נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

פתרון הלכתי לכהנים באמצעות "חרב כחלל" – האומנם?

ברקוביץ', ברוך. "פתרון הלכתי לכהנים באמצעות "חרב כחלל" – האומנם?" חוברת אסיא סט-ע, עמ' 106-130.

פתרון הלכתי לכהנים באמצעות "חרב כחלל" – האומנם?

הרב ברוך ברקוביץ       

פתרון הלכתי לכהנים באמצעות "חרב כחלל"  –  האמנם?

ראשי פרקים

א.    האם מקרי מחולל ועומד היכא שהוא מחולל בהיתר, ולא נטמא   בטומאה של "להחלו" ? ב.    ראיה מדברי הראב"ד ז.     שתי טומאות הבאות בבת אחת ח.    אין החומרות שוות מצד איסור כהונה  ט.   סיכום ענף שני יז.    אם התירוץ הראשון חולק על התירוץ השני יח.   אם כל דבר שהוא טורח לא מהני בעירוב יט.   טומאה בכהן אף שאינו מוזהר לא מקרי אפשרות מעשית כ.    האם כהן אסור לטמאות את עצמו בשאר טומאות בזמן שיכול לאכול בתרומה כא.  שיטת רש"י כב.   חילוק בין תרומה לקדשים כג.   ביאור אחר בדברי רש"י כד.   בזמן הזה האפשרות מותרת ומעשית העולה לדינא

מכל הנ"ל עולה לדינא שלהתיר לכהן להיטמא ממש למת ע"י ענידת טבעת או צמיד של חרב הרי הוא כחלל – קשה, שהרי יש מן הפוסקים הסוברים שלא נקרא בזה מחולל ועומד, וכן לכמה שיטות הוא מוסיף טומאה על טומאתו דחרב ה"ה כחלל אינו מטמא בחיבורים ויהיה אסור לשיטת התוס' ודעימיה שיש איסור להוסיף טומאה. כמו כן לשיטת הראב"ד, דבחרב כחלל אין חייבין בביאת מקדש, יהיה תלוי באם אסור להוסיף טומאה שחייבין עליה בביאת מקדש[62] ובספקו של הקוב"ש.

אולם לגבי הבעיה שנתעוררה בטיסת מטוסים מעל בתי קברות, ששם יש מקום גדול להקל בלאו הכי[63], יתכן שאפשר להוסיף עצה זו לסניף להיתר, עכ"פ בשעת הדחק[64], שהכהנים הטסים לחו"ל יענדו על אצבעם בשעת הטיסה טבעת מאחת משש מיני המתכות האמורות בתורה אשר נטמאה קודם לכן במת, וה' יצילנו משגיאות.

 


[1].   מסכת שמחות פ"ד הכ"א, (הובא בברכות, יט, ב, תוד"ה מדלגין היינו; כתובות ד, ב, תוד"ה עד שיסתם; סנהדרין מז, ב, תוד"ה עד שיסתום הגולל; נזיר נד, ב, תוד"ה ת"ש; הלכות קטנות לרא"ש, הלכות טומאה פרק א; בית יוסף, יו"ד, שסט); תוספתא מכות סוף פרק ג [ד] (הובא בחידושי הרמב"ן על ב"ב דף כ, א; חולין עב, א; פסקי הרא"ש חולין פ"ח, ד) אמנם ר"ת דחאה מהלכה (בתוס' ברכות שם, ועוד), אך כבר כתב המנ"ח  מצוה רסג, [טז], (הביאו בשו"ת אחיעזר, ח"ג סי' מג ד"ה ומה) ש"לדעת רוב הראשונים … הלכה פסוקה היא".

[2].   תוספתא ריש אהלות. וראה בכורות כז, ב, תוד"ה וכי הזאה. אמנם לדעת הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ג הי"ג) חייב על טומאת מקדש וקדשיו לא רק  מי שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה, אלא גם מי שנטמא ע"י נגיעה במה שנטמא קודם בטומאה שהנזיר מגלח עליה. והראב"ד שם חולק.

[3].   נזיר נד, ב, תוד"ה ת"ש, ועוד.

[4].   הרמ"א שם הביא ב' דעות הראשונים. י"א דכהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת ויש מקילין, ופסק שם הרמ"א "וכן נהגו להקל, ואין נזהרים מזה". ובחכמת אדם כלל קנט ס"ק א כתב: "וכבר נהגו בכל מקום כאותם הפוסקים דס"ל דאין הכהן מוזהר כלל על הכלים, ואין להרהר אחר המנהג שנתפשט בכל מקום".

[5].   מסכת שמחות, פ"ד הט"ו.

