דיני השוטה לדבר אחד
הרב משה מרדכי פרבשטיין
משפטי הדעת
פרק ג'. דיני השוטה לדבר אחד
מצאנו בפוסקים שנקטו שדיני השוטה לדבר אחד אינם כמקשה אחת, ויש חילוקי דינים בעניינו.
הדברים אמורים בין לשיטות הסוברות שהשוטה לדבר אחד אינו נידון כשוטה, ואף על פי כן לדברים מסוימים יהיה דינו כדין השוטה, ובין לסוברים שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה, ואף על פי כן לדברים מסוימים יהיה דינו כדין השפוי (להלן בסוף פרק ד' יתברר עוד האם "סימני שוטה" בתורת דרגת שטות, נאמרו לגבי כל הדינים, או שיש חילוקי דינים בכך).
מקור הדברים שעליו סובבים רוב דברי הפוסקים, הוא הקושיה החמורה של הכסף משנה והלחם משנה על הרמב"ם, וכדלהלן.
הרמב"ם (עדות פ"ט ה"ט) כתב: "השוטים פסולים לעדות משום שאינם בני מצוות". ותמהו הכס"מ והלח"מ מדוע נזקק הרמב"ם לטעם חדש זה, ולא כתב לפסול את עדותם מן הטעם המקובל בכל מקום על השוטים שהוא משום שאינם בני דעת, וכשם שאין קנינם קנין ואין תוקף למעשיהם, הוא הדין שאין עדותם עדות.
כמה תרוצים נאמרו על קושיה חמורה זו, ומתוכן הדברים נלמדים דיני השוטה לדבר אחד.
יש שתרצו שהרמב"ם לא נזקק לטעם שאינו חייב במצוות כדי לפסול את השוטה הגמור, אלא כדי לפסול את השוטה לדבר אחד, שאמנם סובר הרמב"ם שדינו כשוטה, אבל אם תמונת המציאות שלו נכונה וזכרונו אינו פגום, אין סיבה שלא לקבל אותו כעד, דלענין עדות אנו צריכים לבדוק רק האם אכן הוא דובר אמת, ולשוטה לדבר אחד אפשר שתהיה לו דעת מספקת להבין את מה שנעשה לפניו, ולתאר נכון את העובדות שראה, ולפיכך פסולו לעדות הוא רק משום שאינו בן מצוות (עי' להלן טעם פטורו מן המצוות).
וכן כתב התומים (ל"ה ס"ק ו'):
"דהא קיימא לן דחרש שוטה וקטן שכתבו את הגט וגדול עומד על גביהם, יש להם דעת לכתוב לשמה, ושמע מינה דיש להם דעה, ומילף נמי יליף, וא"כ כשמעיד שנתקדשה אשה בפניו וגדול עמו – היינו שהסביר לו הגדול את מה שנעשה – מאי טעמא לא יוכשר לעדות, אם כשר לכתיבת הגט, היאך לא יוכשר לעדות קדושין".
וליתר ביאור, הבעיה של השוטה היא, שאין לו רצון ושקול הדעת מספיקים, ולפיכך אם מעשיו צריכים להחיל חלות, אין להם תוקף, ולכן קדושיו וגרושיו אינם קדושין וגרושין, אבל עדות אינה צריכה לפעול חלות, ואין צורך בעדות לרצון, ולא לשקול הדעת, שאינה אלא לספר דברים כהוויתם, ולפיכך אין סיבה לפסלו לעדות אלא משום שאינו בן מצוות. וזה לשון האבן האזל (עדות פ"ט ה"ט):
"דאין דעתו נכונה ומיושבת אינו טעם מספיק אלא היכי שבא לחדש דבר, כמו לקדש או לגרש, או לקנות או להקנות, דלזה צריך דעת להחליט אם טוב לו ההקנאה או הקדושין או הגרושין, אבל סיפור מעשה בלבד, כיון שאינו רשע, מאי טעמא לא נאמין לו".
התוקף שיש למעשיו בקנינים ובגיטין וקידושין
יש שכתבו שאמנם השוטה לדבר אחד יש לו דין שוטה לענין זה שפטור ממצוות (עי' להלן), אבל לענין מעשים שעושה בהשכל ובדעת, יש בכח מעשיו אפילו להטיל חלות, ולפיכך קדושיו וגרושיו של השוטה לדבר אחד חלים, וקנינו קנין.
וכן כתב בנפש חיה (אהע"ז סי' כ"ז):
"אך לענין ליתן גט מאי נפקא מיניה אם חייב במצוות או לאו".
וכן כתב באבן האזל (שם) בפירושו השני:
"אם דעתו משובשת בדבר אחד שאין לזה שום שייכות לעניני קנינים וגיטין וקדושין, אין להוכיח – מהרמב"ם – דהמעשה בטל, כיון דלכל הדברים שצריך דעת לא ראינו שאינו שלם בדעתו".
וכן כתב בשו"ת צמח צדק (החדש, אה"ע סי' קנ"ג):
"והנה גבי נתחרש או נשתטה דאינו מוציא עולמית, פרשו הטעם במשנה (יבמות קי"ב ע"ב) משום דהאיש אינו מגרש אלא לרצונו – אמנם עי"ש במשנה שאמרה טעם זה בחרש, ולא בשוטה – וא"כ אם בכל דבריו הוא פקח, אף שבדבר אחד הוא שוטה, כיון שאותו הדבר אינו שייך לענין הגט, והוא נותן את הגט מרצונו, יש לומר דיכול לגרש".
וכן פסק בשו"ת אגרות משה (אהע"ז סי' ק"כ ענף ב').
אמנם בשו"ת זכרון יוסף (אהע"ז סי' י' ד"ה טעם ד') על אף שמסכים עם החילוק שבין חיוב המצוות לבין התוקף שיש למעשיו, סובר שדין גיטין וקדושין תלוי בחיוב מצוות, ולא בתוקף שיש למעשיו לגבי קנינים, לפי שמי שאינו חייב במצוות אינו בר קדושין ובר כריתות, ואין קדושיו קדושין ואין גרושיו גרושין, ולפיכך השוטה לדבר אחד על אף שיש תוקף למעשיו לענין הקנאת ממון וחלות מעשה קניין שעושה, אבל לענין קדושין וגיטין, כיון שאינו חייב במצוות, אין תוקף לקידושיו וגירושיו. וכן כתב:
"וצריך לומר דכך קיבלו חז"ל, דאם דעתו משובשת בדבר אחד בהתמדה… אע"פ שהוא בדברים אחרים חכם כשאר בני אדם (כמש"כ הסמ"ע), שוטה מיקרי, ופטור מכל מצוות האמורות בתורה – וכמו דאיתא במקומות רבים דשוטה פטור מן המצוות – וכיון שפטור מן המצוות לא קאי עלייהו כלל קרא ד"וכתב ונתן" דגבי גט, ולפיכך אינם בתורת גיטין וקדושין, דלאו בני כריתות נינהו בשעת סידור הגט ונתינתו".
יש לתמוה, לדעת הסוברים שיש כח ותוקף למעשי השוטה לדבר אחד אם נעשו בהשכל ובדעת, מניין לנו שאינו חייב במצוות, ועי' לעיל שמלשונו של בעל הזכרון יוסף משמע שהוא מקבלת חז"ל, ולא ידענו מקור לזה. ועוד שהרי הזכרון יוסף עצמו כתב שהמקור לפטור של שוטה גמור הוא מקטן, וזה לשונו:
"מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וכו', דאיש למעט קטן מפני שאינו בן דעת, וכ"ש חרש ושוטה דגריעי דעתם ובינתם טפי מקטן, כדמשמע בש"ס בכל דוכתי".
ואם כן לענין השוטה לדבר אחד לא יועיל מקור זה, שהרי אין ללמוד אותו בכל שכן מן הקטן, לפי שבדברים שהוא בר דעת בהם דעתו שלימה כגדול, ומנין לנו שהוא פטור מן המצוות (ועי' לעיל שכן הקשה גם בגט מקושר).
שיטת הנודע ביהודה שפטור ממצוות הנוגעות לדבר שנשתבשה בו דעתו
הנודע ביהודה (בתשובתו באור הישר סי' ל') חדש חדוש גדול, וכתב שהשוטה לדבר אחד, הרי הוא פטור ממצוות הנוגעות לדברים שבהם הוא שוטה, וחייב בשאר המצוות הנוגעות לדברים שבהם הוא פקח, וזה לשונו:
"שוטה בדבר אחד, אף שאינו מאותן דברים המפורשים בחגיגה, ואינו נחשב שוטה הואיל ואין בו שום דבר של שטות מאותן הדברים, היינו שאינו שוטה לכל הדברים, אבל על כל פנים לאותו דבר שנטרפה דעתו בו ומשובשת תמיד בדבר זה, הא ודאי שלכל מה שנוגע באותו דבר הוא שוטה, ואם כן כל מצוות ששיכות לאותו דבר לא שייך בהם, ואף ששאר מצוות שייך בהם דלכל שאר דברים הוא חכם, מכל מקום שוב אינו בכל המצוות".
ולכן אף אם דעת הרמב"ם שהשוטה לדבר אחד אינו נידון כשוטה (עי' לעיל דיון בדבר), מכל מקום כיון שפטור ממקצת מצוות הנוגעות לשטות המסויימת שלקה בה, הרי אדם הפטור ממקצת מצוות גזירת הכתוב היא שפסול לעדות (עי"ש שנלמד דין זה "במה הצד" מאשה וגזלן הפסולים לעדות).
