היבטים משפטיים בנושא פסיכאטריה

פרופ' יעקב בזק

סגן נשיא בית המשפט המחוזי, ירושלים

חוק הטיפול בחולי נפש – האם נשמר האיזון?

ראשי פרקים

א. זכות החברה מול זכות הפרט

ב. אישפוז כפוי – מי מחליט ומי מפקח ?

ג. חולה הנפש – זכויות מול חובות

ד. מתן הוראת אישפוז – זכאות או חובה ?

ברצוני לסיים בבעיה של חובת הפסיכיאטר המחוזי להורות על אישפוזו של נאשם. לפי החוק רשאי הפסיכיאטר המחוזי להוציא הוראת אישפוז, אם התקיימו התנאים החמורים הקבועים בחוק, לאמור – לחולה נפש אשר מחלתו פוגעת בכושר שיפוטו, ושעקב כך הוא מסכן את הזולת, סיכון נפשי או סיכון פיזי. והנה, גם אם הפסיכיאטר משוכנע שהתמלאו כל אלה, קובע החוק כי הוא רשאי להוציא צו אישפוז. רשאי ולא חייב. ואני שואל את עצמי – האם זה מוצדק? האם לא הופר כאן האיזון בין זכויות הפרט לזכויות החברה? אם נמצא כי התמלאו כל התנאים המוקדמים החמורים הקבועים בחוק, מדוע לא להורות כי במקרים כאלה חייב הפסיכיאטר לאשפז? ואני סבור שהדבר חשוב מאד, לפי שטבעי למדי שכשהפסיכיאטר המחוזי צריך להחליט אם לאשפז או לא לאשפז, הוא רואה קודם כל את החולה העומד לפניו ואת ההתנגדות שלו להיות מאושפז. הציבור הוא דבר מופשט ורחוק, משהו לא ספציפי, ואילו החולה הוא מוחשי וקרוב. באופן טבעי הנטייה היא לראות יותר את האינטרסים של החולה מאשר אלה של הציבור. גם פסיכיאטר מחוזי עלול אולי לחשוש שאם הוא יורה על אישפוז, יעמוד מאוחר יותר בפני תביעה מצד החולה מדוע אושפז שלא לצורך.

החשש הוא שמא מתוך כל הנימוקים האלה יעדיף הפסיכיאטר המחוזי את זכויות החולה על זכויות הציבור, ויסכן את הציבור. הרי מדובר רק על חולה נפש שמחלתו ברורה, פגעה בכושר שיפוטו, פגעה ביכלתו להבין ועושה אותו מסוכן לציבור. במקרים כאלה הייתי אומר שחובה על הפסיכיאטר לאשפז את החולה. ולאחר שאושפז תוכל הוועדה הפסיכיאטרית לשחררו אם תמצא שהסיכון פחת או שניתן לפתור את הבעיה בצורה אחרת. נסיתי לסקור כאן את הזכויות והחובות אשר מטיל החוק החדש. אין ספק שחוק זה השיג הישגים משמעותיים בכיוון של הגנה על זכויות הפרט של חולי הנפש, ועל זה יבורך. אולם חושש אני שבאיזון בין זכויות הפרט לזכויות החברה נטה החוק יותר לכיוון זכויות הפרט מאשר לכיוון ההגנה על זכויות החברה, וכדאי לשים לב גם לנושא הזה.