רפואה הלכה ומשפט – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית

פרופ' מנחם אֵלון                     רפואה, הלכה ומשפט – ד.  תרומת כליה מבן מפגר ו.   סיכום ד.   תרומת כליה מבן מפגר[25]

בפסק דין זה דנתי בשאלת כריתת כליה מהבן, לצורך השתלה בגופו של אביו, בתנאים המיוחדים שבאותו מקרה. נביא מספר מילים לתיאור הנושא, גופו ונשמתו[26]:

1) העובדות

"כריתת כליה מאת בן בוגר, שהוא מפגר, לשם השתלתה בגופו של אביו, שהוא אפוטרופוסו של הבן והמטפל בו – המותרת היא? ואם כן – למי הסמכות להורות ולהתיר? ובאילו תנאים ונסיבות יינתן ההיתר?

אלה הן עיקרי השאלות העולות בעניין שלפנינו. מכוחן ומכוח כוחן עולות בעיות קשות ונוקבות בתחום המשפט ובמישור הרפואה, בעיות הנושקות עולמה של הלכה ומלכותו של מוסר. מפאת קוצר היריעה והשעה נדון בכל אלה רק במקצתן. ההכרעה בענייננו צריך שתיפול, בסופו של דבר, על פי הממצאים והנתונים שבפרשת הדברים שלפנינו…

האב, יליד 1921, סובל מאי-ספיקה כלייתית סופנית ונמצא החל מדצמבר 1983 בטיפול בדיאליזה צפקית. הטיפול מתבצע ע"י התחברות מדי 8 שעות למכשיר הנמצא בביתו, וזאת "בצורה קפדנית ביותר".

הבן, פסול הדין, כבן 39, מוגדר כמפגר פיגור בינוני נמוך ומגיל צעיר התפתחותו המוטורית איטית מאוד. פיגורו התגלה כבר מגיל שנה. מגיל 12 עד גיל 17 שהה במוסד פרטי. לאחר מכן שהה שנה בביתו ומגיל 19 סודר בכפר-תקווה, שם נשאר עד גיל 26. בגיל 26 חזר הביתה, החל לעבוד במוסד מע"ש, ומאז האב מטפל בו ודואג לכל צרכיו…

אמו של הבן – ניצולת שואה, כבת 62 – עברה מאורעות טראומטיים, והיא מעורערת בנפשה; אינה משתפת פעולה ועצבנית. יחסה אל הבן הוא יחס של דחייה, והיא אינה מסתדרת עמו.

במשפחה עוד שתי בנות מבוגרות – האחת מורה להתעמלות, נשואה עם שלושה ילדים, והשניה מורה למחול ומחנכת, גרושה, ושני ילדיה גרים עמה.

ביסוד בקשת אישור כריתת הכליה נמצאת העובדה, שהאב מטפל במסירות בלתי רגילה בבנו, והוא הגורם לנוחותו ולרווחתו של הבן. כל הרעה במצבו של האב תפגע אפוא במישרין בבנו, כיוון שהאב לא יוכל להמשיך ולטפל בו כמקודם; ולהפך, כל הטבה במצבו של האב – כפי שהיא צפויה ע"י ההשתלה של הכליה בגופו – תסייע לבן ותאפשר לאב להמשיך לטפל בבנו התלוי בו. זאת, ועוד כהנה וכהנה – כפי שנעמוד על כך להלן – טוען מר מזור, בצורה נאה, לפנינו".

אלה הן העובדות המצפות לפתרון: מציאות מורכבת, קשה ומביכה.

2) 'לא תעמוד על דם רעך', חובת הצלת חיי אדם – שעורה וגדריה

בית המשפט המחוזי, לאחר דיון מפורט שעבר שלבים שונים, אישר את בקשת האב[27]. ועל כך בא הערעור בפני ביהמ"ש העליון, שהחליט לקבל את הערעור ולא לאפשר לאב את השימוש בכליה של הבן המפגר.

בפסק הדין מובא דיון רחב ומעמיק בשאלות משפטיות ומוסריות, לפי החוק הכללי ומתוך עיון מעמיק בעולמה של הלכה, בשאלה הקשה, הקשה ביותר, שעמדה להכרעה[28]. לא נוכל להיכנס לפרטי הנימוקים, ואביא רק חלק אחד מדיוננו בעמדת המשפט העברי בנושא קשה ומורכב זה. וכך אמרנו בפסק הדין, בתחילת הבאת עמדת המשפט העברי בנושא[29]:

"כלל גדול בעולמה של הלכה, כי "כל היכול להציל ולא הציל – עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'"[30], וכבר העיד עלינו הרמב"ם, שלאו זה של לא תעמוד על דם רעך – מן הלאווים –

"החמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו"[31].

