הלול והעליה ודם מכה בדברי חז"ל

הלול והעליה בדברי חז"ל

לכבוד העורך,

תוך כדי למוד בהלכות נידה הועלו שתי בעיות שנבקש ממעלתכם לענות לנו.

א.    בנידה יז: במשנה דם העליה טהור. ובגמרא מן הלול ולחוץ ספקו טהור. וכן בדף יח, "כאן מן הלול ולפנים כאן מן הלול ולחוץ". וכן ברמ"א בקפ"ז, ה, בענין דם מכה שתולים בספק ספיקה – ספק בה מהצדדים, מהו אותו מסלול דם מהצדדין שאפשר לתלות בו כטהור? מהו אותו לול שמקורו טהור? הרי אין הדבר מסתדר עם הפשט הפזיולוגי שרק שני פתחי דם לפרוזדור 1. כניסה ממקור הרחם. 2. יציאה מחוץ לגוף.

ב.    בדין תליה במכה, עד כמה יכולים לסמוך היום על בדיקות רופא המבין בעניני פצעים ומכות באותו מקום ואינו מומחה גדול? או שלכתחילה על כל דין פצע צריך לקבל דוקא חוות דעת של מומחה גדול וסתם רופאים אין לסמוך על הבחנתם?

                                                       בברכה,

                                                       הרב שלמה רוני שר-שלום

                                                       כולל אמרי משה

                        שבי שומרון, ד.נ. צפון שומרון

תשובת העורך:

לשאלה א: מהו אותו לול שמקורו טהור?

תשובה:

כידוע, המשנה, (נדה ב, ה) מתארת את אברי הרביה של הנקבה בדרך משל:

"משל משלו חכמים באשה: החֶדֶר והפרוזדור והעליה. דם החדר טמא, דם העליה טהור. נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור." ובגמרא (נדה יז, ב): "החדר מבפנים, והפרוזדור מבחוץ, ועליה בנויה על שתיהן, ולול פתוח בין עליה לפרוזדור."

 אחת הסוגיות העמומות היא השאלה מהי העליה המוזכרת במשנה, וממילא מהו הלול הפתוח מן העליה לפרוזדור. ראה נשמת אברהם, כרך ב, (יו"ד) הקדמה להלכות נדה, עמ' עו-עח.

אע"פ כן ניתן להציג הסבר פשוט ובהיר של דברי חז"ל, המתאימים באופן מלא לידע האנטומי של ימינו.

         ה"חדר" קרוי רֶחֶם בעברית הרפואית החדשה[1]. הוא איבר חלול, בעל קירות שריריים עבים, דומה לאגס שטוח והפוך. שתי חצוצרות נפתחות לגוף החדר, בחלקו העליון (המרוחק מהלדן), בשתי זויותיו. החצוצרות מתחילות  סמוך לשחלות בבטן בחלל האגן, ומגיעות, עד לחלל ה"חדר".

         חלקו הצר של המבנה דמוי אגס (הדומה לחלק הצר הקרוב לעוקץ של האגס) קרוי בשפה הרפואית "צוואר-הרחם", והוא בולט ונכנס לתוך חלל הלדן[2]. הנקודה המקשרת בין חלל תעלת הצואר לבין חלל הלדן היא הפה החיצוני של הצואר. הנקודה המקשרת בין חלל תעלת הצואר לבין חלל ה"חדר" היא הפה הפנימי של הצואר. כיס השתן (= ה"עליה" לפי פירוש רבנו חננאל[3]) נמצא בין הלדן והחדר לבין דופן הבטן, כשהוא מובדל מהם לחלוטין, כך שכאשר האשה שוכבת פרקדן, כיס השתן מונח מעל ה"חדר" ומעל חלק מהלדן[4].

         הלֵדן (=נרתיק) הוא מבנה שרירי כיפתי חלול ומאורך הסגור בחלקו הפנימי ופתוח אל חצר הפות (האזור המוגבל על ידי שפתי הפות של האשה). צואר-הרחם בוקע, כאמור, לתוך הלדן בחלקו הפנימי, כך שהקיר העליון הפנימי של הלדן מקיף ועוטף את צואר-הרחם. בקצהו החיצוני של הלדן קירות הלדן יוצרים מעין קמט דק הסוגר במידה רבה[5] את פתח הלדן החיצוני. קמט זה קרוי גם קרום בתולים, ברוב המקרים נוצרים בו קרעים בודדים בעקבות יחסי מין והוא נעלם כמעט לחלוטין לאחר לידה.

