סימני השוטה
הרב משה מרדכי פרבשטיין
משפטי הדעת
פרק ד'. סימני השוטה
ענינו של פרק זה הוא לדון בשאלה על פי אילו מעשי שטות, או דיבורים של שטות, קובעת ההלכה על אדם שהוא אכן שוטה.
כבר הובהר לעיל (פרק א') שהצורך לתת "סימנים" לשוטה, אינו מתייחס לשוטה הגמור. אדם שדרכי המחשבה וההתנהגות שלו פגועים לגמרי אינו צריך לסימנים כדי לקבוע שאכן הוא שוטה.
סימני שוטה נדרשים:
א. כאשר אנו עוסקים ב"שוטה לדבר אחד" (עי' פרק ב'), אנו נזקקים ל"סימני שוטה" כדי להגדיר מחמת אילו מעשים נוכל לקבוע עליו שם זה. שהרי ברור שלא לפי כל מעשה או דיבור החורגים מן הרגיל, נקבע על אדם שהוא שוטה.
ב. כאשר אין אנו מכירים את האדם הנידון, ואין באפשרותנו לבדוק אותו בדיקה יסודית, הרי כאשר נמצאים בו "סימני שוטה" אנו מניחים שהוא אכן שוטה, עד שלא יתברר לנו שאין הדבר כן.
"סימני השוטה" נשנו בגמ' חגיגה (ג' ע"ב):
"ת"ר איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו". ובברייתא אחרת שם נשנה סימן נוסף: "המאבד מה שנותנים לו".
נחלקו שם ר' הונא ור' יוחנן, לדעת רב הונא אינו שוטה עד שיהיו בו כל שלשת הסימנים, ולדעת ר' יוחנן אפילו אם יש בו אחד מהם הרי הוא שוטה, והלכה כר' יוחנן (ראבי"ה סי' תת"ה; אור זרוע שחיטה סי'שס"ז; רא"ש חולין פ"ק ס' ד'; ועי' ב"י אהע"ז סי' קכ"א שכתב כן גם בדעת הרמב"ם, ובגט מקושר בולא סי' י"ד תמה עליו מנין הוכיח כן; ועי' תשובת ר"ש משפיירא בשו"ת מהר"ם סי' תנ"ה ויש שפרשו בדבריו שחשש להלכה לדעת הירושלמי הפוסק כרב הונא). והובאו סימנים אלו להלכה בטור (יו"ד סי' א') ובשו"ע (שם).
"סימני שוטה" שבגמ' – האם הם דוקא או לאו
נחלקו הראשונים האם סימנים אלו שנאמרו בגמ' הם דוקא או לאו. יש הסוברים שסימנים אלו הם דוקא, ורק מכוחם אפשר לקבוע על השוטה לדבר אחד שהוא שוטה. אבל מעשה שטות אחר, לא יקבע עליו שם שוטה, (כן דעת ר' שמחה משפירא הובא בשו"ת מהר"ם ב"ב סי' תנ"ה ובב"י סי' קי"ט, ר' אביגדור הובא במהרי"ק שורש י"ט, וע"ע בשו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ', ובשו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב סי' ד' כתב דאף הרשב"א בשו"ת סי' תשס"ה סובר כן).
טעמה של שיטה זו, לא נתבאר בדבריהם. ובשו"ת דברי חיים (סי' ע"ד) כתב שהוא מהלכה למשה מסיני. וכן כתב הגאון מרוגאצ'וב (בשו"ת צפנת פענח סימנים ק"ג – ק"ז) שקיימים שני גדרי שוטה, האחד מסברא והוא מצד שאין לו דעת, והאחר מגזירת הכתוב והוא בכלל מה שאמרו "שיעורין הלכה למשה מסיני". השוטה מגזירת הכתוב הוא רק כשיש בו את סימני שוטה שנאמרו בגמ'. ועי' בדבריו שהאריך לבאר את חילוקי הדינים בין שני סוגי השוטים.
לא כן סובר הרמב"ם שהרי כתב (בהלכות עדות שם): "כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים". וכתב הב"י (שם), שמזה שהרמב"ם לא פירש באיזה דבר תהיה דעתו משובשת, והשמיט את כל הסימנים שנאמרו בגמ', בהכרח שסובר ש"סימנים" אלו שנאמרו בגמ' לאו דוקא הם, ולפיכך אדם שנשתבשה דעתו בדבר אחד, בכל דבר שהוא, דינו כשוטה.
מלשון המהרי"ק (שם) נראה שלא הכריע בשאלה האם הסימנים שבגמ' הם בדווקא.
(אמנם עי' בשו"ת נפש חיה (סי' כ"ז) הסובר שאין מחלוקת בדבר, וכאשר בדבר אחד ברור שהוא שוטה בו, לכו"ע אין נפקא מינה במה היא השטות, ורק כאשר עושה מעשים מוזרים, אבל לא ברור לנו שהוא שוטה בהם, נדרשים "סימני שוטה" שבגמ' כדי לקבוע שהוא שוטה).
להלכה, נחלקו הפוסקים האחרונים:
יש שנקטו לעיקר לפסוק כדעת ר' שמחה וסיעתו (שו"ת זכרון יוסף סי' י'; צמח צדק סי' קנ"ג; דברי חיים אהע"ז סי' נ"ג וסי' ע"ד וע"ה וכתב שם "שכן היא סוגיא דעלמא", ועוד).
יש הפוסקים שדברי הרמב"ם הם עיקר (כן משמע פשטות הב"ש והתו"ג שם, וכן פסק בשו"ת אריה דבי עילאי סי' כ"ה).