יש להדגיש שמדבריו מוכח שאין פטורו של השוטה ממצוות משום שהוא כאנוס (עי' להלן פרק י"א דיון בשאלה זו), שהרי הוא פסול לעדות מכח הלימוד ב"מה הצד" מאשה שאינה בכל המצוות, ואילו פטורו היה מחמת אונס הרי אינו דומה לאשה, ואי אפשר ללמוד מממנה פסול השוטה לעדות, ובהכרח שאף הוא כמוה אינו מחויב במצוות אלו. ומדברים אלו עולה חידוש נוסף שאם פטורו ממקצת המצוות הוא משום שאינו מצווה בהם כלל, נמצא שיתכן מצב של אדם שיהיה מצווה רק במקצת מצוות.
האחרונים תמהו כמה תמיהות על דברי הנודע ביהודה, ראשית, הרי תתכן מציאות שהשטות בדבר אחד שלקה בה אדם זה היא בענין שאינו נוגע כלל למצוות, ולטעמו של הנודע ביהודה הוא כשר לעדות, והרמב"ם הרי לא חילק בכך, ופסל לעדות כל שוטה לדבר אחד בלא להתייחס במה היא השטות. ושנית, עצם ההנחה שקיים מצב שבו האדם מחויב רק במקצת מצוות היא חידוש גדול, וכן תמה בשו"ת נפש חיה (אהע"ז סי' כ"ז).
ובאמת חידושו העיקרי של הנודע ביהודה הוא, שאף לענין דין שוטה אין צורך לקבוע שם כללי על האדם, שוטה או פקח, אלא אפשר לקבוע שהוא גם שוטה וגם פקח, ודינו לדברים מסוימים כשוטה, ולדברים אחרים כפיקח.
לעצם חידושו זה של הנודע ביהודה מצאנו לו חבר את בעל השאגת אריה (בתשובתו באור הישר סי' כ"ז בד"ה ודעת) וזה לשונו:
"אם הוא שוטה לדבר אחד, חוץ מאלו המנויין בחגיגה, אע"ג דלא חשיב כשוטה לכל הדברים, מכל מקום לאותו דבר יחשב שוטה".
ואפשר היה לדחות, שאין כוונתו שיש עליו דין שוטה לענין זה, אלא שמכל מקום כיון שאנו רואים שבענין זה אין לו שקול דעת, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אי אפשר לקיים את מעשיו, ואף לענין מצוות יהיה רק כאנוס שאינו יכול לקיים.
אבל אי אפשר לפרש כן בדבריו, שהרי כתב לחלק בשוטה לדבר אחד בין אם עומד לבוא לכלל דעת או לא, וזה לשונו שם:
"שוטה לדבר אחד לא חשיב שוטה אפילו לאותו דבר, אא"כ אין סופו לבוא לכלל דעת, לאפוקי האי, כיון דסופו לבא לכלל דעת, אפילו לאותו הדבר לא חשיב שוטה".
חילוק זה הוא רק אם הדיון נסוב על דין שוטה, שהרי לענין המציאות כאשר אנו דנים אם עשה את מעשהו בהשכל ובדעת, אין משמעות לכך שכאשר יגדל יהיה בר דעת.
נראה לומר שלדרכו של הנודע ביהודה שאפשר לקבוע על אדם שהוא גם שוטה וגם פקח, ניתן להרחיב את חידושו, ולומר שלענין חיוב מצוות לא קיים חיוב לחצאין, ואדם אשר חלק ממנו הוא שוטה, לא חל עליו חיוב מצוות כלל, ואין זה תלוי אם שטותו קשורה לקיום מצוה מסויימת, אלא שלא הטילה התורה חיובים על אדם לחצאין, ואם אי אפשר להטיל אחריות על כל האדם, לא חייבה אותו תורה כלל במצוות (ועי' אבן האזל שם ונפש חיה שם שנראה שאף הם פרשו כן).
לפי"ז אפשר לישב את תמיהתנו מניין החילוק בין קנינים למצוות, ומשום דלענין קנינים יכול לפעול בחלק הפקח שבו, אבל לענין מצוות, אין חיוב מצוות על אדם שאינו שלם בדעתו (ועי' עוד בשו"ת אגרות משה שם).
מדוע אדם הפטור ממצוות פסול לעדות
לשיטות הסוברות שיש תוקף לכל מעשי השוטה לדבר אחד, ונדרש הרמב"ם לפסול אותו לעדות רק מטעם שהוא פטור ממצוות, טעם זה ניתן לפרשו בשתי דרכים.
