך גם בויקרא רבה יח, א ובקהלת רבה על הפסוק "וינאץ השקד", וכן ראה גם בילקוט שמעוני בראשית רמז מז ובחלק ב רמז תתקעט (יב) על הפסוק "ויסתבל החגב". אמנם יצויין כי במהדורתם של תיאודור-אלבק (ב"ר ח"א עמ' 261) לא גרסו "לוז" אלא "ניץ שזרה שממנו הקב"ה מינץ את האדם" (ור' שם הערה 4). וכן בילקוט שמעוני מהדורת מוסד הרב קוק (בראשית ח"א עמ' 162) גם כן לא גרסו "לוז" אלא "נץ שדרה" (ור' שם בהערה). כן ראה ויקרא רבה מהדורת מרגליות (ח"ב) שכן גורס "מלוז של שדרה" (ור' שם חילופי נוסחאות, והערה 1). מכל מקום רוב הדפוסים נקטו "לוז", וכך פירשו וביארו פרשנים על-אתר (חידושי הרד"ל, "רש"י", מתנות כהונה, מהרז"ו, יפה תואר), תוך שחלקם גם עורכים השוואה: לוז – שקד – אגוז, ומבארים בהתאם לכך את לשון ההנצה אשר הוזכר בנידון.
כך גם נקטו במפורש תוס' בבכורות ח, א ד"ה תרנגולות: "עוד אמרינן וינאץ השקד – זה לוז של שדרה, ממנו עתידים להחיות לעתיד לבא" (וראה תוס' בבא קמא טז, ב ד"ה והוא: "… דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבוא, ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו וכו'"). כן ראה גם בערוך – השלם – ערך לוז (ובערך: נץ, סדר, שזר). כל זה הוביל להשתרשות המושג "לוז".
(יתירה מזו; יש שאף קישרו בין "לוז" – דידן, ובין לוז – העיר, בנוגע למיתה ותחייה. ראה סוטה מו ב, בראשית רבה סט ז, ערוך השלם ערך לוז, וכן ציוני על התורה – פרשת ויצא: ואולם לוז שם העיר לראשונה. לדידם אין כל מקום לספק שאכן הכינוי הוא לוז.)
[9]. ב"י או"ח סימן ש: "ובסדורים מפרש אבר אחד יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת"; וכן כתב הט"ז שם, ופרי מגדים במשבצות זהב שם כתב: "אבר א' ונסכוי שמו, וי"א לוז", ואין בין זה לזה אלא שינוי השם. אף הלבוש כתב שם: "ואמרו חכמים אבר אחד נברא באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה בשום אכילה שאכל האדם אלא כשיאכל במ"ש ללוותה". ובספרו "מטה משה" האריך ר' משה מפרמישלא לבאר שמה ועניינה של עצם זו, ראה שם.
(באשר למזונה: אם מסעודות שבת, אם מיין הבדלה או מזון מוצ"ש, ואם אינה נהנת כלל מאכילה ושתיה – ראה ספר "מעבר יבק" שפת אמת מאמר ב פ"ו, ובניצוצי זוהר לפרשת תולדות דף קלז א אות יא.)
[10]. אליה רבה או"ח סימן ש אות ב, מציין לדבריהם של הלבוש והמטה משה הנ"ל – "וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם, העצם הזה אינו נימוח ואפי' יכניסו באש אינו נשרף וברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, וממנו יחיה האדם לעת התחייה והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת האדם. ועצם זה שרשו ועיקרו מעצם השמים". ושם אות ג: "לא נהנה מעץ הדעת – אותה עצם – לכך אינו נפסד. שמעתי".
[11]. ר' אליה (בר' בנימין וולף) שפירא, יליד פראג שנת ת"כ (1660), רב בקלן וטיקטין, עמד בראשות ישיבה בפראג. חיבר ספרים רבים – אשר רובם אבדו בשריפה גדולה – ונפטר בח' ניסן תע"ב (1712). ראה אטלס עץ חיים, כרך ז (אחרונים-ב) עמ' 119.
[12]. משנה ברורה או"ח סימן ש סעיף קטן ו: "ואמרו הקדמונים אבר אחד יש באדם ונסכוי שמו, וזה האיבר נשאר קיים בקבר עד עת התחייה, ואפילו אחר שנרקבו כל העצמות, וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה"; ובשער הציון סעיף קטן ז ציין לטעמו של האליה רבה.
[13]. על הגדרת אבר – ראה מילון בן-יהודה כרך ראשון עמ' 38-37, ועל הגדרת עצם – ראה מילונו כרך תשיעי. באשר להגדרות הלכתיות, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א: אברים; וכן אנציקלופדיה הלכתית-רפואית כרך א: אבר.
[14]. ספרי חקת פיסקה קכז: "או בעצם אדם, זה אבר מן החי… שני עצמות נאמרו בענין, או בעצם אדם זה אבר מן החי, וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה".
[15]. "אבר שנחתך מן האדם הרי הוא כמת שלם… מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו חרב".
[16]. הלכות טומאת מת, שם: "במה דברים אמורים, כשהיה האבר שלם כברייתו – בשר, גידים, עצמות, שנאמר או בעצם אדם, עצם שהא כאדם: מה אדם – בשר גידים ועצמות, אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו – בשר גידים ועצמות". וראה ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ה הלכה ב (וראב"ד שם, ורשב"א חולין סוף פרק ז – משם הרמב"ן – ומגיד משנה שם) ובאנציקלופדיות הנ"ל בהערה 13.
[17]. כאמור לעיל, ב"מבוא", בספרי בעלי הסוד מצוי גם כינוי נוסף – "בתואל", אשר אף הוא מכוון לאותה עצם המכונה גם "לוז" ונסכוי". ראה זוהר תולדות – מדרש הנעלם – דף קלז, א: "בת בתואל… רב הונא אמר לא כך הוא, ואנא הוית בכרכי הים ושמענא דהוו קראן לההוא גרמא דשדרה, ההוא דאשתאר בקברא מכל גופא, בתואל רמאה. שאלית עליה, אמרו דהוא כרישא דחויא דאיהו רמאה, וההוא גרמא הוא רמאה מכל שאר גרמי. דתאנא אר"ש ההוא גרמא למה דאשתאר בקיומא יתיר מכל שאר גרמי משום דאיהו רמאה ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי, ובגיני כך הוא תקיף מכל גרמי והוא ליהוי עקרא דגופא אתבני מיניה". כן ראה זוהר נח סט א, וארא כח ב, שלח-לך קסד א, סוף ואתחנן רע ב, ובנצוצי זוהר תולדות שם אותיות ט-יב ווארא שם אות ג.
כן ראה מדבר קדמות מערכת ל אות ה, חסד אברהם (אזולאי) מעין רביעי נהר נב, מעבר יבק – שפת אמת ב פו, אור החמה נח סט א, מדרש תלפיות ענף אדם, מעשים לעשרת הדברות – ה ועוד.