נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

ראיית כתמים ע"י דלטוניסטים (עיוורי צבעים חלקיים)

בן-אפריים, עידן. "ראיית כתמים ע"י דלטוניסטים (עיוורי צבעים חלקיים)" חוברת אסיא עט-פ, עמ' 18.

ראיית כתמים ע"י דלטוניסטים (עיוורי צבעים חלקיים)

ראיית כתמים ע"י דלטוניסטים (עיוורי צבעים חלקיים)

לכבוד העורך,

ראה ראיתי מה שכתב כת"ר בחוברת אסיא1 אודות רב פוסק שיודע שהוא טריכרומט אנומלי או דיכרומט מסוג טריטנופיה, אשר מזהה צבע אדום אך יש הבדל בינו לבין טריכרומט נורמלי לגבי כך שבעיניו מקרי הגבול אינם נוטים לאדום, האם רשאי הוא לפסוק? והשיב: לענ"ד התשובה חיובית, לאור העובדה שמעיקר הדין חמשה מיני דמים (המוזכרים במשנה2), רק הם אסורים. אך הפוסקים החמירו בכל נטיה לאדום לפי מראה עיני המורה. בהגדרה זו נכללים הטריכרומטים, ולכן הוראתו תקפה לכל דבר וענין. עכ"ל. ומבואר בדבריו שמכיון שרק חמשה מיני דמים הם שאסורים מדינא, ושאר המראות הנוטים לאדום הינם רק בגדר חומרא כפי ראות עיני המורה, אשר על כן כאשר בעיני המורה מקרי הגבול אינם נוטים לאדום, אין כל חשש בהוראתו.

ואחר המחילה, יורשה נא לי להעיר על דבריו, כדרכה של תורה, ובפרט בהיות והדברים נוגעים לטהרתם וקדושתם של עם ישראל קדושים. הנה מה שכתב מר ש"הפוסקים החמירו בכל נטיה לאדום לפי מראה עיני המורה", בראש ובראשונה צריך לדעת שאין זו "חומרא בעלמא" שנוכל להקל בה כרצוננו, אלא הוא דין גמור, כמבואר בדברי רבותינו הראשונים. כי כן כתב הרא"ש3: ובדורות הללו אין בקי במראות דמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם, ואפילו בימי חכמי הש"ס היו מן החכמים שהיו נמנעים מלראות דמים. כל שכן האידנא "שאין לטהר" שום דם הנוטה למראה אדמומית, אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב. עכ"ל. וכן כתב הטור ביורה דעה4: האידנא שנתמעט הבקיאות, "חזרו לטמאות" כל שיש בו מראה אדום. ע"כ. גם הרמב"ן בהלכות נדה5 כתב: המראות שהיו חכמים מטמאים בהם, חמש הם וכו', ואין אנו צריכים לכתוב משפטי בדיקות, שכבר "גזרו" עליהם בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל, בין שהיה עמוק הרבה או דיהה הרבה, טמא. עכ"ל. וכן כתב מרן בשולחן ערוך6: כל מראה אדום, בין אם הוא כהה הרבה, או עמוק, טמאים. וכן כל מראה שחור. ואין טהור אלא מראה לבן, וכן מראה ירוק וכו'. עכ"ל. ובחון גם לשון הבית יוסף7. ע"ש.

ומבואר מלשונם שכל מראה הנוטה לאדמימות הינו אסור מדינא, שהרי גם בזמן התלמוד היו חכמים שהיו נמנעים מלראות דמים, כמבואר בנדה8 דרבי יוחנן ורבי זירא ועולא לא חזו דמא, "ממילא שמעינן שדורות הבאים לא ליחזו דמא"9. [אגב, מכאן תשובה מוצאת לדברי המורים שטוענים שיש להם בקיאות לטהר מראות מסויימים הנוטים לאדום. דהא בדברי הראשונים הנ"ל מפורש שאין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית, אם לא שיהא לבן וירוק וכו'. הרי שאין שום טהרה למראה שיש בו נטיה, ואפילו כל שהיא, לצבע אדום. וראה בזה בשו"ת יבקש תורה10. ע"ש. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי11, שו"ת קנה בושם12 וספר חוט שני בסופו (מהדו"ב), על כך שאין להתיר מראה דם על פי אומדנא שזהו דם מכה, כשאין תליה. ע"ש]. והן אמת שהטור13 כתב "שהחמירו" לטמא כל מראה דם אדום. וכן כתב הש"ך14. ע"ש. מכל מקום היינו דין גמור ולא חומרא בעלמא, וכעין מה שאמרו חז"ל15: אמר רבי זירא בנות ישראל "החמירו" על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. ע"כ. ובדברי הש"ך, ראה מה שכתב בשו"ת קנה בושם16 ובספר קנה בושם חלק א' על הלכות נדה17. ע"ש. ויש עוד להאריך בזה18 לגבי ספק חסרון ידיעה, ראה שם בש"ך (סק"ט) וט"ז (סק"ו) ושאר אחרונים שם. ואכמ"ל.

