ירקות, קטניות ופירות-העץ בכתבים רבניים בימי-הביניים: הנחיות דיאטטיות-רפואיות

יין ויין שרף דיון ומסקנות

במאמר זה בחנו את יחסה של הרפואה הימיביניימית לאכילת מספר ירקות, קטניות ופירות לאור הספרות הרבנית. מן המחקר עולות המסקנות הבאות:

א. בספרות התקופה נזכרו גידולים חדשים שהתפשטו במזרח כתוצאה מכיבושי האיסלאם, ושהצריכו התייחסות עדכנית לגבי איכותם הדיאטטית. החציל, ובמיוחד הזן השחור (כנראה סולנום החדק) נתפס כמאכל מזיק. יינות שרף נחשבו למשקאות מועילים לעיכול, ויש שלשם כך שתו אותם בסוף הסעודה. הסוכר נחשב למאכל מחזק, אולם יש שקבעו שאין להפריז בערבובו בתרופות על אף טעמן הלא ערב.

ב. במקרים אחדים מצטיירת תמונה של השתמרות של עקרונות רפואיים מימי חז"ל אל תוך ימי-הביניים. כך למשל, במהלך התקופה נתפס היין כמשקה מומלץ ובעל תכונות רפואיות, וכך גם החסה המשיכה להיחשב ירק יעיל לעיכול מזון לאחר סיום הסעודה.

ג. מספר גידולים נתפסו כבעלי השפעה מזיקה לבריאות, ולכן הומלץ שלא לאוכלם או להמעיט באכילתם, כגון כמהין ופטריות, חציל וירקות חריפים. פירות העץ הטריים נחשבו כבריאים פחות מהיבשים. את הראשונים דירג הרמב"ם לפי מידת פגיעתם בבריאות (מהקל לכבד) באופן הבא: 1. התאנים והענבים הם הבריאים יותר, אולם גם אצלם מצוי היזק;  2. חרובים, פירות הדום, עוזרדין ולימונים רעים יותר; 3. אפרסקים ומשמשים אינם מומלצים באכילה כלל, שכן הם גורמים ליצירת ליחות מעופשות וקדחות.

ד. יחסם המסתייג של חכמי התקופה מירקות ופירות מצביע על השינויים שחלו בתפיסות הרפואיות שרווחו בתקופת המשנה והתלמוד. בעוד שבאופן כללי, ראו חז"ל בעין יפה את אכילת הירקות והפירות, הרי שרבים מחכמי ימי-הביניים המליצו, כאמור, להמעיט באכילתם.

השינוי בתפיסות הדיאטטיות בימי-הביניים בולט באופן משמעותי אצל הרמב"ם, שברבים מכתביו ציין באופן נחרץ את הסתייגותו מאכילת ירקות ופירות. האחרון השמיט המלצות רפואיות רבות של חז"ל בענייני מאכלים ותזונה, וגם קבע הנהגות בריאות אחרות, כגון המלצתו להמעיט באכילת כרוב ושום. כך גם לגבי התמרים שחז"ל שבחום מאוד, ואילו הרמב"ם מנה אותם בין המאכלים הרעים.

למעשה, יחס מסתייג מהדיאטטיקה והרפואה של חז"ל קדם לתקופתו של הרמב"ם. הדים לכך בוקעים ועולים מספרות הגאונים, שחיו מהמאה השישית עד למאה העשירית לספירה בארץ-ישראל ובבל. לטענתם, ההגדרות של תזונה בריאה אינן חד-משמעיות, והן משתנות ממקום למקום ומזמן לזמן. מכאן שההוראות המופיעות בתלמודים יפות לשעתן ולזמנם, ואין להשליך וללמוד מהן לתקופות מאוחרות.

הויכוח על תקפותן של הרפואות וההמלצות הדיאטטיות בספרות חז"ל החל לעלות באופן רחב יותר אצל הפוסקים האחרונים, לאור ההתפתחויות שחלו בענפי הרפואה השונים והתמורות שחלו בתפיסות הרפואיות הקדומות[102]. דוגמא לקונפליקט בין תפיסות חז"ל לבין רפואת ימינו היא השאלה, האם קביעת חז"ל על פי רפואת זמנם, ששתית שמן זית מסיבה נזק בריאותי, עומדת במבחן הידע המדעי העכשווי. פוסקים רבים עד דורנו אנו המשיכו לדבוק בדברי חז"ל, ואילו בודדים טענו שאין הדבר כן והשמן אינו מזיק.

יש מהפוסקים המאוחרים שניסו להציע הסברים להבדלים בין ההמלצות הרפואיות שבחז"ל והרמב"ם לבין ימינו. לפי גישה אחת הבדלים אלה נובעים משינויים שחלו במהלך התקופות ההיסטוריות באופי המאכלים או בבני האדם עצמם (בלשונם: 'השתנות הטבעים')[103].