כאשר אין סכנה למציל עצמו, ודאי שחובת ההצלה המוטלת עליו עליונה ומוחלטת היא. אך השאלה הקשה היא עד היכן חייב האדם – ואולי אפשר לנסח גם עד היכן מותר לו לאדם – לסכן את חייו הוא כדי להציל את חיי חברו? שאלה זו הטרידה לא מעט את חכמי ההלכה, ולדעת כמה פוסקים צריך אדם אפילו להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית[32], אך רבים אחרים נחלקו על כך[33]. ויפה סיכם הלכה זו אחד מחשובי האחרונים: "הכל לפי העניין, ויש לשקול העניין בפלס ולא לשמור על עצמו יותר מדי… וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא"[34].

הוצאת איבר מגופו של אדם כדי להציל את חברו נקשרה בדיוניהם של חכמי ההלכה בשאלה האמורה בדבר הסכנה שעלולה להיות בכך לתורם. אך בעיה זו נדונה אף מעבר לכך: האם בכלל יש מקום לחייב אדם – אף כדי להציל את חברו – לתרום אחד מאיבריו? מאלפת היא תשובתו של הרדב"ז, הוא רבי דוד אבן זמרה, רבה של מצרים וארץ-ישראל במאה השש-עשרה ומגדולי המשיבים בעולמה של הלכה, על שאלה שעלתה על רקע המציאות הטרגית-הרואית של הגולה ויחסי השלטון הזר למיעוט היהודי שבתוכו. וזוהי השאלה[35]:

"שאלת ממני, אודיעך דעתי על מה שראית כתוב, אם אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ (ממך) אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך?"

כיצד חייב יהודי זה להתייחס, על-פי ההלכה, להצעה דרקונית זו? בהמשך שאלתו מוסיף השואל, כי יש אומרים שהיהודי חייב להרשות קצוץ האיבר, כיוון שאין בכך סכנת מוות, כדי להציל את חברו היהודי ממוות, כדין פיקוח נפש הדוחה כל מצווה שבתורה. בתשובתו, תוך דיון הלכתי מפורט, משיב הרדב"ז, שגם אם ברור שקצוץ האיבר לא יביא את הנפגע לידי סכנת נפשות, אין הוא חייב להרשות שיעשו זאת לו כדי להציל את חברו, אך מותר לו להרשות כך, ומידת חסידות היא זו. מאלף הוא סיכום דיונו:

"ותו (ועוד – מ' א') דכתיב: דרכיה דרכי נועם[36]. וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברה; ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חברו? הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות – הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה" (שהספק שלו עדיף מהוודאי של חברו – מ' א'[37].

הוצאת איבר מן האדם כדי להציל את חברו, גם אם אין בה סכנה לתורם, אין מקום לחייב את האדם לנהוג כך, כי זה נוגד את העיקרון הגדול, שדרכי התורה דרכי נועם, "וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא"; מכוחם של אלה אין להעלות על הדעת לחייב אדם לתת איבר מגופו כדי להציל את חברו. אבל יש בהתנהגות זו משום מידת חסידות, שמן הראוי שאדם ינהג כך, כמתנדב ולפנים משורת ההלכה[38].

תשובתו זו של הרדב"ז משמשת אחד המרכיבים המרכזיים בדיונים של חכמי ההלכה בדורנו באשר לתרומת כליה, כדי להשתילה בגופו של אדם אחר, גם מתוך האספקטים של הסכנה לתורם, האם רשאי אדם לחבול בעצמו וכיוצא באלה שאלות שבהלכה, שבמקצתן עמדנו עליהן לעיל. ונחלקו הדעות. יש האוסרים[39], אך דעת רוב חכמי ההלכה היא שאין לחייב אדם לתרום כליה כדי להציל חברו אבל מידת חסידות יש בכך,  כאשר אין סכנה לתורם[40].

מן האמור עולה המסקנה, כי כאשר מדובר בתורם אפשרי שהוא פסול-דין, אין הרשות נתונה להורות על הוצאת כליה מפסול-דין לשם השתלתה בגופו של אדם אחר. עשיית מעשה בגופו של פסול-דין, כאשר המעשה הוא כזה שגם אדם בר-דעת אינו חייב להניח לעשותו בגופו, אין האפוטרופוסים, ואף לא בית המשפט, רשאים להסכים לעשייתו על-ידי פסול-דין, כמתנדב ובתור מנהג חסידות".

3) הורים וילדים

בהמשך פסק הדין מובא דיון נרחב ומפורט בעמדת המשפט העברי ושיטות משפטיות שונות בנושא דיוננו, ועוד תבוא השעה לדון בהם ולעמוד עליהם. לצורך דיוננו עתה, כפי שהצגנו אותו, נסתפק בהבאת סיום פסק דיני[41]:

"הבעיה שעמדה לפנינו קשה היא, וכואבת היא ומכאיבה היא. ניצב לפנינו אב, המוסר את נפשו על טובת הבן, הוציאו מהמוסד ומטפל בו באהבה ובמסירות הראויים לכל שבח. אין בליבנו צל צלו של ספק, כי גם בקשתו של האב לקבלת כליה מהבן, באה, כדבריו, משום שנאמר לו, כי אין בכך כדי להציק לבן, ומשום שהוא משוכנע, שזוהי טובתו של הבן, שיזכה לאב שיאריך ימים ושימשיך להתמסר אליו מתוך מצב בריאותי טוב יותר מאשר מצבו כיום. אך אנו כבית-משפט מצווים, לפי החוק ולפי המוסר, על ראיית מכלול הבעיות העולות לפנינו בפרשה קשה זו. אנו מצווים לשוות כנגד עינינו גם את העובדה, שמדובר בחדירה לגופו של אדם ובהוצאת איבר חיוני הימנו – ובמקרה דנן אף מדובר באיבר שאינו מתחדש ושאין לו תמורה – בלי שה"תורם" יודע מה נעשה בו ומה נלקח הימנו. וכמה עלוב, ואולי נכון לומר ציני, השימוש במונח "תרומה" לתיאור מעשה לקיחת הכליה במקרה שלפנינו. כבר דנו חוקרים והגו הוגים על הלחץ החברתי, המשפחתי והפסיכולוגי המופעל, ביודעין ושלא ביודעין, על החלטתו של קרוב משפחה להסכים לתרום כליה למען קרובו כדי להצילו ולהחזירו לשלומו. ואם באדם בריא לחלוטין קיים ספק, אם אכן מתן הכליה פירושו תרומת כליה – שהרי תרומה קשורה ל"אשר ידבנו לבו"[42] – על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו, שבו הבן כלל אינו יודע מה נלקח הימנו. לא זו בלבד שתרומה של נדיבות לב אין כאן, אלא מעשה מובהק של כפייה יש כאן. זהו דבר חמור מאוד, העלול לפגוע קשות באושיות המרקם התרבותי והרוחני של חברתנו. אנו כבית-דין, הננו אביהם של פסולי הדין, של אלה שאינם מבינים ואינם יודעים להסכים ולהחליט בעצמם, ואנו מצווים לעמוד על משמר דמותם וצלמם של אומללים אלה, לבל ייפגע כהוא זה ערכם כאדם, ככל אדם, אשר נברא בצלם. לא שאנו, כאביהם של פסולי הדין, עדיפים על האב שלפנינו, שילד את הבן ומטפל בו ומתמסר לו במשך כל ימי חייו. חס ושלום, כזאת לא יעלה על דעתנו. אבל אנו ממונים מטעם החוק לשקול את מכלול השיקולים של בעיות דין ולפנים משורת הדין, של הלכה ומוסר, העולים במקרה כגון זה שלפנינו, ובכך – ורק בכך – עדיפותנו על פני האב, המבקש לעצמו את השתלת כליית בנו, לטובתו ולרווחתו של בנו. ומתוך נקיטת כלל השיקולים האלה ואיזונם באנו למסקנה, שבמקרה שלפנינו אין להרשות הוצאת כליה מהבן עבור האב. וחוזרים וממליצים אנו, כפי שעשינו ביום הינתן פסק הדין ללא הנימוקים, כי ייעשה הכול למען אפשר לאב שתל כליה מן המת, בהקדם, למען אפשר לו להמשיך בדאגתו ובטיפול בבנו".

וכבר אמרנו בראשיתם של דברינו, כי "על כורחנו אנו דנים בכל אלה… ומצווים אנו לעיין, לשקול ולומר את דברינו".

ה.   פרשת לובצקי – הפסקת הזנה

1) פסיקת בית המשפט המחוזי

בפרשה זו נידונה השאלה, לראשונה, באשר לזכות להפסיק הזנתה של החסויה, הגב' רייזה לובצקי, ע"י ניתוקה ממכשיר הזונדה, לפי בקשת בנה, שמונה כאפוטרופוס על החסויה[43].

