תרופות עם תערובת חמץ בפסח – כשנפסלו מאכילה, ואין החיך נהנה מהן

הרב אברהם דורי       

 

תרופות עם תערובת חמץ בפסח –  

כשנפסלו מאכילה, ואין החיך נהנה מהן

ראשי פרקים:

א.   חולה רשאי להתרפאות באיסורים, שלא כדרך הנאתן

ב.   היתר לחולה לבלוע תרופות שנפסלו באכילה מע"פ,

      כשאין החיך נהנה מהן ואין חשש מלהשהותן

ג.    דעת הפוסקים שלא שייך לומר "דאחשביה" במה שניטל לרפואה

ד.   דין אחשביה בתערובת

ה.   שיטת החזון איש

ו.    מסקנת האחרונים – האם דוקא בחולה יש להתיר או אפילו בבריא?

ז.    סניף נוסף להיתר, מדין חצי שיעור בדברים שלא ראויים לאכילה

ח.   האם מותר לקחת "ויאגרה", הגם שמעורב בה ספק חמץ?

ט.   האם חייבים לחזר אחר תרופות תחליפיות בלא תערובת חמץ?

 

א.   חולה רשאי להתרפאות באיסורים, שלא כדרך הנאתן

בפסחים[1]: "מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף ליה לברתיה בגוהרקי דערלה, אמר ליה אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור, א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא, איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא". פירש רש"י: "דרך הנאתו לאחר שיתבשלו ויוצא שמנן בית הבד". וכתב הרא"ש (שם): "וכיון דלא דרך הנאתו קעבידנא לצורך רפואה מותר אף על גב דלית ביה סכנתא, אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתו אסור מדקאמר ליה רבי יוחנן אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתו משמע מלקות הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא". וכן כתב הר"ן (שם) "דבשלא כדרך הנאתו לא מחסר אלא מדרבנן כדאמרינן בגמ'[2] דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן וכו' וכיון דלא אסירי אלא מדרבנן מתרפאים בהן אפילו בחולה שאין בו סכנה". וכ"כ הריטב"א, ומהר"ם חלאוה והמאירי (שם). וכן כתבו הרמב"ן, והר"ן והריטב"א בקידושין[3]. ע"ש. וכן כתב הרמב"ם[4]: "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה בזמן שהם דרך הנאתם וכו', אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטייה או מלוגמה מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב" וכו'. וכתב בכסף משנה (שם) שכיון שאינן כדרך הנאתן לא מתסר מדאורייתא, ופוסק רבינו כשתי הלשונות בגמ' בפסחים הנ"ל, דלענין דינא תרווייהו איתנהו ע"ש. ועיין במשנה למלך[5] שכותב להקשות בזה ע"ד הכסף משנה ושעל כרחינו הני תרי לישני פליגי אהדדי דללישנא קמא אף שהוא שלא כדרך הנאתו לא שרי במקום סכנה וכו', ורבינו ז"ל פסק כלישנא בתרא לפי הכלל המסור בידינו דהלכה כלישנא בתרא וכו'. וע"ע במשנה למלך[6] מה שהאריך לבאר בשני פנים במאי פליגי הני תרי לישני, ומ"מ למסקנא ס"ל דהא דשרי הרמב"ם במקום חולי אף שאינו מסוכן זהו משום דהו"ל איסורא דרבנן, ושכ"כ התוס' בשבועות דף כג ד"ה דמוקי. ע"ש. וכן מסקנת שו"ת כתב סופר[7]. ע"ש. ועיין עוד בכל זה בארוכה בשדי חמד[8]. ע"ש.

והנה הרא"ה בבדק הבית[9] והריטב"א בעבודה זרה[10] ס"ל שאין להתיר לחולה אכילת איסורי דרבנן אף שלא כדרך אכילתו. ע"ש. אולם ברמב"ם הנ"ל מפורש דס"ל להתיר אף איסורי דאורייתא בשלא כדרך אכילתו, במקום חולי. וכן כתב המרדכי בשם הראבי"ה והמאירי בפסחים (שם). ע"ש. וכן כתב בש"ך[11]. וע"ע בערך השולחן[12] שבתחילה דייק כן מתשובת הרשב"א שהובאה בב"י[13], ושוב דחה, ובתוך דבריו הביא מהרדב"ז[14] והמשאת בנימין[15] שהתירו ביין נסך שלא כדרך אכילתו לחולה, ובערך השולחן (שם) העיר שיש אוסרים ביין נסך אפילו שלא כדרך אכילתו. ושוב הביא דברי הרא"ה והריטב"א הנ"ל שאוסרים בשלא כדרך אכילתו אפילו באיסורים דרבנן, אף לחולה. והוסיף שכן נראה קצת דעת הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים, שהשמיטו הא דאמרינן בפסחים האוכל חלב חי. ובכנה"ג[16] כתב דס"ל דפטור אבל אסור. והעיר על זה בערך השולחן דאי ס"ל דבחולה שרי הו"ל להביאו, ושוב הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וע"ש. ומה שלמד בשאגת אריה[17] ממה שהביא הר"ן בפסחים (שם) בשם "מי שכתב", שאסור אף בשלא כדרך אכילתו באיסורי דאורייתא אף לרפואה, ואף באוכלים שאינם ראויים לאכילה. ע"ש. הנה אף אם אכן כן היא דעת המי שכתב שבר"ן (הנ"ל), זהו שלא כדעת הרמב"ם ודעימיה, זאת ועוד אף הם לא כתבו כן במפורש, ואפשר לומר דמאי דס"ל שבאיסורי דרבנן יש להתיר כדרך הנאתו אבל לא באכילה, מכל מקום כאשר הוא שלא כדרך אכילתו יש להתיר אף באיסורי דאורייתא, והרי הר"ן (שם) כתב על דבריהם שאם באנו לחלק יש לומר דשאני כדרך הנאתו שיש לאסור אף בדרבנן, הגם שמתירים שלא כדרך הנאתו בדאורייתא. ע"ש. וכ"כ לקמן בדעת רבינו מנוח. ושו"ר בשו"ת כתב סופר[18] שכתב כן ודוחה דברי השאגת אריה ע"ש. ועכ"פ בודאי שיש לנו לנקוט בזה כהרמב"ם ודעימיה להתיר אף בשלא כדרך אכילתו לחולה, אף באיסורי דאורייתא, וכפי שנראה דס"ל בכסף משנה (שם) שלא העיר בזה כלום (אף שהביא דברי הר"ן בשם יש מי שכתב). ועיין עוד בבית יוסף[19] שמציין לדברי הרמב"ם (הנ"ל). ועיין עוד בשד"ח[20]. ע"ש. ודו"ק.

ב.   על פי האמור עולה שמותר לחולה לקחת תרופות שנפסלו באכילה מערב פסח ואין החיך נהנה מהן, ואין גם כן חשש מלהשהותן

ולפי האמור יוצא שטבליות וגלולות שאין החיך נהנה מהן, מפני שטעמן פגום, כל איסורם הוא מדרבנן, ויש להתירן לחולה שאין בו סכנה. והנה אף שכתב הרא"ש[21] שיש שרוצים לומר דלאו דוקא הנאה מותר בחמץ שנפסל מאכילת הכלב דה"ה אכילה דעפרא בעלמא הוא, ולא מסתבר דאף על פי דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה אסור, וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל וכו'. ע"ש. וכ"כ רבנו ירוחם[22]. ובתרומת הדשן[23] הוסיף שכעין זה כתב הרמב"ם[24]. ע"ש. וע"ע בזה בכף החיים[25]. אולם אין זה נוגע לנד"ד משום שכאן מדובר בחולה, ובחולה מפורש בכל הראשונים הנ"ל דשרי שלא כדרך הנאתו, ואף דקאכיל ליה מותר, ומכל שכן לאלו שהתירו בנפסל מאכילת הכלב אף באכילה וכפי שהביא הרא"ש שיש שרוצים לומר כן, וכדס"ל ליה אכן לבעל המאור והראב"ד והר"ן והמאירי ורבינו דוד בונפיד[26] ורבינו מנוח[27] ועוד. ועיין עוד בשד"ח[28] שכתב שהרא"ש הנ"ל שאסר באכילה משום אחשביה לא ס"ל כדעת הרשב"א והרא"ה בבדק הבית דנבילה סרוחה מותרת לכתחילה, ואינהו נמי לא ס"ל כסברת הרא"ש לאסור דבר שנפסל לאכילה משום דאחשביה, אלא סברי כדעת היש מי שרוצים לומר שהביא הרא"ש. ע"ש. וכן כתב בכף החיים[29] בדעת הרשב"א בתשובה[30]. ע"ש. אולם להמבואר בנד"ד הוא מותר לכו"ע. וכן כתבו בשו"ת אור לציון[31] ובשו"ת תפלה למשה[32]. ע"ש. ומה שפקפק בקובץ הדרת מלך[33] שהחמץ אינו מרפא, ומנא לן שהתירו וכו'. ע"ש. מאי נפקא מינה, הרי הוא שלא כדרך אכילה. ובנוגע לעצם השארתם, הרי נפסלו מאכילת הכלב עוד מלפני זמן האיסור, ומפורש ברמב"ם הלכות חמץ ומצה[34] שפת שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער, וכן נפסק בשו"ע[35] ועוד שם (סעיף ט). ע"ש. ומכל שכן שבדרך כלל אין שיעור, ולדעת פוסקים רבים אין בל יראה  בחצי שיעור. ובזה הזמן לפי המציאות לא שייך לדון מצד מה שדנו הפוסקים בקנה מגוי תרופות שיש בהם חמץ שנעשו לאחר זמן איסור חמץ, אם כן הו"ל כחרכו קודם זמנו, שהרי אף מה שמוכרים בחוה"מ זה נעשה כבר מקודם פסח, והו"ל כחרכו קודם זמנו. ועיין בשו"ת חבלים בנעימים[36] ובשו"ת שערי דעה[37] ובשו"ת לבושי מרדכי (הנ"ל) ובשו"ת ציץ אליעזר[38] (ושם כותב לבאר את שאר האופנים שמזכיר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה הנ"ל גבי שלא כדרך הנאתו בחמץ מדוע אינו עובר בהם משום לא יראה), ובשו"ת יחוה דעת[39] ובשו"ת אור לציון[40]. ע"ש. ועוד.