אבל הדבר פשוט וברור, שמה שמראות הנוטים לאדום טמאים, אין הכוונה שהדבר תלוי רק בראיית המורה שלפנינו שהוא עושה את הדין, וממילא אם הוא עיור צבעים אזי המראה יהיה מותר. לא כן הוא. אלא הדבר תלוי בצבע האמיתי של המראה שלפנינו, אותו המורה צריך לגלות, ואם אצל כל המורים הוא נחשב למראה הנוטה לאדום, לא יועיל ולא יציל מה שבעיניו הכהות של איזה מורה הוא אינו כך. וידוע שכל ההיתר להורות במראות ניתן רק לאחר נסיון רב בראיית עדים וכתמים, ושימוש רב אצל מורה הוראה מובהק בתחום זה, אשר קיבל היתר הוראה מרבו, איש מפי איש. וחס ושלום שרב בישראל, יהיה גדול ככל שיהיה, אשר יודע שמקרי הגבול אצלו אינם נוטים לאדום, שיתעסק בטהרות. וכשם שעיור פסול לראיית נגעים, וכפי ששנינו בנגעים19: כהן הסומא באחת מעיניו, או שכהה מאור עיניו – לא יראה את הנגעים, שנאמר20: "לכל מראה עיני הכהן". וכן מבואר גם במסכת סנהדרין21, נדה22 ומועד קטן23. וכן נפסק ברמב"ם24. ובודאי שהוא הדין בזה גם לענין ראיית מראות, ממילא אין שום הפרש בין מורה שהוא עיור לחלוטין, למרות שהוא המורה, לבין מורה שהוא עיור חלקית. וכמובן שגם אין לחלק בזה בין אם ראייתו של המורה לקויה להקל או להחמיר, כי "כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר"25. ואף אם אמור יאמר המורה שיש לו חוש והרגש לשער את סטיותיו, אין משגיחין בו, והלואי ומורה אשר ראייתו תקינה לחלוטין לא יכשל בהוראתו.

וראוי להמליץ על כך, כי כל שאינו יודע בטיב מראות הנוטים לאדום לא יהא לו עסק עמהם26. ומה שאמרו שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות27, היינו כאשר מכל מקום יש לו עינים וחוש לראות, אך אם הוא בבחינת "עינים להם ולא יראו"28, הרי שהוא עצמו בכלל מה שאמרו בנדה29 "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם"30, בין דם טהור לדם טמא. ע"ש. וכל שאינו יודע להבדיל בין נוטה לאדום לשאינו נוטה לאדום, יקיים בעצמו את המשך דברי הפסוק שם: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט", וירחיק השואלים מפתח ביתו. וחס ושלום הרי כבר אמרו חז"ל31: מאי דכתיב "כי רבים חללים הפילה"32, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ע"כ. ונכונים הדברים גם כלפי רב שיודע שיש לו ליקוי בראיה ולא הגיע להוראה בתחום זה, ומורה. ועוד אמרו "רע ירוע כי ערב זר"33 – רעה אחר רעה תבוא לתוקע עצמו לדבר הלכה34. ובודאי שיקבל שכר על הפרישה35.

