נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

השוטה הגמור

פרבשטיין, משה. "השוטה הגמור" רפואה והלכה – הלכה למעשה: אסופת מאמרים לכנס ועידת רבני אירופה (תשס"ו), תשס"ו, עמ' 92-94.

השוטה הגמור

הרב משה מרדכי פרבשטיין

משפטי הדעת

פרק א. השוטה הגמור

המקור בגמ' להגדרת שוטה ול"סימני שוטה" הוא בברייתא (תוספתא תרומות פ"ג מ"א והובאה בגמ' חגיגה ג' ע"ב):

"ת"ר איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו". ובברייתא אחרת (חגיגה שם) נשנה סימן נוסף: "המאבד מה שנותנים לו".

סימנים אלו הובאו להלכה בטור (יו"ד סי' א') ובשו"ע (שם).

מתי נזקקין ל"סימני שוטה"

השאלה "איזהו שוטה", והצורך לתת "סימנים" לשוטה, אינם מתייחסים לשוטה הגמור. אדם שהליכי המחשבה וההתנהגות שלו פגועים לגמרי – אינו צריך לסימנים, וכפי שנאמר "וגם בדרך כשהסכל הולך…ואומר לכל סכל הוא" (קהלת י' ג').

וכן כתב בשו"ת עטרת חכמים (אהע"ז סי' י"ז):

"דהא ודאי יש כמה וכמה משוגעים גדולים, ומעשיהם נוראים לכל רואיהם, ואין בהם אף אחד מאותן ד' דברים שבגמ'".

ובשו"ת דברי חיים (סי' נ"ג):

"זה דבר פשוט, שאם ראינו באחד שהוא משוגע, הגם שאינו מקרע את כסותו, ואינו יוצא בלילה, ולא לן בבית הקברות, מכל מקום שוטה גמור הוא, וזה אין צריך לפנים, וכן מבואר בתשובת מהרי"ו".

כמו כן כאשר דיבורו של אדם הוא בלא קשר עם המציאות, אינו שואל ומשיב כהלכה ומדבר דברי שטות, הרי הוא שוטה בלא צורך בסימנים נוספים. וכלשונו של בעל ה"אור שמח" (שו"ת או"ש סי' י"ג):

"הדבר פשוט דעיקר הבדיקה מן השוטה הוא בגדרו, וגדר הדעת ניכר בדיבורו של אדם, שהוא מגלה על שכלו, ואם ידבר אדם דברים שאין להם שייכות כדרך המשוגעים, הוא משוגע גמור…דכמו באדם יש סימן ויש טביעות עין, וטביעות עין היא הכרה עצמית, וסימנים המה ציונים שנראה שזה הוא, וע"פ סימנים אין הורגים את הנפש, כן ההכרה בדיבור שאינו בשכל בר דעת – רק מדבר באין חבור ומשטר ובלא סדר – זה בגדר טביעות עין שהוא שוטה, אבל פעולות שיוצא יחידי בלילה וכו' המה בגדר סימנים על שטותו".

האור שמח מבדיל בין "סימנים" ל"טביעות עין". כאשר דיבורו אינו שפוי – אין צורך בסימנים, שהרי ניכר במהותו שהוא שוטה. ורק אם השטות ניכרת בפעולות בלבד – יש צורך ב"סימנים" כדי לקבוע שהוא אכן שוטה.

אמנם האור שמח הגדיר כ"טביעות עין" לקביעת שם שוטה דוקא דיבור שאינו שפוי, אבל ברור שקיימים עוד צורות התנהגות שאף אליהם נתייחס כ"טביעות עין" לקביעת שם שוטה. וכן מצינו שהרמב"ם (עדות פ"ט ה"ט) הגדיר את השוטה הגמור על פי התנהגותו, וכתב:

"שוטה פסול לעדות…ולא שוטה שהוא מהלך ערום, ומשבר כלים, וזורק אבנים בלבד – דהיינו השוטה הגמור – אלא כל מי שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב".

הרי שאותו אדם "המהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים" ברור ב"טביעות עין" שהוא שוטה, ואין צורך ב"סימנים" לקביעת שטותו.

