רגל

טו. רגל

אנטומיה

 

חלקי הרגל הם החלקים הבאים: פיסת הרגל, היא כף הרגל באדם, או הפרסה בבהמה; הקרסול, הוא הפרק המחבר את כף הרגל עם עצם השוק; עצם השוק, היא העצם המחברת בין כף הרגל לבין הירך, אך המושג 'שוק' כולל לא רק את העצם אלא גם את השרירים של חלק הרגל התחתון [4]. יש לציין כי למעשה יש שתי עצמות בין פרק הקרסול לפרק הברך, והעצם השניה היא השוקית [4א]; הארכובה [5], היינו הברך, ובה נמצאת עצם הפיקה, והיא הפרק המחבר את השוק עם הירך; עצם הירך או הקולית [6], או הרכוב [7]. ראש הירך המתחבר לאגן נקרא כף הירך [8], או קטלית [9]; בוקא דאטמא [10] הוא הפרק המחבר את הירך לעצמות האגן.

 

מומים ופציעות

 

במקרא ובחז"ל מצינו מספר מומים בגפים התחתונות [11]:

 

שרוע [12] – מי שירכו נקעה ממקומה, והוא גורר אותה [13].

       חלול – מי שכף רגלו חלולה, כך שעומד על העקב ועל האצבעות, ומרכז כף הרגל גבוה מעל הארץ.

       כף רגל שטוחה – כף רגל רחבה ושטוחה כמו אווז, ללא הקשת הטבעית של כף הרגל [14].

       קישן – היינו המקיש בקסוליו בעת שהולך [15], או מקיש בארכובותיו בעת שהולך.

       עיקל [16] – כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות זו בזו, והיינו רגל בצורת קשת, אשר נראית כך גם בלא הליכה. קרוב לוודאי שמדובר בתוצאות של מחלת הרככת.

       בעל הפיקה [17] – באופן כללי 'פיקה' היא בליטה, ונחלקו המפרשים והפוסקים, אם הכוונה כאן לבליטה גרמית [18], או לבליטה בשרית [19].

       קילבן – מי שיש לו פיקה שיוצאת מבהן רגלו.

       יש שעצם הירך נשמטת החוצה מתוך הפרק שלה. חז"ל הבדילו בין פריקה ללא פגיעה בגידים ובעצבים שסביב הפרק, היינו שרוע [20] או שחול [21], לבין פריקה עם קריעה של הגידים.

 

נחתכה רגלו של אדם מן הארכובה ולמעלה – הרי הוא טריפה, ואינו יכול לחיות [22]. לפיכך, מי שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אל הים, ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ומעלה – משיאים את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש [23].

 

נחתכה רגלו של יבם מן הארכובה ומעלה – החליצה פסולה, ומן הארכובה ולמטה – נחלקו הפוסקים בדינו [24]; אם הסנדל היה קשור מן הארכובה ולמטה – החליצה כשרה, ומן הארכובה ולמעלה – החליצה פסולה [25].

 

       במבנה הגפים התחתונות נימנו מספר מומים הפוסלים כהן לעבודה: מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו; מי שפיקתו יוצאת מגודלו; מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד; מי שפרסותיו רחבות כשל אווז; מי שיש לו אצבע יתירה ברגלו, ואם חתכה – כשר, ובלבד שאין בה עצם; מי שחסר אחת מאצבעות רגליו; מי שאצבעות רגליו מורכבות זו על גבי זו; מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם היו עד הפרק, או שחתכן והפרישן – כשר; מי שרגלו כולה שווה, שנמצא רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו, וכאילו היא חתיכה שווה; מי שרגלו עקומה דומה למגל, שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת; מי שרגלו חלולה, והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ, ונמצא כשעומד – עומד על עקיבו ועל אצבעות רגליו; במקיש בקרסוליו בעת שמהלך; מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך [26].