[6].   זו לשון השו"ע "אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמיטמא לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו", והוא לשון הרמב"ם שמובא בהערה הבאה. וכתב ע"ז הרמ"א "ודוקא לאחר שפירש ממתו אבל בעוד שהוא עוסק במתו מותר ליטמאות אף לאחרים", ומשגרת לשונו משמע שבא לבאר דברי השו"ע וכמו שפרש הכס"מ עצמו בדעת הרמב"ם (ראה בהערה הבאה), [אך ראה מש"כ במשנת ר' אהרן, טהרות לו, אות טז-יז, שאף הרמ"א מודה שיש איסור, או מחמת "לה יטמא" או מחמת "קדושים תהיו" וצ"ע.]

[7].   אמנם הרמב"ם כתב בפ"ב הט"ו לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מתטמא לאחרים עמה וכו' וכן פירש במאירי, נזיר, דף מב,ב, ובכס"מ הביא דעת הרמב"ן והרא"ש וז"ל: ולא תימא חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא, דתניא באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, ועיין בהגהות הרמ"ך שנשאר בצ"ע על הרמב"ם מברייתא זו, אולם מהכס"מ נראה שהוא מפרש את דברי הרמב"ם ג"כ כדבריהם, ומש"כ הרמב"ם שאסור היינו בחזרתו כמו שפירשו הרמב"ן והרא"ש שם וכ"כ הרמב"ן בשבועות דף יז. והטור יו"ד סי' שע"ג, בדברי הרמב"ם, וכן פירש להדיא הרדב"ז שם וביאר לפי"ז המשך לשון הרמב"ם "שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני", ומשמע דבחזרה איירי עיי"ש.

[8].   וכן דעת ר"ח, הערוך, ר"ח כהן והרב עזריאל מבעלי התוספות, ר' ישעיה בשטמ"ק, בעל המאור, הרשב"א והראב"ד (צויינו בספר שערי דעת – לרב שלמה פלדמן – ירושלים תשס"א) ונוסף עליהם גם המאירי בפסחים יד, ב. ובעמק הנצי"ב על הספרי (פרשת חוקת) הביא שכך גם מפורש לכאורה בירושלמי. לעומתם דעת הרמב"ם (פ"ה מט"מ ה"ג) והר"י מסימפונט שה"ה בכל כלי שטף. דעה קיצונית אחרת, הובאה בר"ח פסחים יד,ב, ובר"ש פ"ק דאהלות, שדין "חרב הרי הוא כחלל" נוהג אך ורק בחרב שנהרג בה המת. וע"ע ברבנו בחיי במדבר יט טז בשם מקצת מן הגאונים ובמשנ"א אהלות שם בדעת פיה"מ.

[9].   וכדי לצאת ידי כל הדעות בראשונים איזה כלי הוא בכלל חרב הרי הוא כחלל, עדיף שיענוד על עצמו טבעת ממתכת ויעויין באג"מ יו"ד ח"ב סי' קס"ד דהיינו דוקא אחת משש מתכות האמורות בתורה במדבר יט-טז, זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, וכן משמע בכללי טומאות מספר אליהו רבא מהגר"א ז"ל, הובא אחרי הקדמת ספר אליהו רבא להגר"א בריש סדר טהרות. כמו"כ לצאת ידי שיטות כל הראשונים רצוי שה"חרב" תטמא במת ע"י נגיעה ולא ע"י אהל, ראה הע' 29, וכן שהכהן יטמא בחרב במגע ולא במשא או אהל, ראה הע' 38.

[10]. עורך אסיא הראה לי שהרב שלמה גורן, בזמן היותו הרב הראשי לישראל, האריך (עמ' 65-84 לעיל) בהצדקת עצה זו כדי להתיר לכהנים ללמוד רפואה בשעת דחק גדול. (ולעצם השאלה אם מותר לנתח מתים לצורך לימוד רפואה, ראה ציץ אליעזר ח"ד סי' יד; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות כו; שו"ת מחנה חיים חיו"ד ח"ב סי' ס; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט; וראה בספר הרפואה לאור ההלכה, כרך ב ח"א עמ' סה, מה שהעיר בשם הגרא"ז מלצר להתיר אפילו כשאין פיקוח נפש לפנינו, לפי תשובת רב שרירא גאון; ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד ערך ניתוח המת, ואכמ"ל).

[11]. היתר זה, לכאורה איננו לשיטת בעה"מ חולין עא,ב, והרמב"ן בפרשת חוקת וכן בב"ב כ,א, שכתבו שעל חרב כחלל אין הזאת ג' וז', ולפי"ז הרי הוא מוסיף על טומאתו שיצטרך הזאה שלישי ושביעי, אלא לשאר פוסקים.

[12]. ומ"מ אין זה מוכרח בדבריו ששמא מה שנסתפק הוא על עצם ההיתר, וראה הערה 33.

[13]. עצם תירוצו של הקוב"ש צ"ע. שהרי הגמ' שם נזקקה לומר שיש ברוב ארונות פותח טפח. אך לפי תירוצו של הקוב"ש אין צורך בכך, שהרי גם אם אין פותח טפח והטומאה בוקעת ועולה, אין כאן איסור לכהן המחולל ועומד בטומאת גולל שאינו מוזהר עליה. מאידך אין מהגמ' שם ראיה נגד ההיתר, כפי שיבואר להלן אות א'.