ה. הידע הרפואי והדיאטטי של ימינו סותר גם חלק נכבד מתפיסותיו הרפואיות של הרמב"ם. כך למשל, הרפואה המודרנית ממליצה על העשרת המזון במגוון ירקות, בעוד שהרמב"ם ראה זאת בעין לא יפה. גם הסתייגותו מאכילת שום או כמהין ופטריות, אינה עומדת כלל במבחן התפיסות הדיאטטיות העכשוויות.

ו. יש מקום לשער, שההמלצות הדיאטטיות שנזכרו בספרות ימי-הביניים השפיעו על דפוסי האכילה של בני התקופה, ובעקבות כך הם אכן המעיטו לאכול ירקות. אכילת ירקות באופן סדיר חשובה לתפקודה התקין של מערכת העיכול. העשרת המזון בסיבים תזונתיים, המצויים בכמות משמעותית במגוון ירקות, מועילה להסדרת פעילות המעיים, ואפשר שהנמנעים מכך סבלו מבעיות במערכת העיכול, אולם לעת עתה אין ברשותנו מקורות היסטוריים מספיקים כדי לבחון עובדה זו[104].

---

[1].   על שימושיהם הרפואיים של צמחים וגידולים ברפואה של ימי-הביניים נכתבו מגוון מאמרים וספרים. ראויה לציון היא עבודתו המקיפה של א' לב "חומרי המרפא בא"י ובסוריה בימי-הביניים: זיהוים ושימושיהם", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ט [להלן; לב, חומרי], שהתפרסמה לאחרונה יחסית, אולם לדעת כותב המאמר עדיין מצוי מידע רב בספרות היהודית-רבנית שטרם נחקר, שיכול לשפוך אור נוסף בסוגיה זו. לעת עתה ראה מאמרי: א"א שמש, 'כתבי "הראשונים" ו"האחרונים" כמקור לשימושים רפואיים בצמחים', קורות, טז (תשס"ג), עמ' סז-קא.

2.    ראה חזון אי"ש נשים, כז, ג; יו"ד ה, ג.

[3].   השתמשנו כאן במונח 'תזונאים' על אף שאין בידינו מידע ספציפי על אנשים שעסקו בהמלצות דיאטטיות בלבד, שכן לפי מקורות התקופה אחד מתפקידיו של הרופא היה גם להמליץ על תזונה בריאה. היום בניגוד לעבר תחום התזונה הוא ענף נפרד והאנשים המתמחים בכך קרויים "תזונאים קליניים".

[4].   דוגמא מובהקת לכך הוא הרמב"ם, ששימש כרופאו של השליט האיובי אלפצ'ל, בנו של צלאח א-דין. הרמב"ם חיבר ספרי רפואה רבים, וגם התייחס להיבטים הרפואיים שבתזונה נכונה בספר ההלכה שחיבר – 'משנה תורה'.

[5].             ראה למשל: בבלי, ברכות נז ע"ב: "תנא דבי רבי ישמעאל: "למה נקרא שמן קשואים – מפני שהן קשים לגוף כחרבות". והשווה: קידושין סב ע"א. סקירה כללית וממצה על היחס של חז"ל להיבטים שונים בשמירת בריאות היחיד והציבור ראה, א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשנ"ח, כרך א', ערך בריאות, עמ' 90-104.

[6].   ראה למשל: שולחן ערוך, או"ח, סימן קע; שם, סימן קעט, סעיף ו.

7.    ראה שבת פב, א, בגמ' אמר ליה רב הונא לרבה בריה וכו'; יומא פד, א, ר' יוחנן חש בצפידנא וכו', שחז"ל ראו חשיבות רבה לפרסם מידע רפואי פרקטי אפילו במסגרת הזמן המוקדש ללימוד תורה והלכה                                                                               — העורך.

[8].   משנה תורה, הלכות דעות פ"ד, ה"א. והשווה לדברי ספר החינוך, שחיבורו מיוחס לר' אהרון הלוי (ברצלונה מאה 13), בנוגע לטעם של איסור אכילת בהמות טרפות – הסכנה הבריאותית הכרוכה בכך (בתוך מנחת חינוך לר' יוסף באב"ד, ירושלים תשמ"ז, מצווה עג, ח"א, צב ע"א-ב. מקורות נוספים, ראה שטינברג, שם, עמ' 97.

[9].   ראה למשל: ר"ש גאנצפריד, קיצור שולחן ערוך, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ה, פרק לב 'שמירת הגוף על פי הטבע, הלכה א, עמ' סד. ניסוח מטפורי לגוף האדם כ'נרתיק' לנפשו מצאנו אצל אחד מחשובי הפוסקים בדורנו, ר' אליעזר וולדינברג: "חיוב שמירת הגוף בטהרה כדי שיהא ראוי לאכסן בקרבו הנשמה הטהורה ולשמש נרתיק עבורה" (שו"ת ציץ אליעזר, ירושלים תש"ה-תשמ"ה, חלק י"ב, סימן צג).

