הריון

ט. הריון

פרשנות המקרא רקע מדעי ההריון בחז"ל ובפוסקים פרטי דינים

ענייני אורח חיים

תפילה – שלושה ימים ראשונים להריון יבקש אדם רחמים שלא יסריח הזרע, משלושה ימים ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלושה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום [57]. יש מי שכתב, שלא כל אחד צריך להתפלל שיהיו בניו זכרים, אלא שיהיה התינוק מאיזה מין שיהיה ובלבד שיהיה בריא, ואם יהיה בן, שיהיה תלמיד חכם, ואם תהיה בת, שתהא צנועה ויראת שמים [58].

בתפילת מוסף ליום-הכיפורים, בין שאר הדברים שהתפלל כהן גדול בצאתו מקודש הקודשים – שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה [59].

שבת – יש מי שכתב באופן כללי, שסתם נשים מעוברות חולות הן [60].

בעניין הגדרת מעוברת לדיני שבת ותעניות – יש מי שכתב, שהוא דווקא לאחר שלושה חדשים משהוכר עוברה [61]; ויש מי שכתב, שגם מתחילת ההריון דינה כמעוברת לנושאים אלו [62], וכל שהיא סובלת מהקאות, מיחושי ראש, חולשה וכיוצ"ב, דינה כמעוברת חולה.

המעוברת מותרת לקחת כל מיני תרופות בשבת, אם אמנם קיים חשש כלשהו לנזק לבריאותה של האשה או של העובר, אבל לא התירו לה תרופות אחרות, שהיא זקוקה להם בשל מיחוש אחר שיש לה, כגון כאב שיניים וכד' [63].

מן הראוי לאשה, שהגיעה לחודש התשיעי להריונה, להזמין בכל ערב שבת כל הדברים הנצרכים לה, שמא תיזדמן לידתה בשבת, ולא תצטרך לחלל שבת [64]. וכן רצוי שתגלח השערות לפני שבת בחודש התשיעי [65]. אולם אין היא חייבת להימצא בקרבת בית החולים סמוך לשבת, כדי להימנע מנסיעה בשבת, אם יש קושי בדבר [66].

מעוברת בתחילת הריונה, ואפילו בתוך ארבעים יום להריון, שהתחילה לדמם ויש חשש להפלה, מותר לחלל שבת ולהסיעה לבית חולים כדי למנוע ההפלה [67].

יום-כיפורים ותשעה באב – במנהג כפרות בערב יום הכיפורים נהגו שאשה מעוברת תיקח תרנגול ותרנגולת, או תרנגול ושתי תרנגולות, כי מין העובר לא ידוע [67א]. יש מי שכתב, שאם נעשתה בדיקת על-שמע ועל פיה ידוע מין העובר – צריכה לקחת תרנגול או תרנגולת לפי מין העובר שנמצא [67ב]; ויש מי שכתב, שגם אם בדיקת על-שמע הדגימה את מין העובר, עדיין צריכה לקחת תרנגולים משני המינים כנגד ספק מינו של העובר, ואין לסמוך על בדיקת העל-שמע שקבע את מין העובר [67ג].

מעוברת שהתאוותה למאכל ביום הכיפורים, מאכילים אותה, אלא שקודם לוחשים באוזנה שיום הכיפורים היום, ולפעמים מתיישבת דעתה בכך, אבל אם לא נתקררה דעתה מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה [68]. יש מי שכתב, שכיום אין עושים לחישה זו, אלא מאכילים אותה מיד [69], אך דחו דבריו [70].

נחלקו הפוסקים בדין אשה מעוברת האומרת שצריכה לאכול, אם דווקא צריכה לומר שתסתכן, או די כשאומרת שאינה יכולה לסבול מחמת חולי [71].

מעוברות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים ובתשעה באב [72]. ואמנם בדרך כלל אין נזק למעוברות בזמן צום, אם כי בשלבים המתקדמים של ההריון דווח על שינויים מטבוליים של רעב [73]. אכן, במחקר שבו נבדקו 13,000 תינוקות שנולדו לאמהות שצמו בשלבים שונים של ההריון, לא נמצאה כל השפעה שלילית על התינוקות [74]. אמנם במחקרים אחדים הוכח, שהצום גורם להשראת לידה, כאשר נמצאה עליה מובהקת בשיעור הלידות ב- 6 עד 24 שעות לאחר תום צום יום-הכיפורים [74א], אלא שכל הדיווחים הללו מתייחסים ללידה במועד, ולפיכך אין בזה כדי לגרום נזק כלשהו ליולדת או לוולד. ואף שבזמנינו נוטים הרופאים לייעץ לנשים מעוברות שישתו ביום-הכיפורים, אין כל הוכחה שבאשה מעוברת שהיא בריאה, וההריון תקין, ואין סיפור קודם של הפלות עקב הצום, שעלול הצום לגרום לה נזק או להביא להפלה. ולכן גם בזמנינו נשאר דין תורה נכון, שמעוברת בריאה חייבת לצום ביום-הכיפורים, ואם החלו צירי לידה סדירים ביום-הכיפורים, חייבת לשתות, כדי שלא תיכנס ללידה במצב של חוסר נוזלים, ויתכן שבמקרה כזה צריכה לשתות כרגיל ולא לשיעורים [75]. ומכל מקום, אם המעוברת חולה, אפילו במחלה שאין בה סכנה, אין לה להתענות בתשעה באב [76]. וכיום מקובל אצל הרבה מורי הוראה להקל למעוברת שלא תתענה בתשעה באב, אפילו בגלל צער או חולשה [76א].

מעוברת שמדממת ביום-הכיפורים, אפילו דימום קל, ובעיקר כאשר הדימום בחודשים הראשונים להריון, צריכה לשתות, ולעתים אף לאכול [76ב].

אשה שהרתה בהפרייה חוץ-גופית, שלדעת המומחים יש סיכון גבוה יותר להפלה בשבועות הראשונים של ההריון, צריכה לשתות לשיעורים בתקופה זו [77].

אם יש למעוברת בעיה רפואית, יש להתייעץ עם רופא שומר תורה, ואם אומר הרופא שצריכה לאכול, מאכילים אותה [78]. ואם שאלו רופא החשוד לעבור על דברי תורה, ואמר הרופא שיש חשש סכנה, אם אין מי שחולק עליו, מאכילים אותה על פיו כדין ספק פיקוח נפש [79].

תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון – יש הסבורים, שהמעוברות פטורות [80]; ויש הסבורים, שהן חייבות [81].

בשאר תעניות – יש הסבורים שהן פטורות [82]; יש הסבורים, שהן פטורות דווקא אם מצטערות הרבה, אבל בלא זה נהגו להחמיר [83]; ויש הסבורים, שמעוברת אסורה להתענות בתעניות אלו [84]. ובתענית אסתר אף אם אינה מצטערת פטורה, ויש מי שמחמיר להצריכה לצום, אלא אם מצטערת הרבה וחלושה מאד [85].

בתעניות שמתענים בארץ ישראל על הגשמים, העוברות מתענות רק בשבע התעניות האמצעיות, אבל בשאר התעניות אינן מתענות [86]; ויש הסבורים, שאסור להן להתענות בשאר התעניות [87].

בכל המקרים, שהמעוברת פטורה מן  הצום, אין היא חייבת לפרוע את התענית לאחר מכן [88]. ומכל מקום, כשאין היא צמה, אל לה להתענג בתפנוקים, אלא אוכלת ושותה כדי קיום הוולד [89].

ימי בין המצרים – מעוברת מותרת לאכול פרי חדש בשלושת השבועות שבין המצרים; ולעניין ברכת שהחיינו, יש מי שכתב שלא תברך [90], ויש מי שכתב שתברך [91]. וכן מותר לה לאכול בשר בשבוע שחל בו תשעה באב, אם מצטערת בהריונה [92].