השופט טלגם, סגן נשיא בית המשפט המחוזי שדן במקרה האמור שהובא בפניו, מקדים ואומר, כי:

"למקרה כזה שבפני אין התייחסות בחוק ובפסיקה שנדונה עד עתה, והוא שונה ממקרים קודמים שבאו בפני בית משפט זה ואחרים, וגם מן המקרים שחוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות מתייחס אליהם… טרם הוכרעה בפסיקה בישראל שאלת הפסקת הטיפול במי שיש לו קיום של צמח חסר הכרה, שאינו סובל לכאורה, והוא מתקיים ו'חי' רק מכוח הפעולה המלאכותית המקיימת אותו, ואם תחדל – ימות".

ובהמשכם של דבריו ממשיך השופט טלגם ואומר – ואכן זוהי הגדרת השאלה:

"המקרה שבפני מוסיף על הקודמים לו שאלה, שכאמור טרם נדונה וטרם הוכרעה לגופה במקומותינו: האם מצב של חוסר כל תחושה, מצב וגטטיבי, כשל צמח – שיימשך עד קץ חייו של החולה ללא סיכוי לשינוי – מצדיק הפסקת טיפול המונע מוות? והאם הימנעות מהמשכתם של חיי צמח, שאינו מסוגל לאכול בעצמו ושלא יהיה מסוגל לכך שוב, ע"י הפסקת ההזנה המלאכותית, היא בגדר נטילת חיים?"

השופט טלגם מתלבט בנושא ובא למסקנה שהרשות נתונה.

2) קבלת הערעור בבית המשפט העליון

הוגש ערעור, ובית המשפט העליון קבע כי דין הערעור להתקבל כי "לא הונחה תשתית עובדתית מספקת למסקנותיו של בית המשפט המחוזי", מבלי להתייחס לשאלות המשפטיות העקרוניות; ולא נאריך כאן בדברים[44].

3) הרעבה מכוונת – אסורה

במאמרי הנ"ל הבעתי אף אני את דעתי, ששונה היא מהמסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי:

"מניעת מזון, הרעבה מכוונת, אסורה היא בתכלית האיסור לפי ערכיה של מדינה יהודית, וכן אסורה היא לפי ערכיה של מדינה דמוקרטית; גם אם תמצאנה שיטות משפטיות דמוקרטיות המתירות מניעת מזון והרעבת החולה, ודבר זה עדיין טעון בדיקה, מצווים אנו להעדיף את המסקנה המתבקשת מהסינתזה של ערכיה של מדינה יהודית וערכיה של מדינה דמוקרטית, והיא – איסור מניעת מזון והרעבת החסויה ע"י ניתוקה ממכשיר הזונדה." והנימוקים מפורטים בהמשכם של דברים[45].

4) הורים וילדים

אציין כי גם בפרשה קשה וטרגית זו עלה נושא דיוננו באשר ליחסי הורים וילדים, עולמם הרוחני וההלכתי, בפסיקה של דבר חוק ומשפט. וכך הוספתי ואמרתי[46]:

"ולא אוכל לסיים שלב זה של דיון בחייו ובכבודו של אדם, מבלי להעמיד בכל פשטותה הנוראה את השאלה – תמיהה: האם ההרעבה למוות, של אם בת 91, כפי שכך הוא במקרה הטראגי שלפנינו, ניתן לראות בה משום הגנה על כבודה? האם מעשה כגון זה דר הוא בכפיפה אחת עם הציווי הנצחי שבעשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אמך"? והאם הבן לא צריך להרהר, לדאוג, ולחשוש עמוקות כי מעשה ניתוק הזונדה משתייך הוא לציווי אחר שבעשרת הדיברות, הסמוך לאחר מצוות כיבוד אב ואם?

מצוות כיבוד אב ואם סוגיה גדולה היא בעולמה של יהדות, ולא כאן המקום להאריך בכך. נציין לדברים אחדים שעניינם בנושא סוגיתנו; ואלה דברי הרמב"ם[47]:

"כיבוד אב ואם מצוות עשה גדולה, וכן מורא אב ואם. שקל אותם הכתוב בכבודו ובמוראו. כתוב: כבד את אביך ואת אמך[48], וכתוב: כבד את ה' מהונך[49]. ובאביו ואמו כתוב: איש אמו ואביו תיראו[50], וכתוב: את ה' אלוהיך תירא[51]. כדרך שציוה על כבוד שמו הגדול כך ציוה על כבודם ומוראם…

איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל האב. ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב.