[10]. חומר רקע בן-זמננו על חשיבות הירקות, ערכם התזונתי ותרומת הסיבים התזונתיים שבהם לשיפור תפקודה של מערכת העיכול, ראה: י' ליבוביץ (עורך), האנציקלופדיה העברית, ירושלים תשל"א, ערך תזונה, כרך לב, עמ' 731-733 [להלן; אנצ' עברית].

[11]. ירושלמי, קידושין ספ"ד. על מקומם של הירקות בתזונה העברית הקדומה, ראה למשל: י' פליקס, 'החקלאות היהודית', בתוך ארץ–ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשמ"ב, א, עמ' 430-431; מ' ברושי, "על מזונם של בני ארץ-ישראל בתקופה הרומית", קתדרה 43 (תשמ"ז), עמ' 15-32; נ' בן חורים, "התזונה בתלמוד", הרופא העברי, 10  (תרצ"ז), עמ' 93 -99.

[12]. בבלי שבת קמ ע"ב. על העדפת אמוראי בבל את אכילת הבשר, ראה, מ' בר, אמוראי בבל – פרקים בחיי כלכלה, רמת גן תשמ"ב, עמ' 289-306.

[13]. משנה תורה, שם, ה"ט. רוב הירקות והמאכלים המוזכרים בדברי הרמב"ם ידועים ומוכרים. אולם יש להתייחס בקצרה לשנים מהם. לגבי זיהוי הספיר אציין, שהרמב"ם בפירושו למשנה (כלאים, פ"א, מ"א) תרגם: "ספיר – מאש'. והכוונה כנראה לשעועית המונגו, Phaseolus mungo). על זיהויה של הספיר בספרותינו הקדומה, ראה: מ' כסלו, "לזיהוי הקטנית ספיר", לשוננו, מא (תשל"ז), עמ' 103-107. לגבי השעורה (Hordeum vulgare) יש לציין, שזו נחשבה כמאכל נחות ביחס לחיטה משום היותה דגן המשמש מאכל בהמות. עובדה זו צוינה על ידי חכמים בימי-הביניים (ראה למשל שערי ירושלים לר' משה ריישר, למברג 1871, עמ' כה). בתקופה זו הייתה השעורה מצויה יותר בסל המזונות האנושי רק בעת מלחמות ותקופות רעב (ז' עמר, גידולי ארץ-ישראל בימי-הביניים תיאור ותמורות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, רמת גן, תשנ"ו, עמ' 291. [להלן; עמר, גידולי]. חז"ל הזהירו מפני אכילת קמח שעורים מפני שהיא גורמת ל"קוקיאני" (לדעת רש"י גורם לתולעים במעיים. ברכות לו ע"א).

[14]. הנהגת הבריאות מהדורת ז' מונטנר, ירושלים תשי"ז, א, 11 [להלן רמב"ם, הנהגת]. למעשה המלפפון והאבטיח שברשימה השניה המשתייכים למשפחת הדלועיים (Cucurbitaceae) הם הפירוט של ה'דלועין' המומלצים ב'משנה תורה' למאכל בקיץ בלבד.

[15]. רקע להרכבם התזונתי של הקטניות, ראה: אנציקלופדיה לחקלאות, מהדורת תשנ"ד, כרך 4, גידולי שדה א', עמ' 423). על ערכן התזונתי של הקטניות השונות, ר' מהדורת 1972 עמ' 101. וראה עוד: ע' אלון (עורך), החי והצומח של ארץ–ישראל אנציקלופדיה שימושית מאוירת, הוצאת משרד הבטחון, 1990, כרך 12, עמ' 25-26.

[16]. למשל: "לאתיריסמוס" – שיתוק הגפיים התוקף אנשים האוכלים מיני טופח (Lathyrus) שאינם שלוקים (י"ק גוגנהיים, תזונת האדם, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"א, עמ' 312-313 מ' כסלו, "טופח תרבותי כצמח מאכל רעיל", רתם 29 (תשמ"ט), עמ' 36-48). מחלה אחרת היא "מחלת הפולים" ("פאביזמוס") התוקפת אנשים הרגישים לפול, ובעיקר יוצאי המזרח (גוגנהיים, שם, עמ' 311-312). 

[17]. חומר רקע לתפיסות אלה, ראה: פ' אודי, צמחי מרפא, הוצאת עם עובד, תל אביב 1995.

[18]. שם , יד. לגבי תכונת האבטיחים בהגברת פעילות המעיים השווה לפירושו של רבנו חננאל למונח 'שריקא טויא' שבתלמוד (שבת קט ע"א): "ואמרו כי הן מי מיעי (=ציפת) אבטיחים שמסננין אותן במשמרת ושותין אותן לבדן ויפין הן לשילשול".

