נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

ברכת הראשון לציון – הרה"ר לישראל

דורון, אליהו. "ברכת הראשון לציון – הרה"ר לישראל" ספר הכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה, אתיקה והלכה (תשנ"ג-1993), עמ' 13-14.

ברכת הראשון לציון – הרה"ר לישראל

הרב אליהו בקשי-דורון

הראשון לציון – הרב הראשי לישראל

ברכת הראשון לציון – הרה"ר לישראל

ברשות עמיתי הרב הראשי לישראל הרב לאו שליט"א, יו"ר הכנס, מכובדי שר הבריאות, נשיאות נכבדה.

בואו ונחזיק טובה למכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה ולבית החולים שערי צדק שכינסו את הכינוס המבורך לרפואה, אתיקה והלכה.

הכינוס הוא גולת הכותרת של פעילות המכון, כאן המקום וזה הזמן להביע תודה לחברי המכון שעוסקים תדיר בחקר הרפואה על פי ההלכה, להודות בשם הרבנים ובשם הציבור על המחקרים והתשובות, על הפרסומים וההוצאה לאור של חוברת אסיא המביאים ברכה לרבנים ולרופאים האמונים על הרפואה ע"פ ההלכה, על הכינוסים והעמקת תודעת הצבור לבעיות הרפואיות בהלכה, זה המקום להודות, ולברך את הרבנים, את הרופאים ואת פעילי המכון.

הרפואה וההלכה אינם רק שני מושגים שיש להם זיקה זה לזה שמקבלים זה מזה ונותנים רשות זה לזה, לפי שההלכה והרפואה חד הם שכל כולה של הרפואה הלכה היא, ולא שייך להפריד בין הדבקים. כירושלמי עדיין שגור בפי שם בית החולים שערי צדק כ"בית חולים וואלך", ע"ש מייסד בית החולים, אישיותו של ד"ר משה וואלך או של ד"ר פלק שלזינגר ז"ל שעל שמו המכון הם העדות החיה שרפואה והלכה אינם שניים אלא שהלכה ורפואה חד הם, ועל כן טבעי הוא שבבית החולים שערי צדק הוקם המכון החוקר וממזג את הרפואה על פי ההלכה.

כדי להבין את הקשר בל ינתק שבין הרפואה וההלכה, נכון לקרוא את הסעיף הראשון בשלחן ערוך בהלכות רפואה ביורה דעה סימן של"ו,  משום שהסעיף הראשון ממנו פנה וממנו יסוד להבין את יסוד ההלכה שברפואה. וכך כותב השו"ע: "נתנה תורה רשות לרופא לרפאות ומצווה היא בכלל פקוח נפש, והמונע עצמו מכך הרי שופך דמים".

לפני ההגדרה שכל פעולה רפואית היא מצוה וחובה של פקוח נפש, פותח השו"ע בהקדמה "נתנה תורה רשות לרופא לרפאות", והמקור מדברי חז"ל על הפסוק בתורה "ורפא ירפא". יש בהקדמה זו כדי ללמד שלמרות שהרפואה מצוה וחובה חשובה ביותר של פקוח נפש, הרפואה והעיסוק בה זקוקים להיתר.

נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. אילולי שנתנה התורה רשות זו היה מקום לאסור כל פעולה רפואית. אם משום הסיכון שבה, אם משום קדושת האדם וקדושת החיים שהם למעלה מתפיסת אנוש עלי אדמות. ורק לאחר שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות מצוה וחובה היא משום פקוח נפש. אולם הרשות מוגדרת היטב. נתנה התורה רשות, אבל רק לרופא ורק לרפאות. יש להשמר שיעסוק ברפואה רק רופא, ויטפל בגופו של אדם רק כדי לרפאות. ועל כן ממשיך השו"ע ומגביל את המצוה "ולא יתעסק בכך אלא מי שהוא בקי ואם לא כן הרי זה שופך דמים". ומאידך מי שיכול לעסוק בכך ואינו עוסק – הרי זה שופך דמים.

מכאן שכל שאלה רפואית היא למעשה שאלה הלכתית טהורה, וכל פעולה בגופו של אדם יש בה או מצוה של פקוח נפש או שפיכות דמים. עזרה לאדם או פגיעה בערך העליון של קדושת האדם וכבוד הבריות. ומכאן שרופא אינו רק מוגבל ומונחה לאור ההלכה, אלא שכל כולו עוסק בהלכה וכל מעשיו מעשה מצוה הם, לפי שעיסוקו במצוה החשובה של פקוח נפש והצלת חיי אדם. טבעי הדבר שכל רופא זקוק להוראות הרב וכל רב צריך את ידיעותיו של הרופא בכדי להורות הלכה במצות פקוח נפש.