         מעבר לצד החיצון של קרום הבתולים סוגרים שפתי הפות – לרוב השפתיים הקטנות – את חצר הפות אליה נפתחים הלדן מלמטה, ולמעלה מעט מפתח הלדן נפתחת אליה השופכה. חצר הפות אף היא קרויה פרוזדור בלשון התלמוד. ומאחר וסגירת חצר הפות על ידי השפתיים איננה מצויה בבהמות, מבדיל התלמוד[6] בין "בהמה שאין לה [את החלק הזה של ה]פרוזדור" לבין "אשה שיש לה [את החלק הזה של ה]פרוזדור".

 

לפי תיאור זה מובן היטב מהו ה"לול הפתוח בין העליה לפרוזדור" המתואר בתלמוד (נדה יז, ב). ה"לול" הזה הוא צינור השופכה המחבר את כיס השתן עם חצר הפות  הקרויה גם היא "פרוזדור" בלשון חז"ל (בכורות מו, ב)[7].

         על פי האמור אכן יש לחצר הפות שני פתחים (פרט לפתח הרחב לחוץ): האחד הלא הוא הלדן דרכו מגיע הדם מן המקור, והפתח השני, השופכה ממנו יכול להגיע דם טהור מכיס השתן (העליה). הפרוזדור – חצר הפות – איננו צינור סגור אלא אזור המבדיל בין החללים הפנימיים לבין החוץ, כשהוא מוגבל כאמור, ע"י שפתי הערוה.

דומני שההסבר זה מיישב, למעשה, את הקשיים בהבנת דברי חז"ל  במשל שמשלו חכמים באשה, הן בבבלי והן בירושלמי.

על הקשיים הרציניים בהבנת תיאורים אנטומיים אחרים בכתבי ראשונים ואחרונים ראה בנשמת אברהם, כרך ב (יו"ד), לפני סי' קפג, בהקדמה להלכות נדה, ובדברי הראשונים והאחרונים המובאים שם.

שאלה ב: על מי לסמוך בדין תליה במכה.

תשובה:

המושגים "רופא המבין בעניני פצעים ומכות באותו מקום" לעומת "מומחה גדול" אינם מוגדרים, ולכן, למעשה, אינם אומרים דבר.

לדעתי ניתן להגדיר את הדברים כך: כדי שניתן יהיה לסמוך על רופא הקובע שקיימת מכה מדממת, צריכים להתקיים כמה תנאים: 1) על הרופא להיות בקי ובעל נסיון מעשי בבדיקות מסוג זה. 2) לאור משמעות שונה של כמה מושגים בשפת הרפואה לעומת משמעותם בשפת ההלכה, על הרופא להיות מסוגל לדווח לרב הפוסק על ממצאיו מבלי לגרום לטעות עקב המשמעות השונה של המושגים הללו. 3) על הרופא להבדיל בדיווחו בין ממצא הנראה לעיניו לבין הערכות קליניות, משמעותיות ככל שתהיינה.
4) על הרופא להיות נאמן ברמה האישית.

לעניין נאמנות הרופאים בהיבט הכללי, ראה נשמת אברהם כרך ב (יו"ד), קפז, ג; ה; אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ד, ערך "נאמנות הרופא".

 

---

[1].   ראה מ' הלפרין, על משמעות המושג "רחם" בלשון חז"ל ואוטם ברחם בלשון הפוסקים, אסיא סא-סב (טז,א-ב) תשנ"ח, 105-109.

[2].   ראה  הרב יואל וד"ר חנה קטן, פצעים בצואר הרחם – הבט רפואי והלכתי, תחומין ט"ו, 316-331.

[3].   פי' ר"ח לב"ב כד, א, מודפס ב"סיני", כרך כג, ניסן תש"ח, הובא בנשמת אברהם, כרך ב (יו"ד), לפני סי' קפג, הקדמה להלכות נדה, בעמ' עז.

[4].   "החדר לפנים מן הפרוזדור, והעליה נתונה על גבי החדר עד חצי הפרוזדור" – ירושלמי, נדה, פ"ב, הל' ה.

[5].   אך כמעט תמיד הסגירה איננה שלמה, כך שדם הוסת יכול לצאת החוצה.

[6].   בכורות, מו, ב. וע"פ האמור כאן מיושבת בפשטות קושיית התוס', נדה, מב, ב, ד"ה כשהוציא.

[7].   ראה גם י' לוי, משל משלו חכמים באשה, אסיא סג-סד (טז, ג-ד) תשנ"ט, 169-176, המסביר באופן די דומה גם את שיטת רש"י.