ג.   דעת הפוסקים שלא שייך לומר "דאחשביה" במה שניטל לרפואה

וראיתי בשו"ת חבלים בנעימים[41] הנ"ל שבא בכל זה. ואכן המבואר בדבריו שכאשר נפסל מאכילת הכלב לפני זמן איסורו אין איסור לחולה שאין בו סכנה מלהשתמש באותם תרופות, וכאשר האריך שם (אות ג והלאה). ועיין עוד בשו"ת לבושי מרדכי[42]. ובחבלים בנעימים בתחילת דבריו שם כתב לצדד להתיר אף לבריא. הן משום שלדעת רוב הראשונים אם נפסל מאכילת הכלב מותר אפילו באכילה, ואף להרא"ש דאוסר באכילה, וכן דעת השולחן ערוך[43] שרק מותר לקיימו אבל לא לאכלו היינו משום דאחשביה, ובסמי מרפא והחמץ הוא בתערובת לא שייך אחשביה, ויש לומר דאפילו בחמץ בעין כיון דאוכלו בהכרח באונס מחמת החולי אינו מחשיבו כלל, וכן כתב בדרכי תשובה[44] בשם הגהות יד אברהם. ע"ש. וביאור הדברים שאף שגם בתערובת חמץ כשבא לאכול הגם שנפסל מאכילת הכלב אמרינן דמדאכליה אחשביה, וכדמוכח בתרומת הדשן[45] גבי דיו שהתיר להשתמש בו בפסח, משום שאף אם ישימו בפיו זהו בלא כונה לאוכלו, ובכה"ג לא אמרינן דאחשביה. ע"ש. וכן כתב להוכיח בשו"ת אור לציון[46]. ע"ש. אולם כאן שהוא בתערובת ולוקחו לשם תרופה לא שייך אחשביה [ושוב ראיתי שכן כתב כיוצא בזה בקובץ הדרת מלך[47] לבאר דברי החזון איש], ועל זה כתב עוד דיש לומר דאפילו בחמץ בעין בכה"ג שלוקח לשם תרופה לא שייך אחשביה. והנה בעצם סברא זו דלא אמרינן אחשביה בכה"ג שזה בתערובת, הרי כבר כתבו כיו"ב האחרונים[48]  שאם חמץ שנפסל מאכילת הכלב נפל לתוך המאכל אפילו ברובא בעלמא, בטל, כיון דעפרא בעלמא הוא ולא אחשביה באכילתו בזה כי אין כונתו רק לאכול המאכל, וזה פגום לגמרי מעיקרו. (ועיין בכה"ח[49] שדחק בדברי תשובת הרשב"א[50] שהתיר בכה"ג אפילו כשהרוב זהו הפת שעיפשה דס"ל להתיר בכה"ג באכילה אף ללא תערובת, וכדעת הראשונים דס"ל כן). ושו"ר במאור ישראל[51] שציין בזה לשו"ע הגר"ז[52], שכתב דין זה. כיעו"ש. וכוונתו נראית כמו שנתבאר, ולהאמור עוד רבים מהאחרונים ס"ל כן. 

וראיתי לרבינו מנוח על הרמב"ם[53] שכתב בדעת הרמב"ם (שם) שכתב שאסור לאכול דבר שמעורב בו חמץ שאינו מאכל אדם או שאינו מאכל כל אדם כגון התריק, שאפילו חולה שאין בו סכנה אסור משום דדרך הנאתו הוא. וס"ל לרבינו מנוח הנ"ל שכאשר הו"ל כדרך הנאתו אסור אף לחולה הגם שהוא איסור מדרבנן (ועיין לעיל סוף אות א'), וניחא הסתירה שהקשה בדברי רבינו מנוח בשו"ת תפילה למשה[54]. ע"ש. ובשו"ת הרדב"ז[55] ס"ל דהטריא"ק אם נפסל מאכילת הכלב בפסח קודם זמן איסורו מותר באכילה, וכדעת הר"ן בריש פ' אלו עוברין דבכה"ג שנפסל מאכילת הכלב שרי אף באכילה, והרמב"ם בהלכות חו"מ שהתיר לקיימו ולא לאכלו מיירי שנפסל מאכילה אחר זמן איסורו, וס"ל להרדב"ז (שם) דאסור בכה"ג אא"כ מדובר בחולה שיש בו סכנה וע"ש. ועכ"פ בנד"ד שהתרופות נפסלות קודם זמן איסורן מאכילת הכלב, ואין זה דרך הנאתם מותר, הן לרבינו מנוח, והן להרדב"ז, לחולה שאין בו סכנה לקחתם. ועיין בספר הלכה ורפואה[56] שביאר בדעת תה"ד הנ"ל דאף שהתריאק הוא לרפואה, הוא מאכל בריאים ולכן אסור אפילו מערב פסח. ע"ש. וע"ע בשו"ע הגר"ז[57] שכתב שחמץ גמור שהיה ראוי לאכילה שעירב אותו בדבר שאינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התראיקה שאינו מאכל אלא לחולים מותר לקיימו בפסח וכו', אבל אסור לאכול מזה התערובת בפסח ואפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא אם דרך עשייתו היא ע"י התערובת חמץ כגון התראיקה וכיוצא בו וכו'. ע"ש. ונראה דס"ל כרבינו מנוח (הנ"ל) דמכיון שדרך עשייתו היא ע"י התערובת חמץ כמו התראיקה אסור אף לחולה, דהו"ל כדרך הנאתו, וממילא בנד"ד כבר התבאר שאף לפי"ז יש להתיר לחולה לקחת את התרופות דהו"ל שלא כדרך הנאתו ושרי לחולה. ודלא כמש"כ בספר פסקי תשובות[58] לבאר דבריו דאחשביה, ושם[59] מונה דברי שו"ע הגר"ז עם הסוברים דאמרינן אחשביה אף בתרופות. ע"ש. ולהאמור להד"מ, ואף לדעת שו"ע הגר"ז יש להתיר לחולה לקחת תרופות, וכמו שנתבאר, והרי זה כמבואר. [ושו"ר שכן כתב כיו"ב בקובץ עטרת שלמה[60] ועיין בקובץ הדרת מלך[61]. וי"ל ע"ד].