הזיקה שבין הרפואה להלכה, ויותר נכון בין הרבנים לגדולי הרופאים, ידועה במשך כל הדורות בתקופות הקודמות. הרבנים והרופאים לא היו זקוקים לכינוסים מעין אלה משום שרבים מגדולי ההלכה היו למעשה רופאים שעסקו ברפואה. גדולי האמוראים כרב ושמואל, מן הראשונים הרמב"ם, הרמב"ן, ר' יהודה הלוי ועוד. יתכן ולא היתה בזה בחירה חופשית כלל, לפי שגדולי ישראל מכח ידיעותיהם היו חייבים לעסוק ברפואה. כל מי שגדול בהלכה חייב לקנות ידע נרחב ברפואה. הלכות פקוח נפש בשבת ויום הכפורים, הל' טריפות, הל' מומים בקרבנות ועוד. כל אלה היקנו לגדולי ההלכה ידע גדול ברפואה ומכח זה התעסקו ברפואה. שהרי הלכה היא, שהיודע ומונע עצמו מכך הרי זה שופך דמים. דוגמא לידע רפואי שנרכש בעקבות הלימוד להלכה, מצאנו בגמ' (סנהדרין ה:) שרב העיד על עצמו "שמונה עשר חודש גדלתי בין רועי בקר כדי ללמוד את ההבדל בין מום עובר למום שאינו עובר". ואחרי נסיון של שמונה עשר חודש ודאי שיכל לנצל את ידיעותיו לא רק להלכה אלא גם לרפואה מעשית.

כיום נתמעטו הדורות. מעטים בינינו הרבנים העוסקים ברפואה. אבל ברוך ה' שיש לנו את מכון פאלק שלזינגר, את הרופאים ואת המחקרים המעדכנים את הרבנים. נכון להוסיף ולחזק את הקשר שבין הרבנים לעולם הרפואה, להחליף יותר מידע, "ותשועה ברב יועץ". עם התפתחות הרפואה עומדים אנו בפני שאלות קשות אשר לא שערום אבותינו. העיון בנושאי הכינוס, יש בו להוכיח עד כמה יש צורך לחקור להעמיק ולהוסיף מבחינה הלכתית ולתת את התשובות הנכונות.

כפתיחה וכמפתח לשאלות השונות הנבדקות מזוויות הרפואה, האתיקה וההלכה, נכון לזכור כלל יסודי שהתפיסה ההלכתית בנושאי הרפואה היא למעלה מושגי אנוש משום שהערך העליון של קדושת החיים מבחינת ההלכה אינו דומה כלל לתפיסה הרפואית או המשפטית במושגי בני אדם. כשאנו קוראים את הכלל בהלכה, כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, יש בהגדרה זו שחיי אדם הם למעלה מתפיסתנו, משום שכל מה שאנו יכולים להכיר, להעריך ולדמות בעולם, הוא רק העולם שלפנינו. וגם אם נתפוס עולם מלא, ערך נפש אחת גדול למעלה הימנו. וא"כ אין כל חישוב עלי אדמות השווה לערך החיים, ולו של אדם אחד. יש לזכור שכל תפיסה אנושית היא זמנית ובטווח ראיה מוגבל. אבל מושגי התורה הם במושגי הנצח, בראיה של קורא הדורות מראש. כדוגמא : רצח הוא ענין חמור ביותר מבחינה מוסרית. אבל את חומרת הרצח במושגי הנצח אין אנחנו יכולים להעריך, אלא מי שרואה את הדברים במושגים נצחיים. ברצח הראשון בתורה נאמר לקין "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה". ואמרו חכמים "קול דמי אחיך – דמו ודם זרעיותיו עד סוף כל הדורות זועקים אלי מן האדמה". אנו לא רואים ולא מסוגלים להעריך עד כמה חמור הנזק וההפסד במושגי הנצח ומהו דמו ודם זרעיותיו עד סוף כל הדורות. על פי אותה תפיסה במושגי הנצח נאמר כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא.

ומכאן לשאר המושגים הרפואיים. יש הבדל עקרוני בין התפיסה הקצרה של האדם למושג חיים, לבין התפיסה הנצחית של התורה והמודעות בהלכה. יש הבדל עקרוני בין המושג אבהות והורות בתפיסה היום יומית לבין ההגדרה הנצחית. והוא הדין לחיי שעה, ללידה ושאר מושגים שיש לדון בהם.

אשרינו שבמכון שלזינגר רואים את השאלות במושגי הנצח של ההלכה. אני מברך גם את בית הספר לרפואה על שם אלברט אינשטיין בארצות הברית ששותף למפעל המבורך, וברכותי לאורחים הרבים לשותפים למחקר ולעשיה. בטוחני שהדיונים בכנס יביאו ברכה. דוגמא לכך יש בפרסום שלפנינו. הצלחתכם הצלחתנו. ועל כך הברכה.