[19]. כגון כסית האבוב ראה למשל: הנהגת הבריאות, ב, 11. או מרקחת ורדים, ראה למשל: שו"ת הלכות קטנות לר' יעקב חאגיז, דפוס צילום מהדורת ונציה 1704, ח"א, סימן פו, ו ע"ב; בן איש חי לר' יוסף חיים, ירושלים תשמ"ה, שנה  שניה, פרשת תצוה, הלכה ח, עמ' קטז.

[20]. שו"ת יכין ובועז, ירושלים תש"ל, ד"צ ליוורונו תקמ"ב, א, סימן כה.

[21]. מ' בניהו, מאמרים ברפואה לרבי רפאל מרדכי מלכי, ירושלים תשמ"ה, עמ' נח-נט.

[22]. בבלי פסחים קיד ע"א. והשווה לאמרתו של ר' יהודה: "אכול בצל ושב בצל ועל תאכל אווזים ותרנגולים". לפי מקור אחר הם מועילים במקומות שבהם מי השתיה אינם טובים: "מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך בדרך… מצא תינוק אחד. אמר לו: מימיה של עיר מה הן אמר לו מה אכפת לך? השום והבצלים מרובין (איכה רבתי א, יט). על השום נאמר: שהוא משביע ומשחין (מחמם את הגוף) ומצהיל את הפנים ומרבה הזרע והורג הכינים שבבני המעיים (בבלי, בבא קמא פב ע"א). והשווה: בבלי, שבת, קיח, ע"ב. 

      [לגבי בצל, המשנה (נדרים ט, ח) מבדילה בין בצל סתם שהוא רע ללב לבין בצל כופרי שהוא יפה ללב. ראה גם תרומות פ"ב משנה ה.                                                    — העורך].

[23]. בבלי עירובין לט ע"א. כפי הנראה חששו במיוחד באכילת עמוד התפרחת של הבצל. על השום בספרות חז"ל, ראה: מ' פארן, "השום והבצל במקורות ישראל", קורות, יב (תשנ"ו-תשנ"ז),  עמ' כט-לט.

[24]. ר' משה בן מימון, פרקי משה (ז' מונטנר מהדיר), ירושלים תשכ"ה [להלן; רמב"ם, פרקי], ב, 4; ט, 101; יג, 54; כ, 49; כא, 39, 80; הנהגת הבריאות, עמ' 138.

[25]. וראה בהרחבה: י' זינגר, "על השום", קורות, ג (1950), עמ' 77; א' לב, חומרי, עמ' 124, 291.

[26]. כך למשל, לפי מחקרים אחרונים עולה שהשום מונע עליה ברמת השומנים בדם. ראה: B. S. Kendler, “Garlic and Onion : A Review of their Relationship to Cardiovascular Disease” , Preventive Medicine, 16 (1987), pp. 670-685

[27]. לעיכול המזון ראה למשל: עבודה זרה יא ע"א. על תרומת החסה לשיפור הזיכרון, ראה תוספתא שבת, פ"ו, ז. הדים לכך גם מצאנו בספרות יוון ורומא, ראה  למשל: Philinus, Naturalis Historia,(LCL) 20, 64.

[28]. ד' גולדשמיט, הגדה של פסח – מקורותיה ותולדותיה במשך הדורות בצירוף הנוסח הבדוק ותצלום ההגדה העתיקה ביותר מהגניזה הקאהירית עם דפי דוגמא מתוך הגדות כתובות ומודפסות יקרות המציאות, ירושלים תשכ"ט, הגדה, עמ' 6 ואילך. השווה ברכות נז ע"ב על השתדלותם של האיכרים לגדל את החסה גם בימות הקיץ למען עשירים, כדוגמת רבי ואנטונינוס, שהרבו לאכול בשר.     [עובדה זו מסבירה את החובה המובאת במשנה לאכול לפחות כזית (לדעת הרבה ראשונים) מירק הכרפס לפני הסעודה בליל הסדר, כשמברכים רק ברכה ראשונה – בורא  פרי האדמה – בלא ברכה אחרונה. ההסבר לכך נובע מתכונת הירק "לפתוח את בני המעיים" דהיינו להגביר התאבון ולסייע בעיכול המזון. משום כך הוא נחשב לצורך הסעודה, ולכן אין צורך בברכה אחרונה נפרדת על אכילתו.             — העורך].

[29]. ברכי יוסף, וינה 1860, או"ח, סימן קעז, סק"א.

[30]. משה חיים קאפסוטו, יומן מסע לארץ הקודש תצ"ד (1734), ירושלים תשמ"ג, עמ' 52.

[31]. משנה תרומות, פ"י, מ"יא; בבלי ברכות מד ע"ב..

[32]. צידה לדרך, מאמר ראשון כלל ג, פ"ד, עמ' 58; שו"ת יכין ובועז, שם.

[33]. רמב"ם, משנה תורה, שם, ה"ט; רמב"ם, הנהגת, א, 11; רמב"ם, פרקי, כ; 49, 60, 81; כא, 69.