 

14.  יעויין בשו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' רל ענף ו, שתירץ לו השואל ע"פ המשנה במסכת זבים   (ב, ב) "אמר ר"ע אין אחריות זבים עליכם", וכמו"כ כאן אין אחריות טומאת כהנים עליכם, ובמה שהשיב לו באג"מ הנ"ל. ובביאור טענתו "דא"כ היה העצה", יש לומר שכיון שגדולי הדורות ניסו בכל השנים לחפש עצה לטומאת כהנים לא יתכן שלא עלה על דעתם היתר זה, אמנם יתכן משום שהוא תלוי במחלוקות ראשונים כמבואר להלן, עוד יש לומר לפי מה שנגענו בו בהערה 64, שיתכן שעל איסור שהיה אין את הכלל של מחולל ועומד, ואם כן תתכן עצה זו רק בטיסה מעל בתי קברות ששיעור השהיה מעליהם לא עולה על שיעור אמירת "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות ליי' כי טוב כי לעולם חסדו", ראה שבועות טז,ב, ובפיהמ"ש שם ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש הכ"א ובמל"מ שם הכ"א ועיי"ש גם לגבי תלה עצמו באויר עזרה ואכמ"ל. כן יש לדון אם יש איסור חצי שיעור בשהיה ואין כאן המקום ודו"ק. כמו"כ יש להביא כאן את מה שכתבו האחיעזר ח"ג סי' ס"ה אות ח', והגרא"ו בקובץ שמועות חולין לא,א, שכהן גם כשאינו מוזהר מ"מ לאהל המת אסור לו ליכנס מטעם לאו של על כל נפשות מת לא יבא, עיי"ש שהסתפק בזה.

15.  שדעתו שיכול כהן טמא – ליטמא גם לאחר שפירש ואפילו שאינו באותו היום, ואין הספר שער זקנים לפני. אולם יש לומר מה שהקשו על הראב"ד ולא על שאר ראשונים כי לדעתם אין מוכח שחרב ה"ה כחלל עושהו ל"מחולל ועומד", וראה באריכות באות ד. ורק להראב"ד שמוכח כן כדהוכחנו לקמן באות ה, הקשו מעצה זו.

16. הנה זה נאמר גבי אליהו בב"מ קיד, ב, וכן במעשה דסנהדרין ה, ב, ועיין רבינו בחיי על ויקרא פרק כא פסוק ב לגבי טומאת קרובים שמחייבים אותו להטמא, "וטומאה זו היא שיעמוד בבית תחת אהל אחד, והוא הדין לאמו ולאביו וכל השאר, אבל אין להטמא ולהכנס בבית הקברות על אחד מהם כלל. וכן אמרו רז"ל מי ראה כהן בבית הקברות" [ונראה שפסק כהרמב"ם שגם במחולל ועומד יש איסור ראה הערה 7], ועיין גם בילקוט יונה רמז תקמט. אמנם אם בדברי אגדה עסקינן יש להביא גם את המדרש בשמו"ר פרשה טו פ"ה "משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות אומר מה אעשה לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי א"א, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ולא אאבד את תרומתי", ע"כ. והיאך יהיה מותר לו לטמאות עצמו אם לא בעצה זו. ודו"ק.

 

 

 

17.  אמנם לפי מה שהבאנו להלן בענף רביעי, שהיה איסור על הכהנים להיטמא גם בטומאה שאינו מוזהר עליה, וגם בלא האיסור נמנעו הכהנים מלהטמא כדי שלא להפסל מאכילת תרומה וקדשים – לק"מ.

18.  ועיין במאירי בנזיר דף מב: שהביא ראשונים הגורסים שם כאן בחבורי אדם כאן בחבורי כלים, וביאר המאירי דבריהם שאין בכלים חבורים, ואם כן הרי בפשיטות כוונת המאירי כאן לגירסא זו שבגמ' שם. ודו"ק.

19.  כשיטתו פסחים יד, ב.

 

 

 