ובתלמוד ירושלמי אמר ר' שמעון בר יוחאי[52]:

"גדול כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו, נאמר: כבד את אביך ואת אמך, ונאמר[53]: כבד את ה' מהונך, – ממה אתה מכבדו? ממה שחננך, מפריש לקט שכחה ופאה… ועושה סוכה ולולב… ומאכיל את העניים ואת הרעבים… אם יש לך – אתה חייב בכולם, ואם אין לך – אין אתה חייב באחת מהן; אבל… כיבוד אב ואם, בין שיש לך הון, בין שאין לך הון – כבד את אביך ואת אמך, ואפילו אתה מסבב על הפתחים".

ובטור ובשולחן ערוך נפסק לאמור[54]:

"איזהו כיבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא; ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות – נענש עליו"[55].

בעולמה של יהדות, הציווי הנצחי של כיבוד אב ואם, משקל מכריע לו בפסיקה משפטית-הלכתית.

 

ו. סיכום

הנושא של רפואה והלכה עומד הוא בכותל המזרח של סדר יומה של מערכת המשפט בישראל, כפי שכך הוא בעולמה של הלכה, בעולמה של יהדות, ובמערכות המשפטיות השונות, בימינו, כבימים עברו; נושא זה חשיבותו מרובה, והחוברת שבפנינו הוא נדבך חשוב נוסף בעולם עיוני ומעשי זה של ההלכה והמדע הרפואיים-משפטיים.

ביקשתי להדגיש הפעם, במקצת דברים שכתבתי, את החשיבות הגדולה שנודעת לנושא זה מבחינת היבט נוסף להיבט ההלכתי-משפטי, והיא – החשיבה ההלכתית, הערכית והמוסרית מעבר לפתרונו של נושא זה או אחר בתחום ההלכה והרפואה. חשיבה זו משקל רב ונכבד לה בביאור והבנת ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, יהודית מהי, דמוקרטית מהי, ומציאת הסינתזה ביניהן – כיצד תעשה. וכפי שראינו יש ויהודית תהא קודמת לדמוקרטית כפי שכך אמרנו וכתבנו בפרשת שפר לעיל.

כאמור, הפעם הסתפקנו במקצת דברים מתוך פסקי הדין, ובמקצת פסקי דין, שהרי מצוי חומר רב ומאלף בהמשכו של דיון ועיון אלה. ועוד נשוב ונעיין בכך.

כפי שפתחנו ואמרנו, חשיבות רבה ומיוחדת נודעת בתחום היחסים שבין הרפואה, ההלכה והמשפט גם מבחינה חינוכית וערכית; והתיאור והכתיבה בנושאים גדולים, רבים ומגוונים אלה, מכוונים הם גם למבחנה של זו הבחינה. והיה זה שכרה.

 

 

---

1.   ע"א 506/88  – יעל שפר, קטינה נ' מדינת ישראל. פ"ד מח(1), 87-199.

2.    שם עמ' 96-97.

3.    אבות א, משנה ד.

4.    אבות ד, משנה כב.

5.    שם, עמ' 102-105.

6.    בג"צ 5688/92 ש' ויכסלבאום ואח' נ' שר הביטחון ואח', בעמ' 827.

7.    א' בן יהודה, מילון הלשון העברית, כרך שביעי, עמ' 3464.

8.    א' אבן שושן, המלון החדש, (קריית ספר, תשכ"ו) 817.

9.    אחד העם, לז; מובא במלון החדש, שם.

10. ראה בקשר למושג "החלק המתקדם והמשכיל" שבציבור – מ' אלון, חקיקה דתית בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בתי המשפט ובתי הדין הרבניים (הקיבוץ הדתי, תשכ"ח) 70-73.

11.  שם, עמ' 106-107.

12. ד"כ 125 (תשנ"ב) 3782-3783.

13.  וראה עוד במפורט מאמרי "דרך חוק בחוקה: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", עיוני משפט, יז, עמ' 663-670; 684-688; "חוקי היסוד: דרכי חקיקתה ופרשנותם – מאין ולאן, מחקרי משפט, יב, עמ' 253-307.

14.  וראה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, אדר היקר, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ז, עמ' יג-כח; מ' אלון, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (י"ל מאגנס, מהדורה שלישית, תשמ"ח) 1563, וה"ש 130, שם.

15. שם, עמ' 131-132.

16.  וראה עוד דבריו של השופט אריאל, שם עמ' 195.

17. שם, עמ' 105-167.

18.  שם, עמ' 167-170.

19.  במאמרו 'הסכמה מדעת' לטיפול רפואי, הדין המצוי והרצוי, עיוני משפט יד (תשמ"ט)  225, 269.

20.  שם, עמ' 168-193.

21.  שם, עמ' 194.

22.  שם, עמ' 194-195.

23.  שם, עמ' 101-102.

24.  שם, עמ' 199.

25. השתלת כליה – פרשת פלוני (פד"י מב(2) 661-702, פסק הדין ניתן ביום 3.7.88.

26.  שם, עמ' 665-666.

27.  שם, עמ' 665-666.

28.  שם, עמ' 669-701.

29.  שם, עמ' 677-679.

30. ויקרא, יט, טז; ראה: סנהדרין, ע"ג, א; רמב"ם, רוצח ושמירת נפש, א, יד-טז; טור, חו"מ, תכו; שו"ע, חו"מ, תכו.

31.  רמב"ם, שם, טז; על חובת הצלת חיי אדם במשפט העברי – מעניין לעניין ובאותו עניין – ראה עוד דברי השופט בייסקי בע"פ 480/85, 527, בעמ' 696-697.

32.  ב"י, חו"מ, תכו, ד"ה ומ"ש.

33.  סמ"ע, חו"מ, תכו, ס"ק ב.

34.  ערוך השולחן, חו"מ, תכו, ד; וראה מקורות רבים באשר לחילוקי דעות אלה, אצל הרב עובדיה יוסף, "תשובה בהיתר השתלת כליה" דיני ישראל ז (תשל"ו) כה; הנ"ל, "בדין תרומת כליה", הלכה ורפואה ג (תשמ"ג) סא; הנ"ל, יחווה דעת, ח"ג, פד.

35.  שו"ת הרדב"ז, וארשא, נדפס בישראל (תשל"ב), ח"ג אלף נ"ב.

36.  משלי ג, יז.

37. על העיקרון של דרכיה דרכי נועם בקביעת שורת הדין בעולמה של הלכה, ראה עוד מ' אלון, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (י"ל מאגנס, מהדורה 3, תשמ"ח) 323 ואילך; מ' אלון, מפתח השאלות והתשובות של חכמי ספרד וצפון אפריקה – מפתח המקורות (י"ל מאגנס, כרך א, תשמ"א) כה.

38.  וראה עוד שו"ת הרדב"ז, ח"ה, ללשונות הרמב"ם, אלף תקפב (ריח), ועל יישובן של שתי תשובות אלה; ולא כאן המקום להאריך.

39.  הרב אליעזר ולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, מה; שם, ח"י, כה, פרקים ז, כח; וכן ראה דעת הרב יצחק ווייס, שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, קג.

40.  ראה הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב, קעד, ענף ד; תשובת הרב שלמה זלמן אויערבך, הובאה בנשמת אברהם (אברהם ס. אברהם, ירושלים, תשמ"ה) יו"ד, קנז, ס"ק ד עמ' סו-סז; הרב עובדיה יוסף, במקורות המובאים לעיל; הרב ח' ד' הלוי, "השתלת איברים מן החי ומן המת בהלכה" אסיא ד (תשמ"ג) 251; תשובת הרב י' זילברשטיין, הלכה ורפואה ד (תשמ"ה) קנו-קנז; הרב ש' דיכובסקי, נאות דשא (תשל"ז) ח"ב, קנד-קנו.

41.  שם, עמ' 701.

42.  שמות, כה, ב.

43.  ראה מאמרי ב"שערי משפט", כרך ב, חוברת 2, אפריל 2000, עמ' 121-132.

44.  ראה מאמרי ב"שערי משפט", עמ' 122-123; פסק הדין המפורט של בית המשפט המחוזי, הערעור שהוגש עליו ופסק דינו של בית המשפט העליון מובאים שם, עמ' 231-247.

45.  ראה שם, עמ' 129-132.

46.  שם, עמ' 129.

47.  הלכות ממרים, פרק שישי, הלכות א,ג.

48. שמות כ, יב.

49.  משלי ג,ט.

50.  ויקרא יט, ג.

51.  דברים ו, יג.

52.  מסכת פאה, פרק א, הלכה א.

53.  משלי ג, ט.

54.  יורה דעה, סימן רמ, סעיף ד.

55.  וראה תלמוד בבלי, קידושין, לא, א.