ד.   האם שייך אחשביה בתערובת

אלא דקשיא לי על מה שכתב בחבלים בנעימים בסוף דבריו (שם) מהרב הגאון מ' שמואל אהרון הלוי פרדס גבי שיפון שרוף לפני הפסח שצובעים בו משקה לפסח שפשוט שזה חרכו קודם זמנו, שאף לשו"ע שאסור באכילה משום אחשביה, הכא שהוא בתערובת לא שייך אחשביה וכו'. ע"ש. והרי אף בתערובת שייך אחשביה בעצם, ואולי שם שזה צבע רק לחזותא אין כונתו באכילתו לצבע. ושו"ר שכ"כ בשו"ת ערוגות הבושם[62] בשם עמק שאלה. ע"ש. וראיתי בנשמת אברהם[63] ח"א שהביא מהגר"י נויבירט שליט"א שהוכיח מהמשנה ברורה[64] בשם הרבה פוסקים דלא אמרינן אחשביה במעורב, אולם הגרש"ז אוירבך (שם) דחה ד"ז, שאף הרא"ש מודה דלא שייך אחשביה באפר [א"ה: ועיין בשו"ת קנין תורה[65] ובשו"ת תפלה למשה[66] גם לרבות מה שנשא ונתן בדברי שו"ת זרע אמת[67], ובקובץ הדרת מלך[68] ובשו"ת שואלין ודורשין[69] ובשו"ת מנחת שמואל[70]], וגם לא שייך לומר שם מפני שמעורב, כיון שהערבוב הוא רק כדי ליתן טעם טוב בתבשיל. ע"ש. ועכ"פ בתרופות י"ל דלא אמרינן אחשביה במעורב, ויתכן אף בחמץ בעין. וכ"כ בשו"ת אגרות משה[71] דכיון דכבר נתבטל קודם פסח משום אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה, דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה, וכן כתב כיוצא בזה במנחת שלמה תניינא [72]. ולפי סברא זו יש לומר שאף בריא שלוקח לשם תרופה או חיזוק לא שייך לומר בזה דאחשביה, ובפרט כשזה בתערובת, ובצירוף שרבים מהראשונים ס"ל להתיר בחרכו קודם זמנו אף באכילה. ואנכי הרואה דאיפלגו בעיקר סברא זו. דהשאגת אריה[73] ס"ל שאף בלוקח לשם תרופה אמרינן אחשביה, ולעומתו הכתב סופר[74] ס"ל דבכה"ג לא אמרינן אחשביה. וכ"כ בערך השולחן[75] ע"ד השג"א. ושו"ר בשד"ח[76] שהביא דברי העה"ש במאי דפליג ע"ד השאג"א וכתב דמכיון דדין אחשביה אינו מוסכם שיש מתירים אף באכילה א"כ מסתברא  דלא לאפושי בפלוגתא ונאמר דבחולה גם הרא"ש מודה. ע"ש. ודלא כשו"ת אחיעזר[77]. וע"ע בזה בשו"ת תפילה למשה[78]. [ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת[79] שהביא  משו"ת הרב"ז[80] שכתב עפ"י סברא זו להתיר חצי שיעור לחולה אף באוכלים ראויים, וכן מובא באנציקלופדיה הלכתית רפואית מספר קנאת סופרים[81], ודחה זאת ביחו"ד דאכתי שייך לומר בכה"ג אחשביה, ושכ"כ בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג[82], וציין בזה לשו"ת שם אריה[83] ושו"ת שערי דעה[84]. ועיין לקמן].

ויש לומר שאף השאגת אריה הנ"ל יודה שבתערובת ולוקחו לשם תרופה לא אמרינן דאחשביה בזה. ושוב ראיתי שכן כתב כיוצא בזה הגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט"א במוריה[85] שהכא שהוא טפל לתרופות לא שייך למימר דאחשביה ואפילו לשאג"א, ועוד דאינו מקפיד על דבק של חמץ והיה ניח"ל אפילו בדבק אחר. ע"ש. ועיין בספר הלכה ורפואה[86]. ועיין עוד להגאון רבי אשר וייס שליט"א בקובץ דרכי הוראה[87] שכתב שאף להשאגת אריה דבאוכל לשם תרופה שייך אחשביה, מכל מקום לא מיירי באוכל תרופות שמעצם טבעם וענינם אינם אוכל ואין בהם הנאה, אלא באוכל אוכלים כדי לפקח נפשו ולהשביע רעבונו ככל סימן תריב. ע"ש. ועכ"פ מכיון שהוא שלא כדרך הנאתו דהו"ל מדרבנן ורבים מתירים תמיד אף באכילה, נראה שכדאים כל הגדולים הנ"ל להתיר לקחת לשם תרופה, עכ"פ כשזה בתערובת, ובפרט שזהו חצי שיעור, עיין בשו"ת להורות נתן [88]. ודו"ק. [ומה שציין בספר פסקי תשובות (הנ"ל) לשו"ת ערוגות הבושם[89] דסבירא ליה כהשאגת אריה, אין מזה כלום בדבריו שם, כיעו"ש].

ה.   בדברי החזון איש בהנ"ל

ועיין עוד בחזון איש הלכות פסח[90] שכתב "שטבלאות רפואה שמעורב בהן קמח, אם הם מעורבים בדברים שאינן ראויים לאכילת אדם אין בהן משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו, ומותר לבלען בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב וכמוש"כ סק"ז, מ"מ ע"י תערובת שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים". ע"ש. וכוונתו נראית שמכיון שא"א להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו, אין כאן שם קמח והכל חשיב כדבר אחד שאינו ראוי למאכל אדם, וע"ז ק"ל להחזו"א דהרי אפילו בכה"ג שנפסל מאכילת הכלב אסור לאכלו, וא"כ כ"ש כאן, וע"ז כתב החזו"א דמ"מ ע"י תערובת שאר דברים מותר דדעתו על הסמים, והיינו שמכיון שהרי לא בא לאכול את הקמח אלא את שאר דברים המרפאים, וממילא יוצא שדעתו כאן היא עבור התרופה ולא שייך אחשביה.

ומה שהעיר המגיה בחזו"א (שם) דאמנם לקמן בחזו"א[91] מבואר דכל שמערב בידיים על מנת לאכול את החמץ בפסח אף שנפסל קודם הפסח אסור. ע"ש. הנה להאמור בדעת החזו"א שאני התם שמערב על מנת לאכול את החמץ בפסח שאז שייך לדון מצד אחשביה, ועיין שם בחזו"א דגם בזה לא פשיט"ל לאיסור. ע"ש. ומשא"כ בנד"ד שדעתו על הסמים, וממילא לא אחשביה בזה אף שאוכלם לרפואה. ושו"ר בשמירת שבת כהלכתה[92] שכתב שצ"ע בדבריו של המגיה הנ"ל, דלא דמי להא דסימן קיז, דכאן הוא אוכלן לרפואה וגם הוא בולען וכו'. ע"ש. ובנשמת אברהם[93] הובא מהגרש"ז אוירבך לתרץ דהחזו"א מיירי כשאין שום חשש חמץ בתרופה עצמה, ורק לדבק וכדומה מערבים בו קמח, ואילו הנדון בסימן קיז הוא כשהתרופה עצמה היא חמץ או כוללת בקרבה מעט חמץ, וזה הבדל גדול. ע"ש. וכ"כ בעיקר הדבר בדעת החזו"א, בשו"ת קנין תורה[94], ובשו"ת אור לציון (הנ"ל), ועיין עוד בספר בינה ודעת[95] ובספר הלכה ורפואה[96] ובקובץ עטרת שלמה[97] ובקובץ הדרת מלך הנ"ל[98] ובקובץ דרכי הוראה[99]. ע"ש. ועיין בשו"ת שואלין ודורשין[100] שכתב שבכהאי גוונא שו"ע הגר"ז והמשנ"ב והחזו"א אוסרים, והנוב"י[101] מתיר וע"ש. ולהאמור יש להעיר על זה, ושאף להגר"ז והמשנ"ב והחזו"א יש להתיר. ודו"ק.

ולכאורה הרי לפי דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (הנ"ל) בלאו הכי מותר לחולה כשהוא שלא כדרך הנאתו. וכן העיר בשו"ת תפילה למשה (הנ"ל). ואכן נראה שבחולה בלא"ה יש להתיר, אולם החזו"א מיירי באדם שלא הגיע להיות בגדר של חולה שאין בו סכנה, ואפילו הכי התיר בכה"ג שנפסל מאכילת אדם, וזאת משום דהחמץ מעורב, ודעתו על הסמים המרפאים ולא על החמץ. וכן מתבאר מדברי שו"ת אור לציון ח"ג (הנ"ל) שלומד כן בדעת החזו"א. ע"ש. ולפי זה יוצא לנו שבחולה יש להתיר אף כאשר נפסל רק מאכילת אדם, וכל שכן כאשר נפסל מאכילת כלב.