ויש שכתבו דדין זה שנוי במחלוקת שלא הוכרעה (תשובת ר"ש אמסטרדם באור הישר סי' כ"ט; גט מקושר בולא סי' י"ד, ועוד רבים. ועי' בשד"ח מערכת אישות סי' ב' אות ג'. ועי' שאגת אריה בתשובתו באור הישר סי' כ"ז שתמה על סתירת הטור, שביו"ד סי' א' הביא את סימני שוטה שבגמ', ואילו בחו"מ סי' ל"ה העתיק את הרמב"ם, וע"ע בשו"ת עטרת חכמים סי' י"ח ובתשובת הנודע ביהודה באור הישר סי' ל"ד).
בשו"ת חכמי פרובינציה (סי' נ"ז) חידשו, שרק פטור ממצוות תלוי דוקא ב"סימני שוטה" שבגמ', אבל לענין גרושין החמירו שבכל שטות שעשה דינו כשוטה, וז"ל:
"דלא בעינן סימנים האמורים בפ"ק דחגיגה, אלא לגבי פטור ממצות, אבל לענין גט, אפילו ראינו מעט ערבוב או בדבורו או במעשיו, אין כותבין על פיו, דכולהו תנויי הכי מוכחן דמבעיא לן למבדק בענין גט דיוקא דדעתא צלתא טפי". ולא מצאתי חבר לשיטה זו.
לשיטת הרמב"ם – מה למדנו מ"סימני שוטה" שבגמ'
לשיטת הרמב"ם עדיין הדבר צריך תלמוד, מדוע הזכירה הגמ' סימנים אלו אם אינם בדוקא. ניתנו לכך תשובות אחדות:
א. הסימנים מגדירים סוגי מחלות נפש שונים – הגר"י אברמסקי כתב בשם הגר"ח מבריסק (אוצר הפוסקים סוף ח"ב בהערות עמ' כ"ב), שלשיטת הרמב"ם אמנם לאו דוקא התופעות שהוזכרו בגמ' הם סימנים למחלת נפש, שהרי יתכן שתהינה לכל מחלה תופעות שונות, אבל סימנים אלו מגדירים מחלות נפש שונות, ויש ללמוד מהם לענין סוגי המחלות שקבעו הברייתות שהלוקה בהן נידון כשוטה. הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה, מתאר את החולה במרה שחורה, מחלת הדכאון. המקרע כסותו, מתאר את החולה במחלה הגורמת לו להשתולל ולאי יכולת לשלוט על מזגו (כנראה מניה), וכיוצא בזה.
לא ברור בדבריו האם לפרושו הגמ' באה למעט מחלות נפש אחרות, ומה היא המשמעות ההלכתית שיש להגדרת סוגי המחלות.
ב. הסימנים מגדירים את חומרת שיבוש הדעת – יש שכתבו שאף אם הסימנים הם לאו דוקא, נשנו "סימני שוטה" כדי לתת קו גבול תחתון, לומר שכדי לקבוע על אדם שהוא שוטה, צריך שהשטות שהוא נוהג בה תהיה שטות גדולה כעין הדוגמאות שנשנו בחגיגה. וכן כתב המהרי"ק (שורש י"ט הובא ב"י קכ"א):
"אם יראה בעיניך דלאו דוקא הני דפ"ק דחגיגה, אלא שדברו חז"ל בהווה… ויראה בעיניך שהגיע זה לשטות גדול כמו הני דבחגיגה".
וכן הסכים הנודע ביהודה (באור הישר סי' ל"ד), ומתוך כך טען על הפוסלים גט מכח מעשה שטות שאינו מפורש בגמ', שהיה עליהם לדון גם על חומרת השטות: "ואיה שוקל לשקול את שטותו, אם הוא שטות גדול כמו הני דחגיגה", וכתב שמשום כך לא היה להם לפסוק שהגט פסול בוודאי.
וכן כתב ר' שאול אמסטרדם (באור הישר סי' כ"ט), שמה שכתב הרמב"ם "דבר מן הדברים" היינו דוקא דבר הדומה לאותם מעשי שטות שבגמ', "אבל אם עושה מעשה שאינו יוצא מהקש השכל ולא נשתנה כל כך מדעת הבריות, לא נקבעעליו שהוא שוטה". ולפיכך פסק, שמי שיש בו פחד שוא, אינו נידון כשוטה אם מתוך פחדו אינו עושה מעשים החורגים מן המקובל, ואם נסע מתוך פחדו למדינה אחרת, אין במעשה זה סימן שוטה.
הנחה זו, שנדרשת אותה דרגת טרוף של הסימנים שבגמ' כדי לקבוע על אדם שהוא שוטה, יש בה קושי. אם יש נפ"מ להלכה מסימנים אלו, מפני שהם מלמדים את חומרת שיבוש הדעת, מדוע השמיטם הרמב"ם. היה לו לכתבם, ולהוסיף "והוא הדין כיוצא בהם" (ואמנם המהרי"ק לא כתב כן בשיטת הרמב"ם, אלא כסברת עצמו).
חומרת שטות בדבר אחד הקובעת שם שוטה
דעת הנודע ביהודה (אור הישר שם), שהשוטה לדבר אחד אין דינו כשוטה אלא אם כן בדבר זה דעתו משובשת לגמרי, ואינו יודע להבחין בענין זה בין הן ללאו ובין דבר והיפוכו, אבל אם מכיר את הדברים הסותרים, הוא מכלל טפשי הלב ולא מכלל השוטים.
לפיכך דן לומר, במי שהיה בליבו פחד חינם (כמעשה הגט מקליוא, שטען הבעל שיש עליו סכנת מות ומוכרח לברוח, והפוסלים הגט טענו שפחד זה לא היה אמיתי אלא שגעון לדבר אחד) שפחד שוא בלבד אינו קובע שם שוטה. ואפילו לדעת הרמב"ם שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה, הרי זה רק כאשר בשטות זו "נטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת בדבר מן הדברים". וכתב הנודע ביהודה:
"ובתוכחה כתב, ורדף אותם קול עלה נדף ונסתם ואין רודף, הכי נימא שבשעת הפורענות היו בכלל שוטים, וקידושם וגיטם היו בטלים".
בתשובת ר"ש מאמסטרדם (אור הישר סי' כ"ט) כתב גם כעין הנודע ביהודה, וז"ל:
"אפילו אם עשה מאלו ג' דברים שבגמ', או דבר מן הדברים שכתב הרמב"ם, לא חשיב שוטה אלא אם כן עשאן בשיבוש הדעת ובלבול השכל כפי הנראה לבני אדם בשעה שעשאן, ואפי' שהשיב כהוגן על מה ששאלו אותו, אפ"ה נראו בו סימני בלבול הטרוף. אבל אם לא נרגש לעיני בני אדם באותה השעה שום בלבול השכל, והמעשה שעשה היה מתוך ישוב הדעת, אין בכך כלום".
הר"ש אמסטרדם הביא ראיה ממאבד עצמו לדעת, שמפורש במשנה שאם נתן גט בשעה שתכנן להרוג את עצמו, הגט קיים (גיטין ס"ו). "והרי אין לך שיבוש גדול מזה שיהרוג אדם את עצמו, והוא זר יותר ממאבד מה שנותנים לו, אלא בהכרח, דכיון דבשעה זו עצמה לא ראינו בו כל סימני שיבוש הדעת, והיה כפקח גמור ומיושב בדעתו, לא תלינן בשיבוש הדעת, אלא זדון ליבו השיאו כן".
בשו"ת בית אפרים (גיטין סי' פ"ט) חולק על הנודע ביהודה, וסובר שאף פחד שוא בלבד בלא שתהיה דעתו בדבר זה משובשת לגמרי, יקבע על האדם שם שוטה לדבר אחד, מפני "שכל שאין שום סיבה לפחדו בעולם, וליכא למיתלי רק שהוא דרך שטות, אפשר דגם בכה"ג נחשב לשוטה לסוברים דהני דחגיגה לאו דוקא".
שטות בדבר אחד שאינה מתבטאת במעשים, אלא במחשבות ודיבורים של שטות
הנודע ביהודה חידש עוד, שאף לסוברים שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה, אין זה אלא בעושה מעשה של שטות, אבל בדברים בעלמא, שמדבר דיבורי שטות בדבר אחד, ובכל שאר הענינים מדבר ושואל כענין, אינו נחשב שוטה כלל. ומביא ראיה מהגמ' (גיטין ס"ח ע"ב) "דשטיא בחדא מילתא לא סריך", ופי' רש"י, דאם אומר רק שטות אחת ואינו אומר דבר שטות אחרת לאו שוטה הוא. (בגמ' מבואר, ששלמה המלך לאחר שסולק מכסאו, הסתובב בחוצות ואמר "אני שלמה מלך ירושלים", והיו הדברים נראים כשגעון, וכששמעו החכמים דבר זה אמרו שאם רק בזה מתבטאת שטותו, אין אדם זה שוטה, וצריך לבדוק את דבריו). והרי הרמב"ם כותב שמי שנטרפה דעתו בדבר אחד מן הדברים הוא שוטה, ובהכרח דיש חילוק בין דבור של שטות לבין מעשה של שטות (והסכים עמו בשו"ת נפש חיה סי' כ"ח).
כמה מן הפוסקים חולקים על הנודע ביהודה, וסוברים שאין הבדל במה מתבטאת השטות, ואף אם השטות לדבר אחד מתבטאת בדיבור בלבד, דינו כשוטה.
בבית אפרים (שם) כתב:
"שהרי אנו רואים בחוש, שיש מי שתופס במחשבתו דבר שטות אחד ומחזיק בו ימים רבים, וכמו המגרש שבנידון שלנו, שנקבע במחשבתו שיש לו שונאים שחפצים בקלקלתו, ומחזיק בשטות זו כמה שנים, וכיוצא בזה רבים".
לפיכך כתב שאמנם כאשר בשאר דבריו הוא חכם יש לבדוק שמא אינו אומר דברי שטות אלא האמת כדבריו, וכפי שנאמר לגבי שלמה המלך, אבל אם התברר שאכן יש לו דמיון שוא, ודאי שהוא כשוטה.
(וכתב עוד לדחות הראיה משלמה המלך, לפי שלא כל לשון שוטה בגמ' הכוונה לשוטה ממש, אלא היא לשון מושאלת. ועי' עוד בסוף דבריו שהקשה הבית אפרים על עצמו, מדברי הב"י בשם בעל העיטור, שהביא את הסברא "דשוטה בחדא מילתא לא סריך" להלכה, לענין בדיקת נשתתק).
אף בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קל"ז וע"ע ח"א סי' ע"ח אות י') חלק על הנודע ביהודה, וכתב:
"לא מסתבר כלל, דעיקר סברת הרמב"ם היא דכיון שאנו רואים שדעתו משובשת הרי הוא שוטה, ואין נפ"מ במה ניכר שטותו, ואם כן הוא הדין בדברים, וידוע מאמר החכם "הלשון קולמוס הלב", ובזה ניכר שכל האדם ודעתו. ואדרבא, כשאינו מדבר כהוגן הרי חזינן שהוא שוטה תדיר ואין בו דעת".
