קיום מצוות עם מכשירי שמיעה
הרב גדליה אורנשטיין
א. שיטת הגרש"ז אויערבאך ב. שיטת החזו"א ג. טבעו של הקול – מהר"י ענגיל ד. משמעות הלכתית של שינוי בתכונות הקול ה. לקיחה ע"י דבר אחר ו. דרך טבעית לעומת מכשיר עזר ז. משמעות לענייננו
אמנם בנדונינו השינוי גדול בהרבה מאשר בחצוצרה המוזכרת בהלכות קטנות, אבל מאידך זו דרך רגילה ומקובלת מאוד של העברת הקול (והרי זה "כדרך המדברים" ו"כדרך השומעים").
נראה להוסיף גם את הטענה הבאה. ודאי שאין המצוה התלויה בדיבור נגמרת בהגיע הקול לאוזני השומע, אלא כאשר הוא נקלט במוחו. ובדרך מן האוזן אל המוח כל קול עובר שינויים מהותיים ביותר, פירוק, היפוך לאותות חשמליים (אם כי אין זה זרם חשמלי במובן המקובל) והרכבה מחדש בהגיעו אל המוח, כך שאין בין צורתו המקורית לבין "תולדותיו" כמעט ולא כלום. הדבר המשותף היחיד הוא השמירה על תכונותיו של הקול בדרך שמאפשרת למוח לקלוט את הדברים הנשמעים. ואם כן כיצד אפשר לפסול קול בגלל שהוא עבר שינוי מסוים בתוך מכשיר חשמלי, בעוד שהוא ממילא היה עתיד לעבור שינוי דומה (מבחינה עקרונית) בהמשך, לפני גמר המצוה. על כן נלענ"ד דשוב אין מקום לטענתו של הגרש"ז זצ"ל.
ובאשר למכשיר שמיעה, לרווחא דמילתא, יש לו גם מעלה נוספת: מאחר שהוא טפל לאוזן הן מבחינת התפקיד והן בגלל היצמדותו אליו, ניתן לראות מבחינת ההלכה גם את מהלך הקול דרכו כחלק ממערכת השמיעה, וביחס לתהליך השמיעה הלא ודאי שאין במכשיר זה שום חידוש עקרוני, והשומע ודאי יוצא ידי חובתו.
1. עי' באגרות משה חאו"ח ד, סי' צא (אות ד) שכתב לגבי אשה הנמצאת בבי"ח ואין לה ממי לשמוע הבדלה במקום, שתשמע אותה בטלפון. אמנם הוא הכריע כן מספק, ש"יותר נוטה" שיוצאת בכך (עי' גם בתשובתו בחאו"ח ב, סי' קח), טבעם של הדברים מורה על צד זה של ההכרעה בהחלט, וכפי שנראה בעז"ה בהמשך.
2. עי' בספר הליכות שלמה (תפילה) פ' כב, סוף הערה 56: "… ועל ידו נתפשטה הלכה רווחת בישראל שאין יוצאים בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמעו מפי אדם". ואכן הדבר ניכר היטב בדבריהם של פוסקים שבאו אחריו.