ו.   מסקנת האחרונים, והאם דוקא בחולה יש להתיר או אפילו בבריא

ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר[102] שסמך סמיכה ע"ד החזו"א, ונשא ונתן בדברי שו"ת עצי הלבנון[103] והביא מדברי שו"ת לבושי מרדכי (הנ"ל). ע"ש. וע"ע בשו"ת יחוה דעת[104] הנ"ל, ושם אסיק דאם הוא מיחוש בעלמא אין להתיר ושכ"כ במגן האלף[105]. ע"ש. וכן הוא בחזון עובדיה[106]. ובמהדורות הנפוצות[107] פסק בסתם להתיר כל שטעמם פגום ובולעים אותם כמות שהם). וכ"כ כיו"ב בשו"ת אור לציון חלק ג' ותפילה למשה חלק ב' (הנ"ל) ובשמירת שבת כהלכתה (הנ"ל) ובספר פסקי תשובות[108], ובקובץ דרכי הוראה הנ"ל[109]. ע"ש. ולכאורה יש מקום להקל אף בכה"ג שלא חלה כל גופו, בכה"ג שנפסל מאכילת הכלב ולא שייך אחשביה כשלוקח לשם תרופה, ובפרט שרבים מהראשונים ס"ל שכאשר נפסל מאכילת הכלב מותר תמיד באכילה, וכנ"ל. ושו"ר במאור ישראל בפסחים[110] שהוסיף ד"ז לסניף נוסף להיתר לעשות מזה ס"ס להיתר בצירוף סברת הראשונים הנ"ל דאין כאן אחשביה. ע"ש. אולם הנראה מדבריו, כפי שפסק בשו"ת יחוה דעת וחזו"ע הנ"ל, שמתיר דוקא לחולה שאין בו סכנה, ולהאמור הרי גם בלי סברת אחשביה יש להתיר לחולה שאין בו סכנה לבלוע גלולות שטעמם מר, וכ"ש כשיש סברת אחשביה, ויש מקום לדון להתיר אף לבריא הלוקח לשם תרופה, וככל האמור. וכבר התבאר שדעת החזו"א להתיר אף לבריא לקחת תרופות כאשר החמץ בא לדבק ואינו מרפא, וזאת אף בכה"ג שנפסל רק מאכילת אדם, וכ"ש כפי המדובר בתרופות שנפסלו אף מאכילת כלב (ויתכן שיתיר בנפסל מאכילת כלב תמיד). ובאור לציון חלק ג' (הנ"ל) כתב על זה שסברא מחודשת היא ושלא הביא מקור ושבהערה שם דן בזה. וצ"ע . ע"ש. וי"ל.

ובפרט ג"כ שהוא בולען, שאז יש עוד צד שהוא שלא כדרך אכילתו, מלבד מה שחרכו קודם זמנו, דעצם הבליעה הו"ל שלא כדרך אכילתן לדעת כמה פוסקים, עיין בפתחי תשובה[111] ובשד"ח[112] ובפאת השדה[113]. וע"ע באנציקלופדיה הלכתית רפואית[114] שהעיר מפירוש רש"י בשבת[115] שכתב שבליעה איננה אכילה. ע"ש. והנה בשמירת שבת כהלכתה (הנ"ל) העיר בזה מענין הבליעה, והוסיף ששמע מהגרש"ז אוירבך דאף שגם בליעה חשיב כדרך אכילה כמבואר בסוף פרק גיד הנשה, מ"מ בכה"ג דלא חזי ללעוס ולאוכלו כדרכו, אלא עומד רק לבליעה, כמו חמץ נוקשה של תרופות, שעומד רק לבלוע לשם רפואה יתכן דחשיב כפקע ממנו שם אוכל, וכיון שגם אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות אפשר דשפיר מותר לבולעו. ע"ש. וע"ע בדבריו במנחת שלמה[116] ובתשובת הגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט"א במוריה[117] ובספר הלכה ורפואה[118]. ועיין עוד בשו"ת הר צבי[119] שהביא את המחלוקת הנ"ל, וכתב בזה צדדים לכאן ולכאן, די"ל שכאן כו"ע יודו דלא הו"ל דרך אכילה, ויש לומר לאידך גיסא שכאן כו"ע יודו דהו"ל דרך אכילה. ע"ש. ועל פי זה יש לפקפק על דברי שו"ת אור לציון חלק ג' (הנ"ל) שכתב דבליעה הו"ל דרך אכילה, וכדקיימא לן דבלע מצה יצא, ושכן נפסק בשולחן ערוך[120], ומה שהוכיח מהשולחן ערוך[121], כבר דנו בזה בפוסקים הנ"ל. ע"ש.

וראיתי להגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה[122], ובדבריו בנשמת אברהם יו"ד[123] שכתב שהוא מסופק מהו הגדר של חולה לענין נידון אכילת איסור דרבנן, שהרי לענין רפואה בשבת לא נחשב חולה, רק זה שנפל למשכב או מצטער מאד, וא"כ אפשר שאותה ההגדרה היא ג"כ בנד"ד. אך גם אפשר דשאני התם שעיקר האיסור של רפואה בשבת גזרו חכמים לאנשים שהם קצת חולים ולא לבריאים, ולכן לא התירו אלא לחולה ממש, משא"כ בנד"ד אשר המל"מ סובר דדעת התוס' שלא כדרך הנאה שרי אף לבריאים, וא"כ אף דאנן לא נקטינן הכי, מ"מ אפשר דשפיר מותר אפילו למי שסובל מנידודי שינה או חש בראשו, ואע"ג שזה רק חולי קצת אפשר דג"כ שרי. ע"ש. ודבריו סיוע גדול להנ"ל מצד אחר.

ז.   סניף נוסף להיתר, מדין חצי שיעור בדברים שאינם ראויים לאכילה

ויש להוסיף עוד בנד"ד ולומר (וכמו שהעירו בזה בשו"ת הר צבי[124]  ובשו"ת יחוה דעת[125]) דהרי אותן טבליות וגלולות לפי המציאות בזמן הזה אין בהן שיעור כזית, וא"כ יש עוד צד היתר, דהנה כתב הטור בהלכות יום הכפורים[126]: אכל מדבר שאינו ראוי לאכילה כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא, וכתב ע"ז מרן הבית יוסף שם: הרמב"ם חולק ע"ז, שכתב דאכל אוכלים שאינם ראויים למאכל אדם או שתה משקין שאינם ראויין לשתיה אפילו אכל ושתה מהן הרבה פטור מן הכרת, אבל מכין אותו מכת מרדות, ומיהו אפשר דלא כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא בדבר שאינו לאכילה אלא באוכל פחות מכשיעורו דוקא, והכי ניחא מ"ש רבינו שתה משקין שאינם ראויים לשתיה, כגון ציר ומוריס וחומץ חי, פטור אבל אסור, דלא פליג אמה שכתב כאן בשם אבי העזרי בלא שום  חולק דאיכא למימר דההיא בשותה כשיעור היא ומודה בה אבי העזרי דאיסורא איכא כיון שהוא כשיעור, ומיהו ההיא בלא"ה מיתרצא וכו'. ע"ש. ועיין בשדי חמד[127] שהאריך באיסורי דרבנן שאסור אף בחצי שיעור מרוא"ח, ושם (בד"ה עוד) כתב בשם ספר דרך המלך לבאר את דברי הב"י (הנ"ל) דבאוכלים שאין ראויים לאכילה כיון דלא נחית עלייהו מעולם איסור תורה, חשיבי כאין להם עיקר מה"ת, ואינו אוסר בחצי שיעור בכה"ג, ובשד"ח (שם) כתב לפקפק בזה ע"ד הדרך המלך (הנ"ל) שמחשיב זאת לאין לו עיקר מה"ת ושכעת לא יוכל לעמוד בזה ובא רק להעיר אוזן, והוסיף שלולי דברי הרב (הנ"ל) היה נראה שהוא דוקא באיסורי יוה"כ שאין האוכלים אסורים בעצמם אלא יומא הוא דקא גרים. עוד כתב בשד"ח (שם) מהכת"ס (סימן קיא) דבאוכל ביוה"כ אוכלים שלא כדרך הנאתם שרי בחצי שיעור, וכתב ע"ז דמסתייעא מילתא מדברי מרן הב"י שכתב בדדמי ליה, אלא שאם נאמר כדברי הרב דרך המלך הנ"ל יתכן שבאוכלים הראויים לאכילה אלא שהוא אוכלן שלא כדרך אכילתן לא יהיה הדין כן, די"ל דחשיבי שיש להם עיקר ואסורים אף בחצי שיעור וצ"ע. ע"ש.

