השיכור
הרב משה מרדכי פרבשטיין
משפטי הדעת
פרק ז': השיכור
ענינו של פרק זה לדון במצבי השכרות השונים, בתוקף שיש למעשי השיכור ובאחריותו של השיכור למעשיו.
מדין השיכור ניתן ללמוד גם את דינו של הנמצא תחת השפעת סמים או תרופות, הגורמים לבלבול הדעת.
השם "שיכור" כולל מצבים שונים של שכרות, החל מביסום קל ועד לטשטוש מוחלט. הלכות השיכור משתנות בהתאם למצבו, ועל כן בדיני השיכור עלינו להבחין בדרגות השכרות השונות, דהיינו בעומק שיבוש הדעת שנגרם מן השכרות.
ההלכה מתיחסת לשני מצבים בשכרות, "הגיע לשכרותו של לוט", ו"לא הגיע לשכרותו של לוט".
וכן שנינו בברייתא (ערובין ס"ה ע"א):
"השיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתים אותו, מלקות מלקים אותו, כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבר, אלא שפטור מן התפילה, אמר ר"ח לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט, פטור מכולם."
"שכרותו של לוט" – "עושה ואינו יודע מה שעושה"
דרגת "שכרותו של לוט" כתובה לכאורה בתורה, שהרי לוט בשכרותו "לא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט ל"ג), דהיינו לא ידע כלל מה שעשה ומה שנעשה עמו.
אולם מצאנו מחלוקת בין הראשונים והפוסקים בהגדרת מצב "שכרותו של לוט", ויבוארו להלן.
הרמב"ם (פכ"ט מכירה הי"ח) כתב:
"ואם הגיע לשכרותו של לוט, והוא השיכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום, והרי הוא כשוטה, או קטן פחות מבן שש."
וכעין זה כתב בספר המקח לרב האי גאון (שער ג' הדרך השמיני):
"מי שנשתכר ואין דעתו מיושבת עליו, כגון ששתה הרבה, ושואלים אותו בדבר ואינו יודע מה להשיב, ולא מה שיעשה, אין ממכרו מתקיים".
את הביטוי "עושה ואינו יודע מה שעושה" ניתן לפרש כפשוטו ששכרותו היא כ"לוט" ממש, ואינו יודע כלל מה שעושה ומה שנעשה עימו. לפירוש זה דרגת "שכרותו של לוט" הינה שיבוש חמור של הדעת, ובשיבוש קל מזה כבר ידון כבן דעת.
ניתן גם לפרש שהביטוי "שאינו יודע מה שעושה" מגדיר מצב בו השיכור אינו מבחין בין טוב לרע ואינו מסוגל לחשב את התוצאות שיהיו למעשיו, ואף שיבוש דעת בדרגה כזו נידון כ"שכרותו של לוט". כגון, קנה חפץ או אכל מאכלות אסורות בזמן שכרותו, לפירוש הראשון רק אם אינו יודע כלל שאכן הוא קונה חפץ זה או שמאכל זה הוא אסור, יוגדר שהגיע לשיכרותו של לוט. אבל לפירוש השני, אף אם יודע שקנה חפץ, אם אינו מסוגל לקחת בחשבון שיהיה עליו לשלם עבור החפץ שקנה, או שאינו מסוגל לחשוב שיוטל עליו עונש, אף הוא בכלל הגיע לשכרותו של לוט.
בשו"ת תורת אמת (מהר"א ששון סי' קנ"ד) מצאנו שהיה לו ספק זה בפירוש דברי הרמב"ם, וכתב: "האם הכוונה לומר שאינו יודע כלל ועיקר מה שעושה, או לאו". ובאר שהספק הוא בכוונת דברי הרמב"ם על השיכור כשכרותו של לוט "והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש", האם כוונתו לומר רק שדינו הוא כשוטה וקטן, ולא קבע הרמב"ם בהשוואה זו את דרגת שכרותו, או שמא נתכוון להשוות את רמת שיבוש הדעת של השיכור כשכרותו של לוט לזו של שוטה וקטן פחות מבן שש, ואם כן, מוכח מהשוואה זו שגם אם השיכור יודע מה שעושה, יהיה דינו כהגיע לשכרותו של לוט, שהרי השוטה יודע מה שעושה אלא שדעתו משובשת, ואף הקטן יודע מה שעושה (ועי' להלן בפרק ט' שיש שיטות הסוברות ששיעור דעתו של בן שש ומעלה כבר נידון כ"דעת").
נראה ששתי דרכים אלו נמצאות בדברי הראשונים והפוסקים.
הרמב"ם (יבום פ"ב ה"ד) כתב:
"הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס… קנה, במה דברים אמורים שנתכוון לבעול, אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה, או שבא עליה שיכור שאינו מכיר כלום, או ישן, לא קנה."
במגיד משנה שם פירש: "והשוה רבינו דין השיכור לאלו והוא שיגיע לשכרותו של לוט, וזהו שכתב "שאינו מכיר כלום" ופ"ד מהלכות אישות כתב שאין קידושיו קידושין". מבואר בדברי המגיד משנה ש"אינו יודע מה שעושה" הוא השיכור "שאינו מכיר כלום", והוא זה שהגיע לשכרותו של לוט.
וכן כתב בפרי חדש לענין גירושי שיכור (אהע"ז סי' קכ"א ס"ק א'):
"הגיע לשכרותו של לוט היינו שאינו מכיר כלום, ואינו יודע מה עושה, כדכתיב ולא ידע בשכבה ובקומה."
אף בשו"ת מהריט"ץ (סי' רי"א) פירש כן, ועוד הוסיף וכתב שאם אחר שנתפכח זוכר מה שעשה, אין השכרות נידונית כשכרותו של לוט (ועי' שו"ת עמק הלכה סי' כ"א שכן משמע מלשון הפר"ח שהביא את לשון הכתוב "ולא ידע בשכבה ובקומה", אמנם עי' רש"י עה"ת שם ודו"ק). ובשו"ת תעלומות לב (סי' ל"א) תמה על דבריו, מניין לו חידוש זה שלא הוזכר בדברי הפוסקים, וכתב:
"וצא וראה כמה שיכורים שלא ידעו מה שעושים, וביום הם בושים מעצמם על המעשים שעשו".
