החניטה במקורות ישראל

ד"ר זהר עמר                        החניטה במקורות ישראל ב.   החניטה: בין מצרים לארץ-ישראל ג.    יחס חז"ל לחניטה ד.   יחס הראשונים לחניטה ה. השימוש בחנוטים לצרכי רפואה 2.    במקרא נאמר שאת יעקב חנטו ה'רופאים' ומכאן שהחניטה נחשבה לתחום התמחות רפואי הדורש ידע אנטומי ושימוש בסממני מרפא. במצרים העתיקה החונטים הפשוטים נקראו ווטיו, כלומר הגוללים, מפני שהיו עוטפים גלילי בד על גופת המת. אולם את בני המעמד הגבוה היו חונטים ה'סנייו', היינו רופאים מומחים לדבר, ואם כן יוסף מצווה להעניק לאביו חניטה מהמעלה הגבוהה ביותר. יתירה מזאת, בעוד שלתהליך החניטה הרגילה נילוו סממנים מאגיים, הרי שאצל הרופאים החניטה נעשתה מתוך שיקולים מקצועיים גרידה. ראו: א"ש יהודה, "מושגים ומונחים למחלות ולאברים לאור ספרי הרפואה של המצרים", הרופא העברי, 22 (1949), עמ' 66-67.

 

[3].   האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל (א' שטרן עורך), ג, ירושלים 1992, עמ' 1124.

4.    A. Nissenbaum, "Molecular Archaeology: Organic Geochemistry of Egyptian Mummies," Journal of Archaeological Science, 19 (1992), pp. 1-6.

5.   הרודוטוס, היסטוריה (מהדורת ב' שימרון ור' צלניק-אברמוביץ), תל-אביב 1998, עמ'    137, 141-142.

6.   טקיטוס, דברי הימים (ש' דבורצקי מתרגמת), ירושלים תשכ"ה, עמ' 202.

[7].   בבלי, ברכות יז ע"א; הרמב"ם, הלכות תשובה, ח, ב וכן באגרת תחיית המתים (מהדורת הרב י' שילת, עמ' שדמ, ואילך).

[8].   לעיל הערה 1, עמ' 152.

[9].   בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1286.

9א . וכן למד הרמח"ל במסילת ישרים פרק ד: "יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום, למר כדאית ליה… מת לפני אחיו".                                                              — העורך.

10.         בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1296.

11. ר' שלמה בן אדרת, שו"ת הרשב"א, א, ירושלים תש"ך (צילום מהדורת פיטרקוב תרמ"ג), סימן שסג.

12. מדרש אגדה, מהדורת ש' בובר, ירושלים תשכ"א לבראשית נ, ב.

13. פירושי רבי יוסף בכור שור על התורה, מהדורת י' נבו, ירושלים תשנ"ד, עמ' צב.

14. בבלי, שבת פ ע"ב. למעשה, אין כאן סתירה בביאור המונח "שמן המור", שכן נהגו בתקופה הרומית להמיס את שרף המור בתוך שמן זית אנפאקינון, ראו ז' עמר, הקטורת, תל-אביב תשס"ב, עמ' 96.

15. ז' עמר וא' לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה-עשרה, תל-אביב תש"ס, עמ' 138-139.

16. רבנו משה בן מימון, ביאור שמות הרפואות (ז' מונטנר מהדיר), ירושלים תשכ"ט, מספר 234, עמ' 71 וכן פרקי משה ברפואה (כא 80), מהדורת מונטנר, עמ' 262.

17. W.Heyd, Histoire du Commerce du Levant au Moyen-Age, II, Leipzig 1936. pp. 635-636.

18. א' לב וז' עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ-ישראל, ירושלים תשס"ב, עמ' 228-229.

19. C.J.S. Thompson, The Mystery and Romance of Alchemy and Pharmacy, London 1897, pp. 166-173.

20. חלקן הובאו אצל א"א שמש, "השימוש בתרופות מן החי", קורות, טו (תשס"א-תשס"ב), עמ' צד-צט; הנ"ל, "רקמות אדם כמקור לחומרי מרפא קדומים: בין רפואה והלכה", אסיא, סט-ע (תשס"ב), עמ' 141-146.

21. ר' דוד בן שלמה אבן זמרא, שו"ת הרדב"ז, ג, ורשא תרמ"ב, תשובה תקמח.

22. יש על כך ספרות עניפה, למשל, מ"ד גאון, "אמונות ותרופות אליל בקרב יהודי המזרח", ידע עם, ד (תשי"ז), עמ' 34; א"מ לונץ, אמונות הבל, ירושלים, 1881,
עמ' 21; ש' ישועה, נחלת יוסף, ירושלים תרס"ז, דף טו.

23.  כנסיה לשם שמים, ירושלים תרל"ד.