ועל כל פנים בנד"ד שנפסלו מאכילת הכלב, לדעת הדרך המלך והכת"ס, נראה שיהיה מותר בחצי שיעור, משא"כ לסברת השד"ח שדוקא ביוה"כ התיר מרן הב"י. ובשו"ת יחוה דעת חלק ב' (הנ"ל) העיר בזה מהשאגת אריה[128] שאוכלים שאינם ראויים לאכילה יש להתיר יותר משלא כדרך אכילתן, ולפי"ז כאן שהנידון הוא בתרופות שמעורב בהן חמץ הוי שלא כדרך אכילתן דחמיר טפי, ואין ראיה מדינו של הראבי"ה הנ"ל. וע"ש. וכן יש לומר לפי דברי הדרך המלך שבשדי חמד (הנ"ל) שביאר דהא דשרי חצי שיעור באוכלים שאינם ראויים, זהו משום דלא נחית עלייהו מעולם איסור תורה, וכנ"ל, ואם כן זה לא שיך בעירב דבר מר. אולם בתרופות בזמן הזה החמץ המעורב בהם אינו ראוי לאכילה עוד מקודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, וא"כ יש להתיר בחצי שיעור [וביחו"ד (הנ"ל) מדבר באופן כללי]. ועיין להגאון רבי צבי פסח פראנק במקראי קודש ימים נוראים[129] שגם כן האריך בזה, וכותב שם לבאר שבדבר שאינו ראוי לאכילה לא שייך חזי לאיצטרופי. ע"ש. ועיין עוד בהר צבי ביומא[130]. ע"ש. ולפי הסברו זה הוא הדין שבנד"ד לכאורה צריך להיות מותר. ונראה לפי הסבר זה דהוא הדין בעירב דבר מר באוכלים ראויים שרי בחצי שיעור, דאף בכה"ג לא חזי לאצטרופי, וכן ס"ל בכת"ס (הנ"ל), ומכ"ש שבעצם חילוקו של השאג"א הנ"ל בין אוכלים שאינם ראויים לבין אוכלים ראויים שעירב בהם דבר מר, עיין בכתב סופר (שם) דפליג ע"ז, וכן הביא בשו"ת יחוה דעת (הנ"ל) משו"ת עמק יהושע[131] דג"כ פליג ע"ד השאג"א הנ"ל בחילוקו זה. ע"ש. ובמקראי קודש (שם) הביא מהמשנה ברורה[132] שיש ליזהר לכתחילה באוכלים שאינם ראויים לאכילה אף בחצי שיעור. ע"ש. ועל כל פנים נראה שאין לומר דשאני חמץ משאר איסורים, וכן נראה מדברי הקובץ על הרמב"ם[133] הנ"ל שמתיר בשלא כדרך הנאתו חצי שיעור אף בחמץ. ע"ש. (וראיתי שמצויין בזה לשו"ת מהר"ש אנגיל[134]. ואמ"א). ויש להעיר מדברי תה"ד (סימן קכט) הנ"ל גבי דיו, שנראה מדבריו שאם הוא מתכוין לאוכל אסור אף בחצי שיעור, דאטו יאכל יותר מכזית דיו. ועיין עוד כיו"ב בבן איש חי[135]. וי"ל.

ויש להעיר בזה עוד, שבעיקר דברי מרן הבית יוסף הנ"ל, עיין בב"ח (שם) שדרך בדרך אחרת בפירוש דברי האבי עזרי וחלק על דברי הבית יוסף. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת שאגת אריה[136] שהאריך לתמוה על דברי מרן הבית יוסף, וכתב לפרש לפי דרכו. ועש"ב. אולם עיין בשו"ת משנה הלכות[137] שהסתמך בנידונו גבי קפסולות שיש בהן חשש איסור, על דברי מרן הב"י הנ"ל, והעיר מהב"ח וכתב שצ"ע קצת, והביא דברי השאגת אריה (הנ"ל) שתמה על הטור, ושלפי הבית יוסף לא קשה, ושבמשנה הלכות[138] האריך ליישב דברי רבינו הטור. ע"ש. ויש להוסיף עוד סניף, דיש דס"ל בעלמא להתיר חצי שיעור אף באוכלים הראויים, לחולה שאין בו סכנה, עיין להגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה[139] שכתב כן, ואסיק שהוא מתיירא לסמוך על זה לבד, מכל מקום בצירוף כל הני טעמים לעיל מותר לצרף גם זה. ועיין עוד במנחת חינוך[140] שכתב כן בדעת החינוך (וכתב שלא ראה חילוק זה בשום מקום). ועיין עוד בשו"ת יביע אומר[141] שכתב דמכל מקום לא יצא הדבר מכלל ספק, וחזי לאיצטרופי עם צדדים אחרים להקל הואיל ומצאנו חברים להגרש"ק הנ"ל, הלא הם הרב מקראי קודש והרב קרבן אליצור, אשר תמכו יסודם בדעת הרב המגיד והרשב"א. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת[142] בשם שו"ת הרב"ז הנ"ל. ע"ש. ועיין עוד ביביע אומר (שם) שכותב שיש להתיר אף לאדם חלש המתחזק והולך כבריא לשתות שמן דגים הנעשה מדגים טמאים על ידי כריכה בסיב וכיוצא בזה, כשהרופאים מציעים לו תרופה זו, בהיות שרבו המצדדים להיתר בזה אף מדרבנן בצירוף דעת הש"ך[143] שמתיר איסורי אכילה שלא כדרך אכילה אף לבריא, ומה גם כשהוא רק חצי שיעור פחות מרביעית). ע"ש. ודון מינה אף לנידון דידן להתיר כיוצא בזה אף לבריא בהיות שרבו המתירים דבר שנפסל מאכילת הכלב אף מדרבנן, והוא שלא כדרך אכילתו, ופחות מכשיעור, והוא גם כן אינו ראוי לאכילה שלדעת מרן הבית יוסף ועוד בלאו הכי שרי בכהאי גוונא כשהוא פחות מכשיעור.

ועיין עוד באוצרות ירושלים[144] בתשובת הגאון בעל נטעי גבריאל שליט"א, וסמך ידו ע"ז הגאון בעל שו"ת באר משה זצ"ל, ובקובץ אור ישראל[145] ובקובץ תורה שבע"פ בדברי הגאון הרב שילה רפאל זצ"ל[146], ובשו"ת שואלין ודורשין[147] הנ"ל, ובדברי הגאון רבי אשר וייס שליט"א בקובץ דרכי הוראה[148], ובשו"ת מנחת שמואל להרה"ג שמואל פנחסי שליט"א[149]. (ויבוא על הברכה ידידי הרה"ג ברוך ברקוביץ שליט"א שהמציא לידי רוב ככל הקבצים הנ"ל). והנלע"ד כתבתי.

ח.   האם יש להתיר לקחת את התרופה הנקראת "ויאגרה", הגם שמעורב בה ספק חמץ

והנה לפי כל האמור, הבוא נבוא לדון בתרופה הנקראת "ויאגרה", אשר מטרתה לטיפול בבעיות של כוח גברא (עיין באסיא[150]), וכפי שנמסר מעורב בתרופה זו עמילן מחיטה, שנהגו להחמיר בו כדין חמץ [עיין בשו"ת אור לציון חלק ג' (הנ"ל) שכתב שאף אם מדביקים בעמילן חיטה, יש לדון אם הוא מקמח שהחמיץ או שמחמיץ במהלך הייצור, או שאין הקמח מחמיץ, ועל כל פנים מכלל ספק לא יצאנו. ע"ש. ועיין במאמרו של הרב יהודה שרשבסקי שליט"א בתהודת הכשרות[151], [ועוד הוסיף בזה דברים בעל פה בהרצאתו במכון שלזינגר, ביום כ"ד אדר ב' תשס"ה]. וממילא קמה וגם נצבה השאלה אם מותר להשתמש בתרופה זו בפסח, ובפרט שכפי הידוע ללא תרופה זו רבים אינם יכולים לקיים את המצוה, ואם נאסור עליהם לקחת תרופה זו ימנע מהם דבר זה שבוע ימים, והנה לפי כל האמור לעיל מאחר שאין החיך נהנה מתרופה זו, וגם כן אותו עמילן נפסל מאכילת הכלב עוד לפני זמן איסור חמץ, א"כ זה ברור שאם נגדיר אדם זה הסובל מהנ"ל כחולה שאין בו סכנה, בודאי שמותר לו לקחת תרופה זו, (ואף באדם שאינו מוגדר כחולה שאין בו סכנה, הובאו צדדים להקל), וכבר הביא באסיא (הנ"ל) משו"ת ציץ אליעזר[152] שכתב ש"דבר שחסר לאדם להיותו שלם כיתר בני האדם נקרא חולה", והוסיף באסיא (שם) שכן כתב אליו הרב נויבירט שליט"א, שכל שאיבר התשמיש לא יכול לפעול את הפעולה שיועדה לו לקיים מצוות פו"ר יש בכך משום "סכנת אבר", ומותר לטפל בכך בתרופות בשבת, וציין ג"כ לספר נשמת אברהם (ח"ה עמוד כ"ג) שכתב בגדולה מזו. ע"ש. (ונידונו שם לגבי לקיחת תרופה זו בשבת).

עוד כתב באסיא (שם אות ד') מדברי הפוסקים שהתירו לקחת בשבת תרופה שנוטלים אותה כמה ימים, שתרופה שלוקחים אותה כמה ימים מוכיחה שהצורך לקחתה הוא בגדר מחלה ולא בגדר מיחוש, והוסיף שלפי זה לכאורה הוא הדין שאם יש שימוש קבוע בכל תרופה בכל עשיית פעולה מסויימת מוכח שהתרופה הזו ניטלת עבור דבר המוגדר כמחלה ולא כמיחוש בעלמא, כך הוא לפחות מצד הסברא. ע"ש. [אלא שבמקום אחר כתבנו לדחות טעם זה]. ומכל שכן לפי מה שצדד הגרש"ז אויערבאך בדבריו שהובאו לעיל שבנידון דידן באכילת איסורי דרבנן, אשר המל"מ סובר דדעת התוס' שלא כדרך הנאה שרי אפילו לבריאים, וא"כ אף דאנן לא נקטינן הכי, אפשר דשפיר מותר אפילו למי שסובל מנידודי שינה או חש בראשו, ואע"ג שזה רק חולי קצת אפשר דג"כ שרי, ונוסף בזה דעת החזו"א דס"ל דכאשר עמילן החיטה מעורב בתרופה כדי לדבק שרי אף לבריא דדעתו על הסמים, ומתיר אף בכהאי גוונא שנפסל החמץ רק מאכילת אדם, וכנ"ל. ועל פי זה נראה לע"ד בצירוף כל הספיקות דלעיל שאין מניעה מלקחת תרופה זו בפסח, ואדרבה מצוה נמי איכא, ובמיוחד שאין כאן ודאי חמץ, אלא רק עמילן שנהגו להחמיר בו.

ועיין בשו"ת לבושי מרדכי[153]  שכתב להתיר לבלוע הפיללן שהם ערב פסח מדרבנן אסורים, ובשע"ת הביא מי שמחמיר לאכול שלא בסכנה, מכל מקום לענ"ד למען קיום מצות עשה דבערב תאכלו מצות מותר, על פי מה שכתב המהר"ם שיק[154] דכל גזירות דרבנן משום הרחקה דלא ליתי לעבור איסורי תורה, ואם כן הכא נמי מצוה מדרבנן להשתדל לעשות פעולות למען קיום מ"ע וכו', וא"כ בהני חולי מיגרען אשר ידוע כי בשעת אכילה ממש מזיקו, וכל אוכל תתעב נפשו, וכל אכילה כלשהו מיקרי לגבם אכילה גסה, ואם כן היה עולה בידינו דלא יוצאים כלל מצות עשה דאכילת מצה ממה שדוחקים עצמם לאכול בעל כרחם, ושוב הדרינן לסברא הנ"ל דהוה שפיר בעידנא. ע"ש. ודון מינה לנידון דידן שכל האיסור הוא מדרבנן מכיון שהוא שלא כדרך הנאתו, וכמוש"כ בתחילת הדברים, וא"כ נראה שמאחר וישנם טעמים נכונים להתיר, הן משום יש לדונו כחולה, ועוד טעמים, נראה שאין להחמיר במקום ביטול מצות עונה דאורייתא. ועל צד היותר טוב יעטוף התרופה בנייר דק ויבלענה כך, וכמו שכתב בשש"כ הנ"ל (הערה קסז) בכיו"ב, ושכן הוא בשו"ת עצי הלבנון[155]. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אחיעזר ושו"ת קנין תורה ושו"ת ציץ אליעזר הנ"ל. ועיין עוד גבי הקפסולות במנחת שלמה תניינא[156] וביביע אומר[157]. ועיין עוד בספר עלה עזרא להגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל[158].

ולענין תרופת הויאגרה בלאו הכי הן מצופות בפילם סינטטי, כך שאין צורך לעוטפו בכלום, ואפילו אילו היה מדובר בתערובת חמץ ודאי. ועיין בשו"ת יביע אומר (הנ"ל) שמתיר לשתות שמן דגים הנעשה מדגים טמאים על ידי כריכה בסיב וכיוצא בזה, בהיות שרבו המצדדים להתיר בזה אף מדרבנן (בצירוף דעת הש"ך[159] שמתיר איסורי אכילה דלא כדרך אכילה אף לבריא ומה גם כשהוא רק חצי שיעור פחות מרביעית). ע"ש. וכבר התבאר לעיל שכל זה שייך אף בתרופות אף כשלא כורכן בסיב, שהרי רבים מתירים באכילה בנפסל מאכילת הכלב אף מדרבנן, והוא שלא כדרך אכילתו והוא פחות מכשיעור וגם הו"ל פחות מכשיעור בדברים שאינם ראויים לאכילה שלדעת מרן הבית יוסף מותר, ובנידון דידן שהוא מצופה בפילם סניטטי, נוסף עוד סניף להתיר לבריא. וכל שכן בנידון דידן שנראה לדונו כחולה שאין בו סכנה.

בסוף אדר שני תשס"ה, הורה לי מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף שליט"א להקל לכתחילה בנטילת ה"ויאגרה" בפסח לכל מי שנזקק לתרופה לתפקוד, משום כל האמור למעלה, כשלדעתו הנצרך לתרופה זו דינו בודאי כחולה שאין בו סכנה. ובפרט שזהו בבליעה, ואף שיש תחליף יכול להמשיך לקחתם בפסח.

ט.   האם יש חיוב לחזר אחר תרופות תחליפיות שאין בהן שום תערובת חמץ

והנה אף שכתב בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל שישראל קדושים הם, ויש לחזר לכתחילה אחר כל הדרכים שלא יהא בהם כל תערובת חמץ שהן. ע"ש. ועיין עוד בספר חזון עובדיה[160] שכתב שמה טוב לבקש מהרופא בעת רישום תרופות שירשום לו תרופות שאינן מכילות חשש חמץ כתחליף לאלה שיש בהן חשש תערובת חמץ. ע"ש. מכל מקום נראה שזה מתורת חומרא, דמאחר שהתבאר שמעיקר הדין מותר הדבר אינו מחוייב בכל זה, וכל שכן כאשר תחליף החמץ עולה יקר יותר. ואף שמבואר בביאור הגר"א[161] יו"ד שאף ששרי שלא כדרך אכילתן לחולה, זהו כשאי אפשר באופן אחר, ולמד כן מהא דלא ילעס חיטין על גבי מכתו הגם דהו"ל שלא כדרך אכילתו. ע"ש. אולם מלבד שבהא דלא ילעס יש תירוצים אחרים בפוסקים, ויש לומר דבחולה לא גזרו, וכן כתב בהלכה ורפואה (הנ"ל) להעיר בזה. ע"ש. אולם אין לכחד שבמשנ"ב בשער הציון[162] כתב בפשיטות שאיסור הנאה שלא כדרך הנאתו אסור לכתחילה אף לחולה שאין בו סכנה, ורק משום שאי אפשר בענין אחר מתירים, ועל כן במקום דאפשר צריך להדר אהיתרא. ע"ש. מכל מקום בנידון דידן יש לומר שאף הם יודו שאין חיוב לחזר אחר תרופות אחרות, שהרי יש צדדים שאף לבריא מותר, ובאדם שלוקח באופן קבע תרופה מסויימת, אף שיש תחליף, לא תמיד הוא טוב לאותו אדם, וישנן תופעות לוואי בכל תרופה ותרופה, וכן השיב לנו מרן הראשון לציון שליט"א לגבי "ויאגרה", וכנ"ל. ושו"ר בקובץ דרכי הוראה (הנ"ל) שגם כן העיר בזה. ע"ש. [והגרש"ז אוירבך בתשובתו להגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט"א במוריה (הנ"ל) (ובמנחת שלמה ח"א הושמטו תחילת הדברים), כתב: וגם אני העני לא ידעתי למה יש שמאוד מחמירים בזה. ע"ש].

זהו מה שעלה בידינו להציע לפני היושבים על כסא ההוראה בכל המסתעף בדברינו הנ"ל, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, אכי"ר.