מותר למעוברת לרחוץ במים חמים, בשבוע שחל בו תשעה באב [93].

ענייני יורה דעה

כשרות – אשה צריכה להיזהר ביותר, שלא תאכל מאכלות אסורים כשהיא מעוברת [94]. אכן, מעוברת שנתאוותה לאכול מאכל מסויים, והיא מבקשת לאוכלו, או שניכר בפניה שהיא צריכה לאוכלו, נחשב הדבר לסכנה, ומאכילים אותה ממאכל זה, ואפילו אם הוא מאכל אסור, כגון בשר קודש או בשר חזיר. ומאכילים אותה קודם מן המרק או פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה מעצם האיסור ובכמות הנדרשת עד שתשיב נפשה [95].

נידה – מעוברת היא אחת מארבע נשים שהן בחזקת מסולקות דמים. על כן אף כשהגיע עת ווסתה בימי עיבורה ולא בדקה, טהורה היא, ואינה צריכה בדיקה, ומותרת לבעלה. ואין היא חוששת לווסת הראשון, אפילו היה לה ווסת קבוע, ואפילו שופעת ורואה דם, באותן עונות שהיא למודה לראות בהן, אינן נחשבות אלא כמקרה [96]. יש מהראשונים הסבורים, שלכתחילה צריכה בדיקה בשעת ווסתה, גם בימי עיבורה, ורק בדיעבד אם לא בדקה טהורה [97]; ויש הסבורים, שאף לכתחילה אינה צריכה בדיקה, ואפילו בשעת ווסתה מותרת לבעלה [98]; ויש המחלקים, שסמוך לווסתה מותרת אף לבעלה ללא בדיקה, אבל בשעת ווסתה ממש אסורה לשמש, אלא שאינה צריכה בדיקה אף לכתחילה [99], ומכל מקום חוששת לווסת שאינו קבוע [100].

מעוברת שדמיה מסולקים היא משיוודע עוברה [101]. ומצינו מספר סימנים וגדרים לידיעת העיבור – זמן שלושה חדשים [102]; שעברו עליה שלוש עונות ולא ראתה [103]; שראשה כבד עליה, ואיבריה כבדים עליה [104]; שניכר העיבור כלפי חוץ [105].

ההגדרה העיקרית של הכרת העובר לעניין סילוק דמים הוא שלושה חדשים, ולדעת רוב הפוסקים אין דין סילוק דמים קודם לכן, וזמן זה של שלושה חדשים הוא תנאי הכרחי [106]. אכן יש הסבורים, ששלושה חדשים הוא לאו דווקא, אלא הוא רק מחמת חיסרון הידיעה אם היא מעוברת, ולכן כשיודעים בדרכים אחרות שהיא מעוברת, הרי היא מסולקת דמים קודם לכן [107]. יש הסבורים, שגם בזמן הזה אין לשנות את זמן הכרת העובר לשלושה חדשים, אף על פי שהמציאות היא, שאין הנשים רואות דם מתחילת ההריון [108]; ויש מי שפסק, שבזמן הזה נשתנו הטבעים, ומעוברת מסולקת דמים מיום שיודעת שהיא מעוברת על ידי הרגשתה בעצמה, או על ידי בדיקות הידועות לרופאים, אף על פי שעדיין לא עברו שלושה חדשים [109].

ביחס לשילוב הגדרים והסימנים השונים – יש מהפוסקים שסוברים, שדי בהכרת עובר בשלושה חדשים, ואין צורך בהפסק שלוש עונות [110]; ויש שפסקו שכל שלא הפסיקה שלוש עונות שלא ראתה, חוששת ליום ווסתה ואסורה לשמש, אלא שאינה צריכה בדיקה, ואם עברו עליה שלוש עונות שלא בדקה ולא ראתה, שוב אינה חוששת לראיה [111]; יש מי שכתב, שסילוק דמים מתחיל באמת קודם לשלושה חדשים, אלא  שאין בזה די לבטל חזקת ווסתות, וצריך צירוף של ראשה ואיבריה כבדים עליה, שזה קורה רק לאחר שלושה חדשים [112]; ויש מי שכתב, שהעיקר תלוי בהכרת העובר, ולא מועילים שלושה חדשים בלא הכרה, אלא שהכרה לפני שלושה חדשים גם כן איננה מועילה, אם יודעת האשה בבירור שהיא לפני שלושה חדשי הריון [113].

יש מי שכתב, שכל הדיון הזה לא שייך אלא אם ראתה פעם בימי עיבורה, כי אם לא ראתה, לא שייך לחשוש, שהרי בזמן הזה כמעט שאין ווסת קבוע לחודש [114]. בדין היולדת לשבעה חדשים, האם גם במקרה זה הכרת העובר היא בג' חדשים כמו ברוב נשים, או פחות מזה – דנו בכך חז"ל והפוסקים [115].

מעוברת שראתה דם שלוש פעמים בימי עיבורה – יש הסוברים שקובעת ווסת [116]; ויש הסוברים שאינה קובעת ווסת [117].

מעוברת שראתה דם פעם אחת – יש שמחמירים לחשוש אפילו לאחר שלושה חדשים לעונה בינונית, כווסת שאינו קבוע [118]; ויש הסבורים, שאינה חוששת בפעם אחת לווסת שאינו קבוע [119].

אשה שראתה דם שלוש פעמים מחמת תשמיש, אסורה לשמש עם בעלה, אלא תתגרש ותינשא לאחר [120]. ואם נתעברה בפעם השלישית – יש הסבורים, שמותרת לשמש בימי עיבורה, שכן אשה מסולקת דמים בימי עיבורה, ואינה חוששת לווסתה הקודם בימי עיבורה, אבל אם בתוך ימי עיבורה ראתה שלוש פעמים מחמת תשמיש, הרי זו חוששת כדין ווסת שאינו קבוע [121]; ויש הסבורים, שבימי עיבורה חוששת גם לווסתה הקודמת [122].

מעוברת שראתה דם לכמה שבועות והפסיקה, והרופא מזהירה לא לעשות הרבה בדיקות, ולא לעשותן לעומק, יש להתירה שיספיקו רק שלוש בדיקות בעומק – בהפסק טהרה, ביום א', וביום ז, שבימים אלו תבדוק כרגיל בעומק, ובשאר הימים רק מעט לעומק [123].

מעוברת שראתה דם, והרופא מזהירה לא לעשות בדיקות, ולא לרחוץ במים חמים, אם הדם הוא רק כתמים, הרי שאם יש בו שיעור כגריס, ואם היה בהרגשה, ורב יגיד שהוא ממראות הטמאות, אז תעשה רק בדיקות הפסק טהרה, ביום א', וביום ז, ובהפסק טהרה תעשה רק בדיקה, לא מוך דחוק, ותרחץ במקלחת, והמקווה יהיה בפושרים [124].

אשה מעוברת שתבעוה להינשא ונתפייסה, אף היא צריכה לישב שבעה נקיים, מחשש לדם חימוד, אף על פי שהיא מסולקת דמים [125].

מעוברת שמצאה דם בשתן, ונקבע שסובלת מדלקת בדרכי השתן, הרי היא מותרת ללא בדיקה [126].

גירות – נכרית מעוברת שנתגיירה, אין הוולד צריך טבילה, שטבילת אמו עלתה לו [127].

תרומה – בת ישראל המעוברת מכהן, לא תאכל תרומה בשביל העובר; ובת כהן המעוברת מישראל, אסורה לאכול בתרומה מפני העובר, שכן העובר פוסל ולא מאכיל [128].

בת כהן שהיתה נשואה לישראל ומת בעלה, טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד ארבעים יום, ואם הוכר עוברה, הרי זו מקולקלת למפרע עד ארבעים יום, שכל ארבעים הימים אינו עובר, אלא מים בעולם הוא חשוב [128].

בת כהן שבא עליה ישראל שוטה, או שאנסה או שפיתה אותה, ונתעברה – אינה אוכלת מפני העובר [129].

בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר [130].

אבלות – מעוברת אין לה להתאבל, אם היא מצטערת הרבה [131].

כניסת אשת כהן מעוברת לבית חולים – אשת כהן מעוברת, מותרת להיכנס באהל המת, מדין ספק-ספקא – שמא הוולד נקבה, ואם תמצא לומר זכר, שמא יהיה נפל [132], או מטעם שהיא טהרה בלועה שאינה נטמאת באהל [133], ויש מי שחולק [134]. ומכל מקום אם שלמו חודשי עיבורה, תיזהר שלא להיכנס לאוהל המת [135], ויש מי שהתיר אפילו במצב זה [136]. דין זה נכון בימינו ביחס לבתי חולים שאין בהם סידורים מתאימים למניעת טומאת מת בין כתליו [137].

מעוברת שנבדקה בבדיקת על-שמע [138] ונמצא שהעובר הוא זכר – יש מי שכתבו, שאסור לה להיכנס לבית חולים שיש בו טומאת מת, כי במצב זה אין עוד ספק ספקא [139]; יש מי שכתבו, שמכל מקום אם עדיין לא קרבו ימיה ללדת יכולה להיכנס לאהל המת, ואף שבמצב זה אין עוד ספק-ספקא, מכל מקום הרי זו טהרה בלועה, ועוד שאין האשה מוזהרת מלטמאות את העובר; אבל אם קרבו ימיה ללדת, אסורה להיכנס שם [140]; יש מי שכתב, שדווקא אם הבדיקה מראה שמדובר בזכר וגם שכבר נגמרה צורתו של העובר והוא בשל, אזי אסורה להיכנס לבית החולים, אבל אם טרם נגמרה צורתו, דינו כנקבה, מדין עובר ירך אמו [140א]; ויש מי שכתב, שאין להחשיב את בדיקת העל-שמע כבירור אמיתי בגלל טעויות שונות, ומכל מקום אם המעוברת מקפידה ללדת בבית חולים מסויים ועל ידי רופא מסויים, מותרת להיכנס לשם ללדת, גם אילו היינו מחשיבים את בדיקת העל-שמע כבירור אמיתי, כי הוא מצב של ספק פיקוח נפש [140ב]. יש מי שכתב, שאשת כהן מעוברת שאין בדעתה להיבדק בסריקת על-שמע, יכולה להימנע מהבדיקה כדי לא לדעת אם העובר הוא זכר, אבל אם חייבת להיבדק, אסור לה להימנע מהבדיקה כדי להשאיר את הספק [141]; ויש מי שכתבו, שראוי לברר את מין העובר על ידי הבדיקה, גם אם במצב רגיל איננה מעוניינת לבצע בדיקה זו [142], וכשיימצא שהעובר הוא זכר – צריכה להעדיף ללדת בבית חולים שיש בו מיעוט טומאת מת, כגון בית חולים המיוחד ליולדות, או בית חולים המקפיד על טומאת כהן, ומפנה את הנפטרים מיד לביתן חיצוני, או שאין חדר המתים שלו מחובר ליתר חלקי בית החולים [142א].

ענייני אבן העזר

תשמיש המיטה – הבעל חייב לקיים מצות עונה גם בימי עיבורה של אשתו, ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו, וכבר קיים מצות פריה ורביה [143].

בעצם השימוש עם מעוברת יש מצווה משום ושמח את אשתו, אם היא רוצה בכך [144].

מניעת הריון – מעוברת היא אחת משלוש נשים המשמשות במוך, שמא תעשה עוברה סנדל, היינו וולד שאין לו צורת פנים, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שמשמשת והולכת כדרכה, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר 'שומר פתאים ה' [145].

ייחוד – איסור ייחוד קיים גם באשה מעוברת [146].

ייחוס – אשה מעוברת, שאין אנו יודעים ממי נתעברה, והיא אומרת שנבעלה על ידי אדם כשר, הרי היא נאמנת, הן ביחס לעצמה, שהיא כשרה אף לכהונה [147], והן ביחס לבתה, ואפילו אם רוב פסולים הם אצל האשה [148].

נישואין – גזרו חכמים שלא ישא אדם, ולא יקדש, מעוברת חברו [149], והוא תקנת חכמים מפני סכנת הוולד [150]. אם עבר ונשאה קודם הזמן, מנדים אותו, וכופים אותו להוציאה  בגט, ואפילו הוא כהן שלא יוכל להחזירה, וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו [151]. נחלקו הפוסקים, אם נשא מעוברת חברו בשוגג, אם גם אז חלה הגזרה [152]. מחלוקת האחרונים, אם גזרת מעוברת חברו חלה גם כאשר נתעברה מגוי [153]. אם נאנסה אשתו תחתיו ונתעברה, לא חלה הגזרה, ומותרת לבעלה גם בימי עיבורה [154]. יש מי שכתב, שגם אם אירס בהיתר ונמצאת מעוברת, מותר לו לשאתה לאשה [155].

יבום וחליצה – כל יבמה צריכה להמתין שלושה חודשים ממיתת הבעל לפני שתתייבם, שמא מעוברת בעלה היא ואסורה בייבום [156]. דין זה חל גם במקרים שברור שאין היבמה מעוברת, כגון בתולה שנתאלמנה מן האירוסין, וכן קטנה, זקנה ועקרה [157].

מי שמת, והניח אשתו מעוברת וילדה, פוטר הוא מן החליצה ומן היבום, שהעובר נידון כוולד לפטרה מן הייבום [158].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת, אם ילדה וולד בן קיימא, חייבים היבם והיבמה בקרבן, שהרי בא על אשת אחיו שלא במקום מצווה [159]; ואם הפילה לאחר שכינסה, או שלא שהה הוולד שלושים יום, חייב לחזור ולבוא עליה, ואינו יכול להוציאה בגט, כיוון שביאת מעוברת לא שמה ביאה [160].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת, לא תינשא צרתה לשוק, שמא יהיה הוולד בן קיימא, ואין הוולד מתיר עד שיצא לאוויר העולם [161].

הכונס את יבימתו נמצאת מעוברת והפילה, לכל הדעות אינם חייבים בקרבן [162]; כינס את יבימתו ונמצאת מעוברת והפילה, רשאי לקיימה [163]; הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת – יש אומרים, שבעודה מעוברת צריך לגרשה בגט [164], אך רוב הראשונים סוברים שאינו צריך לגרשה, אלא מפרישים אותם וממתינים, שאם תפיל יחזור ויקיים, ואם תלד וולד גמור – יוציאה [165]; נמצאת מעוברת וילדה וולד של קיימא, חייב להוציאה, ואינה צריכה ממנו גט [166].

החולץ למעוברת והפילה, צריכה חליצה מן האחים, שחליצת מעוברת אינה חליצה, ואף על פי כן פסולה לכהונה, והוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו [167].

ענייני חושן משפט

שבועה – אין משביעים אשה כשהיא מעוברת [168], והיינו דווקא כשהוכר עוברה, ומכל מקום אם המעוברת רוצה בשבועה הברירה בידה [169].

שכירות – השוכר את החמור להרכיב עליה אשה, מותר לו להרכיב כל אשה, ואפילו מעוברת [170].

עניינים עתידיים

טומאה – המעוברת היא מארבע הנשים שדיין שעתן, היינו שאם ראתה דם אינה מטמאה טהרות למפרע. ראתה דם ואחר כך הוכר עוברה, הרי זו מטמאה למפרע ככל הנשים [171]. יש שפסקו, שמעוברת דיה שעתה רק בראיה ראשונה, אבל ראתה פעם שניה מטמאת למפרע ככל הנשים, ואם ראתה פעם ראשונה באונס, אף בראיה שניה דיה שעתה [172]; ויש שפסקו, שמעוברת דיה שעתה כל ימי עיבורה [173].

ומכל מקום, אף שמעוברת דיה שעתה, ואינה מטמאה למפרע, צריכה שתבדוק עצמה תמיד, וכל אשה המרבה לבדוק משובחת [174].

סוטה – מעוברת עצמו [175], יש מי שפסק שמקנא לה ושותה מי המרים כמות שהיא, ואין ממתינים לה עד שתלד [176]; ויש שפסקו, שממתינים לה עד שתלד, שאין הורגים את העובר [177].

מעוברת חברו, ממתינים לה להשקותה מי המרים עד שתלד, שאינו רשאי לחבל וולד שאינו שלו [178].

עבר ונשא מעוברת חברו, יכול לקנא לה, ושותה מי המרים [179].

מיתת בית דין – מעוברת שנגזר דינה למיתה ויצאה ליהרג, אין ממתינים לה עד שתלד, ומכים אותה כנגד בית ההריון, עד שימות הוולד תחילה [180].

ערכין – בשיעורי הערכין, דין המעוברת כדין אשה בת גילה, ואין מוסיפים עבור העובר [181].

יפת תואר – היתה השבויה מעוברת, הרי היא מותרת לו, ואין כאן דין של איסור מעוברת חברו [181א].

שונות

תרופות – מעוברת שסובלת מכאבים חזקים, וזקוקה לתרופות, וקיים חשש שהתרופה תזיק לעובר, מכל מקום מותר לה לקחת את התרופה, ואינה צריכה להתחשב בעובר [182].

פרסום – יש מי שכתב, שלא לפרסם את דבר ההריון עד שתיכנס לחודש החמישי, אבל מותר להודיע לרופא ולקרובים מוקדם יותר כפי הצורך [183].

הנהגות שונות – יש מי שהנהיג, שעם היוודע ההריון תנהג האשה לפי הוראות הרופאים בענייני אכילה ושתיה וכד'; יבדקו כל המזוזות בבית, ויחליפו את אלו שאינן כשרות; להפריש צדקה לקופת רמי מאיר בעל הנס לפני הדלקת נרות בערב שבת וערב יום-טוב; הבעל יאמר תהלים יום-יום, ולפני ברכת המפיל בקריאת שמע על המיטה יאמר פרק 'למנצח יענך וכו'; שישתדל בפתיחת הארון בימי הקריאה [183].

יש מי שכתב, שמותר לכרוך מעוברת במפה של ספר תורה לסגולה כדי שלא תפיל [183א].

בדיקה רפואית – יש מי שכתב, שרצוי להימנע מבדיקות פנימיות על ידי הרופא, אלא אם יש בכך נחיצות ממשית, ובתנאי שלא לפגוע ברגשות הרופא [183].

טבילה – יש נשים שנהגו לטבול במקווה טהרה לאחר כניסתה לחודש התשיעי [184].

זהירות מטומאה – תיזהר האשה בימי עיבורה שלא ללכת ולא להסתכל במקום עבירה, וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא [185], ותהא נזהרת שלא להיכנס במקומות של טומאה,  ובמקומות שיש בהם ריח רע [186].

קוואטרי"ן – נוהגים שאין ממנים אשה מעוברת להיות קוואטרי"ן, היינו מי שמביאה את התינוק לצורך הברית לפתח בית הכנסת (או החדר) בו מלים אותו, ובעלה לוקח ממנה את התינוק ומביאו ל'כסא של אליהו' [187], וגם אינה מסייעת כלל לשאת את התינוק לבית הכנסת [188]; ויש אומרים, שזה דווקא כשניכר שהיא מעוברת, אבל לפני כן מותר [189].

שושבינות – המנהג הוא, שמעוברת לא תשמש כשושבינה לכלה [190]; יש אומרים, שמותר לה לשמש כשושבינה, כל עוד שאין הריונה ניכר [191]; ויש אומרים, שזה מנהג בטעות, כי רק בברית מילה המנהג כן, אך לא בשושבינות [192].

לווית המת ובית קברות – המנהג הוא שאשה מעוברת איננה הולכת ללווית המת [193]. וכן נוהגות נשים צדקניות, שלא לילך לבית הקברות בימי הריונם [194].

קבורה – מעוברת שמתה, אומרים העולם שסכנה לקוברה כך, וצריכים להשתדל שתלד, ולכן אם אפשר לעשות על ידי השתדלות וסגולה מה טוב, אבל חלילה לקרוע את ביטנה ולהוציא את הוולד, אלא יקברוה כמות שהיא [195], ויש מקומות שאין חוששים כלל לקוברה עם עוברה [196], אך יש שנוהגים לקבור נשים שמתו בלידתן בשורה מיוחדת [197].

מקורות והערות

 

[1] הושע ט יא; רות ד יג;
[2] בראשית ג טז;
[3] שמות כא כב; ישעיה כו יז, ועוד;
[4] רות א כא. וראה במדרש רבה ובא"ע שם;
[5] נידה לח ב. וראה להלן בחלק המדעי;
[6] ערכין ז א;
[7] כגון הרה עמל וילד און – איוב טו לה; וחבל און והרה עמל – תהילים ז טו, ועוד;
[8] ראה א"ע ורמב"ן איוב ג ב; רד"ק ס' השרשים שרש הרה;
[9] משנה נדרים ז ה. וראה עירובין נג א, שאמנם שורש אחד להם;
[10] משנה פסחים ז ט;
[11] Human Chorionic Gonadotropin = HCG;
[12] H.D. Krause, Illegitimicy: Law and Social Policy, New York, 1971, p. 143, n. 63. וראה בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ד אות ב, שציין מקרה של לידת ילד חי 47 שבועות אחרי הזרעה מלאכותית, אך לא הביא מקור לכך;
[13] ראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, ע' ילוד;
[14] איוב ט ט;
[15] אלו המבחנים על שם אשהיים-צונדק, פרידמן ודומיהם;
[16] ראה Editorial, Lancet 2:538, 1990. וראה עוד סיכום תיאוריות שונות להסבר העובדה שאין העובר נדחה מבחינה חיסונית – V. Toder, et al, Isr J Med Sci 30:922, 1994;
[17] J.P. Hansen, Obstet Gynecol Survey 41:726, 1986;
[18] ראה נתונים על כך במאמרה של ח. קטן, אסיא, נז-נח, תשנ"ז, עמ' 92 ואילך;
[19] נידה לא א. וראה עוד בויקרא רבה יד ג;
[20] נידה טז ב; תנחומא, פקודי, ג;
[21] עירובין ק ב, שם נלמד הדבר מהמילה 'הרונך' בראשית ג טז, בעוד שבבראשית רבה כ טו, הדבר נלמד מהמילה 'עצבונך' שבאותו פסוק. וראה העמק דבר על הפסוק, שכאשר יש צער גידול בנים קודם, הרי שההריון הבא אף קשה יותר;
[22] סוטה יב א;
[23] נידה ט א;
[24] שהש"ר ב לא;
[25] אבודר"נ ח;
[26] ויקרא רבה יד ג;
[27] נידה לח א-ב;
[28] ירושלמי יבמות ד יא; ירושלמי נידה א ג. וראה עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קא-קב; שו"ת מהר"ם מינץ סי' ט; שו"ת מעיל צדקה סי' א; בכור שור בחידושיו לנידה לח א; במדבר רבה יח יז – הריון בגימטריא 271;
[29] ראה לעיל בחלק המדעי;
[30] נידה לח א-ב. וראה מאירי נידה יח א; הג' מהר"ץ חיות נידה לח ב; תויו"ט כתובות ה ו; תו"ש, בשלח, מילואים עמ' שיז; תורת היולדת, מהדו' ב, עמ' ט;
[31] ב"י אבהע"ז סוסי' קעח; ח"מ אבהע"ז סי' ד סקי"א; ערוה"ש אבהע"ז ד כב. וראה באוצה"פ סי' ד סקנ"א;
[32] יבמות פ ב; ע"ז לה א. וכן נפסק ברמב"ם אישות טו ד, שם איסורי ביאה טו יט, ובטושו"ע אבהע"ז ד יד, שאין עובר משתהה במעי אמו יותר משנים עשר חודש. וראה עוד באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יחס, עמ' קסג ואילך. וראה בספרו של פרויס בתרגום האנגלי של רוזנר, עמ' 384, על הסברים שונים למשך הריון כה ארוך, ועל תפיסות רופאי יוון העתיקה; וראה לעיל ברקע המדעי, על האפשרויות הסטטיסטיות למשך הריון ארוך. וראה עוד בנידון במל"מ אישות טו ד ד"ה ועוד; שו"ת רעק"א ח"א סי' קה; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' סט; שו"ת בנין ציון סי' כג; שו"ת יד אליהו סי' פב; שו"ת בית שלמה חאבהע"ז סי' טו; ספרו של צימלס, עמ' 60 ואילך; אוצה"פ סי' ד סקמ"ג אות' א-ג; נשמת אברהם חאבהע"ז סי' ד סק"ב. וראה עוד בשו"ת מהרי"ק שורש קג, שיש להכשיר וולד שנולד לאחר הריון של י"א חודש. וראה עוד בפסד"ר, כרך ד, עמ' 367, ושם עמ' 372;
[33] מאירי יבמות פ ב. וכן כתב בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ה, שיתכן אף יותר מי"ב חודש, ומעשה שהיה כך היה. וראה עוד בשד"ח מערכת הטי"ת כלל ה. אך ביוסף אומץ אבהע"ז סי' קד אות ג כתב, שאין לסמוך על דברי המאירי;
[34] שו"ת הריב"ש סי' תמו; וראה עוד בפנ"י בקו"א כתובות סי' ל;
[35] ראה באוצה"פ סי' ד סקמ"ג אות ד;
[36] יולדת לשבעה יולדת למקוטעין – נידה לח ב וש"נ. וראה בירושלמי נידה א ג; בראשית רבה כ יג – כל שהוא ב'הרבה' (רי"ב יום) הרי הוא ב'ארבה' (שהוא בר-קיימא);
[37] שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קא-קב;
[38] שו"ת מהר"ם מינץ סי' ו. וראה עוד בע' ילוד;
[39] בכורות ח א; בראשית רבה, כ ז. וראה ברמב"ן עה"ת בראשית ג יד;
[40] משך זמן זה הוא לדגירה על הביצים, ולא להריון. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' כד;
[41] ראה תוס' שם ד"ה ברדלס;
[42] ראה תוס' שם ד"ה הקוף;
[43] וראה בתו"ש בראשית ג אות פח. וראה בס' המדע שבתורה, עמ' 70, שכתב שיש סוגי נחשים שהנקבה מאכסנת את שכבת הזרע שקלטה מהזכר משך כמה שנים, כאשר היא משתמשת בה להפרות קבוצות ביצים בזה אחר זה;
[44] סנהדרין סט ב;
[45] נידה מה א;
[46] יבמות יב ב, לדעת רבי מאיר;
[47] נידה שם;
[48] נידה לא א. וראה ברש"י סנהדרין ע ב ד"ה בר בטני, ובשו"ת הריב"ש סי' תמז. וראה בהג' היעב"ץ לנידה לא א, שהסביר השלבים השונים בכך שיש שינויים במיקום העובר. וראה בספרו של פרויס, בתרגום האנגלי של רוזנר, עמ' 385, ובספרו של פלדמן, עמ' 186-185, על דיעות הקדמונים בענין תשמיש בהריון;
[48א] ראה סיכום הדעות הרפואיות השונות במאמרם של ב. הרשקוביץ וא. בראון, אסיא, מה-מו, תשמ"ט, עמ' 83 ואילך;
[49] וראה בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' עו סק"א, שכתב שלא ידוע כיום ברפואה שום חילוק בין התשמיש בחדשי ההריון השונים, ולא ידוע על סכנת יתר או תחלואה עקב תשמיש בהריון, בין לעובר ובין לאם. אך כאמור דבר זה טרם הוכרע. וראה בספרו של פלדמן, עמ' 186, על ההיבטים הרפואיים בנידון;
[50] בראשית רבה מה ה; שם נא יא;
[51] ויקרא רבה יד ה;
[52] נידה כז א. וראה עוד סוטה מב ב, ובתוס' שם ד"ה מאה, בענין גלית. לפי הירושלמי יבמות ד ב, האשה חוזרת ומתעברת, אך גירסת הק"ע, שאינה חוזרת ומתעברת, וראה בפ"מ שם, ומבדיל הירושלמי שם, בין מצב שעוד לא נסרח הזרע, שהאשה מתעברת משני בני אדם כאחת, לבין מצב לאחר שנסרח הזרע, שאין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת. וראה עוד בשיטת הירושלמי בספרו של ד. פלדמן, עמ' 183 הע' 42. ואגב, בין הקדמונים היתה מקובלת הסברה המוטעית, שאשה יכולה לחזור ולהתעבר בשעת עיבורה – כך סברו אריסטו ופליניוס;
[53] תוס' יבמות יב ב ד"ה שמא תעשה;
[54] גינת ורדים לר' אברהם בן מרדכי, ח"א גן המלך סי' קז; שו"ת התשב"ץ, חוט המשולש, ח"ד סי' מט. וראה עוד בחידושי הרשב"א והר"ן לנידה כו א; שטמ"ק כתובות לט א; מאירי יבמות יב ב; ברכ"י אבהע"ז ד סק"ח. וראה עוד בספרו של פלדמן, עמ' 180 ואילך, וראה בע' מניעת הריון;
[55] סנהדרין ע ב;
[56] פסחים מב א; יומא מז א וברש"י שם ד"ה איכא דאמרי; כתובות ס ב; תנחומא שמות יד; שמות רבה ב יג. וראה בס' שמירת הגוף והנפש סי' קמב, מה שכתב על מניעת מאכלים שונים בהריון;
[57] ברכות ס א. וראה טושו"ע או"ח רל א;
[58] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' ועלהו לא יבול, עמ' פח-ט;
[59] וראה בשו"ת יוסף אומץ רסי' יא;
[60] רש"י עירובין ק ב ד"ה צער; רש"י יומא מז א ד"ה איכא;
[61] מור וקציעה סי' תקנ; הגה' מהרש"ם או"ח סי' תריז; מועד לכל חי סי' ט אות יד. וראה להלן בעניין נידה וקביעת ווסתות;
[62] מ"ב סי' תריז סק"א, ושער הציון שם; מ"ב סי' תקנ סק"ג; יחוה דעת ח"א סי' לה;
[63] שמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"א;
[64] מ"ב של סק"א, בשם ס' חסידים סי' תתנה. וראה בס' תורת היולדת פ"ב, רשימה מפורטת של ההכנות הנחוצות שתעשה מעוברת סמוך ללידתה בערב שבת;
[65] שמירת שבת כהלכתה פל"ו הע' י;
[66] שמירת שבת כהלכתה, פל"ו הע' יג, בשם החזו"א, ובשם הגרש"ז אויערבאך;
[67] שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' שנט;
[67א] רמ"א או"ח תרה א; מ"ב שם סק"ג. וראה ע' עבר;
[67ב] שו"ת קנה בשם ח"ב סי' כ;
[67ג] הגרי"י ווייס, בשו"ת קנה בשם שם;
[68] יומא פב א; רמב"ם שביתת עשור ב ט; טושו"ע או"ח תריז ב; מ"ב שם סק"ב ובשער הציון סי' תריז סק"ג. וראה במ"ב שם סק"ד, איך מאכילים אותה בשיעורים;
[69] שו"ת בשמים ראש סי' שנג;
[70] מטה אפרים בקצה המטה שם סק"ג כתב, שח"ו לסמוך עליו להקל בזה. וראה עוד בכף החיים סק"ז, ובדעת תורה תריז ב;
[71] ראה בהגהות מיימוניות, שביתת העשור פ"ב, וברא"ש יומא פ"ח סי' יג, שהביאו מחלוקת הגאונים ור"ת בנידון. וראה עוד פרטים רבים בדיני לחישה למעוברת ביום-כיפור ובדרך האכלתה – בס' תורת היולדת פ"נ;
[72] פסחים נד ב; תוספתא תענית סופ"ב; ירושלמי תענית א ה; רמב"ם תעניות ה י; טושו"ע או"ח תקנד ה; שם תריז א; שו"ת רש"ל סי' נג. וראה שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' רצב;
[73] ראה A.H. Rashad, BMJ 304:521, 1992;
[74] ראה J.H. Cross, et al, Arch Dis Child 65:1053, 1990;
[74א] ראה א. כהן, הרפואה קב:306, 1982; א. ויזרי וחב', הרפואה קלב:745, 1997;
[75] הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' תריז סק"א;
[76] יחוה דעת, ח"א סי' מב. וראה עוד במאמרו של הרב נ.א. רבינוביץ, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 343 ואילך;
[76א] הליכות ביתה פכ"ה הע' ג, ושם בשם הגרש"ז אויערבאך שכן נהוג בא"י. וראה עוד תורת היולדת פמ"ח ס"ד ובהערות; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רנג;
[76ב] ס' שבת שבתון, סקי"ט. וראה בשעה"צ סי' תקנ סק"ב;
[77] הגרש"ז אויערבאך, שם;
[78] ביאוה"ל סי' תריח ד"ה חולה;
[79] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' תורת היולדת פ"נ הע' א. וראה שם ס"ה – מחלות שונות של מעוברת, שאסורה לצום ביום-הכיפורים בגללן;
[80] שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' לז; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' כו; שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' מ אות ה; יחוה דעת ח"ג סי' מ; מועדים וזמנים השלם, ח"ז סי' רנד, ושו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רנב-רנג. ועיי"ש שבמדינות שתשעה באב חל בחורף (כמו בדרום אפריקה), יש להן להשתדל לצום, כי היום קצר וקר; שו"ת אבן פנה, ח"א סי' מח. וראה עוד בשו"ת עולת יצחק ח"א סי' סז וח"ב סי' קכט;
[81] שו"ת מהר"ש הלוי חאו"ח סי' ב; בית מאיר או"ח סי' תקנט;
[82] מ"מ תעניות ה י; שו"ע או"ח תקנד ה;
[83] ב"י או"ח תקנד בשם הגמ"י; רמ"א או"ח תקנד ה;
[84] רבנו ירוחם, נתיב כז בשם הגאונים; יחוה דעת ח"א סי' לה. וראה ב"י או"ח סי' תקעה ד"ה ועוברות, שמביא בשם התשב"ץ (לפנינו לא נמצא) שעוברות ומניקות שמתענות ברע הן עושות. ובתשובות המהרי"ל סי' מה – איני רשאי להחמיר על אשה שנתעברה להתענות, כי יש נשים שהן מפסידות ההריון;
[85] מ"ב תרפו סק"ד וסק"ה. וראה בביאוה"ל שם ד"ה מיהו, ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סוסי' קכ. וראה מחלוקת בנידון מחצית השקל על מג"א סי' תרפו סק"ה; אליה רבה סי' תרפו סק"ב – הסבורים שדווקא במצטערות פטורות, לעומת ישועות יעקב או"ח סי' תרפו; מ"ב שם סק"ד; כף החיים שם סקכ"א; ערוה"ש או"ח תרפו ד, שפוטרים גם אם אינן מצטערות. וראה בשו"ת נתיבות אדם סי' כא;
[86] תענית יד א; טושו"ע או"ח תקעה ה. וראה רמב"ם תעניות ג ה, ובמגיד משנה שם;
[87] שו"ת תשב"ץ ח"א סי' תכח; רמ"א או"ח תקעה ה;
[88] שו"ת מהרש"ם ח"ד סוסי' קכ; כף החיים תרפו סקכ"ב; ביאור הלכה תקנ א ד"ה אין; יחוה דעת ח"א סי' לה. זאת בניגוד לדעת יחיד של האליה רבה תקנ סק"א, שכתב שצריכות לפרוע לאחר מכן;
[89] ירושלמי תענית א ה; רמב"ם תעניות ג ה; שו"ע או"ח תקנד ה;
[90] ברכי יוסף או"ח סי' תקנא סק"ח; מ"ב תקנא סקצ"ט;
[91] ילקוט יוסף, ממנהגי ימי בין המצרים, סי"ב;
[92] ילקוט יוסף, מדיני ימי תשעה באב, סל"א;
[93] שו"ת מהר"י ברונא סי' יב. הובאו דבריו בשכנה"ג או"ח סי' תקנא אות' כג-כד; ילקוט יוסף, מדיני ימי תשעה באב, סי"ח. וראה עוד בשבלי הלקט סי' רסד; שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כט;
[94] דרכי משה או"ח סי' תריז;
[95] יומא פב א; רמב"ם מאכלות אסורות יד יד. וראה כריתות יג א ובתוס' שם ד"ה התירו, בענין אכילת תרומה;
[96] נידה ט א; טושו"ע יו"ד קפד ז, וקפט לד. וראה בחכ"א כלל קיג ס"ב;
[97] רמב"ן הל' נידה פ"ה הכ"ה; חידושי הר"ן נידה ט א, בדעת הראב"ד; מ"מ איסורי ביאה ט ד, בדעת הרמב"ם;
[98] תוה"א בית ז שער ג; מ"מ שם, בשם קצת מפרשים; רא"ש נידה פ"א סי' ד; שו"ע יו"ד קפד ז; שו"ת מהר"ם פאדווא סי' כה;
[99] פרדס רימונים סי' קפד, שפתי חכם סק"כ, בדעת הרא"ש. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' וסת, אות יא;
[100] טושו"ע יו"ד קפט לג;
[101] נידה ז ב;
[102] נידה ח ב; ירושלמי יבמות ד יא; ירושלמי נידה א ג; רמב"ם איסורי ביאה ט ד; שם מטמאי משכב ומושב ד א; טושו"ע יו"ד קפט לג; חכמת אדם קיב לט. וראה ירושלמי נידה שם, מחלוקת אם צריך ג' חדשים מלאים, או שמספיק רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, היינו ס"ב יום, וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ג סי' קיד, בהסבר המחלוקת. וראה עוד בענין ג' חדשים בתויו"ט נידה א ה; משנה אחרונה, שם; הגה' הרש"ש, שם; שו"ת מחנה חיים ח"ג חיו"ד סי' לו. וראה עוד בענין הכרת עובר במאירי יבמות מג א; רש"ש יבמות מב א; תו"ש בראשית לח אות צא;
[103] נידה שם, לדעת ר' יוסי. ובשיטתו זו נחלקו הפוסקים, אם הכוונה לאחר הכרת עובר, או אף קודם שהוכר העובר – תוה"א בית ז שער ג; סד"ט חי' הלכות י ב; לחם ושמלה סי' קפט סקנ"ב; ערוך לנר נידה ז ב;
[104] נידה ט א; חידושי הרשב"א נידה שם; מאירי נידה ח ב;
[105] חזו"א יו"ד סי' קא סק"ב;
[106] מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"א סי' ג סק"ס; סדרי טהרה, קצד סק"ז; שו"ת שערי צדק חיו"ד סי' קלז; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' עט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' פא; חזו"א יו"ד סי' קא סק"ב; שו"ת באר משה ח"א סי' מח, וח"ב סי' סח-סט; שיעורי שבט הלוי סי' קפד ס"ז אות א;
[107] שו"ת תשורת שי מהדו"ת סי' קנו; שו"ת עבודת הגרשוני סי' כא;
[108] שו"ת הב"ח סי' ק; תפארת ישראל לבעל הפליתי סי' קצד ס"ג; סדרי טהרה סי' קצד סק"ז; שו"ת רעק"א סי' קכח; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' פא; ערוה"ש יו"ד קפט פב; שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קמח; שם, ח"י סי' קלז; שו"ת שבט הלוי, ח"ג סי' קיד; שם, ח"ד סי' צט אות ח;
[109] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ד; שם חיו"ד ח"ג סי' נב אות א. וראה שם מה שהשיג על הנובי"ק חאבהע"ז סי' סט. ובשו"ת באר משה ח"א סי' מח וח"ב סי' סח-סט כתב, שמעיקר הדין ג' חדשים הוא דווקא, אלא שאם אומרים שנשתנו הטבעים בענין זה, טרם החליט לעצמו אם לסמוך על כך;
[110] תוה"א בית ז שער ג; מאירי נידה ח ב; טושו"ע יו"ד קפד ז, וקפט לג;
[111] בעלי הנפש, שער הווסתות; מאירי נידה שם, בשם גדולי המפרשים, והוא הראב"ד;
[112] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסט. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ג סי' קיד בהסבר שיטתו;
[113] חזו"א יו"ד סי' קא סק"ב;
[114] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קפט סוסק"ג. וכתב שם, דמאיזה יום תחשוש לווסת של עונה בינונית, שלא חוששים רק מראיה ולא מאי-ראיה, וצ"ע האריכות באחרונים בדבר שאין לו מציאות;
[115] ראה יבמות מב א; סנהדרין נח ב; נידה ח ב ובמהרש"א שם. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' כ, ובתו"ש בראשית לח אות צא;
[116] רמב"ן, הל' נידה פ"ה הכ"ו; מ"מ איסורי ביאה ט ד, בדעת הרמב"ם; הרא"ה, בבדק הבית בית ז שער ג; טור יו"ד קפט, בשם הרמב"ן;
[117] בעלי הנפש, סוף שער ווסתות; תוה"א בית ז שער ג; טושו"ע יו"ד קפט לג;
[118] סד"ט סי' קפט סקל"ז; שו"ע הרב סי' קפט סקקי"ג וסקקט"ו; חוו"ד יו"ד קפט סקל"ז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קפט סוסק"ג. וראה בפת"ש יו"ד קפד סקי"ד;
[119] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צא. וראה בפרדס רימונים קפד, שפתי חכם סקי"ט;
[120] נידה סה ב; רמב"ם איסורי ביאה ד כ; טושו"ע יו"ד קפז א;
[121] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צג וסי' צה;
[122] חוו"ד יו"ד קפז סק"ג; פליתי שם סקי"ב. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסד; פת"ש סי' קפז סק"ה; דרכ"ת סי' קפז סקי"ט;
[123] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' נו אות ג;
[124] שו"ת אגרות משה, שם, אות ב;
[125] תורת השלמים יו"ד סוסי' קצב;
[126] שו"ת חשב האפוד ח"א סי' קכז. וכתב שם, שהסכים עמו הגאון מטשעבין;
[127] יבמות עח א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טושו"ע יו"ד רסח ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גרות עמ' תלד;
[128] יבמות סו ב; שם פז א; רמב"ם תרומות ח ב-ג;
[129] יבמות סט ב; רמב"ם תרומות ח יד;
[130] יבמות סז א; רמב"ם תרומות ח ד; טור יו"ד שלא. וראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם, בדין עובר חלל;
[131] שערים המצויינים בהלכה, סי' רד סקי"ג;
[132] הרוקח סי' שסו, הובאו דבריו בש"ך יו"ד שעא סק"א; מג"א שמג סוסק"ב; מ"ב שמג סוסק"ג. וראה בשו"ת בניון ציון החדשות סי' צו;
[133] מג"א שם. וראה מה שכתבו על זה באבני מילואים סי' פב סק"א, ובשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות כב;
[134] שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קעז. וראה עוד בנידון בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רז; שו"ת חת"ס חיו"ד שנד; שו"ת טוב טעם ודעת ח"א סי' רפז; שו"ת מהרי"א אסאד ח"א חיו"ד סי' שנד; שו"ת מחנה חיים ח"ג חיו"ד סי' מד; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רפא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שעא אות א; שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' רה; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' כח;
[135] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות כב;
[136] שו"ת בצל החכמה ח"ג סי' קב;
[137] ראה ע' בית חולים וע' כהן;
[138] ultra-sound;
[139] ס' עיון ופשט להרב משה שטרנבוך, כתובות די"א ע"א; תורת היולדת, פנ"ז הע' ב; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' נג;
[140] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י.ש. כהן, עטרת שלמה, ח"ג עמ' רמב; הגרז"נ גולדברג, עטרת שלמה, ח"ג עמ' לג ואילך; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תרעט;
[140א] שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רסד;
[140ב] שו"ת אבן ישראל ח"ח סי' עז;
[141] הגרז"נ גולדברג, שם; שו"ת אבן ישראל שם;
[142] שו"ת רבבות אפרים שם; הרב כהן, עטרת שלמה, שם;
[142א] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בשם הרב י. אפרתי במאמרו של א.ס. אברהם, מוריה, שנה כא, גיליון ה-ו, תשנ"ז, עמ' צג ואילך; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רסא;
[143] פסחים עב ב; בעלי הנפש להראב"ד; טור או"ח סי' רמ; מ"ב סי' רמ סק"ב;
[144] סמ"ק מ"ע סי' רפה. וראה בשו"ת ריב"ש סי' תמז, שהשווה דעת חז"ל המתירה ביאה במעוברת לדעות היוונים והערבים שאסרו זאת;
[145] יבמות יב ב. שתי הנשים האחרות הן קטנה ומניקה. והנה דין ג' נשים, אף שמקורו מהגמ', לא הובא ברמב"ם, טור ושו"ע, ורק הרי"ף והרא"ש הביאו המחלוקת בסתם, בלי לפרש מחלוקתם ובלי להכריע. בין הראשונים והאחרונים מצינו דיון בעצם המחלוקת, אם הכוונה למוך קודם תשמיש או אחר תשמיש, וכן אם הכוונה שר' מאיר מתיר שימוש במוך וחכמים אוסרים, או שר' מאיר מחייב מוך וחכמים סוברים שהוא רשות. להלכה נחלקו האחרונים בנידון וראה שיטותיהם באוצה"פ סי' כג סקי"ז אות יא. ויש להעיר, שכבר דנו הראשונים בשאלה, שלפי חז"ל אין אשה חוזרת ומתעברת, ומדוע חששו כאן שיעשה סנדל, ותירצו באופנים שונים. וכן ראה ברמב"ם גירושין יא כה, שכתב הטעם שגזרו על מעוברת חברו, שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש, וכבר הקשו עליו בכס"מ ובלח"מ שם, שאין זה כמסקנת הש"ס. אך מבחינה רפואית ידוע כיום, שאין חשש שייגרם נזק לעובר מחמת תשמיש, ולכאורה צריך לאסור שימוש במוך במעוברת;
[146] מנחת שלמה סי' צא אות כא;
[147] כתובות יג א, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה יח יג; טושו"ע אבהע"ז ו יז;
[148] קידושין עד א; רמב"ם שם טו יא; טור אבהע"ז סי' ו. וראה רמ"א אבהע"ז ו יז. וראה באריכות בשיטות השונות בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ע' יוחסין, עמ' ר ואילך ועמ' ריט ואילך;
[149] יבמות לו ב; סוטה כו א; רמב"ם גירושין יא כה; טושו"ע אבהע"ז יג יא;
[150] ספרי דבי רב לר"ד פארדו, על הספרי דברים יט יד. וראה באוצה"פ סי' יג סקע"א, מחלוקת אם הגזרה חלה גם באשה שהיא צמוקת שדיים;
[151] יבמות מב א; רמב"ם גירושין יא כח; טושו"ע אבהע"ז יג יב;
[152] ראה באוצה"פ סי' יג סקצ"ט;
[153] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' לח; שו"ת רעק"א סי' צה. וראה בשד"ח מערכת חי"ת כלל סו, ובאוצה"פ סי' יג סקע"ב אות ב;
[154] חסד לאברהם מהדו"ת סי' יב; שמן רוקח ח"ג סי' כב; ישועות מלכו סי' קה; אבני מילואים אבהע"ז סי' יג סוסק"א. וראה עוד באוצה"פ סי' יג סקס"ח;
[155] אור שמח, גירושין יא כו. וראה באוצה"פ שם;
[156] יבמות מא א-ב; רמב"ם יבום א יט; טושו"ע אבהע"ז קסד א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שנג, בגדי איסור זה;
[157] יבמות שם, ורמב"ן, רשב"א וריטב"א שם; תוס' שם מא ב ד"ה הא; אור זרוע ח"א סי' תרלג; יש"ש יבמות פ"ד סי' כח;
[158] יבמות לו א, ושם פז א; רמב"ם יבום א ה; טושו"ע אבהע"ז קנו ד;
[159] יבמות לה ב, וברש"י שם;
[160] יבמות לה ב-לו א, מחלוקת; רמב"ם יבום א כ; טושו"ע אבהע"ז קסד ג. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שנה-ז;
[161] יבמות שם; ירושלמי יבמות ד א; רמב"ם שם כא; טושו"ע שם;
[162] תוס' יבמות לו א ד"ה איגלאי; תוס' הרא"ש, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי שם;
[163] יבמות לה ב, ושם לו ב, מחלוקת; רמב"ם שם כב; טושו"ע שם ה;
[164] מאירי יבמות לו ב, דעה א;
[165] רמב"ם וטושו"ע שם. וראה בשיטות הראשונים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שסא-ג;
[166] יבמות לה ב; רמב"ם שם; טושו"ע שם ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שסג;
[167] יבמות לה ב; רמב"ם יבום א כ; טושו"ע אבהע"ז קסד ב; מ"מ, יבום שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה אות ה, ועמ' תתיא;
[168] רמ"א חו"מ צו ו; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' עז. אך בסמ"ע שם סק"כ השיג על הרמ"א;
[169] כסף קדשים, חו"מ שם;
[170] ב"מ עט ב; רמב"ם שכירות ד ה; טושו"ע חו"מ שח ב;
[171] נידה ז א; רמב"ם איסורי ביאה ט ד; שם מטמאי משכב ומושב ד א. וראה הסבר הענין בחזו"א יו"ד סי' קא סק"ג;
[172] רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד ה;
[173] הראב"ד שם. והוא מחלוקת תנאים בנידה י ב. וראה בכס"מ שם;
[174] נידה יא א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד ו. וראה לעיל בדרך הבדיקה במעוברת;
[175] סוטה כו א;
[176] רמב"ם סוטה ב ז;
[177] תוס' סוטה כו א ד"ה מעוברת;
[178] מל"מ סוטה ב ז. וראה עוד בחזון יחזקאל תוספתא סוטה רפ"ה;
[179] סוטה כד א; רמב"ם סוטה ב ט. וראה במל"מ סוטה ב י, בדין כהן שנשא מעוברת חברו;
[180] ערכין ז א; רמב"ם סנהדרין יב ד;
[181] משך חכמה, ויקרא כז ד;
[181א] שו"ת רעק"א ח"א סי' צה;
[182] תורת היולדת, פ"ס סי' א. וראה בע' עבר;
[183] אדמו"רי חב"ד, שערי הלכה ומנהג, ח"ד סי' ח;
[183א] שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' מז;
[184] שערי הלכה ומנהג, שם. וכתב שם שאין זה מנהג חב"ד;
[185] מעבר יבק, מאמר שפתי צדק פ"ה;
[186] שבט מוסר פכ"ד;
[187] מנהג הקוואטרי"ן מובא במג"א סי' תקנא סק"ג, פרמ"ג ושע"ת שם; ערוה"ש יו"ד רסה לה;
[188] זוכר הברית סי' יא אות יג; ברית אבות סי' ה אות כו. וראה בס' שמירת הגוף והנפש סי' קנב הע' א, ובס' שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' צח, בטעם הדבר;
[189] הסכמת הג' ר' חיים אלעזר שפירא ממונקאטש לס' זוכר הברית; שו"ת באר משה ח"ג סי' קפד;
[190] ראה בס' שערי שמים סי' מח, בס' שמירת הגוף והנפש, סי' קסא ס"ה, ובנועם ח"ח עמ' רפג. וראה מה שכתב האדמו"ר מלובביץ ביגדיל תורה (תשמ"א) סי' קפא, בטעם המנהג. והוסיף שלא עלתה בידו לברר מנהג חב"ד בזה, ונוטה להתיר השושבינות. אך ראה בשערי הלכה ומנהג שם;
[191] אות שלום, הוספות, רסה סקכ"ד; שו"ת באר משה ח"ג סי' קפד;
[192] שולחן העזר, הובא באוצה"פ סי' נה סקכ"ב אות יד;
[193] ס' יסודי שמחות עמ' 35, 10;
[194] שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' מ"ב אות ב'; ס' שמירת הגוף והנפש, סי' קמב הע' ד. וכתבו שם, שאין מקור למנהג זה אך למדו כן ממקורות שונים, עיי"ש;
[195] שו"ת השיב משה חאו"ח סי' יג. וראה עוד בהג' יד שאול יו"ד שסג; שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סי' רכג וסי' רמג; סוף ס' מעבר יבק; פת"ש יו"ד סי' שסד סק"ה; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' קלד; שו"ת ארי דבי עילאי סי' יט; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תעב. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קנט;
[196] שד"ח מערכת אבלות כלל קמא. וראה בשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' יג; ערוה"ש או"ח של ח; בית מאיר יו"ד שסד ד; שו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' פה; שד"ח פאת השדה מערכת אבלות סי' ד; שערים המצוייניים בהלכה סי' קצז סקי"ג – שפקפקו במנהג זה, ולא ידעו טעמו לאשורו. יש להעיר, שניתוח קיסרי באשה מעוברת שמתה, על מנת להוציא את העובר ולקוברו בנפרד היה מנהג מקובל בתרבויות העתיקות. הנצרות דרשה להוציא כל עובר ממעוברת שמתה, על מנת להטבילו לנצרות לפני קבורתו – ולפי זה לכאורה יש לאסור את המנהג להוציא עובר מת ממעוברת שמתה, מדין בחוקותיהם לא תלכו, וי"ל;
[197] שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צד.

 

* # *