ואף שבמאמר באסיא36 כתב שרוב עיוורי הצבעים הם גברים, ונאמדים בארה"ב בכ-8%. ע"ש. ואם כן יתכן שהרבה מהמורים הינם עיוורי צבעים. הנה כמובן שיש לחלק בין נידון השאלה שמדובר במורה שיודע כן בודאות על עצמו, לבין שאר מורה שבסתם אינו צריך לחוש לכך שהוא לוקה בראייתו, דכל דפריש מרובא פריש37. ופעמים גם שהאדם במשך שנותיו עד שמגיע להוראה יש לו הרגש וידיעה על עצמו האם ראייתו שונה משל אחרים. ועוד, שכפי האמור היתר ההוראה במראות ניתן רק לאחר שימוש אצל מורה הוראה, ובתבונתו יבין וישכיל האם הבא להתלמד אצלו סובל מליקוי בראייתו אם לאו (ויודע אני על מקרה שכזה). וכדברים האלה ראיתי כעת בספר נטעי גבריאל38 שהביא מספר שערי טוהר39 שכתב שמורה שאינו יכול להבחין היטב בין מראה חום לשחור, אין לו להורות. ע"כ. והוא הדין בנידוננו. והצגתי הדברים לפני הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, ואמר בפשטות כדברינו, והסכים שאכתוב הדברים בשמו. ויהי רצון שחפץ ה' בידכם יצלח, להגדיל תורה ולהאדירה. אמן.

 עידן בןאפרים

תשובת העורך:

בגיליון הקודם1 הדברים נכתבו בקצרה כהערה למאמרו הראשוני של שלומי רייסקין על עיוור צבעים בהלכה.

לגופו של עניין חובה להסביר כאן יותר את הדברים, הן ברמה המדעית-רפואית והן ברמה ההלכתית.

ברמה המדעית-רפואית צריך לזכור שהביטוי עיוורון צבעים חלקי המיוחס לעיתים לטריכומטים אנומליים, הוא ביטוי מטעה מאד בחוסר הדיוק שבו. שכן לא מדובר בעיוור צבעים אפילו חלקי או במי שראייתו נחלשה כמו בימי הזיקנה, אלא באדם המזהה את כל צבעי הקשת בבירור. ההבדל בינו לבין רוב האוכלוסיה הוא בהתייחסותו לצבעים מורכבים. ואסביר:

ראיית הצבעים של האדם מתבצעת על ידי ההפעלה של "מדוכים" (קולטנים לאור הנמצאים ברשתית העין) משלושה סוגים, כשכל אחד מהם מגיב לספקטרום שונה. ומתבצע במוח פענוח הצבעים לפי "משוואה" המתייחסת לאותות המתקבלים מכל סוגי הקולטנים. עיוור צבעים "אמיתי" הוא כזה שאיננו מזהה חלק מצבעי ספקטרום האור הנגלה. טרכומטים אנומלים, לעומת זאת, הם כאלה המזהים את כל הצבעים אלא שהמשוואה הפעילה שלהם לזיהוי קומבינציות של צבעים היא שונה מזו של אחרים. טריכומטים אנומלים אלה "גם הם אינם מעור אחד: חלקם טוענים שהתערובת התקנית של האדום והירוק ירוקה וכהה מדי, לעומת הצהוב התקני, ואילו חלקם טוענים שהיא אדמדמה! אנשי הקבוצה הראשונה – שהליקוי שלהם נקרא "פרוטאנומאליה" (protanomaly) – מתאימים אל הצהוב התקני תערובת שבה הוגדלה כמות האדום (על-חשבון הירוק), תוך הפחתה בעוצמת האור של הצהוב התקני; ואילו אנשי הקבוצה השנייה – בעלי הליקוי הנקרא "דיטראנומאליה" (deuteranomaly) – מגדילים דווקה את כמות הירוק שבתערובת"2.

מצב כזה כמובן, איננו עיוורון ואפילו לא חולשת ראיה, אלא וריאציה של פענוח תערובת צבעים, השונה מעט מרוב האוכלוסיה.

פרט להסבר המדעי-רפואי, אין לי ספק שחז"ל ידעו כי יש הבדלים בהרגשת צבעים בין אנשים, כמו שמצינו הכרה בהבדלים בין בני אדם בהערכת גובה הירח מעל האופק לפי קומות אדם, אך דיון מפורט יותר חורג ממסגרת זו, על אף היותו מעניין במיוחד.