סימני שוטה נדרשים בעיקר כאשר אנו עוסקים ב"שוטה לדבר אחד", והוא מי שהשטות אינה מתבטאת בכל התנהגותו, אלא רק בחלק ממנה (עי' פרק ב'). ברור שלא נגדיר אדם כשוטה מחמת כל מעשה או דיבור החורגים מן הרגיל או מוזרים, לכן יש צורך לדעת מה הם ה"סימנים" או המעשים, שלפיהם נוכל לקבוע עליו דין שוטה. וכן כתב בשו"ת עונג יו"ט (סי' קנ"ג):

"איזהו שוטה – שאמרה הברייתא – הוא אף שבכל עניניו הוא פקח".

ובשו"ת נפש חיה (אה"ע סי' כ"ז):

דפלוגתא דגמ' הוא רק בשביל שאנו רואין שבדברים אחרים הוא כפקח ויודע מה להשיב, ועכ"ז אמרינן כיון שיש בו אלו הדברים השנויים בברייתא דינו כשוטה, אבל אם אין אנו רואים בו דעת בשום דבר, והוא כשוטה לכל דבריו, אף אם אינו מקרע את כסותו בוודאי חשיב שוטה…אטו שוטה מחויב לעשות כל עניני שטות שבעולם".

להלן ידונו בהרחבה "סימני שוטה" בהקשר לשוטה לדבר אחד.

אולם יש עוד אופן בו אנו נזקקים לסימני שוטה, והוא כאשר אין אנו מכירים את האדם הנידון, ואין באפשרותנו לבדוק אותו בדיקה יסודית, ואז אם נמצאים בו "סימני שוטה" אנו מניחים שהוא אכן שוטה, וכן כתבו התוס' (חגיגה שם ד"ה דרך) וכפי שפירש את דבריהם בתבואות שור (יו"ד סי' א' ס"ק י"א), ועיין בזה בהרחבה להלן (פרק ב').

בדיקה בשוטה גמור

כתבו הפוסקים שאין כל בדיקה המאפשרת לתת תוקף למעשי השוטה הגמור. דהיינו, אף אם נבדק ונמצא שבאקראי מבין את מה שעושה, דינו כשוטה ואין תוקף למעשיו בכל מקרה. וכן כתב בעל העיטור (מאמר שביעי אות ר"י בהוצאת רח"י): "ועוד, שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא", ופרשו האחרונים את דבריו שהם מתייחסים לשוטה הגמור (עי' שו"ת דברי חיים ח"א סי' ע"ח, ועוד).

וכן בשו"ת מהר"י ווייל (סי' נ"ב) כתב:

"ועוד נסתפק לי אי מתקרי ליה חלומה בכה"ג, אע"פ שהשיבה כהוגן כמו שמשמע בעדות הראשון, מה בכך כן דרך שוטים שלפעמים משיבים נכונה ומ"מ שוטים הם, דדודאי הא דפליגי רבי יוחנן ורב הונא איזהו נקרא שוטה, היינו אע"פ שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו וכו', דאטו אי אינו מקרע כסותו, ואינו לן בבית הקברות, ואינו יוצא יחידי בלילה, ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות, אינו נקרא שוטה, אתמהה, אלא ודאי הא דפליגי היינו דוקא שלא ראינו בו שטות אלא זה, ואפילו הכי הוה שוטה אע"פ שמשיב כהוגן".

ובשו"ת דברי חיים (שם) נשאל בנידון גט שניתן לאשה שידוע שבעלה היה שוטה, ובית דין אחד התירו לה להנשא כיון שבדקו את בעלה בשעת הגט והשיב כהוגן, ובתשובתו לאחר שהביא את דברי העיטור ומהרי"ו הנ"ל, כתב: "אלמא לא מהניא בדיקה לשוטה, וכמעט כל הפוסקים מלאים לפסוק כן בפשיטות", ופסל מטעם זה את הגט, ופסק שתצא מבעלה השני.

מקור: משפטי הדעת, עמ' יז-קכח, הוצאת מכון שערי משפט, תשנ"ה

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.