[34]. ראה: א"א שמש, 'ברכות הנהנים' על הצומח ומוצריו בהלכה ובמנהג מהמאה ה-16 ועד לזמננו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, רמת גן תשנ"ט, עמ' 232.

[35]. ראה: M. Aalbert-Puelo, “ Mythobotany , Pharmacology and Chemistry of Thujone- Containing Plants and Derivatives", Economy Botany, 32 (1978), pp. 65-74.

[36]. על החציל בספרות ימי-הביניים , ראה:  I. Low, Die Flora der Juden, Vienna – Leipzig 1924-1934, 3, pp. 378.   [להלן; לעף, פלורה]; עמר, גידולי, עמ' 166-168.

[37]. החומר הטרי מכיל 93% מים 0.9 חלבון, 0.2 שומן (אנציקלופדיה לחקלאות, ח"ב, עמ' 330). על שימושיו הרפואיים בכתבי הרמב"ם, ראה למשל: רמב"ם, פרקי, עמ' 240, 259, 304.

[38]. הנהגת, א, 11; פרקי כ, 81; שם כא, 75.

[39]. כיהן כרבה של העיר טוליטה במאה 14. צידה לדרך, מאמר ראשון כלל ג, פ"ד, עמ' 58.

[40]. עמר, שם, עמ' 168. זהו צמח רב שנתי הגדל באזורים חמים והדומה לחציל מבחינה מורפולוגית וסיסטמתית. ר"ע לעף ציין, שהשם בדינגאן מתיחס גם ל- S. coagulans המכונה בגרמנית Yericho Nachtschatten (כנראה סולנום החדק) (פלורה, עמ' 376). סולנום החדק הוא מין רעיל ואפשר שאכלוהו לאחר בישול. נציין, שהילידים במערב אפריקה אוכלים אותו! (החי והצומח, 12, עמ' 59).

[41]. ראה למשל: מ' זהרי, כל עולם הצמחים, תל אביב 1978, עמ' 107 ועמ' 115 ואילך; נ' בנימיני ((Agariles, עולם הפטריות, תל אביב תשמ"ז, עמ' 170. על הפטריות בספרות ההלכה ראה במאמרי: "כמהין ופטריות – זיהויים, שימושיהם ומעמדם ההלכתי לאור הספרות היהודית", סיני, קכה (תש"ס), עמ' כו-לג.

[42]. משנה תורה, אהבה, הלכות דעות, פ"ד, ה"ט.

[43]. פירוש המשניות ערובין, פ"ג, מ"א.

[44]. החי והצומח, 12, עמ'  83-84.

[45]. מים חיים, ירושלים תשכ"ז, סימן נד.

[46]. על הערך התזונתי של הפירות ראה: החי והצומח, 12, עמ' 99-100.

[47]. כך, למשל, אסרו חכמים לתלמידי חכמים לגור בערים שלא גדלים בהן פירות משום חשיבותם לבריאות האדם ('שכל מיני פירות מאירין את העינים, ראה: סנהדרין יז ע"ב; תנא דבי אליהו זוטא, טז). על יחס חז"ל לאכילת פירות ראה בהרחבה: נ' רקובר, איכות הסביבה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 32-37.

[48]. שם, ה"יא.

[49]. על זיהוי הקרוסטמלין עם האגס, ראה: פליקס, כלאי, עמ' 93-95; עמר, גידולי, עמ' 32. אולם עמר כבר ציין שבלהגים הערביים של ימי-הביניים יש בעייתיות מסוימת בהבחנה שבין שמות האגס ושאר בני משפחת הורדניים.

[50]. משנה תורה, שם, הלכה ו.

[51]. על מין זה ראה: נ' פינברון – דותן וא' דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 425 [להלן; פינברון-דנין]. למעשה מיני השיזף לא נחשבו לפירות מאיכות גבוהה, ולכן הם גם נחשבו ל'קלין שבדמאי' (דמאי, פ"א, מ"א.). על אזכוריו בספרות היהודית ראה: לעף, ח"ב, עמ' 244; ח"ג, עמ' 134 ואילך; פליקס, עצי פרי, 181-184.

[52]. על סוג זה ראה: פינברון-דנין, עמ' 286. על אזכוריו במקורות חז"ל ראה פליקס, עצי, עמ' 227.

[53]. הנהגת הבריאות, עמ' 40-41.

[54]. על מקורו ומשמעותו של המונח 'ליחה' ראה לעיל.  

[55]. קלודיוס גלינוס יליד פרגמון שבאסיס הקטנה חי ופעל במאה שניה לספירה (131-199). גלינוס התמחה בשימוש ברפואות צמחיות, והוא נחשב לרופא רב השפעה על עולם הרפואה במשך מאות שנים וגם בקרב הרופאים הערבים בימי-הביניים. גם הרמב"ם שהושפע מתורתו הרבה להזכירו. על השפעה זו ראה במאמרו של י' פגל, 'כתביו הרפואיים של הרמב"ם ', המצורף למהדורת הנהגת הבריאות של ז' מונטנר, עמ' 2-5. רקע לעיקרי תורתו של גאלינוס ראה, ד' פלביץ וי' יניב, צמחי המרפא של ארץ–ישראל, א-ב,  תל אביב תשנ"א, עמ' 11; פנלופי, צמחי, עמ' 11.