20.  ובין אם נימא טומאת קרובים דחויה היא כמש"כ הרמב"ם  פ"ב מה' אבל הט"ו, או נימא דהותרה היא (כמש"כ הרמב"ן בתה"א ענין הכהנים וכ"כ במנ"ח מצוה רס"ד בדעת רש"י בברכות), מ"מ טומאת מת בכגון זו בכלל "להחלו" אלא שהותרה וק"ל, אמנם יעויין בחי' רמ"ש נזיר דף מב: שכתב וז"ל "אך לפי"ז יהיה אליבא דהרמב"ם בכהן הדיוט שיש לו מת קרוב על כתפו ונגע במת אחר לוקה, וזה זר ומהופך. ועיין מסכת שמחות. אם כי ברמב"ם לא מצאנו הפכו", וכו' עיי"ש. והנה מש"כ דלא מצאנו הפכו להמבואר לעיל הערה 7 דדעת הרמב"ם שמותר לכתחילה הנה להדיא כתב הפכו, וגם אם נימא דברי הרמב"ם כפשוטם כמו שנקט הרמ"ך וכן הרדב"ז בריש דבריו שם, וכ"כ הב"ח יו"ד סי' שע"ג ועי' במש"כ בש"ך סקי"ב, מ"מ הרי הרמב"ם הוציא דין זה מדרשה חדשה ונוספת היינו לה יטמא, ולא מחמת דמחולל ועומד וכן ביאר דבריו בקרן אורה נזיר דף מב,ב, הרי שאכתי נמצא הפכו. אולם עכ"פ מדברי רמ"ש מוכח שסבר שאפילו בטומאת קרובים ואפילו אי נימא דטומאה דחויה היא כמש"כ הרמב"ם שם, מ"מ לא מקרי חילול כיון שמותר להטמאות וילקה על החילול הנוסף. ועיין בסוף אות זו מה שהובא מהגרא"ז מלצר.

21.  ועיין במצוה שע"ו הובא בהערה 33, וכתב שם דמסתפק דוקא למ"ד דכהן מוזהר על טומאה שאין הנזיר מגלח, ומשמע דאם לא היה הכהן מוזהר, פשוט ליה דלא מקרי מחולל ועומד בהכי, ודו"ק. ועיין גם בקרן אורה לנזיר דף מב,ב, שכתב בתו"ד שגם במחולל ועומד בעינן שיהיה חייב מלקות, וע"כ הביא את דעת הרמב"ם [פ"ה מה' נזירות הט"ו], שגם בטומאות שאין הנזיר מגלח מ"מ לוקה.

 

22. ויעויין בלשונו שם שהבין דאין נטמא בב"א אלא קודם נטמא בגולל ודופק וע"כ הביא שם לשיטת הראב"ד דגם בפירש מקרי מחולל ועומד, אולם אינו מוכרח ויותר נראה דנטמא בבת אחת. ודו"ק.

23.  פ"ג מהלכות אבל ה"ב "אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אעל פי שמתטמא בהן טומאת שבעה", וכתבו בביאור הגר"א לשו"ע יו"ד שס"ט סק"ב ורעק"א בהגהות שם דהרמב"ם ס"ל דמותר לכהן להטמאות בחרב ה"ה כחלל.

24.  שם סוף פ"ב מאבל, אמנם דעת הרמב"ן בתוה"א וכן דעת רש"י שטומאת קרובים הותרה היא, וצ"ע. וראה בהרחבה הערה 20.

 

 

 

 

 

[25]. והובא ג"כ בשלטי גבורים הל' טומאה דף א, ב מדפי הרי"ף ועיין במש"כ עליו בחזו"א אהלות סי' י"ג סקט"ז, וע"ע שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תפ"ו-ג'.

26.  ובחת"ס שם הוכיח דע"כ ס"ל להראב"ד דטומאה ע"י זיזים וגזוזטראות וע"י המשכה דך חלונות וחורים הוי דאורייתא, ובזה אחד מאלף כהנים לא ימצא שיהיה טהור. עיי"ש שהביא בזה מחלוקת הש"ך והמג"א אם הוי דאורייתא או דרבנן. ומלשון התוס' בבכורות שהובא להלן נראה דכהנים אינם יכולים ליזהר רק מטומאת חרב ה"ה כחלל הא משאר טומאות לא, ואין צ"ל דס"ל להתוס' כהש"ך, אלא שאפילו אם נימא שטומאת טפח דאורייתא מ"מ הכהנים נזהרים בזה ודו"ק. וראיתי באמת שבתשובת חת"ס מכת"י סי' י"ד כתב כן שאולי נימא דהראב"ד יסבור דחרב ה"ה כחלל מטמא באוהל. ודו"ק.

27.  כדכתב להדיא בפ"ה מהלכות טומאת מת ה"ה וכבר הק' על הלח"מ פ"ז מנזירות ה"ח משם עי' ארצות החיים להמלבי"ם ארץ יהודה סי' סק"י.

28.  וכן זכורני שראיתי בבנין שלמה לר' שלמה קלוגר על הרמב"ם ואיני זוכר מקומו, וכן מבואר להדיא ממה שכותב באג"מ יו"ד ח"א סי' ר"ל עיי"ש בסוף ענף ו' וראה לעיל הערה 15.