והלום ראיתי להגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א חבר הבד"צ דחוג חת"ס, שכתב בענין תרופות בפסח דברים כדורבנות, במדריך כשרות של חוג חתם סופר[163], דברים המחזקים את הנ"ל ביתר שאת, וז"ל שם:

רפואה כהלכה

אזהרה חשובה בענין שימוש בתרופות בפסח

הנה נראה להעיר הערה נחוצה ביותר בענין השימוש בתרופות בפסח הוא השמירה והזהירות המופלגת לא להכשל חלילה וחס בנטילת תרופות שאין כשרותן לפסח מבוררת. כל מדריך כשרות מכובד מייחד את חלקה הגדול של החוברת לרשימה מדוקדקת של התרופות הכשרות ואותן שאינן כשרות ואף מקימים מוקדים מיוחדים שדרכם יוכלו לברר – כל אלו שלא היה סיפק בידם להגיע לבירור – את כשרותן של התרופות למיניהם השונים.

וכך חודרים הרתיעה והפחד בלבות שלומי אמוני ישראל והמה בודקים בשבע חקירות ובדיקות את מלאי התרופות אשר הם משתמשים בהם שלמען השם יופיעו אף הם ברשימה הגואלת בכדי שח"ו לא יבואו לידי כשלון ותקלה כי הדבר מתקבל אצלם כמכשול של חמץ בפסח ר"ל.

והדברים באו עד כדי כך ששבוע לאחר הפסח פנה אלי אברך ירא שמים וברוב תמימותו הוא שואלני על תרופה מסויימת האם היא מופיעה ברשימה של התרופות הכשרות לפסח, וכששאלתיו בתמיה: והרי כבר עבר עלינו חג הפסח לטובה בס"ד, ומה עניין יש לך בכשרות התרופות? השיבני שהוא רוצה לדעת אם מותר לו להשתמש בהם עתה, משום איסורא "דחמץ שעבר עליו הפסח".

ולפני חג הפסח נשאלתי ע"י אדם אחד, על אודות אביו שהוא חולה במחלה סופנית חשוכת מרפא ל"ע ר"ל, והוא דועך והולך, וקיימת תרופה מסויימת אשר היא עדיין מחזיקה אותו במצב טוב יחסי, ולצערו אין אותה תרופה מופיעה ברשימת התרופות הכשרה, והוא אובד עצות מה יהא על אביו בימים האלה, האם יש איזה היתר ליטול את אותן התרופות? ולא חלי ולא מרגיש האי גברא כי נפש הוא חובל, והשואל בזה הרי הוא שופך דמים.

וכתוצאה מהשקפה משובשת זו באים יהודים רבים לידי סכנת נפשות וחשש סכנה, שהרי היהודים החרדים לדבר ה', ובפרט בזהירות יתירה מחשש חמץ בפסח, באים לידי מסקנא שמדוע להם להשתמש בדברים כאלו שהם בגדר "הורה בה חכם", והם עושים לעצמם חשבונות של מה בכך, שבודאי לא יזיק להם אם לא יטלו את התרופות הקבועות שלהם במשך שבעת ימי חג הפסח, והם משלים את עצמם ברוב תמימות שאף על כיוצא בזה נאמר: שומר מצוה לא ידע דבר רע.

והמציאות בשטח מוכיחה, שהרבה אנשים מבוגרים חולניים הנזקקים לטיפול תרופתי קבוע, יש אצלם נסיגה משמעותית מבריאותם התקינה בימי הפסח, וביודעי ומכירי קאמינא, מאנשים רבים ששבועות מספר לאחר כלות הפסח עדיין לא חזרו למצב בריאותם הקודם. ואנא עובדא ידענא, באברך אחד אשר היה עליו ליטול תרופות מחמת חולשת בריאות נפשו, וכשהגיע חג הפסח מנע עצמו מליטלם, ומצב בריאותו הדרדר עד שבאמצע ימי חול המועד זרק עצמו מגג ביתו ר"ל.

ולכן מצאתי חובה בנפשי לפרסם בשער בת רבים בהסכמת מרנן ורבנן בעל שבט הלוי והגרי"ש אלישיב שליט"א, שכל אותם אנשים שנוטלים תרופות מחמת בעיות רפואיות כגון לחץ דם, סכרת, או חולי לב, כליות ושאר אברים פנימיים, וכן אלה הסובלים מבעיות נפשיות וכדו', רשאים לקחת תרופותיהם בלי חשש ופיקפוק כלל, בין אם הם מופיעים ברשימת התרופות הכשרות ובין אם אינם מופעים.

ויתירה מזו, אפילו אם יש ברשימת התרופות תרופה מעין זו שהיא כשרה לפסח, אסור באיסור גמור לשנות מן התרופה הקבועה לתרופה אחרת, דעצם השינוי יכול לגרום סיבוכים שונים ובעיות רפואיות שלא ניתן לצפותם מראש.

ולכן כל הירא וחרד לדבר ה', ונפשו איוותה לקיים מצות "ונשמרתם לנפשותיכם" ככל משפטה וחוקתה, לא ישנה מאומה מן התרופות הקבועות שהוא משתמש בהם, והכל מותרים והכל שרויים, אין בהם לא שמץ של איסור או חשש איסור כלל וכלל.

טעמא דהא מילתא דהרי רובא דרובא של אותן התרופות המצויות בידינו כהיום הם נפסלו מכבר מאכילת כלב מלפני פסח, וכיון שכן פקע איסורא דידהו מכל וכל, וכדאיתא בגמ' פסחים (דף כא:): חרכו לפני זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו. ואפילו לפי דברי הרא"ש שם דמכל מקום האכילה אסורה משום דבהכי אחשביה להאי אכילה ומיתסר, מיהא מדרבנן וכדברי הט"ז באו"ח סי' תמ"ב סק"ח, היינו דוקא היכא דשייכא האי טעמא ד"אחשביה", וכמבואר להדיא ביד אברהם (יור"ד סי’ פ"ז) וכן פשיטא ליה לבעל האג"מ (בשו"ת או"ח ח"ב).

וכן מבואר בחזו"א (או"ח סי' קט"ז סק"ח) דאיהו נמי נקט בפשיטות להתיר ומטעמא אחרינא, דכיון דיש בתרופה תערובת של דברים אחרים המותרים ממילא אין שייך בכה"ג לומר ד"אחשביה" לאכילת חמץ. [ובמק"א נתבאר בס"ד בארוכה הא מילתא].

ומהאי טעמא פשוט וברור ככל מאי דכתיבנא לעיל, והמחמירים בזה אינם אלא מן המתמיהים, ועתידים ליתן על כך את הדין, כנלענ"ד בס"ד להלכה ולמעשה.   עד כאן לשונו.

 

---

1.    פסחים כד, ב.

2.    שם, כד, ב.

3.    קידושין נו, ב.

4.    הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ח.

5.    שם, בד"ה וראיתי.

6.   שם, בד"ה אבל שלא.

7.    שו"ת כתב סופר סימן קיא.

8.    שדי חמד מערכת כ' כלל כב.

9.   בדק הבית בית ג' שער ז'.

10.  עבודה זרה מ, ב.

11.  ש"ך יורה דעה, סימן קנה ס"ק יד.

12. ערך השולחן יו"ד, סימן קנה סק"ו.

13. ב"י יו"ד, סימן קג.

14.  רדב"ז חלק ג', סימן תקמח.

15.  משאת בנימין, סימן ה.

16.  כנה"ג, ריש סימן סד.

17.  שאגת אריה, סימן עה.

18.  שו"ת כתב סופר, סימן קיא, דף קו ע"א בד"ה והנה.

19.  בית יוסף, סימן קנה.

20. שד"ח, מערכת כ' כלל כב בד"ה ועוד.

21.  פסקי הרא"ש, פ"ב דפסחים סימן א.

22.  רבנו ירוחם, נתיב ה' ח"ה.

23.  תרומת הדשן, סימן קכט.

24. רמב"ם, הלכות חמץ פ"ד הי"ב.

25.  כה"ח, סימן תמב ס"ק צט.

26.  בריש פ"ב דפסחים.

27.  רבנו מנוח על הרמב"ם, חמץ ומצה פ"ג ה"א.

28.  שד"ח, מערכת ב' סוף אות כה.

29.  כף החיים, סימן תמב ס"ק קא.

30.  שו"ת הרשב"א, תשובה סימן תצט.

31. שו"ת אור לציון, חלק ג' פרק ח' הלכה ב'.

32.  שו"ת תפילה למשה, חלק ב' סימן ד'.

33.  הדרת מלך קובץ 2 עמודים 55-56.

34.  רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פ"ד הי"א.

35.  שו"ע, סימן תמב סעיף ב.

36.  שו"ת חבלים בנעימים, ח"ה סימן ד.

37. שו"ת שערי דעה, ח"ב סימן לז.