[56]. שם עמ' 41-42.

[57]. שם. וכך הוא גם הציע בתשובותיו: "אכילת תפוחים וחבושים ומציצת גרעיני הרמון אחרי האוכל הנה זה ראוי מבחינת הנהגת הבריאות לכלל האנשים. תשובות רפואיות, מהדורת ז' מונטנר, בתוך כתבים רפואיים, ד, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ה, עמ' 141, פסקה 10.

[58]. על חשיבותו של הטיפול הנפשי במשנת הרמב"ם ראה במבוא של זיסמן מונטנר לתשובות רפואיות, שם, עמ' 129-131. ובהרחבה במאמרי העומד לראות אור בקרוב: א"א שמש, '"רופא הנפש והגוף": תחלואי הנפש ודרכי ריפויים במשנתו הרפואית וההלכתית של הרמב"ם ' (בדפוס).

[59]. מהדורת ז' מונטנר, תל אביב תש"י. על הספר ומחברו ראה בהקדמתו של המהדיר, עמ' ג-יא.

[60]. שם, עמ' 10-11.

[61]. שו"ת הרשב"א, ירושלים תש"ך, פיטרקוב תרמ"ג, ד, סימן קכב.

[62]. א' יערי, אגרות ארץ–ישראל, ירושלים תש"ט, עמ' 187.

[63]. זהרי, עולם, עמ' 244; י' עצמון (עורך), החרוב, הוצאת משרד החקלאות, תשי"ח, עמ' 5-8 [להלן; עצמון, החרוב].

64.  י' פליקס, עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל, ירושלים תשנ"ד, עמ' 203-214 [להלן; פליקס, עצי]; לעף, פלורה, ח"ב, עמ' 393-407.

65.  עמר, גידולי, עמ' 169-175.

66.  משנה תורה, הלכות דיעות, פ"ד, ה"יא.

67.  ב' טולידנו, ספר אלמרשד אלכאפי (המדריך המספיק), תל אביב תשכ"א, ערך חרב.

[68]. כגון: דבש, ממתקי "פאסטילי" "טומינה" (בלילה דמוית "טחינה") ותחליפי קפה. ראה בהרחבה: עצמון, החרוב, עמ' 54-56. נתונים על ערכו התזונתי, ראה: ח' הלפרין (עורך) האנציקלופדיה לחקלאות, תל אביב תשכ"ו-תשמ"ב, ג, עמ' 219.

69.  בשנות ה-60 של המאה הנוכחית, עיקר חשיבותו של החרוב בארצות מזרח התיכון היתה למספוא (זהרי, עולם, עמ' 244; זהרי, מ' זהרי, נופי הצומח של ארץ–ישראל, ירושלים, 1982, עמ' 208). פגיעה בענף זה החלה לאחר, שהועלתה טענה שהוא משפיע לרעה על חלב פרות (ראה למשל: מ' כסלו, ערך חרוב, אנצ' חי וצומח, כרך 10, עמ' 148). אולם לאחרונה התברר, שאין למסקנות אלה כל יסוד (פליקס, עצי פרי, עמ' 214, הערה 91).

[70]. השווה לדברי העשבונאי הערבי אבן ביטאר שכתב בספרו אלג'אמע למפרדאת אלאדויה ואלאע'ד'יה, בולאק 1874, ב, עמ' 51 (הובא אצל עמר, גידולי, עמ' 171): "והחרוב הבר חד התרמילים ודל ערך: לא מתיקות לו ולא טעם ואין תועלת בפירותיו כלל".

71.  A.M. Watson, Agricultural Innovation in the Early Islamic World, London and New-York 1983, pp. 24-30; S.G Harrison, G.B Masefield, M.Wallis, The Oxford Book of Food Plants, Oxford  University Press 1969, pp 87-93. 

[72]. עמר, גידולי, עמ' 247.

[73]. רמב"ם, ביאור, עמ' 148.

[74]. מעשה טוביה, צילום דפוס וינציאה תס"ז, עמ' קיג [להלן; מעשה טוביה].

[75]. P. Mitchell, “Pathology in the Crusader Period: Human Skeletal Remains from Tel Jezreel”, Levant, 26, (1994), pp. 70.

[76]. על תפוצתו, זניו, חלקי העץ ושימושיהם בספרות חז"ל, ראה: לעף, פלורה, ח"ב, עמ' 306-362; פליקס, עצי פרי, עמ' 115-130; בר,  עמ' 94-105; איילון, תמר.