 

 

 

[29]. לא ידעתי למה מקרי לדחוקי, שהרי דעת רוב הראשונים שחרב הרי הוא כחלל נעשה אף אם לא נגע במת אלא גם כשהוא היה באוהל המת, וא"כ כל בית שהיה בו מת נטמאו כל כלי מתכות שהיו בתוכו, ולא מצינו שיחליף אדם כליו לאחר שמת בו מת, והכהנים משתמשים בהם, ודעה זו היא דעת הרמב"ם פ"ה מטומאת מת ה"ג, יראים סי' שכ"ב, סמ"ג עשין רלא, תוס' שבת דף יז, א, וב"ב דף כ, א, ד"ה בחבית וכן דעת רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ושאר ראשונים הן בשבת הן בב"ב. אמנם בהשלמה ובמאורות ברכות דף יט, ב, ושבת דף טז, ב, כתבו דאינו מטמא ועיי"ש במאורות בדעת רש"י, וכ"כ במאירי שבת שם בשם חכמי התוס'.

[30]. במנ"ח מצוה רס"ג הסתפק אם לדמות טומאת גוי שאין הכהן מוזהר עליו לטומאת שרץ, ועיין לשון הר"ן ב"מ דף קיד, א, שכתב שדומה לטומאת נבילה, אמנם הר"ן מדבר שם לגבי אזהרת הכהן.

[31]. וכן נראה דסבר הקרן אורה נזיר דף מב, ב.

[32]. עיין תוס' תוס' הרא"ש רמב"ן ריטב"א ורשב"א שבועות דף יז, א, וברא"ש שטמ"ק ומאירי נזיר דף מב, ב, וע"ע בתורת האדם לרמב"ן מהדורת שעוועל עמ' קלו, מאירי מכות כא, א, ר"ן נדה נז, א, וכך פרשו הראשונים את החילוק בין נוגע במת שכל זמן שלא פירש הרי הוא מחולל ועומד לבין אחר שפירש שאם יחזור שנית ויגע בו מוסיף הוא טומאה לענין טומאה בחיבורין ויבואר להלן. ויש לציין כאן את פירוש המפרש בנזיר שם וחי' הר"א לנדה שם, שפרשו שהחילוק בין פירש לנוגע אינו אלא שכל זמן שנוגע הרי טומאה אריכתא היא וכן למדו השאג"א החדשות סי' י"א ובחי' הגרי"ז פ"ב מה' אבל הט"ו בדעת הרמב"ם. ואמנם אין הכרח מכאן שלא יסבור רש"י כהראשונים שאינו מחולל ועומד בשעה שמוסיף טומאה, שאם יצוייר מקרה של מוסיף טומאה על טומאתו וכגון כאן, לא תחשב גם זו כטומאה אריכתא כיון שסוף סוף הוסיף, ודו"ק.

[33]. ועיי"ש במנ"ח שכתב "אף דאפשר לומר דמוסיף דוקא כשמוסיף ימי טומאה או בנגע ופירש כשחוזר ונוגע א"כ הוא מוסיף או יום טומאה על עצמו, או שמוסיף דיכול לטמא אחר, אבל בטעם זה אין נפק"מ כי אין מטמא יותר מהראשונה. מ"מ נראה לי כיון דהוא יותר חמור אם לענין קרבן או לענין ביאת מקדש, הוי ליה ג"כ מוסיף טומאה, וחייב על הטומאה השניה החמורה". ע"כ. ולכאורה המנ"ח סותר דבריו למש"כ לעיל מצוה שס"ג דאם נטמא בחרב ה"ה כחלל יוכל לטמא עצמו במת אחר, והלא יהיה בזה נפק"מ לענין ביאת מקדש, אם לא שנאמר שכל מש"כ המנ"ח דבריו היינו דוקא לשי' הרמב"ם דבחרב כחלל חייבין אביאת מקדש וכמו שיתבאר לקמן אות ז'.

[34]. ואמנם תירוצו לא יעלה ארוכה לדעת הרמב"ם שחייבין על טומאת מקדש וקדשיו גם בחרב כחלל, וראה לקמן אות ז. וצריך לומר לדעת הגאון ר' משה פיינשטיין שהוספת טומאה היא גם היכא שאין מוסיף בדיניו אלא שנגע בטומאה החמורה יותר [וא"כ היה עוד מקום לומר ששונה חרב כחלל ממת עצמו לגבי טומאת משא ואוהל שנחלקו בו ראשונים ואכמ"ל], ולכן לשיטת הרמב"ם על אף שבשתיהן חייב על מקדש וקדשיו, מ"מ מוסיף הוא על טומאתו שטומאת חרב כחלל טומאה קלושה בשונה מטומאת מת, אע"פ שלגבי הנוגע דיניו שוים. וזהו דלא כמש"כ באות ח. ודו"ק.

35.  אלא שלזה הצריך באג"מ תנאי נוסף שיהיה ניכר הדין, ועל כן בזמן המקדש ניכר הדין שחייב כרת על מקדש וקדשיו (וגם מוסיף בימי טומאתו), משא"כ היום, שהראב"ד לשיטתו שאין חייבין כרת על ביאת מקדש שפקעה קדושתו, אין הדין ניכר ולא נקרא מוסיף, עיי"ש שהאריך.

 

36.  פ"ג מביאת מקדש הטו-יז, אמנם עיין בהערה 34, שלפי האג"מ גם דעת הרמב"ם תהיה כהראב"ד שנקרא מוסיף. ודו"ק.

37.  ובמנ"ח מצוה רס"ד אות ט' הסתפק עיי"ש. ועיין חלקת יואב או"ח סי' כ"ה דפשיטא ליה שאינו יכול ליטמאות בבת אחת לקרוב ושאינו קרוב, וראה גם אחיעזר ח"ג סי' ס"ה אות ח'.

 

 

 

[38]. ואם נימא הכי גם בטומאת חרב ה"ה כחלל אע"פ שלא יוסיף חומרא מצד ביאת מקדש מ"מ מוסיף חומרא לגבי אזהרת כהונה. כמו"כ היה מקום לומר ששונה חרב ה"ה כחלל לגבי טומאת משא ואהל שנחלקו בו ראשונים ראה ברש"י וראשונים חולין עא,ב, וברמב"ם פ"ה מטו"מ הי"ג, לגבי טומאת משא, ובראשונים ב"ב כ,א, ורמב"ם שם לגבי טומאת אהל. וכן שונה חרב כחלל שאינו עושה כיוצא בו. עי' אהלות פ"א מ"ב וברמב"ם שם ה"ד, וראה לקמן גם לגבי טומאה בחיבורים.

39.  היינו לא מצד מוסיף על טומאתו כדכתב הקוב"ש.

 

[40]. ואין להביא ראיה מדברי הראב"ד לעיל, כיון שדעת הראב"ד דטומאה בחבורים אינה מן התורה אלא מדרבנן כ"כ בראב"ד ע"ז לז, ב, וכ"כ החזו"א באהלות סי' ט' סק"ו בדעת הראב"ד בהשגות פ"ה מטומאת מת ה"ב, אמנם בחלקת יואב מהדו"ת סי' ט' ענף ו' הוכיח מדברי הראב"ד שם פי"ח ה"ז שהוי דאורייתא, ויעויין שם בחזו"א שפירש גם את הראב"ד הנ"ל דהוא מדרבנן. ויעויין לקמן אות יג מש"נ.

[41]. וכ"כ בפירוש הרא"ש שם וכ"כ הראשונים בשבועות יז,א, והרא"ש הל' טומאה סי' ו', ותוס' והר"ן נדה נז, ב.

[42]. ועיי"ש דכל לשונות המפרש מורים על זה הדרך.

[43]. וכן משמע במאירי שם וכן פירש להדיא תוס' רי"ד ע"ז מהדורא תליתאי דף לז, ב, ובחי' הגרי"ז לנזיר שם פירש כן גם בדעת הרמב"ם.

[44]. וכן נסתפק כן בחי' הגרי"ז שם.

[45]. או לדעת ר"ת בשורים לבד שנאמר עליהם בעצמות ובגידים תסוכני אפי' כשהם זרוקים עיי"ש בכל הראשונים וכן בסוכה כא, א.

46.  ונראה דגם לר"ת מקרי טורח כיון שצריך לשורים רחבים במיוחד ואין זה דבר מצוי וק"ל.

47.  ועיין בהגהת מהר"ב רנשבורג בחגיגה דף כה,א, שהבין בכוונת המהרש"א דלא התירו להטמאות ע"י טורח עיי"ש שיישב בזה קושית התוס' היאך עלו לרגל, אולם זה דחוק בלשון המהרש"א, ובמאירי איתא להדיא "דלא התירו לערב" וקאי על העירוב ולא אטומאה.

48.  אא"כ נימא שטומאת ארץ העמים עשאוה רבנן כטומאת ודאי ועי' שבת טו, ב.

 

 

 

 

[49]. ולפי"ז גם לא יקשה ממש"כ הר"ן שם בדף לא. על שאלת הגמ' הייכי מייתי לה (הכהן) ותירצה בפשוטי כלי עץ ופרש"י אבל במידי דמקבל טומאה לא דהוה ליה כלי טמא מת שהוא אב הטומאה ומטמא ליה לאדם האוחזו ותו לא חזיא ליה תרומה, וכתב ע"ז הר"ן, ונ"ל דמשום הכי איצטריך רש"י ז"ל לומר דטעמ' משום דלא חזיא ליה תרומה ולא הוי טעמ' משום טומאת עצמו וכדחיישינן לה במתני' אפי' במערב בחולין מדקתני מפני שיכול לחוץ ולאכל משמע דהא לאו הכי מתסר משום טומאת עצמו, היינו טעמ' לפי שאין הכהן מוזהר אלא על המת אבל לא שלא ליטמא בדבר שנטמא. ע"כ. ולדברינו הרי כל שאינו מעשי אי"ז הוא ועירובו במקום אחד, אולם למה שפירשנו שכל זה אמור דוקא לגבי הגעתו למקום השביתה, אבל לאחר שהגיע למקום, אפילו אם היכולת להביא את האוכל אצלו הינה לא מעשית מ"מ הוא ועירובו במקום אחד מקרי, מיושב, שהרי כאן בהבאת האוכל אצלו עסקינן. ודו"ק.

