עיוור הצבעים בהלכה
שלומי רֵייסְקין
עיוור הצבעים בהלכה
ראשי פרקים: פרק א. מהו עיוורון צבעים? פרק ב. הגדרת בעיות הלכתיות אפשריות פרק ג. פירוט השאלות 1. הליקוי כ"מום" 2. נאמנות 3. מחויבות במצוות ואחריות על עבירות פרק ד. סיכום פרק א. מהו עיוורון צבעים? פרק ד. סיכום
בדפים אלו הצגנו את השאלות ההלכתיות שמעלה ומציב בפנינו עיוורון הצבעים. ישנן, מן הסתם, שאלות נוספות שלא העלנו כאן. המטרה העיקרית היתה להציג את הבעיות, ולהעלותן לדיון, על מנת לפתוח את הגישה אל נושא זה, על מנת שבעתיד יתבררו הנושאים על ידי מרנן ורבנן המוסמכים לכך.
1. שורש המילה ביוונית: "א" – תחילית המסמנת שלילה, "כרומה" – צבע, "אופסיס" – ראיה. הצירוף א-כרומ-אטופסיה – חסך בראית צבעים.
2. טריכרומטים: "טרי" – שלוש, "כרומה" – צבע, כלומר: תלת-צבעוניים.
3. דיכרומטים: "די" – שתים, "כרומה" – צבע, כלומר: דו-צבעוניים.
4. "מונו" – יחיד, "כרומה" – צבע. כלומר: חד-צבעוני.
[5]. ואם בנאמנות עסקינן, לאחרונה התפרסמו מאמרים בנוגע לשאלת כשירותם, או רמת כשירותם, של רופאים הלוקים בעיוורון צבעים:
Reiss MJ, Labowitz DA, Forman S, Wormser GP. “Impact of color blindness on recognition of blood in body fluids”. Archives of internal medicine [ejournal] 16:3 (February 12 2001), pp. 461-465; Campbell JL, Spalding AJ, Mir FA, Birch J. “Doctors and the assessment of clinical photographs–does colour blindness matter?”. British Journal of General Practice 49:443 (June 1999) pp. 459-461; Campbell JL, Spalding JA, Mir FA, Birch J. “Doctors and the assessment of blood glucose testing sticks: does colour blindness matter?”. British Journal of General Practice 50:454 (May 2000), pp. 393-395; Tony Spalding. “Practising medicine when you have colour blindness”. BMJ Career Focus 329 (September 25 2004) pp. 126-127.
6. ויקרא כא, יח.
7. בכורות מד, א.
8. רמב"ם, הל' ביאת המקדש, ז, ה.
9. דון יצחק אברבנאל, פירוש על התורה [ויקרא], ירושלים: הוצאת ספרים בני ארבאל, תשכ"ד, עמ' קכג. וכן ראה בספר החינוך, מצוה רע"ה, שכתב את הדברים הבאים: "משרשי המצוה לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהי' בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלוי' עליו איש חן יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו, ומלבד זה אפשר שיש בשלימות צורתו רמז לענינים שמוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה…".
10. ראה: ר' פנחס אברהם מיירס "אם כהן הלובש משקפים כשר לעבודה במקדש", נחלת פינחס, ב, ירושלים: [חמו"ל], תשנ"ה, סי' סא, עמ' קעו-קעח. המסיק כי חולשת ראיתו אינה נחשבת מום בעיניו, ואינו נפסל מן העבודה.
11. ויקרא כא, י.
12. חולין קלד ע"ב: "והכהן הגדול מאחיו – שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר; אחרים אומרים: מנין שאם אין לו – שאחיו הכהנים מגדלין אותו? תלמוד לומר 'והכהן הגדול מאחיו' – גדלהו משל אחיו". הוריות ט ע"א: "…דכתיב (ויקרא כא,י) והכהן הגדול מאחיו – שהוא גדול מאחיו בנוי, בכח, בחכמה, ובעושר… אחרים אומרים: מנין שאם אין לו – גדלהו משל אחיו? תלמוד לומר: והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו – גדלהו מאחיו".
13. סנהדרין לו ע"ב, רמב"ם הל' סנהדרין ב,ו.
14. שיר השירים ד, ז.
