אחריות הרופא על טעותו
סימן נז. אחריות הרופא על טעותו
א. הרפואה ופסיקת הלכה כמקצועות זהים באחריותם.
ב. חובת האחריות כלפי שמים.
ג. אם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומים.
ד. חיוב גלות בשוגג וחיוב לצאת ידי שמים.
ה. טעות מקצועית דינה כשוגג או כאונס.
ו. ההבדל בין טעות שאפשר למנוע, וטעות גמורה.
ז. טעות בחבלה כירורגית וטעות רפואית.
ח. פטור הרופא מטעם עוסק במצוה.
ויש לברר הטענה הנוספת על פסק השו"ע שרופא שטעה חייב בדיני שמים ואם הרג בשגגה גולה, הרי רופא שטעה עוסק במצוה, והעוסק במצוה פטור מכפרה אם שגג תוך כדי קיום המצוה, כפי שנפסקה ההלכה בשליח בי"ד שהרג בשגגה. וראיתי בברכי יוסף להרב חיד"א שם שהביא קושיא זו בשם המעשה רוקח, וכתב לחלק, שהרופא שטעה אינו דומה לשליח בי"ד שטעה. שליח בי"ד שטעה עסק במצוה שזו חובתו להכות את הנאשם, ואם נהרג על ידו אנוס גמור הוא. אבל רופא שטעה הרי טעה באשמתו ואין זה אונס גמור, טעותו גרמה שמעשיו אינם מצוה אלא עבירה ואע"פ שעשה זאת בתום לב במטרה לקיים מצוה, חייב על טעותו. ואכן חילוקו ואם למה שהזכרנו לעיל שיש לחלק בין אונס גמור לאונס של טעות הדומה לגניבה ואבידה, שברופא זקוק לכפרה. ונראה שהלכה זו תלויה בשאלה מהו שליח בי"ד שהכה פטור מתשלום. לדברי החיד"א פטור הוא מגלות, אם קיים מצוותו ולא עשה כל טעות. אבל במידה וטעה גם אם עשה זאת במטרה לקיים מצוה חייב. אולם לשיטת הראב"ד הסובר ששליח בי"ד פטור מגלות, גם אם טעה והוסיף מכה נוספת ועבר על בל תוסיף ואעפ"כ פטור מגלות כיון שעיסוקו היה במצוה. וא"כ גם רופא שהתעסק במצוה אעפ"י שטעה פטור מגלות.
בהגהות היד אברהם לשו"ע שם תירץ הקושיא בדרך אחרת. שליח בי"ד שהרג בשגגה, גם אם המכה נהרג קיים המצוה שהרי סוף סוף קיים ציווי בית דין. ואילו הרופא שריפא בטעות, לא קיים מצוה כלל כיון שטעותו גרמה שבמקום לרפאות המית את החולה, ורק קיום מצוה בפועל פוטר כפרה להורג בשגגה. לפי זה יש לחלק, אם בוצע ניתוח בטעות וגרם למוות, הרופא זקוק לכפרה כהורג בשוגג. אבל אם הרופא ריפא על ידי ניתוח, רק שהניתוח גרם לסיבוכים אחרים שעל ידם מת החולה, בנידון זה הרי קיים הרופא מצוה בניתוח ופטור מגלות.
ונראה להסביר את דברי החיד"א בדרך נוספת שאכן יש חילוק בין שליח בי"ד ורב המכה את תלמידו לרופא. שליח בי"ד אינו מוזהר לדקדק במעשיו כמו רופא שכל ההיתר שניתן לו הוא רק לרפאות את החולה, ואע"פ ששליח בי"ד פטור משוגג אם עסק במצוה, רופא שטעה חייב כיון שאם טעה אין לו הרשות לרפאות ואינו עוסק במצוה. אחריותו כרופא מחייבת אותו יותר ועל כן חייב על שוגג כמזיד, ששגגת תלמוד עולה זדון.
ובזה אפשר לחלק בין פסק החתם סופר באשה שטעתה ושפכה נפט במקום יין שרף שפטורה מדין עוסקת במצוה, לרופא שגרם בטיפולו מוות. אשה שאינה רופאה אין לחייב אותה באחריות מירבית, ואם טעתה בשוגג בשעת עסק המצוה פטורה, אבל רופא שנדרש לאחריות מירבית שגגתו זדון וחייב גלות.
לסיכום יאמר, אחריותו של הרופא למעשיו מקורה בחיובו כלפי שמים, לפי שמלאכתו מלאכת שמים, ואין לדמות חסינות מקצועית אחרת לחסינות של רופא, לפי שאחריותו אינה תלויה ברצון המטופל והסכמתו, החיוב בדיני שמים מחייב את הרופא לשאת אחריות מירבית גם אם פטור הוא מדין אדם.
מקורות נוספים:
אחריות הרופא בנזיקין
ורפֹּא ירפא
מיכאל ויגודה *
פרשת משפטים, תשע"ג, גיליון מס' 415
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה