רקע רפואי עדכני בנושא פסיכיאטריה

ד"ר מוטי מרק

ראש שירותי בריאות הנפש של מדינת ישראל

פסיכיאטריה בשנות ה- 90

ראשי פרקים

א. דיכוטומיה מול גישה הוליסטית בפסיכיאטריה

ב. הגישה ההוליסטית – גישה יהודית?

ג.            ר' ישראל מסלנט והגדרת התת-מודע

ד. כלים חברתיים

ה. הגישה הסובלנית של ההלכה וחוק בריאות הנפש

מכאן לחלק השני, החלק של ההלכה. ההלכה היא מאד טולרנטית לפסיכופתולוגיה. תפיסתה בעצם מאד מודרנית ביחסה לפסיכיאטריה, לפסיכולוגיה ולמדעי בריאות הנפש ההוליסטיים. אבל יש להפריד בין גישת ההלכה הטהורה לבין היחס הפרקטי של הקהילה הדתית כלפי הטיפול הפסיכיאטרי. כאן, חשוב מאד שיתקיים מפגש בין סמכות תורנית ואנשי חינוך תורני לבין רופאים ואנשי בריאות הנפש. יחס התורה לרפואה הוא מאד חיובי, והרשות ניתנה לרופא לרפא. וגם החולה מחוייב במצווה של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". האם חיוב זה נוגע לאותו שוטה המוזכר לעיל? האם כופים עליו טיפול, או לא? לא כאן המקום לתשובה הלכתית בענין. התשובה של הפסיכיאטריה הישראלית, שהיא מאד מתקדמת בקשר לזה, מאד מורכבת, מרתקת ומעניינת.

החוק החדש לטיפול בחולי נפש מ1991 מאפשר לפסיכיאטר מחוזי – שימו לב: מאפשר, לא מחייב – כאשר קיימת הצטלבות של מצבים, כמו חולה פסיכוטי במצב שהוא מסכן את עצמו או את סביבתו, מאפשר לו להוציא – מה? לא אישפוז בכפייה כמו מקודם, אלא הוראה לבדיקה. רק בהתאם למסקנת הבודק, בבדיקה כפויה, ניתן להורות על אישפוז. שימו לב: לא כופים טיפול, כופים בדיקה. ורק בשלב שני, רק כשהוחלט שקיימים שני התנאים – מחלה במשמעות של "שוטה" וגם סכנה ממשית, ולא סכנה ערטילאית – אז רשאים לאשפז בכפיה.

בחוק הקודם שבוטל ב- 1991 דובר על אחזקה של חולה נפש. לפי התפיסה הישנה היה על החברה להתגונן בפני שוטה, ולהגן על השוטה מפני עצמו. דהיינו, הכניסו אותו בכפייה לבית חולים פסיכיאטרי לצורכי הגנה, אך לא דובר על זכותו לטיפול, זכותו לבריאות. היום, לאור הכרזת אירגון הבריאות העולמי על זכות האדם לבריאות ולאור חוק בריאות הנפש החדש, מהרגע שהפסיכיאטר המחוזי כופה על החולה אישפוז, דרך שני השלבים עליהם דיברנו, זכותו לקבל טיפול. אין אישפוז שאין בו ביטוי לזכות האדם לבריאות. ועיקרון זה מחייב אותנו המטפלים לשרת את המאושפז כדי לקדם את בריאותו.

מעבר לחובה שלנו, אנשי המקצוע, ללמוד להכיר את החברה בה אנו חיים, חובה זו מוטלת גם על הציבור. אני מעריך שבקהל יושבים גם פסיכיאטרים חילוניים, שרחוקים מדת ורחוקים מסגנון חיים דתי. אבל אם הם פסיכיאטרים בישראל, אם הם פסיכיאטרים באוכלוסיה יהודית, לא יכול להיות שפסיכיאטר ילמד על תרבות של הודו, יראה חובה לעצמו להכיר את התרבות האינדיאנית כדי לטפל בתמונה פוסט-טראומטית של חייל מוייטנאם שמוצאו אינדיאני, אך לא יקבל על עצמו את החובה, ולדעתי הזכות, להכיר את מקורותיו הוא. לא רק עקב סקרנות לחכמה ודעת אלא בודאי גם ככלי טיפולי.

גם לחברה הדתית יש לפעמים בעיה בגישה דו-ערכית לחולה הנפש. בשלבים הראשונים של מחלת הנפש החברה הדתית מאד תומכת בחולה. אבל מרגע שהחולה הגיע לאישפוז פסיכיאטרי, מרגע שנותק הקשר עם המציאות, מרגע שהושמה עליו התווית, קיימת ההרגשה כאילו השוטה הוא שוטה לנצח. כאן חשוב להרחיב את היריעה וללמוד את החלקים ההלכתיים.

אני בטוח שגם ההלכה מבדילה בין שוטה לתמיד לבין שוטה זמני או רגעי. וכמו שהחוק הישראלי מרחיב ואומר שאפוטרופסות על חולה הנפש ניתנת, אך חובה לשים אותה בקטעים מסויימים וחובה להסיר אותה ברגעים שאין צורך בה, אני בטוח שמקורות לכך נמצאים גם בהלכה, והמומחים בהלכה נמצאים כאן עמנו.

אני מודה על המפגש הזה ואני מקווה שיהיו רבים כמותו גם בעתיד.