לדעת הנודע ביהודה שהוא פטור רק ממקצת מצוות, הטעם לפוסלו לעדות הוא מגזירת הכתוב, ונלמד דין זה מ"הצד השוה" מאשה וגזלן (עי' לעיל). אולם לסוברים שהוא פטור מכל המצוות, כתבו הפוסקים שהוא פסול לעדות משום שאינו מוזהר בלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", ועד שאינו מוזהר בלאו זה אינו נאמן בעדותו (עי' דברי חיים אהע"ז ח"ב סי' נ"ה שדן לומר שף לדעת הסוברים שגוי כשר לעדות מן התורה נאמנותו בנויה על כך שהוא מוזהר על הדינים,ועי' אבן האזל שם, אגרות משה שם).
יש נפ"מ להלכה בין הטעמים הללו. לטעם הנודע ביהודה שהפסול הוא מגזירת הכתוב, הרי הוא ככל פסולי עדות מן התורה, ולעדות שפסולי עדות כשרים לה, כגון עדות אשה או עד אחד באיסורים, יהיה כשר אף השוטה לדבר אחד. אבל לטעם הפוסקים האחרים הרי אינו נאמן מפני שאנו חוששים שישקר לפי שאינו מוזהר בלאו של "לא תענה", ודינו כאותם שפסולים מחשש שקר שאינם נאמנים אף בעדות אשה ובאיסורים.
נידון הזיקה בין פטור ממצוות לפסול עדות נוגע גם בשורש הנאמנות שהאמינה התורה לעדים. לדעת הסוברים שזה שאינו מוזהר בלא תענה אינו נאמן, בהכרח שנאמנותו של העד מבוססת על האיסור והאזהרה שלא לשקר, וכן כתב בשו"ת בית יצחק (אהע"ז סי א'):
"דעיקר נאמנות העדים היא מטעם דלא נחשדו לשקר שיעברו על לא תענה, ולפי זה בשוטה דלאו בר מצוה הוא, אינו נאמן על גוף העדות".
אבל לדעת הנודע ביהודה אין לנו מקור לכך, ואפשר שנאמנות העדים מבוססת על ההנחה שבדרך כלל אנשים הם ישרים ודוברי אמת, ואין לכך כל קשר לאיסורים ולעבירות. מנידון זה עולה נפ"מ גדולה להלכה בתינוק שנשבה שעובר על כל דיני התורה, אבל דינו כאנוס ואינו עבריין שיפסל לעדות מדין רשע. כי אם הטעם לנאמנות עד הוא משום שמן הסתם דובר אמת, אף זה התינוק שנשבה לא הורעה חזקתו, אבל אם הטעם לנאמנותו הוא משום האזהרה של "לא תענה" האוסרת עליו לשקר, הרי זה שאינו נמצא תחת מרות המצוות ואינו חושש מלעבור על כל האיסורים, ואף אינו יודע כלל שהוא מוזהר עליהם, הרי אינו עדיף ממי שהוא פטור מן המצוות, ואינו נאמן בעדותו.
הפוסקים הזכירו טעם נוסף לפסול את הפטור מן המצוות לעדות, לפי שהפטור מן המצוות אינו בפרשת הזמה, ואף אם יוזם לא יתקיים בו דין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ועדותו היא כ"עדות שאין
אתה יכול להזימה" שהיא פסולה (אגרות משה שם).
בשו"ת חתם סופר (אהע"ז סי' ד') כתב שאף אם אינו פטור מן המצוות, ודלא כנודע ביהודה, מכל מקום אי אפשר לקיים בו דין כאשר זמם כיון שאינו כפקח, ואם כן הרי עדותו היא עדות שאי אתה יכול להזימה. וצ"ע שאם אין דינו כשוטה לענין פטורו מן המצוות מנין שאי אפשר להענישו בעונש הזמה. ושמא אין כוונת החתם סופר לחלוק על הנודע ביהודה ולחייבו במצוות, אלא שלדעתו אף אם הוא פטור מן המצוות אין לפסלו לעדות מחמת הלימוד מאשה וגזלן (אולי משום שסובר שפטורו הוא כאנוס, עי' לעיל), אבל מכל מקום כיון שבפועל אי אפשר להטיל עליו עונש הזמה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, לפיכך הוא פסול לעדות.
אמנם אם פסולו של השוטה לדבר אחד הוא משום שעדותו היא "עדות שאי אתה יכול להזימה", הרי מטעם זה לא יפסל אלא לעדויות שנדרשת בהם "עדות שאתה יכול להזימה", אבל כאשר לא נדרש תנאי זה, וכגון באיסורים ובעדות אשה, לא יפסל השוטה לדבר אחד.
מקור: משפטי הדעת, עמ' יז-קכח, הוצאת מכון שערי משפט, תשנ"ה