ואין הדבר כן, שאף הנודע ביהודה מודה שאדם המדבר דברים שאין להם שחר, בודאי הוא שוטה, ודבריו הנ"ל אמורים כאשר הדיבור של השטות הוא רק בדבר אחד ואף בדבר זה לא נשתבשו מעשיו, כגון שהאדם סובל ממחשבת שוא במידה כזו שאין היא גורמת לו לעשות מעשי שטות, אלא הוא רק מספר עליה, וכדוגמת האומר "אני שלמה". ובאופן זה דעתו שאם המחשבה אינה חריפה עד כדי שתגרום לו לעשות מעשי שטות, דהיינו שאין היא מפריעה לו לתפקד כהלכה, אינו נידון מחמתה לשוטה.
אף הצמח צדק (אה"ע סי' קנ"ד) כתב לדחות דברי הנודע ביהודה, והוכיח כן מהפוסקים שכתבו "שפעמים ששכיב מרע אינו בדעתו" (עי' תוס' גיטין ע' ע"ב ד"ה התם), וכן כתב בספר התרומה (סי' ק"ל): "שצריך להזהר שיהיה השכיב מרע פקח בעת כתיבת הגט, שלא יהיה מטורף כעין חולה, שפעמים אינו יודע מה מדבר". והרי השכיב מרע, או החולה שנטרפה דעתו מחמת החולי, אינו עושה כל מעשה שטות, ומוכח שאף בלא מעשה שטות נידון כשוטה. (וכן דחה מטעם זה את הנודע ביהודה בחלקת יואב סי' כ').
ודבריהם תמוהים, שודאי דברי הנודע ביהודה שמחשבת שטות אחת שאינה מתבטאת במעשה שטות אינה קובעת על האדם שם שוטה, אמורים בשוטה לדבר אחד, שמלבד שטות זו שמדבר או חושב – כל שאר דבריו הם בהשכל ובדעת. והרי בשכיב מרע מדובר כאשר דעתו מטורפת ומבולבלת לגמרי, והרי הוא כשוטה גמור ולא כשוטה לדבר אחד. וכבר תמה כן על הצמח צדק בשו"ת בית יצחק (ח"ב סי' ד'), והסכים עם סברת הנודע ביהודה, וכתב:
"דהנה בכל אדם נמי עלולין במחשבות זרות, רק דבעל שכל חזק אינו מוציא המחשבות לפועל על ידי דיבור, ומכל מקום לא הוי שוטה, ורק מי שעושה מעשים זרים מחמת מחשבתו אין בו דעת לעשית מעשה".
ראיית הצמח צדק משכיב מרע קשה מטעם נוסף, שהרי השכיב מרע אינו עושה מעשי שטות מפני שאין לו כח לעשות כלום, אבל ברור שמחמת השיבוש שלקה בו, גם הנהגותיו יהיו משובשות, ואין מכאן כל הוכחה כנגד הנודע ביהודה.
מחלת נפש הפוגעת בתחום מצומצם ומוגדר בלבד
מצינו בגמ' (חגיגה ג' ע"ב) שאדם הלוקה במחלה הנקראת "גנדריפס", הגורמת לו לצאת יחידי בלילה – שהוא אחד מ"סימני שוטה" – אינו נידון כשוטה (וכתבו הפוסקים שאף ר' יוחנן החולק, טעמו משום שמחלה זו אינה שכיחה).
כמה פירושים נאמרו בראשונים מה היא "גנדריפס", רש"י שם פירש "אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה, ולי נראה שנתחמם גופו ויצא למקום האויר". הערוך (ערך "גנדרפוס") פירש באופן אחר: "חולי של שטות וכשעובר החולי הוא פקח", וכעין זה פרשו חכמי פרובנציה (עי' להלן פרק ה' בגדרי עיתים חלים ועיתים שוטה).
לפירוש ראשון של רש"י מבואר בגמ', שהשוטה לדבר אחד, אם ידוע שהוא שוטה לדבר זה מחמת מחלה מסוימת אינו נידון כשוטה.
טעם דין זה מתפרש באופנים שונים, לפי גדרי השוטה לדבר אחד, כפי שנתבארו לעיל (פרק ב'):
לשיטות הסוברות שהשוטה לדבר אחד נדון כשוטה משום ההנחה שהשטות בדבר זה היא הוכחה לכך שבכל דבריו אין לו שיקול דעת, הרי אם ידוע לנו שהוא חולה במחלה הגורמת לשטות זו בלבד, ואינה פוגעת בשיקול הדעת הכללי, לא יחשב משום כך שוטה.
אבל לשיטות הסוברות שנידון כשוטה משום שההלכה קובעת שמי שהוא שוטה בדבר אחד חל עליו דין שוטה, לכאורה בהכרח לפרש שיש מעשים מוזרים הבאים מחמת מחלה, והעושה אותם אינו נחשב לשוטה אף לדבר אחד, כי הוא נחשב לחולה ולא לשוטה.
דיכאון ופחד שוא – הלוקה בהם מוגדר כחולה או כשוטה
את דברי רש"י שמחלת הגנדריפס היא "חולי האוחז מתוך דאגה", יש מן הפוסקים שדנו לדמות לכמה אופנים של מחלות נפש אשר הלוקה בהם הוא בר דעת בשאר דבריו ומדבר בהגיון.
החתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' ב') דן "במי שנקרה במקרה מרה שחורה "מלאנקילי", שהוא גורם עצבות, ומחמת זה אינו מתחיל לדבר כלל עם בני אדם, אמנם אם מתחילין עמן משיב כהוגן, ומתפלל ועולה לתורה כדרך שאר בני אדם, ואמנם מתוך עצבון רוחו גרם כעסו שכמה פעמים מרד באבותיו". ופסק החתם סופר שאם לא הגיע דכאונו לכלל זה שאינו מדבר ומשיב כהלכה, אלא ניכר שבשאר דבריו הוא בן דעת, הרי הוא מכת "אנדריפי" ואין דינו כשוטה. וזה לשונו:
"שאם ניכר שכעסו מחמת עצבון רוח וכדומה אצל אלו בעלי מרה שחורה, וכשמוסיף והולך סופם להשתטות לגמרי בכל דבריהם, אך עתה כל זמן שאינו שוטה בכל דבריו, נהי שבשעת כעסו ובאותו הענין שנשתטה בו דינו כשוטה, מכל מקום במה ששואלים אותו ומשיב כהוגן הוה ליה כפיקח, כיון שידענו שהוא מכת אנדריפי".
ה"ר יהושע העשיל לבוב בתשובתו בנידון "הגט מקליוא" (אור הישר סי' ל"ב), שברח המגרש מביתו בשבת מחמת פחד שוא ובשאר דבריו היה בן דעת, פסק שאינו נידון כשוטה, וכן כתב:
"אם עשה שטות, ויכולים לתלות דמחמת פחד ומרה שחורה עשה כן, אין לו דין שוטה", (וכמו שכתב רש"י בפירושו הראשון, ואין הפירוש השני חולק). וכבר מצאתי בספר מעשה טוביה שכתב "מלנכוליה הוא בפחד ורעד בלי סיבה גלויה וידועה", הרי שזה הוא חולי מצד הטבע, לא שגעון ולא מחמת שטות, ומה שקוראים הרופאים "מלנכוליה" קוראים העולם "מרה שחורה", ואין בזה המין שוטה, רק הם עצבים מובדלים מבני אדם מחמת עצבות, אבל יש בהם דעת".
עם זאת בודאי שבדרגת פחד מסוימת קיימת פגיעה תיפקודית המחשיבתו כשוטה גם לפי דעת ה"ר יהושע העשיל.
בבית אפרים (אהע"ז סי' פ"ט) חולק על דבריו. אמנם הסכים עם ההנחה שקיימת תופעה של מחלה הגורמת לדאגה ועצבון, או פחד, ואין החולה בה נחשב לשוטה, אבל כיון שיתכן גם שהפחד הזה בא מחמת שטות, וקשה להבחין מחמת מה בא הפחד, הרי הוא לפחות ספק שוטה.
והסכים הבית אפרים, שאם הוא פקח בכל הדברים, אם כן רגלים לדבר לומר שהפחד מחמת חולי הוא. ואע"פ שהרמב"ם כתב שאין ראיה שאינו שוטה ממה שבשאר הדברים שואל ומשיב כהוגן, היינו דוקא כאשר הסיבה לתלות בה שאינו שוטה היא סיבה רחוקה, אבל כאשר יש ספק שקול אם מחמת שטות או מחמת חולי, יש להניח שהפחד הוא מחמת החולי, כיון שרואים שהוא פקח בכל שאר ענינים. (וכן כתב בנפש חיה על המאבד עצמו לדעת שיש ספק שקול אם מחמת שטות, דיוכיחו על זה שאר מעשיו). ולמעשה פסק:
"דכל זה – שאנו בודקים אותו בשאר דברים ואז תולים פחדו במחלה ולא בשטות – יש לתלות אם לא התמיד הענין ימים רבים, ועל כיוצא בזה נאמרו דברי הגאונים באור הישר. אבל מי שהתמיד הענין שנים רבות, קשה לתלות זה בסיבות חיצוניות, ומידי ספיקא לא נפקא, דהא אין ידוע חולי זה, שמא בא עד הראש ובלבל את מוחו, ומה ששואל כהלכה אי"ז ראיה לדעת הרמב"ם, ושמא אם היינו חכמים היינו מבחינים שאין זה מצד תגבורת המרה, רק מצד בלבול המח".
ובנידונו פסק שאם יבדקוהו כמה פעמים בימים אחדים, ויבחנו דבריו שמבין הכל, יכול לגרש.
בשו"ת עטרת חכמים (סי' י"ח) פסק, שהמבחן היחידי לכך האם בעל המרה שחורה אכן שוטה, הוא התנהגותו, וכן כתב:
"ומה שרצה להמציא, שאם השטות מצד חולי מרה שחורה שאנו קוראים מלנכוליה אינו בכלל שוטה, לא מחוור, דבאמת שם מלנכוליה הוא גם משוגעים גמורים, כידוע לאשר יש לו ידיעה קצת בספרים מחוברים לזה. וממילא אם הגיע האדם בעל המלנכוליה להתמיד בדבר שטות, בדבר המורה על טירוף דעת, בוודאי הוא בכלל השוטים לשיטת הרמב"ם, וכל עוד שלא יצא אל פועל כזה, רק שמתבודד מחברת אנשים וחושק לישב יחידי בחושך, אינו בשם שוטה. והכל הולך אל מקום אחד לדעת הרמב"ם, שאם נראה באדם טירוף דעת, ומשובשת דעתו תמיד בדבר מן הדברים, הוא שוטה, יהיה סיבתו מה שיהיה".