38. שו"ת ציץ אליעזר, ח"י סימן כה פרק כ.

39.  שו"ת יחוה דעת, ח"ב סימן ס'.

40. שו"ת אור לציון, חלק ג' פרק ח' הלכה א' והלכה ג'.

41.  שו"ת חבלים בנעימים, חלק ה' סימן ד'.

42.  שו"ת לבושי מרדכי, חאו"ח סימנים פ"ו-פ"ז.

43.  שולחן ערוך, סימן תמב סעיף ט'.

44. דרכי תשובה יו"ד סימן קנה ס"ק כח.

45.  תרומת הדשן סימן קכט.

46.  שו"ת אור לציון, חלק א' סימן ל"ד, בד"ה ומה.

47.  קובץ הדרת מלך, קובץ 2 עמוד 56.

48.  אחרונים, סימן תמב סעיף ט.

49.  כף החיים, שם ס"ק קא.

50.  שו"ת הרשב"א, סימן תצט.

51.  מאור ישראל, בפסחים כא, ב.

52.  שו"ע הגר"ז, סימן תמב סעיף לג.

53.  רמב"ם, הלכות חמץ ומצה סוף פ"ד.

54.  שו"ת תפילה למשה, ח"ב סימן ד' אות ג'.

55.  שו"ת הרדב"ז, סימן תתקט.

56.  הלכה ורפואה, ח"ד עמודים ע-עא.

57.  שו"ע הגר"ז, סימן תמב סעיף כב.

58.  פסקי תשובות, סימן תמב אות ה.

59.  הערה 24.

60.  עטרת שלמה כרך ג' (עמודים רעג-עדר).

61.  הדרת מלך, קובץ 2, עמוד 55.

62.  שו"ת ערוגות הבשם, ס"ס צט.

63.  נשמת אברהם, ח"א סימן תסו, עמוד רסו.

64. משנה ברורה, סימן רטז סק"ז.

65.  שו"ת קנין תורה ח"ד סימן מד.

66.  שו"ת תפילה למשה, חלק ב' סימן ד' אותיות ד'-ה'.

67.  שו"ת זרע אמת, חלק ב' חלק יורה דעה סימן מח.

68.  קובץ הדרת מלך, הנ"ל, עמוד 57.

69.  שו"ת שואלין ודורשין, חלק ג' סימן י'.

70.  שו"ת מנחת שמואל, ח"ג סכ"ג.

71.  שו"ת אגרות משה, חאו"ח ח"ב סימן צב.

72.  מנחת שלמה תניינא סימן סה.

73.  שאגת אריה סימן עה.

74.  כתב סופר, סימן קיא.

75. ערך השולחן, סימן תריב סק"ד.

76.  שד"ח, מערכת כ' כלל כב בד"ה ואם לחולה.

77.  שו"ת אחיעזר, ח"ג סימן לא אות ד.

78.  שו"ת תפילה למשה, ח"ב סימן ד' אות ד'.

79.  שו"ת יחוה דעת, ח"ו סימן לט בהערה עמוד רט.

80.  שו"ת הרב"ז, חאו"ח סימן יא אות ד.  

81.  קנאת סופרים, דף ל"ב ע"ב.

82. שו"ת דברי מרדכי פרידבורג, סימן יח אות ב.

83.  שו"ת שם אריה, חיו"ד סימן סה.

84.  שו"ת שערי דעה, ח"א ס"ס ו.

85.  מוריה, עה שנה יג ג-ד.

86. הלכה ורפואה, חלק ד' עמוד עא והלאה.

87.  דרכי הוראה, קובץ א', עמודים קכט-קל.

88.  שו"ת להורות נתן, ח"ה סימן נ'.

89.  שו"ת ערוגות הבושם, סימן צט.

90.  חזון איש הלכות פסח, סימן קטז סק"ח.

91.  חזו"א, סימן קיז סק"ה.

92.  שמירת שבת כהלכתה, ח"א פרק מ הערה קסט.

93. נשמת אברהם, סימן תסו, עמוד רסה.

94.  שו"ת קנין תורה, ח"ד סימן מד.

95.  ספר בינה ודעת, סימן י אותיות ג'-ד'.

96.  ספר הלכה ורפואה, חלק ד' עמוד עב.

97.  קובץ עטרת שלמה, כרך ג' עמודים עדר-ערה.

98.  קובץ הדרת מלך, עמ' 57.

99.  קובץ דרכי הוראה, קובץ א', עמוד קכט.

100.        שו"ת שואלין ודורשין, חלק ג' סימן י', עמוד פד.

101.          הנוב"י, מה"ת יו"ד סימן נז.

102.          שו"ת ציץ אליעזר, ח"י סימן כה פרק כ.

103.          שו"ת עצי הלבנון, סימן יט.

104.          שו"ת יחוה דעת, ח"ב סימן ס.

105.          מגן האלף, סימן תסו סוף סק"א.

106.          חזון עובדיה, מהדורת תשס"ג, עמודים קכ-קכג.

107.          מהדורות הנפוצות, עמ' סז-סח.

108.          פסקי תשובות, סימן תמב אות ה'.

109.          קובץ דרכי הוראה, עמוד קלא.

110.          מאור ישראל, פסחים כא, ב.

111.          פתחי תשובה, יו"ד סימן קנה סק"ה.

112.        שד"ח, מערכת ב אות קה.

113.          פאת השדה, סימן מב.

114.          אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ח"ג עמוד 203.

115.          שבת, עג, ב ד"ה אביי.

116.          מנחת שלמה, ח"א סימן יז.

117.          מוריה, עה עמ' ס'.

118.          הלכה ורפואה, חלק ד' אות '…

119.          שו"ת הר צבי, יו"ד סוף סימן צז.

120.          שולחן ערוך, סימן תעה סעיף א'.

121.          שולחן ערוך, סימן תעה סעיף ג'.

122.          שו"ת מנחת שלמה, חלק א' סימן יז אות ג'.

123.          נשמת אברהם יו"ד, סימן קנ"ה סק"ו.

124.          שו"ת הר צבי, יורה דעה סימן צז.

125.          שו"ת יחוה דעת, ח"ב סימן ס' בהערה.

126.          טור, הלכות יום הכיפורים, סימן תריב.

127.          שדי חמד, מערכת ח כלל טז.

128.          שאגת אריה, סימן עה.

129.          מקראי קודש, ימים נוראים סימן נט.

130.        הר צבי, יומא, עג, ב.

131.          שו"ת עמק יהושע, ח"א סימן י.

132.        משנה ברורה, סימן תריב ס"ק טו.

133.          רמב"ם, הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ח.

134.          שו"ת מהר"ש אנגיל, חלק ז', סימן קפא.

135.          בן איש חי, ש"ר, פרשת צו הלכה יא.

136.        שו"ת שאגת אריה, סימן עד.

137.          שו"ת משנה הלכות, חלק ט' סימן קנז.

138.          משנה הלכות, חלק ה' סימן עה.

139.          שו"ת האלף לך שלמה, חיו"ד סימן רב.

140.          מנחת חינוך, מצוה שג.

141.          שו"ת יביע אומר, חלק ב' חלק יורה דעה סימן יב.

142.          שו"ת יחוה דעת, חלק ו' סימן לט בהערה.

143.          ש"ך, סימן קנה.

144.          אוצרות ירושלים, רמא-רס, סימן רצד.

145.          קובץ אור ישראל יא, שנה ג, ג.

146.          קובץ תורה שבע"פ, לד, עמוד סח והלאה.

147.          שו"ת שואלין ודורשין, חלק ג' סימן י'.

148.          קובץ דרכי הוראה, קובץ א', עמוד קכד והלאה.

149.          שו"ת מנחת שמואל, ח"ג סכ"ג.

150.חוברת אסיא, ניסן תשס"ד עמוד 27, ועוד.

151.תהודת הכשרות, חוברת 5-6 תשנ"ה.

152.שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ב סימן מה.

153.שו"ת לבושי מרדכי, סימן פז.

154.המהר"ם שיק, חאו"ח סימן רסא.

155.שו"ת עצי הלבנון, סימן יט.

156.מנחת שלמה תניינא, סימן סה.

157.יביע אומר, חלק ב' חלק יורה דעה סימן יב אות י'.

158.עלה עזרא, חלק יור"ד סימן י"ד.

159.ש"ך, סימן קנה.

160.חזון עובדיה ח"ב עמוד קכב, מהדורת תשס"ג.

161.ביאור הגר"א יו"ד, סוף סימן קנה.

162.        שער הציון, סימן תסו אות ה'.

163.מדריך כשרות, חוג חת"ס תשס"ג עמודים 179-181.