[77]. שם, ברכות נז ע"ב. עוד על ערכם הרפואי של התמרים בראי ספרות חז"ל, ראה :    

J. Preuss, Biblisch Talmudische Medizin, Berlin 1911, pp. 672.

[78]. בבלי, בבא מציעא קיג ע"ב.

[79]. זנים של תמרים יבשים מכילים כ 60% סוכר וזני תמרים לחים כ 70%. סוכר וכן ויטמינים   2B, 1B. על ערכם התזונתי ראה    S.G Harrison, G.B Masefield, M.Wallis, The Oxford Book of Food Plants, Oxford University Press 1969, pp. 106.

[80]. כתובות י' ע"ב. ובמקבילה בגיטין ע ע"ב. תכונתם של התמרים לשכר צוינה במקור נוסף הקובע שהאוכל תמרים לא יורה הלכה (שם). תמרים כפירות חיים וטריים אינם מכילים חומר אלכוהולי. אפשר שיחוס תכונה זו כתוצאה מכך. שהכהל (או אלכוהול) נוצר בטבע כתוצאה מתסיסה של מיצי פירות שונים. הכהל מתקבל מתסיסה של סוכר בעזרת מיקרואורגניזמים או מחימצון של פחממנים. בתהליכים אלה נכנסים אטומי חמצן בין אטום הפחמן למימן מתקבל מבנה מולקולרי המכיל הידרוכסיל (R-OH). י' ליבוביץ (עורך), האנציקלופדיה העברית, ירושלים תשל"א , כרך 20, ערך כהל, עמ' 582.

[81]. משנה תורה, הלכות דעות, פ"ד ה"י.

[82]. עמר, גידולי, שם.

[83]. רמב"ם, פרקי, עמ' 242.

[84]. על היבטים שונים הקשורים לגפן והיין בעת העתיקה מצוי חומר רקע נרחב ביותר. ראה למשל: לעף, פלורה, ח"א, עמ' 49-189; פליקס, עצי, עמ' 67-82; , A. Goor, “The History of the Grape – Vine in the Holy Land, Economic Botany, 20 (1966), pp. 46-64.  ; א' גור, "יינות ארץ ישראל בימי קדם", טבע וארץ, ג (תשכ"א), עמ' 33-39; נ' שפירא תעשיית היין לפי המקורות העבריים הקדומים, קורות, ג (תשכ"ז), עמ' 56-57; מ' ברושי, על היין בארץ ישראל הקדומה (ספרית אדם ועמלו, 3), תל אביב תשמ"ה; מ' בן יוסף, ספר היין, הוצאת כתר, ירושלים (ללא ציון שנה).

[85]. הנהגת הבריאות, עמ' 38 והשווה רמב"ם, ביאור, עמ' 153-154 ובהרחבה, א' שלוסברג, 'יחסם של רס"ג והרמב"ם אל היין', קורות, ט (תשנ"ב), עמ' 358-383.

[86]. משנה תורה, שם, הלכה, יב. על המלצתו לשתות יין בחורף השווה: ספר הקצרת, מהדורת ז' מונטנר, ירושלים תשכ"ה, עמ' 85.

[87]. שם, ה"ב, ט.

[88]. בחידושיו למסכת ברכות מב ע"ב ד"ה אי הכי.

[89]. הגהות הרמ"א, או"ח, סימן קעה, סעיף ב. על הבדלים הלכתיים נוספים שבין יינות לבנים לבין יינות אדומים, ראה בעבודת הדוקטור שלי: א"א שמש, '"ברכות הנהנים" על הצומח ומוצריו בספרות ההלכה והמנהג', חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, רמת גן תשנ"ט, עמ' 47-48.

[90]. כפי שהראה ד' שפרבר (להלן) מקורו של מנהג זה בירושלמי, ומעניין שטעם זה הועבר מהגאונים לספרות הראשונים באירופה, על אף שמקורו במזרח, והשווה ראבי"ה, מהדורת א' אפטוביצר, ירושלים תרפ"ח, סימן שפג, ח"א, עמ' 413. נציין שהמנהג המוזכר מתייחס לעבר, אולם היום אין אם התינוק שותה מן היין. עוד בעניין זה, ראה בהרחבה: ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ירושלים תש"ן, א, עמ' ס-כו. על היבטים רפואיים נוספים הקשורים למנהגי טקס המילה ראה בהרחבה במאמרי: "מה מקור המנהג להריח בהדס בברית המילה?", שמעתין, 139 (תש"ס), עמ' 66-71.

[91]. א"א הרכבי, תשובות הגאונים ברלין תרמ"ז, עמ' 196-197 וראה עוד ז' עמר, "פירושים ריאליים בפרשנות ימי-הביניים לצומח של ארץ-ישראל", סיני, קטז (תשנ"ה), עמ' צ.