האם נדרש שיוחזק בעשיית מעשי שטות
עשה מעשה שטות מ"סימני שוטה" פעם אחת בלבד, נחלקו הפוסקים בדבר, יש הסוברים שאף בעשית פעם אחת בלבד נידון כשוטה, עד שלא יתברר שהחלים משטותו (תבואות שור יו"ד סי' א' ס"ק מ"ו, ועי"ש בסוף דבריו שלא רצה לסמוך על דעתו להקל, שו"ת דברי חיים ח"א סי' נ"ג, שו"ת נפש חיה אהע"ז סי' כ"ו וכ"ז). ויש חולקים וסוברים שנדרש שיעשה את המעשה בקביעות כדי שיהא נידון כשוטה. מקורם הוא מדברי הרמב"ם שכתב בענין השוטה לדבר אחד (עדות פ"ט ה"ט):
"כל מי שנשתבשה דעתו בדבר מן הדברים והיתה דעתו משובשת תמיד בדבר זה", ובאר הכסף משנה: "ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה, אלא כשדרכו בכך". (וכן כתב עוד בב"י חו"מ סי' ל"ה והובא בסמ"ע שם ס"ק כ' ובש"ך יו"ד סי' א' ס"ק כ"ג).
רוב הפוסקים הלכו בעקבותיו של הכסף משנה, ופירשו שמה שכתב "כשדרכו בכך", משמעו שנדרש שיוחזק בעשיית מעשי השטות ככל הלכות חזקה, דהיינו שרק כאשר יעשה את המעשה שלש פעמים יוחזק בכך לשוטה (טורי אבן חגיגה, וכן כתב עוד בתשובתו באור הישר סי' כ"ז, בעל הזכרון יוסף בתשובתו באור הישר סי' י"א וי"ב, ר' שאול אמסטרדם שם סי' כ"ט, בית אפרים סי' פ"ט, חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' ב', תורת גיטין סוף סי' קכ"א, ועוד רבים).
טעמי הסוברים שנדרש שיוחזק בכך
הסוברים שנדרש שיוחזק בעשיית מעשי שטות שלש פעמים כדי שיקבע עליו שם שוטה, נחלקו בטעם דין זה:
יש שכתבו שעשיית מעשה שטות פעם אחת אינה קובעת שם שוטה, מפני שיתכן כי סיבה אקראית אחרת גרמה לו לעשות מעשה זה, ואינו יוצא מחזקת פקחותו עד שיוחזק בעשיית מעשי שטות.
וכן כתב בשו"ת בית אפרים (שם):
"לפעמים בא השטות מחמת מקרה לפי שעה בלבד…אם כן אף שעשה אחד מהם פעם אחת, מהיכי תיתי נחזיקו בתורת שוטה לעולם, דאימור רוח שטות אחזתו לפי שעה בלבד, ורוח עברה בו ואיננו עתה, והרי הוא בחזקת בריאותו כבראשונה, והוא כמו שור תם שנגח, דעד נגיחה רביעית לא חייב, דאמרינן מקרה הוא, ולכך גם הכא להוציאו מחזקת פקחותו ג' פעמים בעינן".
יש שפרשו באופן קצת אחר, לדעתם יש להתייחס לשטות כאל צורת התנהגות קבועה של האדם, כי הנהגת השטות אינה "סימן", אלא עצם הנהגת השטות היא המחשיבתו לשוטה, ובלבד שהיא הנהגה קבועה, והקביעות נקבעת על ידי החזקה (כן משמע בדברי הטורי אבן ובתשובתו באור הישר שם, ואולי אף הבית אפרים לכך נתכוון, ועי' עוד להלן בדברי הזכרון יוסף).
פוסקים אחרים לא הסכימו עם טעמים אלו, משום שהם סוברים שאף ממעשה שטות אחד יש להוכיח שהאדם הוא שוטה, ואין לתלות בסיבה רחוקה אחרת שמחמתה נעשה מעשה זה, והטעם שצריך שיוחזק בעשיית מעשי שטות הוא משום שכל זמן שלא ברור לנו שהשטות היא קבועה, הרי יתכן שהיתה ארעית וחולפת, ורק כשהוחזק בעשיית מעשי שטות בידנו לקבוע שהשטות היא קבועה. וכן כתב ר' שאול מאמסטרדם (אור הישר שם):
"ונראה לי דהטעם לא משום דאם לא הוחזק בשלש פעמים יש לתלות בדבר אחר, כגון בגנדריפס (עי' לעיל), דאם בפעם אחת תלינן, מה מהני כי עביד זימני טובא, אלא ודאי אין תולים שעשה מחמת דבר שאינו מצוי. ומכל מקום בפעם אחת לא נחשב שוטה, דאקראי בעלמא הוא, וכיון שעכשיו אינו עושה כן אמרינן הרי הוא חלים לפניך, וקל וחומר מעיתים חלים ועיתים שוטה דהוחזק בשטות ואפילו הכי באותם עתים ידועים שאינו עושה שטות דינו כפקח לכל דבריו, כל שכן מי שלא עשה השטות אלא פעם אחת ושוב לא עשה כלל".
מצינו נפ"מ להלכה הנובעת מהטעמים הללו. לסוברים שנדרש שיוחזק במעשי שטות כדי לקבוע שהמעשים שעשה היו מחמת שטותו, הרי כאשר עשה רק פעם אחת, גם באותה שעה של עשית מעשה השטות אינו נידון כשוטה. אבל לסוברים שנדרש שיוחזק במעשי שטות רק כדי שנוכל לקבוע שהשטות היא קבועה, גם אם עשה רק פעם אחת, הרי בשעת מעשה השטות יהא נידון כשוטה, לפי שבאותה שעה הוא שוטה בודאי, אלא שאין אנו יודעים עדיין האם השטות תתמיד. ואכן מצאנו שנחלקו הפוסקים בזה, כדלהלן.
הזכרון יוסף (באור הישר סי' י"ב), שהוא מן הסוברים שבעשית מעשה שטות פעם אחת לא נקבע שם שוטה, הוכיח דין זה ממה ששנינו (גיטין ס"ו ע"א) שהאומר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר "תנו לה אותו" – אינו גט, לפי שרצה לשחק בה, אבל המצווה מפחד מיתה, אף אם אמר "כתבו" בלבד, כותבים ונותנים הגט. והוסיפה המשנה שאם אמר כתבו בלבד ואחר כך אבד עצמו לדעת, הרי הוכיח סופו על תחילתו ואנו מניחים שהצווי היה מפחד מיתה. והקשה הזכרון יוסף, הרי אדם המאבד עצמו לדעת יש לנו לפחות ספק שמא נשתטה ומחמת שטותו עשה את מעשהו, ואם כן הרי בשעת שטותו אינו יכול לגרש את אשתו, ואין כל תוקף לצוויו ומדוע לא יפסל הגט שנכתב בשעה זו, ובהכרח שבעשית מעשה שטות פעם אחת אינו נידון כשוטה, וז"ל:
"אלא ודאי אע"ג דאיכא למימר שדעתו משובשת בדבר אחד, מכל מקום כיון שלא ראינו שעשה בשביל זה מעשה זר שלש פעמים, או שדעתו משובשת תמיד גם בדברים אחרים, אינו נידון כשוטה".
הרי שסובר הזכרון יוסף שאף בשעת מעשה השטות אינו נידון כשוטה עד שיוחזק בשטותו, שהרי בנידונו שאלת כשרותו של הגט עולה באותה השעה שקיימת בה המחשבה להתאבד. ואמנם לכן דחה ר' שאול אמסטרדם ראיה זו, ולשיטתו כיון שנדרש שיוחזק בשטות רק כדי לקבוע שהשטות היא קבועה, אם כן בשעת השטות עצמה נידון כשוטה אף בפעם אחת. וכן כתב:
"ודאי מסתבר דלא בעינן שלש פעמים אלא כדי שיוחזק בכך לשוטה גמור, ואינו יוצא מחזקתו עד שיתברר לנו שהתחזק בפיקחותו, אבל מה שעושה באותה שעה שדעתו מטורפת, ודאי אין במעשיו כלום".
טעם הסוברים שלא נדרש שיוחזק במעשי שטות
הסוברים שדי בעשית מעשה שטות פעם אחת לקביעת שם שוטה חולקים על כל הטעמים האמורים לעיל. לדעתם כאשר אדם עשה מעשה שטות, אין לתלות שעשה אותו מחמת סיבה אקראית, אלא יש לקבוע שהעושה הוא שוטה ולכן עשה את המעשה. וכן אם נקבע על אדם שהוא שוטה אין להניח שהחלים בלא שתהיה בידינו הוכחה להחלמתו. וכן כתב בשו"ת דברי חיים (שם), שחזקה שייכת באחד משני מקרים, או שכשהוחזק יש להניח שימשיך לנהוג כפי שנהג, כמו בשור המועד ובוסתות, או שאם אפשר לתלות הדבר במקרה, החזקה במינים שונים קובעת שאין זה מקרה, ולפיכך כתב:
אבל אי ידעינן ודאי שעשה דבר שטות ולא היה לנו במה לתלות, לא צריך כלל להתחזק, דכיון שהיה פעם אחת שוטה לא הדרא דינו להיות כפקח זולת אם ידעינן שנתרפא, ואם ידעינן שנתרפא גם אם הוחזק בתלתא זימני נידון כפקח".
כמו כן פוסקים אלו חולקים על הסוברים שיש להתייחס לשטות כאל צורת התנהגות קבועה של האדם, לדעתם השטות אינה אופן התנהגות, אלא היא מחלה או פגם באדם, ולפיכך אין טעם לדרוש שיוחזק במעשי שטות, חזקה נדרשת רק כאשר הנידון הוא כיצד נוהג אדם זה, ולא כאשר הנידון מה הוא או מה מצבו, וכן כתב בשו"ת נפש חיה (שם):
"שלש פעמים הוא רק במקרה שקרה, לחוש שיקרה עוד פעם, אבל מה שלקה הגוף בחולי אין צריך לזה שלש פעמים". (ועי' תבואות שור שם, שדימה סימני שוטה לסימני סריס).
חילוקי דינים במי שיש בו "סימני שוטה"
אדם שנקבע עליו שהוא שוטה על ידי "סימני שוטה" (עי' לעיל פרק ?? שבו נידון ענין זה בהרחבה), נחלקו הפוסקים האם דינו כשוטה לגבי כל הדינים, או שמא רק לגבי דינים מסוימים.
דעת חכמי פרובינציה (שו"ת סי' נ"ז) שסימנים אלו נשנו לענין פטור ממצוות בלבד, ורק מי שהגיע לדרגת שטות כזו שנמצאים בו "סימני שוטה" פטור מן המצוות. אבל לענין כשרות למתן גט אף מי שאין בו את סימני השוטה הללו ודרגת שטותו פחותה יותר, אינו יכול לגרש. וכן כתבו:
"לא בעינן סימני שוטה האמורים בפ"ק דחגיגה אלא לגבי פטור ממצוות, אבל לענין גט, אפי' ראינו בעינינו מעט ערבוב, או בדיבורו או במעשיו, אין כותבין על פיו."