ברמה ההלכתית אין ויכוח על כך שהחמרת הפוסקים בכל הנוטה לאדום היא דין גמור ולא חומרא בעלמא. אע"פ כן ברור שדין זה כולל בתוכו כבר את הבדלי הראיה בין מורים שונים, ולכן אין כאן בית מיחוש כל עוד לא נגענו בחמשת מיני דמים. לעומת זאת לדעת הרב בן אפרים שלדלטוניסט חלקי אסור להורות בכתמים, הדבר יחייב היום כל מורה הוראה לבדוק עצמו אם איננו שייך למיעוט הניכר של קרוב ל-10%, בשעה שהדבר ניתן לבירור בקלות רבה ע"י בדיקה של זיהוי ספרות העשויות מפסיפס צבעוני, בדיקה מהימנה הנמשכת דקות אחדות בלבד. ראה בקישור:

http://my.ynet.co.il/pic/color_blind/

 בכה"ג אסור לסמוך על הרוב.

בנוסף, מבחינה סטטיסטית מתוך אלפי מורי הוראה ברור שיש מאות שהם דלטוניסטים חלקיים שלא נבדקו מעולם ולדעת כת"ר פסקיהם לא פסקים, והיתריהם לאו היתרים.

לעומת זאת כתבתי כי לענ"ד לא יאמר כן בישראל, ואין לי ספק שכשהקדמונים תקנו את חומרת דין נוטה לאדום, האפשרות הזו כבר נכללה בתוספת האיסור, וכל עוד לא פגענו בדין תורה, לא החמירו הקדמונים כלל ועיקר. ובמיוחד כאשר אנו יודעים כי לא מדובר בחסר תחושתי ובעיוורון צבעים אמיתי, ואפילו לא בחולשת ראיה אלא רק בווריאציה של פענוח אותות הבאים מצבעי תערובת, פענוח המתבצע בעיניו ובמוחו של האדם.

                                                                       הרב מרדכי הלפרין

 


1.    אסיא , עז-עח, טבת תשס"ו, עמוד 19 הערה 23.

2.    נדה יט.

3.    נדה פרק ב' סימן ד'.

4.    סימן קפח.

5.    פרק ג' הלכה ג'.

6.    סימן קפח סעיף א'.

7.    שם, דף מט ע"א ד"ה ומ"ש ואין טהור.

8.    נדה כ,ב.

9.    לשון הבית יוסף סימן קפג, דף מא רע"א.

10. חלק ז' סימן נח.

11. חלק י' סימן קמא.

12. חלק ג' סימן סב אות א'.

13.  סימן קפג.

14.  סימן קפח סק"א.

15.  ברכות לא, א; מגילה כח, ב; נדה סו, א.

16. חלק א' סימן ע'.

17.  סימן קפח ביאורי ש"ך סק"א, עמוד קנז.

18.  ממה שנפסק בשולחן ערוך, יורה דעה סימן צח סעיף ג'.

19.  פרק ב' משנה ג'.

20.  ויקרא יג, יב.

21.  סנהדרין, לד, ב.

22.  נדה, נ, א.

23.  מועד קטן, ח, א.

24.  פרק ט' מהלכות טומאת צרעת הלכה ה'.

25.  ש"ך יורה דעה סוף סימן רמב.

26. ע"פ קידושין ו,א, יג,א.

27.  בבא בתרא קלא, א, סנהדרין ו, ב, נדה כ, ב.

28. תהלים קטו, ה'; קלה, טז.

29.  נדה יט, א.

30. דברים יז, ח'.

31.  סוטה כב, א, עבודה זרה יט, ב.

32. משלי ז', כו.

33.  משלי יא, טו.

34.  יבמות קט, ב.

35. קידושין נז, א, בבא קמא מא, ב, בכורות ו, ב.

36. שם עמוד 14.

37.  ברכות כח, א, וש"נ.

38.  נדה חלק ב', פרק קטז סעיף טו, עמוד תתרטז.

39. שער ח' סימן א'.

1.    אסיא  עז-עח, טבת תשס"ו, עמוד 19 הערה 23.

 

2.    אבינועם אדם, עיוורון לצבעים, מדע כד, 4-5 (1980) עמ' 170-174, בעמ' 172 שם.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.