[92]. על התפתחות טכנולוגית זו והשפעתה על עולם ההלכה של ימי הביניים ראה: ז' עמר, "חידושים אגרונומיים בראי פרשנות ספרי הקודש וההלכה בימי הביניים", בדד, 3 (תשנ"ו), עמ' 87-97; א"א, שמש, "השפעת תהליכי ייצור הבשמים על ברכותיהם", ספר רפאל – קובץ לזכרו של ד"ר יצחק רפאל, ז"ל, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ס, עמ' תקצד-תרה.

[93]. לפי תפיסה זו קבע ר"י אשכנזי שהיי"ש אינו חלק מהארוחה ויש לברך לאחריו. סידור בית מנוחה לר' יהודה שמואל אשכנזי, ירושלים תשנ"א, עמ' 149.

[94]. שו"ת מהריט"ץ החדשות, ירושלים, תש"מ-תשמ"א, סימן קלה.

[95]. בניגוד ליין שזכה לברכה מיוחדת (בורא פרי "הגפן") משום היותו מזין ומשמח, נקבע משום שברכת שמן הזית נחותה יותר ("העץ"), משום שהוא מזין אולם מזיק לבריאות (בבלי, ברכות לה ע"ב). ברם, לא נתפרש מהו הנזק הנגרם לניזון ממנו. התלמוד הזכיר מאכלים מזיקים אחרים, אולם נקבע שבכל זאת יש לברך עליהם, כגון קמח שעורים (ראה לעיל), ושמא הסיבה לכך היא שהם מסבים הנאה לאוכל אותם.     [בתלמוד הוריות יג, ב, מבואר ששמן זית הוא מהדברים שהתמדה יום יומית בצריכתם מועילה לבריאות ומונעת פגיעה בזכרון. כיום ידוע כבר המנגנון של הגנה זו, והיא המניעה של טרשת עורקים במוח, עקב השיפור ביחס בין ה-HDL  ("הכולסטרול הטוב") ל- LDL ("הכולסטרול הרע").                                      — העורך].

[96]. = "תרדים" (Beta vulgaris var. cicla.). ירק זה מכונה גם "מנגולד". מקורות וזיהויים, ראה י' פליקס, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב תשכ"ז, עמ' 82.

[97]. משנה תורה, הלכות ברכות פ"ח ה"ב.

[98]. או"ח, סימן רב, סעיף ד.

[99]. י"מ טולידאנו, קיצור שולחן ערוך, עמ' רל, סעיף כא.

[100].         החי והצומח, כרך 12, עמ' 39.

[101].         יביע אומר, ירושלים תשל"ו, ו, חלק או"ח, סימן מח, אות ו, עמ' קנג.

[102].         השווה למשל לאמרתו של ר' שרירא גאון שכתב: "שרבותינו אינם רופאינו והלכך על תסמכו על אותן תרופות" (אוצר הגאונים, גיטין סח ע"ב). על היחס לרפואה של חז"ל במקורות מאוחרים ראה עוד: מ' זמיר, "דעת הרמב"ם על רפואה באמצעות 'סגולות'", תחומין טו (תשנ"ה), עמ' 363-368; שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית–רפואית, ירושלים תשנ"א, כרך ב, ערך השתנות הטבעים, עמ' 258-259.

[103].         ראה למשל שערים המצויינים בהלכה, סימן לב, ס"ק ב.

[104].         ראיה נסיבתית לבעיות מעיים המאפיינות אנשים עשירים ושליטים ניתן להביא מתוך התייחסותו הרבה יחסית של הרמב"ם במבחר כתביו לטיפול בבעיות של עצירות. ראה למשל בעניין רשימת החומרים המשלשלים שציין בהנהגת הבריאות, עמ' 48 ור' עוד בעניין זה: ז' עמר, "השימוש בכסית האבוב בארץ ישראל ובסוריה בימי הביניים", קורות, יא (תשנ"ה), עמ' 57-59. והשווה לדבריו של ההיסטוריון המוסלמי עבד אלרחמאן אבן ח'לדון, בן המאה ה-14 שעמד על בעיותיהם של בני הכרכים, הנובעות מאכילה מופרזת ולא שקולה: "מחלות אלה מצויות יותר בקרב תושבי יישובי-הקבע והכרכים בגלל שפע מחייתם וריבוי מאכליהם, ומפני שהם אינם מסתפקים בסוג-מאכל אחד, ואינם מקפידים על זמני הארוחות. לעיתים קרובות הם מערבבים במאכלים מיני תבלינים וירקות ופירות, יבשים ורטובים, אגב טיפול בבישול האוכל, וגם בזה אינם מסתפקים במין אחד של תבלין; אירע שביום אחד מנינו ארבעים מיני מאכלים מבושלים מן הצומח ומן החי. זה יוצר תרכובת משונה באוכל, שהיא לרוב רחוקה מלהיות מתאימה לגוף ולאיבריו". מקדמה [הקדמות למדע ההיסטוריה], מהדורת ע' קופלביץ, ירושלים תשכ"ו, עמ' 296.