[15]. רמב"ם הל' סנהדרין ב, ט: "בית דין של שלשה שהיה אחד מהן… וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחד מעיניו כשר מה שאין כן בסנהדרין, אבל הסומא בשתי עיניו פסול לכל". טור חו"מ סי' ז: "סומא באחד מעיניו כשר לדון אבל הסומא בשתי עיניו פסול". שולחן ערוך, חו"מ, סי' ז, סע' ב: "ממזר, ואפילו שלשתן ממזרים, הרי אלו כשרים לדון לכל. וכן אם היה כל אחד מהם סומא בא' מעיניו, כשר. אבל הסומא בשתי עיניו פסול".
16. דברים יז, ו.
17. משנה מכות א, ט.
18. סנהדרין יז ע"א.
19. מנחות סה ע"א.
[20]. משנה נגעים, ב, ג: "כהן הסומא באחת מעיניו, או שכהה מאור עיניו – לא יראה את הנגעים, שנא' (ויקרא יג) 'לכל מראה עיני הכהן'. בית האפל – אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו". רמב"ם, הל' טומאת צרעת, ט, ה: "…אבל בעלי מומין כשירים לראיית נגעים ובלבד שלא יהיה סומא ואפילו באחת מעיניו, ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר לכל מראה עיני הכהן".
21. ויקרא יג, יב.
[22]. נידה יג ע"ב, במשנה: "החרשת והשוטה והסומא… אם יש להם פקחות – מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה", ובגמרא: "הסומא. איהי תבדוק לנפשה ותיחזי לחבירתה. א"ר יוסי ברבי חנינא: סומא אינה משנה". וכך נקבע להלכה ברמב"ם הל' איסורי ביאה, ח, טו: "הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה", וכך גם נפסק בשולחן ערוך, יו"ד, קצו, ז.
[23]. הערת העורך: השאלה העיקרית נוגעת לטריכרומטים אנומליים או לדיכרומטים מסוג טריטנופיה, אשר מזהים צבע אדום אך יש הבדלים ביניהם לבין טריכרומטים נורמליים לגבי מקרי הגבול של "נטיה לאדום".
השאלה היא: האם רב פוסק שיודע שהוא טריכרומט אנומלי, שבעיניו מקרי הגבול אינם נוטים לאדום, האם רשאי הוא לפסוק?
לענ"ד התשובה חיובית, לאור העובדה שמעיקר הדין רק חמישה מיני דמים (המוזכרים במשנה), רק הם אסורים. אך הפוסקים החמירו בכל נטיה לאדום לפי מראה עיני המורה. בהגדרה זו נכללים גם הטריכרומטים ולכן הוראתו תקפה לכל דבר וענין.
— הרב מרדכי הלפרין.
[24]. דברים לא, יא.
[25]. רמב"ם, הל' חגיגה, ב, א.
[26]. אם כי בשמחה חייבים כולם חוץ מחרש, שוטה, קטן, ערל וטמא, וז"ל הרמב"ם, הל' חגיגה, ב, ד: "כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכולן חייבין בשמחה, חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא". כמו כן פטור העיור מסמיכה על ראש הקורבן שמביא לבית-המקדש, ואלו דברי הרמב"ם, הל' מעשה הקרבנות, ג, ח: "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה וסומא ונכרי…".
[27]. ראה טושו"ע או"ח סי' עה.
[28]. להלכה קיי"ל (שו"ע או"ח שמ, ג) כדין התוספתא, שבת פי"ב, הובאה בפסקי הראש פ"ז סי' ט, שגם המוחק כתם דיו כדי להכשיר את מקומו לכתיבה חדשה של שתי אותיות חייב משום מוחק. ולכן כאן גם אם באמת אין משמעות ל"כתיבה" דינה לא גרע מכתם שהמוחקו חייב.
— העורך.
29. ועיין שולחן ערוך או"ח, קסא, א:"צריך ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, כגון: צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר, ורטיה שעל בשרו, וטיט היון, וטיט היוצרים; אבל במיעוטו, שאינו מקפיד, אין לחוש…".
30. רמ"א שם: "הגה: ומ"ה לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים, לנטילה, משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד, כי אין מקפידים על זה לנטילה (הגהות סמ"ק והגהות אשר"י פ' אלו דברים) אבל אם היה מקפיד, הוא צריך לנקרן, וכן עיקר. ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה, כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה, אבל העיקר כסברא הראשונה".
[31]. שולחן ערוך, או"ח, קסא, ב.