וכן כתבו עוד (שם סי' נ"ח):
"ואם לענין מצוות אמרו חכמים בענין שוטה כך, כל שכן לענין גיטין, שמצינו לחכמים קפידא שתהיה דעתו צלולה יותר, שאפילו לא נראה בו סימן של שטות, אלא שנשתתק, ודעתו מיושרת ומכוונת, בעינן בדיקות רבות, וחיישינן לקצת בדיקות דלמא סירכא דלאו לאו נקטיה… וחששות רחוקות כאלו."
לא נתבאר בדברי חכמי פרובינציה מה הטעם שהחמירו בגרושין יותר ממצוות, ולכאורה טעמם הוא, שמשום חומר איסור אשת איש חששו שמא אין בו דעת מספקת לעשית הגרושין. לפירוש זה בדבריהם מה שהחמירו בגיטין יותר ממצוות, אינו אלא חשש מספק.
אפשר לפרש באופן אחר, וכן נוטה לשונם, שהחמירו משום שלחלות גרושין נדרשת דעת צלולה יותר מאשר לענין חיוב במצוות. יש מקום בסברא לחילוק זה, כאמור לעיל, כי יתכן ששקול הדעת הנדרש כאשר דעתו פועלת את החלות, הוא שיקול דעת ברמה גבוהה יותר מאשר דרגת שיקול הדעת של האדם המאפשרת להטיל עליו חיוב מצוות.
נראה שרש"י (חגיגה ג' ע"ב) חולק על חכמי פרובינציה וסובר שסימני שוטה אמורים לא רק לענין פטור ממצוות, וז"ל:
"איזהו שוטה האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות ומן העונש, ואין קנינו קנין, ואין ממכרו ממכר."
אמנם רש"י לא הזכיר גרושין, אבל מלשונו שכתב "האמור בכל מקום", משמע שבסימני שוטה אלו נאמרה הגדרה כללית לשוטה. ועוד שלפי הפירוש השני שפרשנו בחכמי פרובינציה, הרי דין גיטין שוה למקח וממכר, שאף בו הדעת פועלת בקנין, וברש"י כתב בפירוש שסימני שוטה נאמרו גם לגבי מקח וממכר, ומכאן שאף גירושין בכלל זה.
גם בשו"ת מהרי"ק (החדשות סי' כ') מצאנו שחולק על חכמי פרובינציה וסובר שסימני שוטה נאמרו גם לגבי גט, ואין חילוק בין עונשים ומצוות לבין מקח וממכר ושאר הדברים שנדרשת בהם דעת, וכן כתב:
"אפילו לענין גט שחמור, סמכינן להתירה אם לא הוחזק לנו שהיה שוטה מאותם הדברים האמורים בחגיגה… ואם אינו שוטה גמור, נלע"ד שיכול לחלוץ, שהרי כתב רש"י "איזהו שוטה האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות והעונשים, ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר", הרי לך דמשוה חיוב עונשים ומצוות לקנין מקח וממכר. וגם בלא פירוש רש"י, לשון "איזהו שוטה" האמור שם, משמעו שהוא על כל מקום שהוזכר שוטה".
לעומת זאת ביבין שמועה להרשב"ץ (תיקון סופרים השער הט"ז), לאחר שהביא את סימני השוטה שנשנו בברייתא, כתב לחלק בין גיטין וקידושין לבין מקח וממכר, ולדעתו, במקח וממכר אף השוטה ששטותו פחותה מ"סימני שוטה", אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר. וכן כתב :
"לענ"ד רק לגיטין וקדושין אזלינן לחומרא – היינו שאין מחשיבים אותו לשוטה עד שיהיו בו סימני שוטה – אבל בעניני מקח וממכר, נראה שלא בעינן שטות כל כך, אלא אפילו שטות כשל זה שאכל וזרק את גרעיני התמרים לפני רבא (ב"ב קנ"ח), ואע"פ שאין זו שטות יתירה, מכל מקום אמר רבא שממכרו אינו ממכר, והראב"ד ז"ל לענין פחות מבן עשרים שמתנתו מתנה, כתב "והוא שלא ניכר בו סימן שטות", ומשמע שלאו דוקא שטות גמורה, אלא סימן שטות."
מה שכתב דלענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא, ואינו נחשב לשוטה עד שיהיו בו סימני שוטה, אינו מובן. הרי מי שאין בו סימני שוטה והוא רק שוטה במקצת, הפסיקה שגרושיו חלים לפי שאין דינו כשוטה, היא קולא, שהרי התרנו אשת איש על סמך ההנחה שאין בעלה שוטה. ועוד, שלא היה לו להשוות בין גיטין לקדושין, שהרי חומרא לגבי אחד מהם היא קולא לגבי השני. ולא באר הרשב"ץ את טעם החילוק בין גיטין וקדושין למקח וממכר.
כלומר, מצינו שלוש שיטות בענין שוטה במקצת שאין בו את סימני השוטה.
שיטת חכמי פרובינציה, שרק לענין חיוב מצוות הוצרכנו לסימני שוטה, אבל לגיטין, אף בשטות הפחותה מסימני שוטה, נידון בה כשוטה.
שיטת רש"י, וכ"כ המהרי"ק בדעתו, שסימני שוטה נישנו לענין כל מקום שהוזכר שוטה, ואם אין בו סימני שוטה אינו נחשב כשוטה אף לקנינים ולגיטין.
שיטת הרשב"ץ, דסימני שוטה נשנו רק לענין גיטין וקדושין, אבל למקח וממכר אף אם אין בו סימני שוטה נחשב לשוטה.
מקור: משפטי הדעת, עמ' יז-קכח, הוצאת מכון שערי משפט, תשנ"ה