 

בעלי חיים

 

ראש הירך של בהמה שנשמט מהפרק שלו [27] – יש אומרים, שהבהמה כשרה, אפילו אם נפסקו הניבים שבפרק, אבל היא טריפה אם הניבים התעכלו [28]; יש אומרים, שהבהמה טריפה, אפילו אם לא נפסקו ולא נתעכלו הניבים [29][30]. בין האחרונים מצינו דיון אם המדובר דווקא בנקיעה חלקית, או אף בנקיעה מלאה, ולעניין זה – אם עיכול הניבים הוא תנאי לטריפות דווקא בנקיעה חלקית או דווקא בנקיעה מלאה, או שאין הבדל ביניהם [31]. כמו כן נחלקו הפוסקים אם לא נתעכלו הניבים אם צריך שיהא עור ובשר חופים את רובו, או שאין צורך בתנאי זה להכשר [32]. עוד נחלקו הפוסקים אם יש הבדל בדיני שמוטת הירך כאשר המצב היה מלידה [33]. דין שמוטת הירך נוהג גם בעוף [34].

 

נשברה עצם הקולית סמוך לגוף [35] – אם אין להטריף מדין שבירת עצם [36], מכל מקום יש להחמיר ולהטריף מחשש שנתעכלו הניבים, אבל במקום הפסד מרובה אין להחמיר [37].

 

       נשברו או שנחתכו הרגלים הקדמיות של הבהמה, הרי היא כשרה, אבל העצם השבורה עצמה, עם מעט בשר למעלה מאזור השבירה – אסור, אם אין עור ובשר חופים את רובו [38]; ויש מטריפים את הבהמה אם נשברו רגליה הקדמיות סמוך לגוף, ורואים שנצרר דם מעבר לצלעות [39]. וכן הדין בעוף, אלא שאם יש לשבר עוקץ – צריך לבדוק את הריאה [40]. נמצא הגף של עוף שבור, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך – יש אומרים, שהעוף טריפה אם יש לשבר עוקץ [41]; ויש אומרים, שהעוף כשר [42].

 

מקורות והערות

 

[1] משנה אהלות א ח;
[2] ראה חגיגה יג א וברש"י שם ד"ה רגלי;
[3] ערכין יט ב. וראה יבמות קג א; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט;  
[4] שיר השירים ה טו; ישעיה מז ב;
[4א] ראה בנידון בחיי אדם ד ז; שו"ע הרב או"ח עה א; ערוה"ש שם ג. וראה בס' נשמת אברהם חאו"ח סי' עה סק"ג;
[5] ביחס להגדרת ארכובה בבהמה – ראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' ארכובה, עמ' קצב ואילך. המושג 'ארכובה' משמש בהשאלה לכל פרק מתקפל, כגון במפתח – ראה משנה כלים יד ח;
[6] 'ירך' משמש בהשאלה כאיבר המין הזכרי – בראשית מו כו; שופטים ח ל. וראה גם בראשית כד ט; שם מז כט;
[7] חגיגה יג א, וברש"י שם ד"ה רכובי;
[8] בראשית לב לו;
[9] אהלות א ח; 
[10] חולין מב ב. היינו מפרק המרחשת. בוקא הוא מלשון בוכנא, היינו העלי, שהוא תקוע בתוך המפרק שצורתו מכתש;
[11] בכורות מד ב-מה א; רמב"ם ביאת המקדש ח יג;
[12] ויקרא כא יח;
[13] תו"כ ויקרא שם; פיהמ"ש לרמב"ם בכורות ו ז. אך ראה רש"י עה"פ, שפירש שרוע שאחד מאיבריו גדול מחברו;
[14] שבת לא א; בכורות שם;
[15] רש"י בכורות מה א ד"ה הקישן; רמב"ם ביאת המקדש שם;
[16] בכורות מה א;
[17] בכורות שם;
[18] רמב"ם ביאת המקדש ח יג – עצם עגולה מעל העקב;
[19] תוס' בכורות מה א ד"ה בעל; ראב"ד ביאת המקדש שם, שהכוונה לשרירי עכוזים גדולים. ואמנם מהגמרא משמע שמדובר על בליטה בשרית;
[20] ויקרא כא יח;
[21] בכורות מ א. ולשון 'שחול' הוא תירגום של משיכה – אונקלוס, שמות ב י;
[22] ראה יבמות קכא א; נידה כד א;
[23] יבמות שם; טושו"ע אבהע"ז יז לב. וראה באריכות באוצה"פ שם ס"ק רסה-רסח;
[24] ראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, כרך ב, ע' חגר, עמ' 435-434;
[25] ירושלמי יבמות יב א. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט;
[26] בכורות מד ב-מה א; רמב"ם ביאת המקדש ח יג. וראה בראב"ד ובכס"מ שם;
[27] חולין נז ב. יש אומרים, שזה מצב זהה למצב של בוקא דאטמא דשף מדוכתיה – חולין נד א-ב, ויש מחלקים בין המצבים הללו – ראה רש"י ותוס' חולין שם; שו"ת הרשב"א ח"א סי' רצד; ראב"ד שחיטה י ג; כלבו סי' קא. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בוקא דאטמא, עמ' יח ואילך;
[28] רש"י חולין נד ב ד"ה מתעכל; רמב"ם שחיטה י ג; טושו"ע יו"ד נה ב;
[29] ראב"ד שם, ובשו"ת הרשב"א שם ובחידושי הר"ן חולין שם, בשמו של הראב"ד. במהות הניבים נחלקו הפוסקים – ראה סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בוקא דאטמא, עמ' יט-כ;
[30] יש מהפוסקים המפרשים את המושגים 'שמוטת הירך' ו'בוקא דאטמא' כמתייחסים לפרקים אחרים, כגון לפרק שבין הירך לשוק, או לפרק שבין המכתשת ועמוד השדרה – ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם;
[31] ראה אנציקלופדיה תלמודית שם הע' 17-14;
[32] אנציקלופדיה תלמודית שם, הע' 19-18; 
[33] אנציקלופדיה תלמודית שם הע' 27-25. והיינו נקיעה מולדת;
[34] חולין נז א-ב, מחלוקת; רמב"ם שחיטה י ד; טושו"ע יו"ד נה ב. ואם הטריפה בעוף היא דווקא אם נתעכלו הניבים, כמו בבהמה, או שבעוף טריפה גם בלא עיכול ניבים – ראה שיטות הפוסקים באנציקלופדיה תלמודית שם הע' 58-54;
[35] והיינו בבהמה גסה, במרחק ארבעה אצבעות;  בבהמה דקה, שתי אצבעות; בעוף, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו – רמ"א יו"ד נה ב. ולעניין עוף ראה עוד שיעורים בדרכ"ת שם סקנ"ה;
[36] ראה טושו"ע יו"ד נה א, סיכום שיטות בשבירת הרגל;
[37] רמ"א שם. וראה ש"ך שם סק"ו; פרמ"ג שם בשפ"ד סקי"ד; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' כ;
[38] ראה חולין נז א, ושם עו א-ב; רמב"ם שחיטה ח כ; טושו"ע יו"ד נג א; ש"ך שם סק"ב;
[39] או"ה הארוך כלל נ דין ו; הגהמ"י שם אות ל; הג"א חולין פ"ד סי' ז; רמ"א שם, וכתב 'והכי נהוג';
[40] חולין נו א; שו"ת הרא"ש כלל כ, בשם הרשב"א; טושו"ע ורמ"א שם, ב. וכתב הרמ"א שם, שאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה, ולכן לא מועילה בדיקה זו, ויש להטריף העוף אם יש לשבר עוקץ, או שהשבר סמוך לגוף במרחק פחות מאגודל;
[41] שו"ע שם ד. וראה ש"ך שם סקי"ב, וט"ז שם סק"ז;
[42] רמ"א שם.

 

* # *