50.  כן נראה מדברי רש"י בכורות דף כז, ב, ד"ה וכי הזאה יש לנו שפירש בזמן הזה, ולא כראשונים אחרים שפרשו היינו חו"ל, ובפשטות בזמן הזה היינו אחר החורבן, וכן כתב בשו"ת הרי"ד סי' א' בשם רבינו יצחק.

51.  כן דעת הרא"ש הל' חלה סוס"י י"ד וכן דעת הר"ש חלה פ"ד מ"ח, הובא בב"י יו"ד סי' שכ"ב, וכן כתב במל"מ פ"ג ה"א בדעת הראב"ד, ובתשב"ץ ח"ג סי' ר', הוכיח מחולין דף קז, ב, וכן הוכיח הרא"ש הנ"ל, ועי' שו"ת הרי"ד סי' כ"ה ומהר"ץ חיות חגיגה דף כה. שהביאו ראיה מירושלמי, ובשו"ת הרי"ד הנ"ל הביא גם ראיה מסוף אהלות, אמנם הר"ש והרא"ש הוכיחו שיטתם מסתירת הסוגיות מנדה לחגיגה, אולם רש"י מפרש שם בדרך אחרת ואין ראיה, ואיך שיהיה לא פירש כהראשונים הנ"ל דהיינו בחו"ל, ועיין בית יצחק (שמעלקיש) יו"ד ח"ב סי' ל' במפתחות ובשד"ח מערכת א' אות קל"ח שהביא דעות לכאן ולכאן ומסקנתו שהיה בימיהם אפר פרה, וראה שם שציין לדברי החיד"א (עין זוכר קו' מדבר קדמות אות ר"י) שלאר"י הקדוש היה אפר פרה.

 

 

[52]. ונראה ממש"כ הרמב"ם שלאו דוקא מצוה חיובית כעליה לרגל מחייבת טהרה, אלא גם מצוה קיומית כאכילת קדשים גם היא מצריכה ליטהר, אע"פ שרשאי שלא לאכול מהקדשים מכל מקום הרי הוא "נכון לאכול בקדשים".

53.  ועיין משך חכמה פ' נשא שדן אם כה"ג מוזהר על כל טומאה, אמנם הוא דן שם מצד שכה"ג כל השנה היא כרגל עיי"ש.

 

[54]. וראה שם שיש שפרשו דהטהרות היינו התרומות אמנם מרש"י לא משמע כן.

55.  ראה במל"מ פ"ב מאיסורי מזבח ה"כ שהביא את דברי רש"י, ומלשונו שם משמע שגרס דדוקא התם שהיו צריכים לכהנים הרבה, עיי"ש וראה הערה 57.

56.  והנה מלבד מה שפירושו קשה שהרי חז"ל פירשו שמצאו בהיכל ע"ז (ראה ילקוט שם וירושלמי פסחים פ"ה) כמש"כ רש"י והמאירי ועל זה מיירי הפסוקים ולא מצינו שמצאו שם טומאות אחרות מלבד מה דאיתא בירושלמי שגוגלתו של ארונה היבוסי נמצאה אז מתחת למזבח, אולם עצם פירושו יקשה לשיטות הראשונים שכהן לא מוזהר על חרב ה"ה כחלל. ודו"ק.

 

 

57.  וראיתי לאחד מאחרוני דורינו שרצה לומר ע"פ מה שדנו האחרונים שהוצאת הטומאה גם היא מדיני ה"שירות" שנאמרו במקדש, ובאמת שעבודה זו שייכת ללויים כמו כל עבודות השירות, ורק כאשר הטומאה בהיכל שאין הלויים יכולים ליכנס עושים עבודה זו הכהנים [ופירש שגם בהיכל עדיין עבודת לויים היא רק שאין הם יכולים לכנוס, ונראה שכן מוכח ממש"כ רש"י דבעזרה מהדרינן אהיתרא, ומשמע שבהיכל איסור הוא רק שאי אפשר], ואשר על כן כל עוד הטומאה היתה בהיכל יכול היה הכהן להוציא את הטומאה משא"כ משהגיעה הטומאה לעזרה חזרה זו להיות עבודת הלויים וכהן ששימש בעבודת לוי חייב מיתה, וזו כונת רש"י דהיכא דאיתא בעזרה לא מפקינן בעבירה. ואולם לפום ריהטא פירוש זה דחוק בדברי רש"י, ויעויין מל"מ פ"ב מאיסורי מזבח ה"כ, שהביא דברי רש"י הנ"ל וכתב שדוקא שם שהיו צריכין את הכהנים, אולם בגוונא שא"צ את הכהן יכול הכהן שמוציא את העבודה זרה להוציאה לנחל קדרון, ולמש"כ הנ"ל הלא עבודת לוי היא ואיך יוציאה, וגם אם נאמר שעבודתו היא "להוציאה מההיכל" מ"מ הרי גם בהיכל עבודת לוי היא רק שאינו יכול להכנס לשם.