ההנחה ששכרותו של לוט היא זו שאינו יודע כלל מה שעושה מעוררת תמיהה גדולה. הרי בגמ' ניתן שיעור זה לקנינים ולעונשים, ופחות משיעור שיכרותו של לוט נידון כבן דעת ויש תוקף לכל מעשיו וכן נענש על כל עבירה שעושה, כמבואר בברייתא שהובאה לעיל, ולפירוש המגיד משנה קשה, האמנם יש צורך במצב כה מובהק של שיבוש הדעת כדי שיהיה דינו כשוטה, הרי ודאי כל שדעתו מבולבלת לגמרי ואינו מודע כלל לתוצאות מעשיו, אף אם יודע מה שעושה, לא יהיה תוקף למעשיו ולא יענש עליהם, וכדי להענש על מעשיו עליו להחשב כמזיד, וברור שבמצב זה אינו יכול להחשב מזיד.
כבר תמהו על כך האחרונים, ומהם בגט מקושר (בולא סי' ט"ז אות א'), וז"ל:
"ולכאורה קשה, כיון שידעינן דמשום שנתבלבלה דעתו הוא שעשה כן, שלא היה שפוי בדעתו מחמת שנשתכר הרבה, אם כן הוה לן למימר שלא יהיו מעשיו קיימים, מידי דהוה אשוטה, שהרי גם זה נטרפה דעתו ושוטה היה באותה השעה, ואמאי מעשיו קיימים. גם אם עבר עבירה אמאי מלקין וממיתין אותו, והלא כיון שאינו שפוי בדעתו פטור, ומה גם דלאו בר התראה הוא".
עוד תמהו האחרונים על פירוש המגיד משנה ש"שיכור שאינו מכיר כלום" היא דרגת שכרותו של לוט. שהרי אם "שיכור שאינו מכיר כלום" לא קנה ביבום, בהכרח שדרגת שיבוש דעת זו היא גדולה משיבוש דעתו של השוטה, שהרי השוטה שיבם את יבמתו קנאה (רמב"ם יבום פ"ו ה"ג) מפני שליבום אין צורך בדעת הראויה לקנין. ואילו לגבי קנינים ועונשים אף מי ששיבוש דעתו שווה לשוטה ולא יותר ממנו אין תוקף למעשיו ולא יענש עליהם, ודרגה כזו כבר נקראה בגמ' שכרותו של לוט, וגם הרמב"ם עצמו בהלכות מכירה (הובאו דבריו לעיל) השווה את דרגת שכרותו של לוט לשוטה, ומוכח ששיעור שיבוש הדעת המוגדר כשכרותו של לוט הוא פחות מ"שיכור שאינו מכיר כלום" (אור שמח יבום שם, צפנת פענח אישות פ"ד הי"ח).
עושה ואינו מודע לתוצאות מעשיו
יש הסוברים שלא כפירוש המגיד משנה, ולדעתם כאשר השיכור אינו מודע לתוצאות מעשיו, אף שיודע מה שעושה, נחשב שהגיע לשכרותו של לוט, ואין תוקף למעשיו. וכן לענין עונשין, אין השיכור בר עונשין כאשר אינו מודע לתוצאות מעשיו בשעה שעבר את העבירה. והדברים ק"ו לגבי מלקות ומיתה שצריכים התראה, שהרי כל עיקרה של ההתראה היא "להבחין בין שוגג למזיד", היינו לוודא שעובר את העבירה במזיד, וברור לו שיענש עליה, ואילו השיכור במצב זה אינו בר התראה, שהרי אינו מודע לעונש שיהיה מוטל עליו כתוצאה ממעשה עבירה זה, ולפיכך אינו לוקה ואינו נהרג.
מצאנו הוכחה שהרא"ש סובר כדעה זו ומפרש את הרמב"ם שלא כדעת המגיד משנה, ולדעתו אף שיודע השיכור מה שעושה, הרי אם דעתו מבולבלת, נידון כהגיע לשכרותו של לוט.
הרמב"ם (שחיטה פ"ד ה"ה) כתב:
"חרש או שוטה או קטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ששחטו, שחיטתן פסולה, מפני שאין להם דעת, שמא יקלקלו בשחיטתן".
ופירש הרשב"א (תורת הבית בית א' שער א'):
"והרמב"ם הכניס בכלל חש"ו שיכור שנתבלבלה דעתו, ויפה אמר, ואע"פ שלא נזכר במשנתנו, אפשר שהכל בכלל השוטה, שכל שנתבלבלה דעתו מחמת שכרותו הרי הוא לשעתו כשוטה, עד שיסור יינו."
הרא"ש (חולין פ"א סי' ה') הביא את דברי הרמב"ם וכתב עליו:
"ומסתבר דמיירי שהגיע לשכרותו של לוט, וכן כתב בעל העיטור".
והם דברי העיטור שכתב (ח"ב השער השני הלכות שחיטה):
"הגיע לשכרותו של לוט, הרי הוא כשוטה לכל דבר, ושחיטתו פסולה".
ומוכח מהרא"ש ששיעור שכרותו של לוט מקביל ל"נתבלבלה דעתו", והרי אין ספק שבלבול הדעת שיש בו כדי לחשוש "שמא יקלקל בשחיטתו" אין צורך שיגיע לכלל "אינו מכיר כלום", שהרי אף בפחות מכך חשש זה קיים, ובהכרח שהרא"ש חולק על המגיד משנה, ולדעתו שיבוש דעתו של "השיכור שאינו מכיר כלום" הוא יותר משיעור שיכרותו של לוט.
אמנם בלא דברי הרא"ש אין הכרח לפרש כן ברמב"ם, שהרי לא כתבו הרמב"ם והרשב"א האם שיעור שכרות זה "שנתבלבלה דעתו" מקביל ל"שכרותו של לוט", ואפשר היה לפרש שלענין שחיטה – כיון שהטעם הוא מחשש שיקלקל בשחיטתו – די בזה "שנתבלבלה דעתו" כדי שלא יוכל לשחוט, ושיעור זה הוא פחות מ"שכרותו של לוט", ואולי כן יסבור המגיד משנה (ועי' להלן שהשואל בשו"ת מבי"ט אמנם טען כן), אבל מהרא"ש הדברים מוכרחים.
בגט מקושר (סי' ט"ז אות א') הסכים עם גדר זה לשכרותו של לוט והסבירו בהרחבה, וזה תורף דבריו:
"כל שנשתכר הרבה, עד שאינו מבחין בין טוב לרע, ואינו מבין מה נזק יוצא מאותו מעשה, אף שיודע שעושה, כיון שהשכרות גורמת חסרון ידיעה, הרי זו שכרותו של לוט. משמעות המימרא "הגיע לשכרותו של לוט" הינה, שכשם שאצל לוט השכרות גרמה לחסרון ידיעה, הרי בכל מקרה ששכרות תגרום לכך, אין תוקף למעשיו. לפיכך לא נאמר "שיכור כלוט", אלא "הגיע לשכרותו", לרמוז שאין צורך שיהיה שיכור כלוט ממש, אלא שהשכרות תגרום לו חסרון ידיעה כשם שגרמה ללוט".
והוכיח שם גדר זה בשכרותו של לוט מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות מכירה "שעושה ואינו יודע מה עושה", ולא כפי שכתב בהלכות יבום "שאינו מכיר כלום", ולפיכך פירש שמשמעות הביטוי "אינו יודע מה שעושה" היינו שאינו יודע האם המעשה שעושה הוא טוב או רע, כי השכרות גורמת לו שאינו יודע להבחין "מה פרי יוצא מאותו מעשה", ובמצב זה אין תוקף למעשיו.
ועוד הוכיח את דבריו מעצם הנידון ברמב"ם, שהרי בהלכות מכירה מדובר באדם שמכר וקיבל דמים, ובדרך כלל במצב זה יודע מה שעושה, ובכל זאת אין במעשיו כלום, ובהכרח שאף אם יודע מה שעושה, כל שאינו מודע לתוצאות מעשיו אף הוא בכלל שכרותו של לוט.
וכבר הוזכרה לעיל הראיה, ממה ששנינו בברייתא, שבפחות משכרותו של לוט אם עבר השיכור עבירה שחייבים עליה מלקות או מיתה, לוקה וממיתין אותו. והלא כדי ללקות ולההרג צריך להתרות בו, ועליו לקבל את ההתראה, דהיינו לדעת שיענש על מעשיו, ואם כן בהכרח שבכלל "שכרותו של לוט" נכלל גם השיכור שאינו בר התראה, כלומר מי שאינו מודע לתוצאות מעשיו.
גם בשיטה זו אין לכאורה התייחסות לפגיעה בכושר השיפוט של השיכור, ולשיטה זו "מבחן הפכחות" של השיכור נמדד רק בידיעה או בהבנה של הפעולה שפעל, ולא בכושר השיפוט, ואם הבין את מה שפעל הבנה הכוללת גם את תוצאות המעשה, דינו כפקח, אף על פי שכושר השיפוט שלו לקוי, ואילו היה פכח יתכן שלא היה עושה את מה שעשה.
אפשר ללמוד גדר זה גם מדברי הרמב"ם (אישות פ"ד הי"ח) שכתב על השיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט: "השיכור שקדש, קדושין קדושין ואע"פ שנשתכר הרבה". ברור וידוע שזה שנשתכר הרבה, יכולת השיפוט וההערכה שלו נפגעים, והוא עושה דברים שאילו לא היה שיכור לא היה עושה אותם.
ואכן בשו"ת פני משה הוכיח הוכחה זו מדברי הרמב"ם וכתב:
"הרי כתב בפשיטות שכל שלא הגיע לשכרותו של לוט, אע"פ שנשתכר הרבה, קדושיו קדושין, וכבר פירש הרמב"ם בהלכות מכירה מהות שכרותו של לוט, שהוא השיכור שעושה ואינו יודע מה עושה, אבל כל כמה שהמעשה שעושה יודע אותו, אע"פ שאם לא היה שיכור לא היה עושהו, קידושין קידושין וגיטו גט, אפילו שנשתכר הרבה."
וכן כתב גם בגט מקושר (שם):
"אבל אם השכרות לא גרמה חסרון ידיעה, אלא שנתפתה מיינו לעבור עבירה, אף שידע שחייב מיתה או מלקות, שנתגבר יצרו עליו להנות מאותה עבירה, אף שיתחייב בשבילה מיתה או מלקות. וכן אם קדש אשה, וכבר הכיר בה יפה וידע שלא היתה הוגנת לו, ואעפ"כ קדשה שמצאה חן בעיניו ונתרצה לקדשה, וכן אם מכר או קנה דבר שנתפתה מיינו להנות מאותו המקח לפי שעה, אף שידע שמגיע לו הפסד ונזק מזה אח"כ, בכל כיוצא בזה כיון שלא היה חסרון ידיעה אלא שנתפתה מיינו, בכל כה"ג אע"פ שאם לא היה שיכור לא היה עושה מ"מ כיון שמדעתו עשה איהו דאפסיד אנפשיה, ומקחו מקח וכו'. וממיתין ומלקין אותו דהיה לו להתגבר על יצרו כיון שידע שבנפשו הוא ואעפ"כ לא נמנע."
ענין זה עדיין טעון הבהרה, כי לכאורה כדי שיהיה תוקף למעשה אדם, או כדי שיהיה בר ענישה, לא מספיק שיבין את מה שעושה, אלא שיהיה בעל שיקול דעת ושיפוט נכונים (עי' להלן פרק ח' שנידון ענין זה בהרחבה), ואם כן "מבחן הפכחות" היה צריך לכלול לא רק את כושר הידיעה, אלא גם את יכולת שיקול הדעת והשיפוט.
נראה שהסבר הדברים הוא כדלהלן.
האדם אחראי למעשיו ויש להם תוקף כאשר יש לו יכולת שיפוט ושיקול דעת אף על פי שיכולת זו היא בדרגה מועטת מזו השכיחה אצל רוב בני האדם, שהרי אף אדם מוגבל בשכלו – כשהגבלה זו אינה בדרגה חריפה – יש תוקף למעשיו (עי' על כך בפרק ו'). אף כאשר אדם הוא שיכור, אם אינו שיכור כלוט, יש לו מידת שקול דעת מספיקה כדי שיהיה תוקף למעשיו, וגם אדם פכח המוגבל בשכלו אם יהיה ברמת דעת כזו הדומה לשיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, יש תוקף לכל מעשיו.
החידוש שנשנה בדין השיכור הוא, שאי אפשר לבטל את מעשיו ולטעון שהם כמקח טעות, על סמך הנחה שאילו היה בדעתו הרגילה לא היה פועל כן. טעם הדבר, מפני שאי אפשר לבטל פעולה שנעשתה בדעת מספקת, על אף שברמת דעת גדולה יותר לא היתה נעשית. שאם לא כן, אף אדם פכח יבטל את מעשיו בטענה שאילו היה מבין יותר יתכן שלא היה פועל בדרך זו, ואין לדבר סוף.
השוואת השיכור לשוטה
שיכור שהגיע לשכרותו של לוט אינו בר דעת, ולפיכך בזמן שכרותו דינו כשוטה. (רמב"ם מכירה פכ"ט; עיטור ח"ב השער השני הלכות שחיטה, ועוד). וכ"כ הרשב"א (תורת הבית בית א' שער א'):
"שכל שנתבלבלה דעתו מחמת שכרותו, הרי הוא לשעתו כשוטה, עד שיסור יינו."
וכן משמע גם בברייתא (עירובין ס"ה ע"א) שכתבה על השיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט: "כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבר" ומשמע שאם הגיע לשכרותו של לוט אינו כפקח.
אמנם מצאנו בשו"ת הראב"י אב"ד (סי' קמ"ט, הובא בקיצור בטור חו"מ סי' תכ"ה) שנראה מדבריו שעל אף שאין לדון כמזיד את השיכור כלוט שהרג, מכל מקום יש לדונו כשוגג. ולכאורה אם דינו כשוטה הרי השוטה אינו אף שוגג, ויבואר ענין זה להלן.
בפרק זה נדון בתוקף מעשי השיכור לענין דינים שונים, והשיכור סתם שיוזכר בו הוא זה שהגיע לשכרותו של לוט.
על אף ההקבלה בין השוטה לשיכור בשעת שכרותו, ושם "שוטה לשעה" שניתן לשיכור, יש הבדל גדול ביניהם. השיכור במהותו הוא בן דעת, ומצב השכרות אינו משנה את מהותו של האדם. אולם ההבדל אינו נובע מכך שהשכרות היא ארעית וחולפת, שהרי גם בשוטה קיים מצב בו השטות היא ארעית וחולפת, והוא "עיתים חלים ועיתים שוטה", ואף על פי כן דינו בשעת שטותו כשוטה לכל דבר. ההבדל הוא בכך שהשיכור הוא בן דעת אלא שבשעת השכרות דעתו אינה פועלת, ולפיכך בדברים שנדרשת בעשייתם דעת, מעשי השיכור נידונים כמעשים שנעשים שלא בדעת.
לאור זאת השיכור דומה יותר לאדם ישן שפעל תוך כדי שנתו, מאשר לשוטה.
דוגמה לדבר. הפריש קרבן ונשתטה אי אפשר להקריב את קרבנו בשעת שטותו, ולסובר "בעלי חיים נידחים" קרבנו נדחה (זבחים י"ב ע"ב). לעומת זאת פשוט שניתן להקריב את קרבנו בשעת שנתו, וכן לא מצאנו שאי אפשר להקריב קורבנו של אדם בשעה שהוא שיכור.
הבדל זה מפורש בדברי הפוסקים גם בדיני מזיק. השוטה שהזיק פטור, הישן שהזיק חייב, ואילו השיכור דינו כישן ולא כשוטה, ויתבאר דין זה להלן בהרחבה.
אמנם מצאנו באופנים שנדרשת נוכחות של בן דעת, כגון לצירוף למנין, שיש מן הפוסקים שדימו את השיכור לשוטה ולא לישן (עי' להלן).
בים של שלמה (חולין סי' ד') הביא את הרמב"ם הסובר ש"סימני שוטה" שנשנו בחגיגה לאו בדוקא הם, וכל שעושה דבר מן הדברים דרך טרוף ושיבוש הדעת, בכלל שוטה יחשב (עי' בפרק ד' שהובאו שיטות הראשונים בזה). וכתב על זה היש"ש: "ומשום הכי נמי כתב הרמב"ם שיכור שנתבלבלה דעתו דינו כשוטה".
בשו"ת מהר"י אסד (סי' צ"ג) דייק מדבריו שרק מפני שדעת הרמב"ם היא שסימני שוטה אינם בדווקא, לכן פסק שהשיכור בכלל השוטה, אבל לשיטות הסוברות שרק בסימני שוטה המבוארים בחגיגה נעשה שוטה, הרי שיכור אינו בכלל שוטה. ודבריו צ"ב שהרי כל הצורך שהוצרכנו ל"סימני שוטה" הוא רק בשוטה שבשאר הדברים שואל ומשיב כהלכה, אבל מי שנשתבשה דעתו לגמרי אין צורך בו לסימני שוטה – כמבואר באריכות לעיל פרק א' – והשיכור כ"שכרותו של לוט" אין ספק שדרגתו דומה לשוטה שנשתבשה דעתו לגמרי,וצ"ע.
דיניו בדברים הצריכים דעת לחלות המעשה
כאשר צריך דעת לחלות המעשה אין תוקף למעשה השיכור, ומעשיו אינם חלים. לפיכך אין קדושיו קדושין (רמב"ם אישות פ"ד הי"ח טושו"ע אהע"ז סי' מ"ד סעי' ג'), ואין גרושיו גרושין (רמב"ם גרושין פ"ב ה" טושו"ע אהע"ז סי' קכ"א).
הרמב"ם (אישות שם) כתב:
"שיכור שקדש קדושיו קדושין, ואע"פ שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קדושיו קדושין, ומתיישבין בדבר זה". ובמ"מ פירש: "ומפני שהוא בעריות החמורות, על כן כתב רבנו ומתיישבין בדבר זה."
לכאורה נראה מדבריהם, שאף אם ודאי הגיע לשכרותו של לוט יש "להתישב בדבר זה" משום חומר העריות. אבל האחרונים פירשו שאין הדבר כן, אלא כוונת הרמב"ם היא "שיש להתיישב בדבר" היטב ולבדוק, האם אכן הגיע לשכרותו של לוט כשקדש. אבל אם ברור לנו שהגיע לדרגה זו, דינו כשוטה גמור ואין כל חשש קדושין במעשיו ואף גיטו בטל מן התורה (פרישה סי' מ"ד סק"ד; שו"ת רא"ם ח"א סי' ע"ב; גט פשוט סי' קכ"א ס"ק ה', ועי' בב"י שם בפי' הראשון, שדברי הרמב"ם אמורים על הגיע לשכרותו של לוט, ואף בדבריו אפשר לפרש כן, שהבדיקה היא לדעת האם אכן הגיע לדרגה זו).
השיכור אינו יכול לפעול ברכושו, ואין תוקף למכירתו או לנתינתו, וכן אם השיכור קנה מקחו בטל, וכן כתב הרמב"ם (מכירה פכ"ט הי"ח):
"ואם הגיע לשכרותו של לוט… אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש".
דימה הרמב"ם את דינו לקטן פחות מבן שש, לומר שאף מדרבנן אין כל תוקף למעשיו, שהרי הפעוטות שהם למעשה מבני שש מדרבנן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ואילו השיכור אין במעשיו כלום.
נדר השיכור נדר, או הזיר עצמו מן היין, לא חלים נדרו ונזירותו (רמב"ם נזיר פ"א הי"ב, ועי' להלן על ההקבלה בין נדר להלכות עונשין).
חיובו בעונשין
השיכור אינו בר עונשין, ואם עבר עבירה שחייבים עליה מלקות, או מיתה, פטור מן העונש (ערובין ס"ה ע"א).
בשו"ת הראב"י אב"ד (סי' קמ"ט, הובא בקיצור בטור חו"מ סי' תכ"ה) משמע, שעל אף שאין לדון כמזיד את השיכור כלוט שהרג, מכל מקום יש לדונו כשוגג, ובנידונו פטר אף משום שוגג מטעמים אחרים. כבר תמהנו לעיל שלכאורה בגמ' וכן בשאר ראשונים דימו את השיכור לשוטה, ואם כן הרי השוטה אינו אף שוגג.
ונראה לפרש, שאמנם בשעת שכרותו מצבו הוא כשוטה, אבל יש הבדל בין השיכור לשוטה, שהשיכור עצמו גרם למצב השטות שיבוא עליו, ולפיכך לענין ענישתו אמנם אינו מזיד לפי שעשה מעשיו שלא בדעת, אבל מוטלת עליו מידה מסוימת של אחריות על מעשיו, שהיה באפשרותו למנוע אותם, ולפיכך יש לעונשו כדוגמת השוגג.
כעין זה כתב בים של שלמה (ב"ק פ"ג סי' ג') שאף שאין השיכור נהרג ולוקה, הרי "מקבל את דינו – בידי שמים – על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע".
דברי הגמ' נאמרו לענין עונשי מלקות ומיתה, שנדרשת בהם התראה, ולפיכך אי אפשר להעניש בעונשים אלו את השיכור, שהרי כל עיקרה של ההתראה היא לוודא שהעבריין עובר את העבירה במזיד, וברור לו שיענש על העבירה שעשה, והשיכור במצב זה אינו בר קבלת התראה (עי' גט מקושר בולא סי' ט"ז אות א').
אולם הרמב"ם לא צמצם את פטורו של השיכור רק לעונשים שנדרשת בהם התראה, אלא הרחיב את הדברים, וכתב (נזירות פ"א הי"ב):
"ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב."
וכן מצאנו בפוסקים שהרחיבו את פטורו של השיכור גם לשאר העונשים. כגון זה שחרף וגידף אשת קרובו שמן הדין הוא חייב בנידוי, ולא הטילו עליו נידוי כיון שעשה כן בשעה שהיה שיכור, וכ"כ בשו"ת הרא"ם (סי' ע"ב):
"כיון שהיה שיכור כשכרותו של לוט, אין משפט מוות לאיש הזה… והדברים ק"ו, ומה אם בענין האישות שיש בו כרת ומיתת בי"ד, כגון שקדש אשה בהיותו שיכור כשכרותו של לוט, הרי היא מותרת לכל אדם ואין בקידושיו ממש, בדברי חירופיו על אחת כמה וכמה."
המעיין יבחין שהרא"ם לא למד לפטרו מעונש מן הדין שאינו לוקה ונהרג, שהרי, כאמור, אין להוכיח מעונשים שנדרשת בהם התראה לעונשים שלא נדרשת בהם התראה, אלא הרא"ם למד לפטרו מעונש מן הדין שקידושיו וגירושיו אינם חלים.
אמנם על אף שהקל הרא"ם בעונשו, בכל זאת פסק שחייבים להכותו – כעונש, ולא בגדר חיוב מלקות – וכתב שם לנמק:
"אבל עכשיו שלא היה זה כי אם בעת שכרותו, ובעת שכרותו הוציא מפיו דברים מאותם שהם מורגלים בפיות כל המשתכרים, איך יעלה על הדעת שנעלה בזה שתי מדרגות לחייבו נידוי, תרי דרגי לא סלקינן, ולפיכך ירדתי מדרגה אחת וחייבתי עליו נגדא – היינו הכאה – והוא קבל עליו את הדין, ותכף נפל לפני כל המעמד הקדוש ההוא, ובעל ריבו לא רצה לפטרו בנגדא, ולא נתפייס בזה, ונשאר הדבר כך."
אף בשו"ת הראב"י אב"ד (שם) כתב שיש לענוש את השיכור כדי לגדור גדר "שלא יהיה כל איש צורר כמתלהלה היורה זיקים, ויאמר שוגג הייתי".
שיכור שהזיק
השוטה שהזיק פטור, כיון שאי אפשר להטיל חיובים על השוטה (עי' פרק ט"ו). הישן שהזיק חייב (ב"ק כ"ו ע"א).
כבר נתבאר שהשיכור אינו דומה לשוטה כיון שבמהותו הוא בן דעת, ויכולים לחול חיובים על השיכור, לפיכך עצם מצב השכרות אינו מהוה סיבה לפוטרו מהיזק. אלא שיש לדון האם ניתן לפוטרו משום שיש להתייחס למעשיו כאל מעשים שנעשו באונס, שהרי בשעת שכרותו לא שלט במעשיו, וכפי שיבואר.
נחלקו הראשונים בטעם הדין שהישן שהזיק חייב. דעת הרמב"ן וסיעתו (ב"מ פ"ב ע"א, ועי' רמב"ם חובל ומזיק פ"ו ה"א ומ"מ שם) שאדם המזיק חייב אף אם הזיק באונס גמור "כסערת אליהו", ולדעתם אף שהישן שהזיק הוא כאנוס גמור, ובכל זאת חייב לשלם על נזקיו. דעת התוס' וסיעתם (ב"ק כ"ז ע"ב ורא"ש שם) שהמזיק באונס גמור פטור, ואינו חייב אלא באונס כעין אבידה, ולדעתם אין הישן חייב אלא אם הנזק נגרם בפשיעתו, כגון שהלך לישון ליד כלים, שהיה לו לחשוש שהוא עלול לשבור אותם בשנתו.
טעם הדין שהשיכור שהזיק חייב תלוי במחלוקת ראשונים זו.
לסוברים שהמזיק חייב אף באונס גמור, והישן שהזיק חייב, הרי השיכור חייב אף אם ידון כאנוס. ואילו לסוברים שהישן חייב רק אם פשע, הרי בשיכור עצם השתכרותו היא הפשיעה.
אף הב"ח דן כן בשיכור שהזיק (בשו"ת הישנות סי' ס"ב):
"לכאורה בשעה שהוא שיכור כשכרותו של לוט, הרי הוא כשוטה, ושוטה שחבל באחרים פטור.
ולא היא, דאינו כשוטה אלא לענין מקח וממכר ולעונשו במיתה ומלקות, אבל לענין נזיקין אין ספק שחייב, שהיה לו להזהר מתחילה שלא ישתכר כלוט ויזיק את הרבים, ומי אנסו להשתכר כל כך עד שלא ידע מה עושה, וכיון שהאונס מחמתו הוא שהוא גרם לעצמו, חייב בנזיקין, דאפילו ישן, דאי אפשר בלא שינה אפילו הכי חייב בנזיקין, כל שכן בשיכור שהוא כפושע גמור".
וכן המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ג סי' ג') חייב בתשלומי נזק אדם שהשתכר כלוט בפורים, וזה לשונו:
"והשיכור, אפילו הגיע ליותר משכרותו של לוט, מכל מקום חייב בתשלומים על כל היזקות. ומה שמסקינן בעירובין דשיכור כלוט פטור ממיתת בית דין ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון, ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע, אבל לפטרו מדין היזק שמזיק לחבירו, פשיטא שחייב, דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין אונס בין רצון, דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו ויפטר. ואפילו בפורים דמחויב להשתכר, מכל מקום אין כוונת רבותינו כדי שישתגע".
המהרש"ל הוסיף טעם לחייב את השיכור, מלבד הדין של "אדם מועד לעולם", משום שאם לא נחייבו, יש לחשוש שתמצא פירצה שעל ידה יוכל אדם להזיק לחבירו בלא שיתחייב לשלם, והוא כעין נימוקו של הראב"י אב"ד לענוש את השיכור שהרג בשכרותו.
דעת לנדרים בשיכור
הרמב"ם בהלכות נזירות (פ"א הי"ב) כתב:
"וכן שיכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר הריני נזיר ממנו… אם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום, ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב."
והקשו האחרונים, מפני מה הוצרך כאן הרמב"ם לנימוק שאינו בן חיוב, ולא נימק את דינו משום שאינו בן דעת ולפיכך אין למעשיו תוקף. (עי' צפנת פענח אישות פ"ד הי"ח; ברכת שמואל נדרים סי' י"ז).
בברכת שמואל הסביר, שהיה מקום לכאורה לחלק בין הדעת הנדרשת לחלות קנין ובין הדעת לענין נדרים. וז"ל:
"במקח וממכר בעינן דעתו לגמר הדבר, משום דבמקח וממכר הדעת עושה את חלות הקנין, וכל טעות שהיא גורמת שיש כאן חסרון דעת, ולפיכך אין מי שיעשה את גמר הקנין. אבל בנדרים אין צורך לדעת על החלות של הנדר אלא על המעשה, שירצה לדבר מה שמדבר, ולא יהיה בגדר איתקל מילולי."
והיינו שיש חילוק בין דעת שהיא הפועלת, כגון בקנינים שהקנין נפעל על ידי דעתו להקנות, ובין דעת שאינה פועלת אלא המעשה הוא הפועל, ונדרשת דעת רק כדי להחשיב שהוא פעל את המעשה.
ומכח סברא זו כתב הברכת שמואל שאין לדמות את רמת הדעת הנצרכת לחלות קנין, לרמת הדעת הנצרכת לענין עונש על עבירה שעשה, שבעבירה חיובו הוא על מעשה העבירה, והדעת אינה אלא כדי ליחס אליו את המעשה. ולפיכך מקורו של הרמב"ם שאין תוקף לנדרו של השיכור, הוא מהדין שאין השיכור נענש על מעשיו, ולא מכך שאין לו דעת לפעול חלות.
ופירושו דחוק בדברי הרמב"ם. שלדבריו מה שכתב הרמב"ם שאינו חייב על עבירה שעושה הוא לראיה שאין נדרו נדר, וברמב"ם משמע שהוא טעם הדין, שמכיון שאינו בן חיוב לכן לא חל נדרו. ועדיין צ"ב בזה.
ועי' צפנת פענח (על הרמב"ם שם) שציין לדברי התוס' (קדושין ע"ח ע"ב) שכתבו שהגוסס אף שאין לו דעת לענין קנין, נדרו נדר והקדשו הקדש.
דין שיכור במעשים שנדרש בהם "בן דעת"
אף במעשים שאין בהם חלות, אבל צריך שיעשו ע"י בן דעת, דינו של השיכור כשוטה.
לפיכך השיכור ששחט שחיטתו פסולה, וכ"כ הרמב"ם (הלכות שחיטה פ"ד ה"ה):
"חרש או שוטה או קטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ששחטו, שחיטתן פסולה, מפני שאין להם דעת, שמא יקלקלו בשחיטתן".
אולם, כשם ששוטה ששחט וגדול עומד על גביו ורואה ששחט כהלכה, שחיטתו כשרה, כן הוא אף דינו של השיכור.
וכן כתב הרמב"ם (שם פ"ב הי"ב):
"לפיכך חרש שוטה וקטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ומי שאחזתו רוח רעה, ששחטו ואחרים רואים אותם, שחיטתם כשרה."
בחלקת יואב (יו"ד סו"ס ב') הקשה, לדעת הרא"ש הסובר שבשחיטה בעינן "כח גברא", וישן ששחט שחיטתו פסולה, מדוע השיכור שגדול עומד על גביו שחיטתו כשרה, והרי כשהגיע לשיעור שכרותו של לוט דינו כישן וגרוע משוטה כמבואר ברמב"ם (הלכות יבום שהובא לעיל).
ועי' לעיל דיון בנדון השיכור כשכרותו של לוט האם הוא אכן במצב המקביל לישן.
יש לדון עוד, הרי נתבאר שהשיכור במהותו הוא בן דעת, החייב בכל המצוות ומוזהר בכל העבירות, אלא שבשעת השכרות הרי הוא כאנוס מחמת יינו, והשאלה היא, כאשר הדין מחייב נוכחות של בן דעת, או שיהיה האדם במצב של בן דעת, כיצד יש לדון את השיכור.
מי שצווה לכתוב ולתת גט לאשתו ונשתטה, אין כותבים ונותנים בשעת שטותו, ואף בשטות זמנית אין כותבין ונותנים בשעת שטותו, אבל אם צווה לכתוב ולתת גט ואח"כ נרדם, נותנים אף בשעת שנתו (גיטין ע' ע"ב ושו"ע קכ"א סעי' א-ב).
צווה לכתוב ולתת גט לאשתו ונשתכר האם אפשר לכתוב ולתת בשעת שכרותו, דנו האחרונים בדבר.
הב"ש (סי' קנ"א ס"ק ב') כתב דלכאורה מותר לכתוב הגט בעת שכרותו, שהרי ב"אחזו קורדייקוס" – שהוא מי שנשתטה ויש תרופה לשטותו – הטעם שלר' יוחנן אין כותבין, משום שאינו דומה לישן, שהישן אינו מחוסר מעשה כדי להתעורר, ואילו מי שאחזו קורדייקוס צריך לתרופה כדי שיחזור לשפיותו. לפי זה השיכור שעומד להתפכח מאליו, יש לדמותו לישן, ואפשר לכתוב את הגט בשעת שכרותו. וכן כתב בגט מקושר (נבון, שם ועי' עוד בסדר גט ראשון אות י"ד).
יש מהאחרונים שפקפקו בדינו של הב"ש. בתאומי צביה (סי' קכ"א) כתב, שאפשר שהשיכור כיון שאין בידינו להפיג את יינו, נידון כמחוסר מעשה, משא"כ הישן בידנו להקיצו משנתו.
בצפנת פענח (גרושין פ"ב הי"ד) נסתפק אם יכולים לכתוב ולתת את הגט בשעת שכרותו, או שיש להמתין עד שיתפכח מיינו. והוכיח מהרמב"ם בהלכות נזירות (הובא לעיל) שכתב כי השיכור אינו בן חיוב כלל, וכתב הצפנת פענח: "ומשמע דמקרי חסרון בעצמו לא משום בלבול הדעת", והיינו שבשעת שכרותו נידון כשוטה במהותו, ולפי זה יש להמתין בכתיבת הגט ובנתינתו עד שיתפכח (וע"ע חזו"א אהע"ז סי' פ"ו ס"ק ח', שאף בנשתטה יש מצבים שמדאורייתא אין דינו כשוטה במהותו).
השוטה אינו מצטרף למנין (שו"ע או"ח נ"ה סעי' ח') ואילו ישן מצטרף למנין (שם סעי' ו'). ויש לברר למי יש לדמות את השיכור בענין זה.
שיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, אף שאינו ראוי לדבר בפני המלך ופטור מן התפילה, בכל זאת מצטרף לעשרה, דלא גרע מישן, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט, כתב בשו"ת בית יהודה (או"ח סי' מ"ה), שאינו מצטרף למנין דדינו כשוטה וקטן. ואינו דומה לישן, לפי שהישן מצטרף כיון שראוי לענות דברים שבקדושה על ידי שמעירים אותו, ואילו את השיכור אי אפשר להעיר. ודימה את השיכור לאונן שפטור מן המצוות ואינו מצטרף לזימון ולעשרה.
ויש לדון בדבריו, שהרי הסוברים שישן מצטרף למנין למדו זאת משיטת ר"ת המתיר לצרף תינוק בעריסה מפני שאף עליו חל "שכינה שורה בעשרה", וכתבו שאף אם נחלוק עליו לענין התינוק, יש ללמוד מכך שאין צורך שיענה בפועל כדי שיצטרף, ומספיקה נוכחותו כדי לומר ששכינה שורה בעשרה, ולפיכך אף הישן הרי הוא נוכח במקום. (עי' ב"י בשם מהר"י בירב) ולא כתבו שהטעם הוא מפני שאפשר להעירו. ולכאורה לפי זה גם השיכור יתכן שמכיון שבמהותו אינו שוטה, אפשר להחשיבו כנוכח במקום ויצטרף ל"שכינה שורה בעשרה".
אף הדמיון לאונן צ"ב, שהאונן פטור מן המצוות, ואילו השיכור אינו פטור, אלא שאינו יכול לקיימן (וע"ע לענין צירוף שוטה לזימון באו"ח סי' קצ"ט ובמג"א שם).
דיני השיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל נשתכר הרבה
בברייתא (ערובין שם) מבואר, שאם לא הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כפקח לכל דבריו. לכאורה כן הוא הדין אע"פ שנשתכר הרבה, וכן כתב הרמב"ם (אישות פ"ד הי"ח):
"השיכור שקדש קדושיו קדושין ואע"פ שנשתכר הרבה".
הב"י (אה"ע סי' קכ"א) הקשה, שלכאורה הרמב"ם הנ"ל סותר עצמו, שהרי בהלכות גרושין (פ"ב הי"ד) כתב: "השיכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו גט, אין כותבין, ואם לא הגיע הרי זה ספק". היינו שאף אם לא הגיע לשכרותו של לוט, אין מעשיו חלים בתורת ודאי אלא הם בספק, והספק הוא שמא אין דעתו נכונה בשעה שצוה לכתוב גט.
הב"י שם תרץ שני תרוצים על קושיתו, ונפ"מ להלכה ביניהם.
יש הסוברים שלחומרא יש לחשוש שאין תוקף למעשיו של מי שנשתכר הרבה, ומקורם הוא מדברי הב"י בתירוצו הראשון. לדעתו את סיום ההלכה בהלכות אישות: "ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר", ניתן לפרש שהפיסקה "ומתיישבין בדבר" מוסבת גם על ראשית ההלכה, לומר שכל שנשתכר הרבה, אף שלא הגיע לשכרותו של לוט, אין הדין מוחלט שקידושיו קידושין, אלא יש לבדוק עד כמה הגיעה הבנתו בשעה שקידש. ומה שכתב הרמב"ם במי שנשתכר הרבה שקידושיו קידושין, היינו שהם קידושין לחומרא.
לפי תרוץ זה ההלכה היא שמי שנשתכר הרבה, אף שלא הגיע לשכרותו של לוט, מעשיו הם בספק אם יש להם תוקף.
יש מהפוסקים שחששו להלכה לדעה זו שבב"י (שו"ת פני משה סי' ל"ז, ושו"ת תורת אמת למהר"א ששון סי' קנ"ד ד"ה יש להסתפק).
נראה שלשיטה זו, בהכרח שהמצב המתואר הוא כאשר ברור לנו שיודע מה שעושה, והוא מודע לתוצאות מעשיו, והספק הוא רק ביכולת השיפוט ושיקול הדעת שלו. שהרי אם הספק הוא האם יודע את מה שעושה הרי זה ספק אם הגיע לשכרותו של לוט, ובב"י מבואר שאף אם ודאי לא הגיע אלא שנשתכר הרבה יש ספק בתוקף מעשיו.
לפי זה משיטה זו יש הוכחה, שכדי שיהיה תוקף למעשיו לא מספיק שידע מה שעושה, אלא צריך שתהיה לו יכולת שיפוט ושיקול דעת בדרגה כל שהיא, ועי' לעיל מה שכתבנו בענין זה.
יש מן הפוסקים שתמהו על שיטה זו, שהרי בברייתא (ערובין שם) מבואר, שבלא הגיע לשכרותו של לוט אם נתחייב מיתה הורגים אותו, וברור שאילו היה מקום לספק כל שהוא בתוקף מעשיו, לא היה בו חיוב מיתה, והרי הברייתא לא חילקה בין נשתכר הרבה לנשתכר מעט וקבעה כלל, שבפחות משכרותו של לוט אם נתחייב נהרג, ומוכח שאף אם נשתכר הרבה אין כל מקום להחמיר ולחשוש על תוקף מעשיו (גט פשוט סי' קכ"א ס"ק ה', ועי"ש מה שתירץ, ובגט מקושר (בולא) סי' ט"ז כתב על תירוצו שהוא דוחק גדול).
עוד הקשו הפוסקים, ממה שכתב הרמב"ם (שחיטה פ"ד ה"ה) שהשיכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה, ופירשו הראשונים היינו שהגיע לשכרותו של לוט (עי' בזה לעיל) ומשמע שפחות מכך אף שנשתכר הרבה שחיטתו כשרה, ומדוע לא נחמיר לפסול את שחיטתו (עי' גט מקושר בולא שהקשה כן בשם ספר בני יעקב דף קנ"ט).
אמנם עי' בשו"ת מבי"ט (סי' ל"ה אות י"ד) שהרב השואל רצה לומר ששיעור "שנתבלבלה דעתו" הוא פחות משכרותו של לוט, ובשיעור זה יש לחלק בין קידושין לשחיטה, וכלשונו:
"ואע"פ שכתב הרמב"ם שיכור שקדש קדושיו קדושין ואע"פ שנשתכר הרבה, זהו דוקא לענין קדושין, דאיכא למיחש לאותו מעט דעת שנשאר בו, ונאמר דבו קידש. אבל לענין שחיטה, אדרבא איכא למיחש לאותו הדעת שיצא ממנו, שמחמת זה יבוא לדרוס מעט".
המבי"ט לא הסכים עם הרב השואל, ודחה את חילוקו בין קידושין לשחיטה, עי"ש.
יש הסוברים שאף לקולא יש תוקף למעשיו של מי שנשתכר הרבה. מקורם הוא מדברי הב"י בתירוצו השני. הב"י הביא גרסת הטור ברמב"ם, שלא גרס "ואם לא הגיע הרי זה ספק", אלא גרס "ואם ספק אם הגיע הרי זה ספק". וכתב הב"י שאף את גרסתנו יש לפרש כן, שמה שכתב הרמב"ם "ואם לא הגיע" אין פרושו שודאי לא הגיע, אלא כוונתו לומר שאין ודאות שהגיע. ולפי זה תרץ הב"י את הסתירה ברמב"ם בין הלכות גרושין להלכות אישות.
לתירוץ זה של הב"י, הרי להלכה כל שלא הגיע לשכרותו של לוט, אף שנשתכר הרבה, יש תוקף לכל מעשיו בתורת ודאי, ואין חוששין אף לחומרא שמא אין תוקף למעשיו (עי' פני משה שם).
הנמצא בהשפעת סמים
לא מצאנו במקורות התייחסות מפורשת לשיבוש הדעת הנובע מהשפעת סמים ותרופות, אבל ברור שיש להקיש וללמוד את דין המסומם מדין השיכור, ולא מדין השוטה. שהרי אין כל הבדל מחמת איזה סם נשתבשה דעתו, האם מחמת היין או כל סם אחר.
לפיכך דיניו של המסומם לענין תוקף מעשיו, מעמדו וחיוביו, יהיו שוים לדיני השיכור.
ברור שכשם שאצל השיכור יש להבדיל בדרגות השכרות השונות, "הגיע לשכרותו של לוט" ו"לא הגיע לשכרותו של לוט", אף אצל המסומם יש להבדיל בין הדרגות השונות, ולהקביל אותם למצבו של השיכור:
א. הדרגת העמוקה ביותר – כאשר אינו יודע כלל מה שעושה.
ב. דרגה קלה ממנה – כאשר אינו מבחין בין טוב לרע, ואינו מודע לתוצאות מעשיו.
ג. כאשר מודע לתוצאות מעשיו, אבל חסר יכולת שיפוט.
ד. כאשר יש בכוחו לשקול בדעתו ולשפוט, על אף ששיפוטו פגום, כשם שבשיכור לדברי הכל אין זה כ"שכרותו של לוט", גם המסומם נידון במצב זה לבן דעת.
לסיום פרק זה יש להדגיש כי אדם שדעתו נשתבשה כתוצאה ממחלה, אע"פ שהגורם לשיבוש הדעת ידוע, וכאשר יסור הגורם יחזור לשפיותו, בכל זאת נידון בשעה שדעתו פגועה כשוטה לכל דבר, כפי שמצאנו בכמה מקומות בגמ' לגבי שכיב מרע, ואין מדמים את דינו לדין השיכור. ואם צוה לכתוב גט קודם שחלה ואח"כ חלה ונשתבשה דעתו, אין כותבין גט עד שתשתפה דעתו. גדר ענין זה עדיין טעון הבהרה.
מקור: משפטי הדעת, עמ' יז-קכח, הוצאת מכון שערי משפט, תשנ"ה