58. אולם כל הראשונים חלקו עליו להלכה וסוברים שאין איסור לכהן לטמאות עצמו עיין בראשונים שם בחולין וכן בתוס' כריתות יג, א, ד"ה התירו, וראה גם בחולין ב, ב, תוד"ה טמא, אולם בתוס' בפסחים קטו,א, ד"ה כל, מבואר שסבר כדעת רש"י, וראה פמ"ג סי' תע"ג משב"ז סק"ו שמסתימת לשונו משמע שגם הראשונים סוברים כרש"י ותוס' פסחים הנ"ל, רק הם סוברים דהוי דרבנן, ועיי"ש גם סק"ז ואכמ"ל.

 

 

[59]. הנה רש"י הביא כאן את הפסוק של אל תטמאו בהם ונטמתם בם – ובמאמר המוסגר גם פסוק זה לכל ישראל נאמר ולאו דוקא לכהנים ודו"ק. – ויש להעיר שלדברינו הרי די באזהרת ובנבלתם לא תגעו כמש"כ לעיל, ונראה לומר חידוש דיעויין שם בחולין בכל הראשונים שחלקו על דברי רש"י וכתבו שמה שנאמר אל תטמאו בהם מכאן לטומאת הגויה, אינו על האיסור להטמאות אלא על עצם מציאות הטומאה ע"י אכילת אוכלין טמאים אם מדאורייתא ואם מדרבנן, והמעיין בדברי רש"י ביומא פ,ב, יראה שגם רש"י פירש כן. ונראה לומר שבאמת דעת רש"י בפירוש הסוגיא שם הוא כמש"כ הראשונים שהפסוק מלמדנו על עצם היות הטומאה ואין כאן לאו, אלא שלאחר שאנו יודעים שאדם נטמא ע"י אוכלין שוב מוזהר אם ישראל הוא ברגל ואם כהן הוא בכל השנה כדי שיוכל לאכול בתרומה מהפסוק של ובנבלתם לא תגעו. וצריך תלמוד. (ומשמעות הפסוק אל תטמאו בהם ונטמתם בם הוא לא לאיסור לאו וכמו שדורשת שם הגמ' לעיל אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם ואין כאן אזהרת טומאה אלא חידוש מציאות טומאה, משא"כ קרא ד"ובנבלתם לא תגעו" שהוא ממש לשון לאו. ועיין ברש"י שם ובגליון הש"ס והמדקדק ימצא שבכל דברינו יש ליישב תמיהת הרעק"א ודו"ק).

[60]. והיה מקום לדקדק לפי"ז לשון המשנה שלגבי כל ההלכות של הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר נקטה המשנה לשון אינו ערוב וכן אין עירובו עירוב, ורק לגבי כהן נקטה המשנה דבריה ברישא ששם מדובר במה "מערבין" ובמה "אין מערבין", דהיינו שצורת התקנה היתה על עצם אפשרות העירוב. ודו"ק. וכן יש לדקדק לפי"ז לשון המאירי והמהרש"א שכתבו "לא התירו", ולכאורה אין הנושא בכאן אם התירו אם לא, אלא אם עירובו עירוב אם לאו, ולהנ"ל אתי שפיר. ודו"ק.

[61]. וראה בתפארת ישראל פ"ג מעירובין בועז אות ב' שנתקשה באמת בדברי המג"א הנ"ל, מדעת תוס' בחולין דף לד, ב, הנ"ל.

[62]. ולמש"כ האג"מ יתכן שאף לדעת הרמב"ם כן. ראה הערה 34.

63.  בהצטרף שאר צדדי ההיתר שדנו בהם גדולי הפוסקים עי' הר צבי יו"ד סי' רפד, חזו"א יו"ד סי' ריא אות ח', שו"ת ריב"ד יו"ד סי' ע', שו"ת כפי אהרן סי' כה, חלקת יעקב יו"ד סי' רט-ריד, מעשה חושב (הרב לוי יצחק היילפרין) חלק ד, סי' כט. [וראה גם מנח"י ח"ו סוף סי' קלו, אג"מ יו"ד ב' סו"ס סי' קס"ד]. וכן ראיתי להתיר למו"ר הגרש"ז ברוידא בהגהותיו למסכת אהלות פ"ח שעדיין בכת"י, ואכמ"ל.

64.  ויעויין בחי' הגר"ח הלוי ה' ביאת מקדש שכתב דלגבי שהיה ליכא לדין דמחולל ועומד, אמנם נראה בביאורו דדוקא היכא שעל הטומאה הראשונה מצווה הוא לפרוש כדאי' בתוס' שבועות יז, ב, וכן מוכח שם מדבריו, ואין בידי העת להאריך בזה, עכ"פ בטיסה מעל בתי קברות אם אינו שוהה כדי שיעור השתחויה (ראה הערה 14) שפיר דמי.

 

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.